שערי אורה/קיצורי הספר שערי אורה מאדמו"ר הריי"צ

שערי אורה
הקדמה
שער החנוכה
בכ"ה כסלו • רני ושמחי • כתיב כי אתה נרי • כי עמך מקור חיים
שער הפורים
יביאו לבוש מלכות • וקבל היהודים
הוספות
קיצורי הספר שערי אורה מאדמו"ר הריי"צ

שערי אורה

הקדמה. יבאר שדרך חיים הוא להאיר הנפש באור האלקי, ב' מדריגות במס"נ א' אהבה רבה בתפלה ותשובה, ובה ב' אופנים, הא' אהבתי אתכם, והב' אהבת כנס"י, ב' מס"נ בפו"מ על תו"מ. וגם היא בב' אופנים, הא' הבאה מצד המשפיע והוא הנס דפורים. והב' מצד המקבלים, והוא הנס דחנוכה. ויבאר ענין ברכת התורה. שקודם הקריאה מברך אשר בחר, והוא שרש ישראל באותיות התורה, ואחר הקריאה אשר נתן, שהתקבל האור בתוכיות.

תוכן. במס"נ ב' מדרי' הא' מצד המשפיע, והב' מצד המקבל. ב' מדרי' במס"נ בפו"מ. והם ב' מיני נסים דחנוכה ופורים.

שער החנוכה

דרוש הראשון

בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה. ובו נ"ט פרקים

פרק א. יקשה העיקר הוא הניצוח, ולמה תלוי במציאות השמן. וקבעו הלל. מקדים נרות המקדש. וכי לאורה הוא צריך, אלא דאהרן מעלה הנשמות, דשרשם בז"מ דקדושה, ובעבודה זלעו"ז יש זמ"ר דקליפה, וע"י הבירור מוסיפים אור, ומבררים גם ק"נ.

תוכן. נרות המנורה נשמות. ז"מ דקדושה. זמ"ר דקליפה.

פרק ב. יבאר דהבירור דזמ"ר ע"י ז"מ דקדושה הוא רק לפי שעה. וכחלום פרעה שהי' מראיהן רע כבתחלה, שלא ניתוסף לטובתם, וכמו בההולך בשרירות לבו, דגם כשעושה טוב, נבלע בו ואינו ניכר, ולפעמים עושה רושם ברע, והם ב' מיני בליעה, הא' ונבל כי ישבע, שנתוסף בהקליפה וע"ש, והב' ובטן רשעים תחסר, כי חיל בלע ויקיאנו.

תוכן. הבירור שע"י מדות דקדושה רק לפי שעה. ב' מיני בליעה.

פרק ג. ובכדי להפוך זמ"ר לגמרי הוא ע"י החכ' דוקא, שנקראת אב למדות ונקראת אור. ובכח מ"ה שבנפש מזדככים המדות לגמרי, והחכמה מאירה גם בחשך להאירו, וכמו חכם הרואה את הנולד, ומאיר גם בחומר הגס. ונקודת אור זה ישנו בכאו"א בשלימות.

תוכן. חכמה אור. ושלימה בכאו"א.

פרק ד. פני המנורה הוא אור החכמה מחצב הנשמות, וכשמגיע בכל המדות אז חיל בלע ויקיאנו, ועז"נ וכבודי לאחר לא אתן, וגם ההולך בשרירות לבו, הנה נקודת היהדות שבנפשו מתעורר תמיד, אמנם בימי חשמונאי שהקליפות התגברו, הוצרכו להמשיך אור חדש ממקור החכמה, שהוא אור שבעת הימים. וזהו שעיקר הדלקת המנורה בלילה, משא"כ ביום מספיק נר הששי, וג' מדרי' אור חסד וטוב כולם בחכמה.

תוכן. אור החכמה מחצב הנשמות.

פרק ה. עולם הוא חיצוניות העולמות שהם מלאכים וע"ש, והעלאת הנרות שע"י אהרן הוא בע' נפש דיעקב שהוא הפנימיות, ונמשך גם תועלת בחיצוניות העולמות להאירם, וכמו שהוא בכל אחד בפרט דכשמאיר כח מ"ה שבנפשו, גם חומר גסות גופו מזדכך מעט, ועיקר הדלקת הנרות ליתן כח בע' נפש דיעקב, להאיר היו"ד גם בעקב, וזהו שאמר דוד נר לרגלי דבריך.

תוכן. הדלקת הנרות להאיר יעקב יו"ד עקב.

פרק ו. לפי אופן ההשתלשלות בציור אדם דקדושה, הנה בכל דור מתבררים הקליפות, ומתבררים גם העקביים, ויקשה דלכאו' הם עקבות עשו, דעשו כתר ופרעה ונבוכדנצר חו"ב דקליפה כו' ומבאר דידו אוחזת בעקב עשו, דכאשר יו"ד דחסד שבחכ' מתפשט' למטה, מבררת גם עקבי עשו, בכח וגבורה דחסד, דלא זה בלבד שלא יהי' בעשו ההילוך בעומק רע, אלא עוד שיתברר, וזהו המשכת אור החכמה בז' נרות.

תוכן. עקבי יעקב ועקבי עשו.

פרק ז. יבאר דקטרת היתה אחר הטבת הנרות, ומקשה שייכותם. מבאר כי הקטרת העלאת אותיות המדות, דאותיות המחשבה מלבישים למדות ושכל, והמחשבה לעצמה כח מיוחד בנפש, ולכן משוטט תמיד, וגם בענינים שאינם לא שכל ולא מדות, היראה מתחיל במוח ומסתיים בלב, והאהבה מתחיל בלב ומסתיים במוח (ואין זה מוכרח, דהכעס לפעמים בלב תחלה, כן הרחמנות במח' תחלה) הכעס והקפידא תחלתה במח' שעלולה להתפעל יותר, והלב יוכל לכבוש בנקל יותר.

תוכן. מחשבה כח מיוחד בנפש.

פרק ח. מבאר שהאותיות דמו"ד דזמ"ר, יכול להיות דאף גם אם המדות יתעלו ישארו בתקפם, להיותם בלתי מחוברים עם עצם המדות, ולכן אפשר שהמדות יתבררו על ידי אור החכ', והאותיות דמו"ד ישארו, ותיקונם ע"י כף הקלע שקשה מגיהנם.

תוכן. אותיות מחו"ד מתתקנים ע"י כף הקלע.

פרק ט. מקשה למה מד"ר יכולים להזדכך ע"י אור החכמה, ואותיות מו"ד אינם יכולים להזדכך ע"י אור החכ', ומבאר דמדות תולדותם מאו"א, ויסוד אבא ארוך ומסתיים ביסוד ז"א ואור החכ' אף שמגיע בהאותיות שהם דומם, אבל בריחוק ובהעלם (מקשה, הלא אבא יסד ברתא, דשרש הדיבור מהחכ').

תוכן. מדות תולדותם מאו"א.

פרק י. מבאר מה שאבא יסד ברתא הוא רק בצירוף האותיות אבל בשרשם הם מעצמות הנפש, ובא בגילוי, דיבור בחכ' ומח' בבינה, אור אימא מסתיים בהבל הלב, ויסוד אבא ארוך מסתיים בחזה הלב לפעול הביטול דכח מ"ה, ושרש האותיות דמו"ד הם בעצם הנפש, שלמעלה מחו"ב, ומשו"ז חו"ב אפשר שיתעלו, והאותיות ישארו, (ומצד ההתלבשות כל היחודים ע"י האותיות, אותיות דקדמות הרצון, אותיות דכתר, אותיות השכל דחו"ב, אותיות המדות, שהם דצח"מ שלמעלה, האותיות עצמיים דומם, דהם למעלה מתענוג ורצון, צומח התפעלות רצון וענג, חי התפעלות חו"ב ומדות, מדבר דיבור).

תוכן. שרש האותיות מעצמות הנפש, והם דצח"מ שלמעלה.

פרק יא. והנה ב' בחי' שבמח' הנ"ל הם בת ציון, המקושרת ומיוחדה בדביקה, וחומת בת ציון, דשניהם נבנים מאבנים שהם האותיות, דבתים אותיות מסודרים וחומה בחי' מקיף, וזהו חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה, דאף שקומת ב"צ התתקנה, הנה תיקון החומה בחי' מקיף הוא ע"י דמעות שמכבסות (וזהו הרהורי עבירה שקשין מעבירה עצמה) וכן עיר וחומה דקדושה.

תוכן. עיר וחומה באותיות המחשבה.

פרק יב. יקשה מהו כנחל דמעה, ומבאר דנחל הוא מחשבה, שמשוטטת בהתגברות יתירה דעש"ז נק' לאה, שנלאה להכיל מרוב הנביעה, הן בענג הנפש שבאה בהתפשטות גדולה, והן בהיפוכו שבאה בצער כיווץ ביותר, ומזה נמצא הדמעות, שהם תיקון האותיות.

תוכן. המחשבה נקראת נחל.

פרק יג. יבאר מעלת הקטרת על הקרבנות שנק' לחם, וכמו הלחם שסועד, כמו"כ הקרבנות בירור המדות ע"י ארי' דאכיל קורבנין שהוא בחי' ראי' דחכ', אבל קטרת באה מסמים חריפים, שאין בו טעם וריח דאכילה שיש בו עריבות, וריח דקטרת הנשמה נהנה ולא הגוף, והוא הבירור די"א (ארורים) סממנים, ע"י הקטרת, דאין אור החכ' מגיע לשם, ונעשים ריח טוב וחזק כקיוהא וחריף המשיב את הנפש, שהבירור הוא שמגיע למעלה יותר מאור החכמה שנעשה ע"י הקרבנות (וכן בתפלה שבמקום קרבנות נעשה העלי' רק במוחין ומדות, ולא במו"ד עצמן).

תוכן. מעלת הקטרת על הקרבנות.

פרק יד. יבאר דתחלה צ"ל הבירור דפנימיות הרצון שכל ומדות, ואח"כ לבושי המו"ד, ולכן הטבת הנרות קודמת לקטרת, ויקשה דלכאו' מהראוי שיתברר הקשה (לבושי מו"ד) תחלה, ומבאר דיש ב' מדרי' במח', והא' מה שהמח' מלביש למוחין ומדות (פ"ז) והוא בריבוי אור וחיות, ולכן צריך להתברר תחלה, ע"י המוחין ומדות, (א"פ מזכך חצי הכלי מבפנים, ואו"מ חצי הכלי מבחוץ, וכן בתשובה תחלה לעקור הרצון, ואח"כ וידוי פה באותיות מו"ד).

תוכן. טעם הקדמת הטבת נרות לקטרת.

פרק טו. יקשה, למה בהקרבת התמיד הנה בין דם לאבריו מפסיקים בהטבת ב' נרות (לאחר הטבת ה' נרות שקודם גם לדם התמיד) וקטרת באמצע, הנה קרבנות ונרות הוא הכל בבירור החכ' כנ"ל והיו צריכים להקדים הקרבת האברים ג"כ, ומבאר דבשרש ענין התפלה במקום קרבן, הנה בק"ש ב' מיני מס"נ הא' של נפה"א שתודבק באח"פ בעצומ"ה במס"נ דאחד, והב' מס"נ דבכל נפשך בואהבת שגם הנפש הטבעי יפשוט כל רצון זר, ויכלול בה', וזה הי' בקשת וצער רע"ק מתי יבוא לידי מס"נ זה שיהי' לבו ונה"ט שלו מוכן למס"נ.

תוכן. מס"נ דאחד בנשמה אלקית, מס"נ דואהבת בנפש הטבעית, בקשת רע"ק שיהי' לבו מוכן למס"נ.

פרק טז. והנה הביטול דנה"ט במקורו הוא בפני אדם שבפני שור שבמרכבה, דשרשו במל' דברי' ויצי', וא"כ ההפרש דמס"נ באחד שהוא במהו"ע (ע"י המל') והמס"נ דואהבת הוא בבחי' מל' דבי"ע, ומס"נ דרע"ק שהאריך באחד שגם מצד הגוף יהי' בבחי' ומדרי' אחד, מבאר להבין בב' מדרי' מס"נ דיח"ת ויחו"ע שהם סובב וממלא, דשניהם הם רק זיו והארה, שזהו משובח ומפואר בעילוי עדי עד, וכן משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו בהמשכה וגילוי למטה, דב' בחי' אלו דסובב וממלא נמשכי' ממל' דא"ס, אבל עצמותו יחיד ומיוחד.

תוכן. דזיו הוא הן בעילוי והן בהמשכה, סובב וממלא המשכתם ממל' דא"ס, המס"נ דרע"ק בגוף דוקא.

פרק יז. מבאר דחסידיו הן הנשמות דשרשם בפנימיות העולמות ונק' מהלכים שעולים בעילוי אחר עילוי מג"ע לג"ע עד עצומ"ה, ועבדיו הם המלאכים דשרשם בחיצוניות ונק' עומדים, והם מבחי' דיבור העליון, וא"כ עלייתם רק במקורם בחי' מל' דבי"ע, ובאמת הנה גם בזה עליות עד אין קץ, דהרי א"ס להתפשטותו, כמו שא"ס לרוממותו, וכ"ז בעליות העולמות בפנימיות ע"י הנשמות ובחיצוניות ע"י המלאכים שכולם משתחוים כו' אבל למטה יותר הוא בחי' נגה, אחורי הפרגוד מקור מחצב נפש החומרי, שהאור האלקי בהסתר, וא"כ איך יהי' בו הביטול להאין האלקי, דלולי המסך הי' האור אלקי מאיר גם בגסות דק"נ.

תוכן. ההפרש שבין נשמות ומלאכים, נגה שבכל עולם.

פרק יח. הצעה. הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כי צרורה בצרור החיים, ויורדת לפעול ולתקן בהנה"ט, העבודה מצד הנשמה שנק' נר הוי', בשרשה בהוי' דאצילות, וענינה להשיג ביחו"ע דע"ס במהוע"צ, בהאין ערוך, ובאיכות יחודם, ותכלית העילוי דנה"ט הוא ביטול היש לאין, וכמו המלאכים שביטולם רק במקור חוצבם במל' דבי"ע, אשר לפי ערך זה הוא גם בתכלית העילוי דנה"ט, והוי כטפל לעבודת הנשמה שהוא עיקר, וא"כ למה ירידה זו לצורך עלי' להנשמה עצמה, ע"י שתזכך את הנה"ט.

תוכן. עבודת הנשמה בהשגת איכות הע"ס במהוע"צ.

פרק יט. ירידת הנשמה לתקן הנה"ט שיבוא לביטול אמיתי ביחו"ת, אשר כחה רב מהביטול דנשמה עצמה ביחו"ע, דשרש הנה"ט מפני שור, שהחיות נושאות בכח שרשם שבתהו שקדום לתיקון, את האדם שעה"כ בבחי' כי לא אדם, וכמו הבע"ת דמשכין לי' בחילא יתיר, מצד שרש הנה"ט, שהוא בחי' ס"ג שלמעלה מצדיקים גמורים שהוא מ"ה דאדם דתיקון, שהוא אור החכ' אב הנשמות, וכתי' וזרעתי כו' זרע אדם מ"ה וזרע בהמה ב"ן, וע"י התשובה גם הרע נהפך לטוב, יש בו עילוי משרשו הקדום, וז"ש דוד בהמות הייתי עמך.

תוכן. מעלת ביטול היש דנה"ט שמוספת עילוי בהאין דנשמה.

פרק כ. וזהו שרש הטעם דקרבנות דלכאו' איך בהקרבת בהמה שאינה בר דעת בעד האדם יתוקן פגמו, אך אדם שהוא שם מ"ה, כי יקריב כו' בהמה שם ב"ן, קרבן להוי' דוקא, והוא שהנה"א שנק' אדם יקריב להנה"ט שהוא בהמה, ויכולת הקרבה זו באדם דוקא, הנה אז מתעורר כח וניצוץ הנעלם שבבהמה, משרשו הקדום לתקן נפש האדם, וכמו באכילה שתחלה מקרב את המאכל שיוכלל ע"י הכנה וברכה, ואח"כ המאכל מחזק אותו (ותשו' הוא עוד למעלה מקרבנות, שמהפך את הרע לטוב ממש).

תוכן. טעם הקרבנות, הקרבנות ע"י אדם דוקא.

פרק כא. מבאר הטעם שהקרבנות טעונות צפון, וכן השולחן בצפון, ולכאו' היו ראוים להיות בדרום שהוא ימין, ולמה שם בצפון ציוה הוי' את הברכה והגילוי אור עליון שבא ע"י העלאת תמיד, וכתיב צפונה, ונקראת לפני הוי', למעלה מהוי', צפונ'ה שצפון בה"א, ה"א אחרונה שהוא הצמצום, והוא סיבת התגברות תשוקת העלי' דשרפים וחיות, ועי"ז עולים הקרבנות בהצפון ומוסתר שבה"א אחרונה, לבחי' לפני הוי' דאדם, וכן בעבודת התפלה שהנה"א מעלה את הנה"ט להיות נכלל באש של מעלה.

תוכן. הצמצום וההתעלמות סיבת ההתגברות.

פרק כב. מבאר כי האדם שהוא הנה"א מעלה ומקריב לבהמה דנה"ב, שבההשגה דיחו"ת יש עלי' להנה"א למעלה משרשו בבחי' יחו"ע, והוא הביטול עצמי דיחו"ע שזהו אדם ובהמה תושיע ה' שלמעלה משניהם, שעוזר להאדם הנה"א שיוכל להקריב ולהעלות את הבהמה דנה"ב, ועוזר לשם ב"ן שתתברר, וגם יברר למ"ה דאדם, וכמו החיות שנושאות את הכסא, וארון שנשא את נושאיו, ועזרת הוי' כולל הפכיים מ"ה יברר ב"ן, וב"ן יתברר ויברר מ"ה.

תוכן. שע"י העבודה דיחו"ת מגיעים למעלה מיחו"ע, שהוא הביטול עצמי דיחו"ע, ג' מדרי' יחו"ת, יחו"ע, וביטול עצמי דיחו"ע.

פרק כג. ובזה יבאר ג' אהבות שבק"ש, לבבך, נפשך, מאדך, ומציע כי ב' חללים בלב, הימיני רוח חיים ושרשו במוח החכ', והשמאלי משכן הנה"ט ומקורן מוח הבינה, וע"י התפעלות האהבה דלבבך, בלב הגשמי ברתיחה, בדוגמת העלאת דם התמיד, שהתפעלות זו באה ע"י ההשגה שבמוח ביחו"ת, אייתי רוח מן אור הנשמה שבמוח, שיהי' למטה כמו למעלה והיא אהבה דנפשך, הבאה אחרי לבבך, וזהו אדם שהוא רוח חיים שבלב דשרשו במוח הבינה מקריב הנה"ב, ואז גם הנה"ב באהבה דלבבך מעלה בחי' נפשך, שעי"ז נעשה עליית הנשמה שבמוח שהוא אהבת מאדך.

תוכן. ג' מדרי' אהבה, לבבך, נפשך, מאדך, חלל הימיני מקורו במוח החכ' והשמאלי במוח הבינה.

פרק כד. ובזה יבאר מה שדם התמיד בא בין הטבת ה' נרות וב' נרות, דהנה כדי שאור החכ' יאיר בהמדות, הוא ע"י דם התמיד, ומ"מ הטבת ה' נרות קודם לדם התמיד, ומחלק בין הטבה והדלקה, דהכנת הה' נרות בשמן לא יחסר, שהם בהה' מדות, דעד הוד אתפשטת, וההכנה הוא בההשגה דשמע ישראל בבינה לבא, ואחרי הקרבת דם התמיד נמשך גם בהב' נרות שהם יסוד ומל', והדלקת כולם בלילה דוקא.

תוכן. בטעם הקרבת דם התמיד בין הטבת ה' וב' נרות.

פרק כה. יבאר שהקטרת הוא בכל מאדך, וכמו שע"י לבבך מגיע להעלאת דם התמיד שהוא נפשך, דגם שם יאיר האור דחכ', הנה עי"ז מגיע לקטרת שהוא דומם ואינו ראוי למאכל, רק כשמשימים על האש נעשה ריח חזק המשיב את הנפש, וכמו"כ הוא מעשה הצדקה (דיש אדם שממונו כו') שבעשי' דוקא הרי יש לה שרש עליון מכל מקור אור הנשמה שבמוח, ומוספת לה תוס' אור, דנעוץ תחב"ס, וריח הנשמה דוקא נהנית. (ואף שע"י האכילה יתחזק כלי המוח, הוא רק בחומר של צורה השכלית באו"כ שהו"ע הלחם דקרבנות).

תוכן. מעלת הקטרת, מעלת הריח על האכילה.

פרק כו. מבאר כי המצות הם כמו הקטרת ריח חזק שאין בו טעם, והוא דוקא משיב את הנפש, כן העלי' דמצות שעושים נח"ר ובהם ממשיכים העלם העצמות, דמצוה בא"ת ב"ש הוא שם הוי', שמוסיף אור בשם הוי', והמצות נקראים צדקה שתרומם גוי, למעלה מאור החכמה, וזהו מעשה ידינו כוננהו, וזהו סדר המערכה, דם התמיד בכל לבבך (כנ"ל ע"י ההכנה) נרות בכל נפשך ההארה גם בנפש השכלית, קטרת בכל מאדך במעשה הצדקה שכוללת כל המצות מעשיות.

תוכן. מצות כמו קטרת שאין בהם טעם ומשיבים הנפש.

פרק כז. יקשה בסדר הקרבת התמיד, בהפסק נרות וקטרת בין דם התמיד להקרבת אבריו, ומקדים ביאור שרש ענין שהמצות נק' צדקה, ומבאר כי הצדקה נמשלה לשריון העשוי מקשקשים שזהו עיקר החוזק להגין בעד החצים, דכל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול, כן רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת וריבוי ההידורים שבכ"א מהם מגנא ומצלא בעידנא דעסיק בה, וכמו שבצדקה מחי' רוח שפלים בכל פרוטה ופרוטה, כן ע"י המצות מעורר ר"ר העליונים להחיותו ממקיף דאור החכמה.

תוכן. מצות נמשלו לשריון.

פרק כח. יקשה המשך הכתוב וילבש צדקה כו' וכובע ישועה בראשו, ומבאר הכתוב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, ומפרש תפארת של שיבה, שהוא מהכובע ישועה שבראשו הנה היא בדרך צדקה תמצא, וא"כ הכתובים (וילבש צדקה כשריון, ועטרת תפארת) סותרים, דבזה אמר שע"י הצדקה מגיעים לכובע ישועה, ובזה אמר שתפארת השיבה בא ע"י הצדקה, ולכאו' הוא רק שריון בלבד.

תוכן. ההבדל שבין השיבה והדרת פנים.

פרק כט. יבאר כי בהארת פנים יש ב' מדריגות, דהארת פנים הוא קיבוץ הדמים בהפנים וזה יבוא לב' סיבות, הא' מלמעלה למטה והוא מפני חידוש כח החכ' והשכל שבמוחו, שבזה מתגלה פנימיות התענוג ושמחת הנפש, וכשמחת ר"ג שמצא תוס' חדתא, (ואידום הפנים לפי שבא בגילוי בדמים שבפנים) והוא הנק' הדרת פנים מצד פנימיות כח ואור דמקור החכ' שמאיר בפנים, והו"ע הגילוי דמ"ת כי באור פניך פנים העליונים דאצי' שנמשך מפנימי' השעשועים דעצמות המאציל ב"ה וזהו שארז"ל במ"ת נדמה להם כזקן, וכן הוא גם עתה שמתקבל בכח מ"ה שבנפשו מהפנים העליונים, שדבריו חיים וקיימים ישראל ואורייתא מתקשראן, וזהו הדלקת הנרות להאיר האור בנשמות.

תוכן. ב' סבות בהארת פנים, הא' גילוי אור המוח וההשגה, והב' שמחת הלב בבשורה טובה (פ"ל).

פרק ל. הסיבה הב' בהארת פנים, הוא מלמטלמ"ע, שע"י שמחת הלב יתאדמו פניו, ומבאר כי בלב יש פנימיות וחיצוניות, דחיצוניות הלב מקושרה לעתים בחיצוניות המוח, ולא תמיד ולכן יכול להיות כי יתפעל במוח ולא יתפעל בלב, אבל פנימית הלב מקושרה בפנימיות המוח ולכן כשיתפעל האדם במוחו, והוא שההשגה האלקית בהתפעלות הביטול במוח, מיד יוקלט ביטול זה בפנימיות לבו, וכמו"כ הלב משפיע בהמוח דלבי ראה הרבה חכמה שנק' עין השכל שבלב, ועושה התפעלות פנימי בהמוח, דכן הוא גם בענין השמחה, שבכח הלב לפעול על המוח ואף שיין המשמח הוא בהדם בלבד, ומ"מ ע"י יוצא הסוד הפנימי לחדש שכלים ביותר מכפי כחו בעצם חכמתו, וזהו דשמחה פנימיות שבלב בבחי' או"ח הוא למעלה מאור הפנים שע"י החכ' באו"י, ובמ"ת שאמור כי באור פניך שהי' גילוי ב' בחי' פנים.

תוכן. פנימיות הלב מקושר עם פנימיות המוח, ויכול לפעול עילוי בהמוח.

פרק לא. וזהו שמן וקטרת ישמח לב. והוי ב' דברים דשמן נרות, וקטרת ריח חזק שפועל השבת הנפש בהמוח ולב כא' להיותו מגיע בעצם הנפש והוי לי' לומר ישמחו, אלא דשניהם ב' מדרי' שבהארת פנים הנ"ל דשמן הוא או"י אלא שהוא מקור האור, והקטרת מלמטלמ"ע או"ח, ישמח לב בפנימיות שלו שמתאחד עם פנימיות המוח, והם ב' מדרי' שמחה ש"מ, ושמחת התורה, דפקודי ה' דוקא משמחי לב, והוא מעלת הריח על הלחם דתו', ומ"מ קודם הקטרת צ"ל שמן, והם יחדיו ישמחו לב אדם העליון.

תוכן. הריח משיב את הנפש במוח ולב כאחד.

פרק לב. יבאר דשרש המצות בפנימיות התענוג והרצון שנק' כתר שבכתר, ועצומ"ה למעלה גם מרצון לרצון, ובמע"ב נמשך הרצון ע"י הצמצום, ופנימיות התענוג והרצון ע"י המצות, וזהו עושין רצונו, שלהיותם מלובשים בענינים גשמיים, ממשיכים האור למטה וכמו העמוד שמחבר הגג עם הרצפה, והמצות תר"ך עמודי אור בחי' כתר שלמעלה מהאור דתורה.

תוכן. שרש המצות בכתר שבכתר.

פרק לג. יבאר דוילבש צדקה כו' וכובע ישועה כו' זהו שאנו אומרים זורע צדקות מצמיח ישועות, שהצדקה זריעה, והישועה צמיחה, בישועה ב' פירושים הא' מל' עוזר ומושיע, והב' מל' פונה כמו וישע אל הבל, ולתפלתם שעה, ושניהם אחד דכאשר פונה לבקשת המבקש הוא העזרה, ונמצא דהישועה הוא המקור להארת הפנים, וזהו ישועה, יו"ד בראשו שיאיר בה"א שבסופו.

תוכן. ב' פירושים בישועה א' עוזר ב' הפונה ושניהם אחד, דכשפונה לקוראיו זהו עזרו.

פרק לד. יבאר כי ע"י הצדקה נעשה הכובע ישועה להיות שרשם בפנימיות ועצמות דוקא, וזהו עטרת תפארת שיבה, שתפארת השיבה, שהוא מקור הארת הפנים הנה זה בא ע"י הצדקה, ונעשה עטרת תפארת המשכת המקיף (ומ"מ עוד יוקשה איך מהשריון נעשה כובע, ומבאר דבעת המלחמה הוא שריון, ולאחר הניצוח נעשה כובע ישועה) (ואפשר י"ל בב' אופנים, הא' ע"ד הקדמת ג' אהבות הנ"ל שע"י העבודה דלבבך, ממשיך בנפשך, ואז נעשה עלית הנשמה שהוא מאדך, כן ע"י הצדקה תחלה נמשך הכובע ישועה שהוא העזר, ועי"ז ממשיך אח"כ גם העטרת תפארת. הב' שע"י צדקה ממשיך כובע ישועה וע"י דרך הצדקה (וכמו שמנו שמונה מעלות בנותני צדקה) ממשיכים עטרת תפארת).

תוכן. ע"י הצדקה נמשך עטרת תפארת השיבה.

פרק לה. יבאר כי בקרבנות ב' ענינים, הא' השחיטה וזריקת הדם, הב' הקטרת הבשר והחלב, ולזה בהקרבת התמיד בין הדם והאברים הפסיק בנרות וקטרת, שהם בסדר העבודה בב' ענינים הנ"ל שבקרבן, דשחיטה וזריקת הדם הוא העבודה באהבה דלבבך, לפעול גם בנפשך שהוא נרות, להאיר אור החכ' במדות, ועי"ז נעשה קטרת שהו"ע המצות, ואחר הקטרת בא ענין הב' שבקרבן שהוא העלאת האברים הגשמיים והחלב, שהחלב נעשה מהתענוג שבנפש שהוא למעלה מהדם, ולכן סדרן זריקת הדם, נרות, קטרת, והקרבת האברים והחלב שנעשה מהענג דוקא שבמאכל ב' דברים הגשם, והטעם.

תוכן. בקרבן ב' ענינים הא' שחיטה וזריקת דם, ב' העלאת האברים.

פרק לו. יבאר ב' עניני הקרבן בעבודה שבלב דתפלה דאהבה דבכל לבבך הוא בדוגמת זריקת הדם, והב' אהבה בתענוגים שהוא ענג האלקי שבנשמה מצד עצמות אלקות, והוא ערב לנפש, וכמו ההפרש בין תפלת חול לתפלת שבת דאז תתענג על הוי' ואי' בזהר דא צלותא דמעלי שבתא, כמו"כ בתפלת חול גופא ב' מדרי' שהם ב' אהבות הנ"ל ואהבה בתענוגים עוד למעלה מקטרת, להיותו מעורר בתענוג העצמי שלמעלה משמחת לב הבאה משמן וקטרת הנ"ל, ולכן האברים שהוא החלב בא אחר הקטרת.

תוכן. דם וחלב שבתפלה הם בכל לבבך ואהבה בתענוגים.

פרק לז. יבאר ענין החנוכה, שהוא מלשון חינוך, וכמו חינוך הנער שילך לבית הספר נותנים לו מתנות רבות, להרגילו בזה וליתן לו כח ועוז, ואח"כ הולך מעצמו וכן הכלה מובילה אבי' במשתה ושמחה לבית בעלה, וכמו"כ חינוך המזבח בכדי שיהי' היחוד בירידת אור שלמעלה צריכים לחנכו במתנות רבות, וכן הוא למעלה בנער העליון בחי' מט"ט שרו ש"ע, שעליו נא' חנוך לנער, וזהו הטעם שההשפעה בעולמות בא ע"י הצמצום דוקא שיהי' באפשר להתקבל, וע"י הו' אלפי שנין שהם הימים דאצי' נעשה זקן ביתו בירידתו.

תוכן. החינוך הוא נתינת כח לקבל האור.

פרק לח. יבאר כי בחי' מל' קטנה בהיותה כלולה באצי' וכשיורד בבי"ע נק' עקרת הבית, (ולפעמים כשיורדת נק' ה"א קטנה, ובהיותה באצי' הוא ד' רבתי) ובחי' יעקב המשפיע לרחל בחי' דבור נק' ג"כ קטן בנה הקטן, שהמדות שבלב אפס קצהו בא בדיבור, כמו"כ אור שפע המדות דאצי' בדיבור העליון (ומה שיעקב נק' בריח התיכון, שמביא האור לקצה האחרון דיבור, הוראה שהוא בגבול, אבל באצי' הם בבחי' א"ס, ואין הכתר נק' ראש ומל' סוף רק לענין הילוך השפע מאצי' לבי"ע) הוא בבחי' קטנות.

תוכן. יעקב ורחל קול ודבור, קטן וקטנה.

פרק לט. יבאר שבכדי דאורות דאצי' שמאיר שם בחי' א"ס, יוכל להתקבל בנער שהם הקטנות דחכ' ומדות, ולזה צריך חינוך כמו שמחנכים הנער שיוכל לקבל השפעת שכל הזקן, וכן בחנוכת המזבח בריבוי פרים וכבשים, שבדוגמתו במזבח העליון ע"י קרבנות של מעלה נמשך אורות עליונים דאצי', אבל להיות המזבח קטן בערך להכיל ריבוי האור, ולזאת צריכים הקדמת החינוך שנעשה ע"י הנשיאים שהם ראשי אלפי ישראל, ונדבו מתנות רבות יותר מכפי המדה שהוא להרגיל את המזבח להכיל אור העליון, ולכן מפורט בתורה כל אחד מהנשיאים בפרט במתנתו ולא נא' וכן הקריב פלוני וכו' מה שזה הי' הכנה לקרבנות צבור בתמיד ש"ש ושל בין ערבים, ושרש המתנה ממקום נעלם וגבוה, ע"כ בכחו ליתן כח להכיל האור פנימי ועליון.

תוכן. ענין חנוכה שהוא חינוך, החינוך נותן כח לקבל האור המרובה.

פרק מ. יבאר כי החינוך לנער ישנו בכנ"י בכל דור ודור, דישראל נק' נער כי נער ישראל ואהבהו, דאף שיש בנש"י שכל רצון ומדות אהוי"ר, אמנם הם בקטנות לגבי בחי' אדם העליון, (דכן הוא גם בנשמות בג"ע שנק' נערים) ואף העבודה דתו"מ אף שהוא במוחין ומדות, ומ"מ הכל הוא בבחי' קטנות, וכדי שיוכלו לקבל גילוי בחי' יחו"ע שבשם הוי' דאצי', צריכים חינוך וחיזוק ע"י המשכות אורות יותר עליונים ממקום גבוה יותר, והוא הכח והעוז שנמשך מעצמות א"ס ב"ה לנש"י כדוגמת מתנות הנשיאים, שבחינוך זה ב' תנאים א' שיהי' העזר ממקום גבוה, והב' ריבוי המתנות ביותר.

תוכן. החינוך הוא המשכת העצמות לנער ישראל בבחי' מתנה.

פרק מא. יבאר כי העכו"ם רצו להעבירם על דתם, ודרישתם כי יכתבו על קרן השור שאין להם חלק באלקי ישראל, ומבאר ב' מדרי' בשור הא' ורב תבואות בכח שור להמשיך האור למטה מטה, והב' הנגיחה דבקרני השור, והם ב' מדות שבאדם בטו"ר הא' כשור לעול בעבודה וביטול, והב' שור נגח להמית רעהו, ועיקר שרש יניקת החיצונים מקרן השור דוקא, שהחיות בהם מצומצם מאד והם והטלפים הם המותרות דראש ורגל, ושרש נש"י הוא מפני אדם שבשור ע"כ ביכולתם להעלות קרבנות דוקא, והעכו"ם בקנאתם דרשו כי יכתבו על קרן השור שמשם שרש יניקתם, שגם ישראל יקבלו משם, ולא יוכללו בקדושה.

תוכן. ב' מדרי' בשור כשור לעול, ורב תבואות בכח שור בהביטול, והב' שור נגח.

פרק מב. והנה ישראל שבאותו הדור היו מועטים וחלושים ברוחניות בסט' דקדושה בעבודה שבלב, ולא הי' כח גם בנפשם האלקית שנק' נר ה' מפני התגברות המנגד והנה רק ע"י המס"נ על קדה"ש, שזה בא מהנקודה עצמית (פנימיות עתיק) שלמעלה מבחי' נר היא שעמדה להמשיך אור חדש ממקור הארת פנים העליונים, וזהו"ע הדלקת הנרות במקדש, ותלו הנס בזה ולא בהניצוח, להיותו שרש הניצוח, ומצאו פך א' של שמן חתום, והדליקו ממנו ח' ימים, ועשו היו"ט ח' ימים, להיות כל הז' ימים נמשכים מיום זה שכלולים בו, והחכ' אור שבעת הימים ולכן נק' גם בשאר הימים נר חנוכה, נר יחיד, וחנוכ"ה חנו כ"ה, דלעמך ישראל עשית תשועה גדולה המשכת ישוע"ה הנ"ל.

תוכן. ע"י המס"נ זכו לישועה, הטעם שמברכין נר חנוכה ל' יחיד.

פרק מג. לשנה אחרת קבעום ועשאום י"ט בהלל והודאה, ומקשה למה מחלקם בב' ענינים הלא ההלל הוא הודאה, ומבאר כי בהלל ב' פירושים הא' הילול ושבח, והב' הבהקת אור, וכמו בהילו נרי, והאור שיוצא מהעלמו מבהיק יותר, ובאמת ב' הפירושים אחד הוא, דבזה שמשבחים את האדם במעלת החכ' והחסד, מעלה מ"ן ומתעורר בזה, להיותו נמצא בהעלם נפשו, ויובן למעלה שע"י השבחים יוצא העלם הא"ס לגילוי אור בהבהקה ביותר, וזהו אמירת הללוי', די"ה חו"ב דאצי' ע"י ההילול מאירים ביותר משרשם שבעצמות.

תוכן. ב' פירושים בהלל א' הילול והב' אור מבהיק, ושניהם אחד, דהא בהא תליא.

פרק מד. יקשה הלא כי לא אדם הוא, איך ידמה בהילול ושבח לאדם, דשלימות נפשו הוא ע"י הכחות, וא"כ כשמשבחים אותו מתגלים כחותיו, ומשתלם בזה, אבל בעצמותו ית' אינו שייך ענין זה כלל, דאנת הוא שלימותא דכולא, והוא שהמציא הע"ס מאין, וכמאמר עביד מאנא וקרא בה גרמי' חכם, אלא דשבח העצמות הוא היפך שבח האדם ממש, שאצילות הספירות הוא ע"י הצמצום דוקא, ולהיות דלתבונתו אין חקר ובענוה וצמצום מתלבש עצמו להאציל ספירת החכ' ושארי הספירות, שכולם בטלים בעצמותו, בתכלית ההתכללות, וע"י השבח מעוררים המשכת אור עצמותו שיתצמצם להאיר בחו"ב וחו"ג דאצי'.

תוכן. שבח דלמעלה הוא היפוך שבח דנבראים.

פרק מה. יבאר כי בכדי שיהי' יחו"ע דחו"ב בק"ש הוא ע"י ההלל י"ה בפסוד"ז (ומטעם זה יש שרש לפסוד"ז למעלה מק"ש ותפלה) ובדורות האחרונים שהנשמות מבחי' עקביים והם נמוכים יותר צריכים למקור עליון יותר, והוא מה שמאריכים בפסוד"ז להאיר בשם הוי' שבנשמה, ואחר ההילול בי"ה צריכים להמשיך האור בו"ה שהן מדות ודבור, (ולכאו' הרי כשחו"ב מאירים ממקורם הנעלם שבעצמות למה צריכים ההמשכה למדות ודיבור הכלולים בחו"ב, אך ידוע דיחו"ע דחו"ב בפנימיותם לצורך עצמן בלבד, ולזאת צריכים ההמשכה, וזהו ה' הללוי', ולעולם יסדר אדם שבחו ש"מ כו') מקשה שבקריאת ההלל מקדים עבדי ד' לשם הוי' באמרו הללו עבדי ד' הללו את שם הוי', ומבאר ב' מיני עבד הא' עבד אלקים הב' עבד ד' לתקן לשם הוי'.

תוכן. שא"א להיות יחו"ע דחו"ב בלי הקדמת פסוד"ז, ב' מיני עבד הא' עובד אלקים, הב' עובד הוי'.

פרק מו. יבאר כי שמש ומגן הוי' אלקים דכוונת הצמצום הוא שיבורר עה"ד טו"ר וזהו עבד אלקים, שעובד לתקן את הצמצום להמשיך האור ע"י הבירורים, וכמו העבד שעושה כל צרכי אדונו, ומביא ברכה בעבודתו כמו יוסף שלרגליו התברך פוטיפר, וכן הוא גם בעבד הוי' שהוא עושה צרכי ביתו, והוא נאמן בית וכמו משה דכתי' בו בכל ביתי נאמן הוא, שהוא כמו העבד שנותן על ידו כל אשר לו, ומחליף מקום הבע"ב, וכל העבדים נשמעים לו שמביא ברכה לאדונו גם בחכמתו נוסף על יגיעתו, שבזה העבד למעלה מהבן שעושה רק בכח אביו, וזהו תורה ציוה לנו משה, שהוא עבד הוי' לתקן ולהמשיך אור חדש בהוי', וזהו הללו עבדי הוי' תחלה להיות שהם בעבודתם בתו"מ שבאה אחרי הללויה (שהוא הגילוי בחו"ב כנ"ל) גורמי' שיהי' הללו מל' הבהקת האור בשם הוי' עצמו.

תוכן. עבד אלקים לברר ולתקן, עבד הוי' שבכל ביתו נאמן הוא למעלה מהבן.

פרק מז. יבאר שיש ג' מדרי' זו למעלה מזו הלל בפסוד"ז וברכה בויברך דוד שהוא הכנה לברכת יוצר והודאה בשמו"ע, וביאורו שההלל הוא שע"י השבח מתגלה הנעלם בהעצמות, אבל כדי שההעלם הלזה יתברך במקורו תחלה זהו"ע הברכה, ואז יוכל להתברך גם למטה כמו שהוא במקורא דכולא, דהנה ב' פירושים בברוך א' ל' נפעל וכמו והמלך שלמה ברוך, וכן ברוך אתה ד' שיהי' הברכה בשם הוי' וכמו ברכו את ד', והב' ל' מפעיל שממשיך האור הנעלם גם למטה, שהוא שכאשר הוא מבורך בעצמו תחלה (ובמ"א מבואר טעם עילוי הברכה שהוא כמו המבריך את הגפן שהענפים הנברכים מקבלים בעצמם מהשרש, על ההלל שהוא רק תוס' אור כו').

תוכן. הברכה למעלה מההלל. ב' פירושים בברוך הא' נפעל והב' מפעיל.

פרק מח. יבאר דיהי שם הוי' מבורך מעתה ועד עולם שבא אחרי יהללו את שם הוי' שהוא מעבודת עבדי הוי', כי עתה הברכה בשם הוי' בו' אלפי שני שהם הימים דאצי', אבל ע"י העבודה דעתה יהי' שם הוי' מבורך מבחי' העצמות עד העולם שהוא נצחי, וכמ"ש מלכות' מל' עלם, ויהי' מל' והוי' דאצי' מבורך מעצמות א"ס ב"ה עד עולם בלמעלה מן הזמן.

תוכן. ע"י העבודה דעבדי הוי' יהי' שם הוי' דאצילות מבורך מהעצמות בלמעלה מהזמן דהי' הוה ויהי'.

פרק מט. יבאר כי הודאה למעלה מברכה והלל, דגם הברכה הוא בהנעלם בעצמו, אבל הודאה הוא בהעצמות ממש שלעילא מכל הילול וברכה, וכמו החכם המופלא שאינו מושג גם ההילול, איך להללו, ורק בהודאה שמודה לו, וזה בא אחרי ההלל והברכה שהן בברי' ויצי' ובתפלה פסוד"ז וברכת ק"ש וק"ש, ואח"כ ההודאה בברכת שמו"ע מרחוק שזהו הודי' שבנחמי' (נא' יהודה בחולם) שמודה תמיד, והוא האור שלפני הקו"ח בחי' האצילות ממש, וזהו הכריעה דגוף במודים שיהי' הגילוי לעתיד, שזה למעלה מכלי המוח והלב.

תוכן. ההודאה למעלה מברכה והלל.

פרק נ. יבאר כי בברכות דשמו"ע ב' מדריגות הא' ברוך המשכת הע"ס לגילוי והב' הכריעה בחיצוניות גופו, ואם היותו ביטול חיצוני מגיע בפנימיות יותר, להיותו במדרי' הודאה בהעצמות כנ"ל שגלוי זה יהי' לע"ל דוקא שהוא עצמו ית' יבוא לכלל ברכה בסוד ברכו את ה' מההעלם דקו"ח המבורך בעצמו מהעלם העצמות, אמנם הביטול שבכוונות הברכות הוא בעמידה דוקא וכמ"ש בעמדם תרפנה כנפיהם, והוא בעבודת הבירורים דעכשיו וכמו רחב"ד שהי' נחש כרוך על עקבו, ולהיותו בבחי' עה"ח דחה אותו והמיתו, והודאה בכריעה הוא הביטול עצמי, וזהו מאן כו' שדרתו נעשה נחש, והוא לאחר ז' שנה, שהם ז"מ.

תוכן. ב' ענינים בברכות שבשמו"ע, עמידה וכריעה, שהם ברכה והודאה, ההפרש שבין רע"ק ורחב"ד.

פרק נא. יקשה, דאם בחנוכה העיקר הוא ההדלקה מה שייך להלל, למה מחלק בין הלל והודאה וכופלם דלכאו' אחד הם, למה לא נזכר ברכה, ומבאר כי נר חנוכה יותר עליון מגופו של אור המאיר דחכ' שבתורה להיותו מז"מ דרבנן, כי אור המאיר, הנה גם ההעלם הוא אור, אבל עצם האור פי' מקור התהוות האור שהוא ההעלם ההיולי, הרי אינו אור, וכמו אש היסודי היוצא ע"י הכאה דוקא, וזהו ההלל דחנוכה במקור התהוות האור שעדיין לא בא לכלל העלם וגילוי, והברכה (נפעל הנ"ל) שהיא מקור האור, ונקראת חשך והעלם, אבל ישנו במציאות, משא"כ ההלל שהוא כדוגמת השכל שכלול בעצם כח המשכיל, ובא ע"י הכאה, ולמעלה הם בוצינא דקרדוניתא גבורות דע"י שמלובש בח"ס.

תוכן. הלל דחנוכה מדבר במקור התהוות האור שעדיין לא בא לכלל העלם וגילוי.

פרק נב. יבאר דהלל הוא בחי' גבורה דע"י שלמעלה מהברכה שהוא חסד דע"י, והמשכתו הוא ע"י בחי' כח דכתי' ועתה יגדל נא כח כו' (וכח הוא בחי' הלל הגדול שהוא בחי' הודאה שלמעלה מהלל דחנוכה) והלל זה הוא הקדמה להודאה, ולכן לא הזכירו ברכה, שזהו ההילול דפסוד"ז, והטעם שבחנוכה דוקא קבעו הלל והודאה מדרי' היותר נעלים, לפי שנש"י נק' נרות, אור ובאור ב' מדריגות נהורא חיוורא אור המאיר, והב' מקור האור (שהוא הכנה והקדמה להלל הגדול בחי' הודאה) ובימי חשמונאי שגברה עליהם חכ' דקליפה ע"כ הוצרכו להמשיך האור עליון ביותר.

תוכן. ברכה חסד דעתיק, הלל גבורה דעתיק, ג' מדרי' בהלל א' הילול דפסוד"ז שהוא ברכה, ב' הלל דחנוכה שהוא הלל, ג' הלל הגדול בחי' הודאה.

פרק נג. יבאר כי עיקר הנס הי' במציאות השמן, ולא ניצוח המלחמה בלבד, שהרי היתה מלחמה רוחנית, וחפצו להעבירם על דת, ובמס"נ שלהם מצאו פך אחד חתום, שהוא מקור האור, שיאיר בתוס', וזהו כי נר מצוה ותורה אור דמשמע מה שמנר מצוה דוקא יבוא אור בתורה, ולכאו' אור התורה מקור להמצות שהם כלים, אלא שהוא נר חנוכה מקור התהוות האור הנ"ל שיבוא בתורה כו'.

תוכן. נר חנוכה מקור התהוות האור, שהוא ההעלם ההיולי דאור.

פרק נד. יקשה למה במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי, הלא תורה אור, ויבאר כי תלמוד ירושלמי הוא הלכות פסוקות ותלמוד בבלי פלפול עצום בריבוי קושיות ותירוצים שהוא ההתעסקות במושכל בעומק אחר עומק, ומה שנראה בהשקפה ראשונה השגה אמיתית, סותרה בריבוי קושיות, ובזה מגיע להשגה עליונה יותר, וסותרה בעוד קושיות, ובא להשגה שלישית עליונה ממנה, וזהו הנק' פלפול, ידיעה הבאה בהפלאת עומק המושג בהעלם אחר העלם.

תוכן. פלפול הוא הידיעה שבאה בהפלאת עומק המושג שמוציאה מההעלם.

פרק נה. יבאר להיות הפלפול הוא העלי' וההתעמקות וע"י הקושיות נחשך אור השגה ראשונה לגבי שני' וכן השני' והשלישית ע"כ נק' חשך, וזה דבמחשכים הושיבני תלמוד בבלי שהוא מחשכים ל' מפעיל שע"י ריבוי הקושיות בא אח"כ לידי אור גדול ונפלא מבהיק בכל שאין לו סתירה מכל צד, ודוקא ע"י ההפלאה וההעלם שאינו יכול להשיג, הנה אז הוא עליית שכלו לבוא לאור הגדול, ע"י החשך שקדמו, ובזאת ניכר מעלת החשך על האור, שדוקא ע"י חשך הקושיות בא לידי אור גדול שממשיכו מלמעלמ"ט שזהו מעלת התלמוד בבלי ברוב הפלפול שנק' חשך על תלמוד ירושלמי דהלכות פסוקות בתורה אור.

תוכן. במחשכים תלמוד בבלי שמחשיך בריבוי הפלפול, בההפרש שבין תלמוד בבלי וירושלמי (פנ"ד ונ"ה).

פרק נו. יבאר ההפרש בין חריף ומקשה ומתון ומסיק, דחריף ומקשה הוא שכח שכלו חריף להקשות בהעלם אחר העלם ובעילוי יותר, ומתון ומסיק שמוריד בבחי' או"י מן ההעלם לגילוי, דהוי עדיף יותר במקבלים מחריף ומקשה, ובהכרח לומר דגם המתון ומסיק הוא בא בחריפות ההשגות, ולזאת הוא נעלה מחריף ומקשה דאף הוא בא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אלא שלעוצם חריפותו יכול היות שההשגה לא תהי' מכוונת לאמיתתה של תורה, וכמו תלמיד ר"מ שהי' יכול לטהר השרץ בק"נ טעמי השגה (ואם החריף ומקשה מכווין לאמיתתו של תורה, הוא עוד למעלה יותר שהוא קו האמצעי העולה על ב' הקוין).

תוכן. חריף ומקשה או"ח קו השמאל, מתון ומסיק או"י קו הימין, (חריף ומקשה קו האמצעי).

פרק נז. יבאר שיש מחלוקת בענין חשך דיעה א' שהוא העדר האור וא"כ בהכרח שיוקדם האור לחשך, והדיעה הב' (והיא האמת) שחשך בריאה בפ"ע, ואשר לזאת אור וחשך מעלתם בבריאתם שוה, או עוד יתרון לחשך על האור כמעלת הבריאה על היצי' שאנו אומרים יוצר אור ובורא חשך, ויבואר בהנ"ל (פנ"ו) דהדיעה הא' האור קודם והוא מלמטה למעלה בחריף ומקשה, והדיעה הב' מלמעלמ"ט במתון ומסיק שחשך ההעלם קדום ובא לאור, וא"כ הם ב' מיני חשך וב' מיני אור, וזהו פי' גולל אור ההשגה מפני חשך הקושי' וגולל חשך הקושי' מפני אור העצמי [ולפי הנ"ל בחריף ומקשה במתון שהוא קו האמצעי, י"ל שזהו האור העצמי, וכנ"ל בענין מקור התהוות האור, שאינו אור ממש, והוא בחי' הודאה, ואפ"ל שזהו ההנחה עצמיית דער עצם לייג אין משפיע, מה שאינו בא בגילוי לעצמו כלל אף בהעלם המח'].

תוכן. ב' דיעות בחשך הא' העדר האור, חריף ומקשה, הב' בריאה בפ"ע ושרשו קדום מתון ומסיק, גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור.

פרק נח. יקשה איך אפשר שבני א"י יהי' לימודם רק בדרך השקפה ראשונה, וכבר הומשך הפלפול ע"י הכאת משה בסלע, ואם לא למדו רק משנה למה נק' תלמוד ירושלמי, ויבאר דהזוגות נקראו אשכולות שהכל בו, דהיינו כל מה שנתחדש ע"י הפלפול ידעו זה בבחי' או"י, ובזה יגדל תלמוד בבלי כי במחשכים הושיבני, לברר גם החשך דק"נ ארץ העמים, ע"י ריבוי הפלפול בקושיות ותירוצים, בבחי' או"ח, ובא להעלם העצמי דנת"ל שיש ב' בחי' העלם הא' ההעלם שקודם הגילוי, והב' העלם העצמי שהוא כמו האש שבא ע"י הכאה בצור דוקא.

תוכן. תלמוד ירושלמי או"י והוא ההעלם של הגילוי, תלמוד בבלי או"ח ההעלם היולי.

פרק נט. יבאר כי בימי חשמונאי נפלו כנ"י במדריגה נמוכה, וטמאו כל השמנים שרצו האויבים לכבות אורה של תורה, דשמן משחת קדש, מצאו פך אחד והדליקו נר חנוכה שהוא כדוגמת הפלפול שבא ע"י החושך וההעלם ביותר, שע"י בירור חשך הגשמי ממשיכים בחי' העלם העצמות, וזהו טעמה כי טוב סחרה בעבודת הבירורים בזמן הגלות והחשך, כי לא יכבה גם בזמן היותר נמוך נרה העצמי שהוא בחי' העלם העצמות [וי"ל נר"ה נר ה' ע"ד שנת"ל בענין צפונ"ה, שבה"א אחרונה בחי' מל' שבאה בהתלבשות למטה מאיר בחי' נר, שהוא נר יחיד כנ"ל שנק' יחיד, והוא מקור התהוות האור].

תוכן. ההעלם העצמי יכול להאיר גם חשך הגס.

דרוש השני

רני ושמחי בת ציון ובו כ"ג פרקים

פרק א. יקשה הכפל דרני ושמחי, וההבדל שביניהם, ומה שייכותם לחנוכה דהי' להתחיל מפסוק ראיתי והנה מנורת זהב, ומציע דכתיב עבדו את הוי' בשמחה שהעבודה בשמחה, ובאו לפניו ברננה שההעלאה ברינה, ובזהר אי' דשמחה בצפרא ורננה ברמשא, ובכתוב הרנה בצפרא כמ"ש ברן יחד כוכבי בוקר, ומקדים דכתיב זכר כו' ירננו, מהו שייכות הרינה לצדקתך, ויבאר שהרינה הוא שיר הבא מהתגברות התשוקה של העלול להכלל בעילתו, שזהו עבודת המלאכים בהכריעות וביטולם להחיות המהווה אותם מאין ליש שהיא בתמידות, ומקשה דבריאה יש מאין בהכרח שיהי' ע"י הצמצום, ואם הארת חיותם מאיר בהם תמיד שמשו"ז הם משתחוים ואומרים שירה ואיך הם מציאות יש.

תוכן. מלאכים וחיותם הם עילה ועלול.

פרק ב. יבאר שהכח האלקי המהווה את המלאכים שרפים וחיות הוא בבחי' מקיף עליהם, וכאשר מאיר להם ביותר מהקצבה, תתגבר תשוקתם להכלל במקור חיותם, ובכללות הוא מדת המל' שמאירה בכל העולמות במדה וקצבה דוקא שבזה הוא קיום כל הנבראים, והיותם במציאות יש מאין, וכאשר ההארה היא ביותר פועל התשוקה להכלל, דעלי' זו הוא ע"י השיר דכל עלי' בשיר דוקא (וכמו בהתפעלות הנפש ישיר בשפיכות הנפש בהתגברות הענג) ובכל שיר יש בו רצוא ושוב שהם ב' תנועות הא' התענוג ליכלל והב' המרירות מזה שלא יכול להתכלל, וכמו מתי אבוא ואראה פני אלקים, ועד"ז הוא שיר המלאכים שעולים ויורדים, ושרפים שאו' קדוש, ומלא.

תוכן. בשיר ב' תנועות הא' עלי' ורצוא, הב' שוב.

פרק ג. וזהו וצדקתך ירננו, שמדת המל' דאצי' מקור שפע חיים העליונים למלאכים ועולמות נק' צדק שהוא צדקה ממש וכמ"ש צדק מלאה ימינך, אמנם להיותה במדה (לבד הצמצום שיהי' מציאות היש) וקצבה נק' צדק וכאומרו צדק דאיהו דין, שבא במשפט בחי' המל' דאצי' וכאומרו צדק איהו מלכותא קדישא, וזהו החו"ג שבמדת מל' וא"כ הרי בהכרח שיהי' גם המודד את השפע בכל העולמות ונבראים, כמה יהי' ביטול היש לאין שהוא לפי ערך קבלת אור מל' שמים, והם מאזני צדק שהם נו"ה דבחי' מל' שהם כליות יועצות, וא"כ אין כל העולמות בשוה, וזהו יראת הוי' לחיים, שזהו עיקר חיות הנבראים (וע"כ המלאכים יותר חיים נצחיים מן הנשמות).

תוכן. ההשפעה שמהמל' הוא בבחי' חו"ג ונו"ה. המלאכים יותר חיים נצחיים מהנשמות.

פרק ד. יבאר כי מזה שאמר צדק מלאה ימינך שהמל' עיקרה בבחי' חסד וכמ"ש והוכן בחסד כסא, שהיא בחי' מל', והלא המל' (נת"ל) שהוא בחי' צדק העיקר הוא הדין והקצבה, ויבאר כי בנין העולמות בחו"ג דמל' (והם ב' בחי' עצם המל' העלאה למען יזמרך, וספירת המל' המשכה, כבוד מלכים חקור דבר, [מזה מובן דהחקירה הוא בהמשכה, ויש לבאר ע"ד שנת' בד"ה בכ"ה בכסלו פנ"ד ונ"ה בענין הפלפול, והעיקר בזה מדריגה הג' חריף ומקשה, דקו האמצעי כמבו' בפנ"ו]), ויבאר דכל מע"ב נבראו בשם אלקים מה"ד אבל הוא עצמו חסד, והוא גבורה שבחסד, והוא בב' ענינים הא' בחי' צמצום כח האלקי עצמו וכמו בג' מדרי' עש"נ מלמטלמ"ע שהוא הצמצום מעולם לעולם, דמל' בריאה מהווה בריאה מל' דיצירה מהווה יצי' ובא בהתחלקות הזמן דעבר הוה ועתיד, שהוא ג"כ בריאה יש מאין, ובהתחלקות המקום דעולם, (ויש לפרש עש"נ מלמעלמ"ט עולם בחי' מל' ובא בפרטיות בזמן שהוא שנה ומקום שהוא נפש, החיות פרטי שבכל נברא שזהו מקומו באו"כ חומר וצורה), והב' התחלקות השפע במדה ושיעור לפי ערך הכלים וכמ"ש מכלכל חיים בחסד כמו שממשיכים מכלי גדול לריבוי כלים קטנים, דלולי ההתחלקות הי' נהפך לדין, (וזהו אדם נידון בכ"י לפי מה שהוא (דריש ועושר אל תתן לי שהעושר ירחיב לבו, ויהופך החסד לדין, והרישות מעביר ע"ד קונו), אף שכבר מזונותיו קצובים לו) וגבור' שבחסד עיקר החסד, וזהו ברכת אתה גבור, אחר ברכת חסד דאברהם, והזכרת גבורות גשמים בברכה זו, שהם ב' הענינים שבמל' הא' צדק מלאה ימינך בדין הצמצום והשיעור, והב' דימינך מלאה מבחי' הצדק שבאה בהתחלקות בריבוי כלים דמכלכל חיים, והם בחי' חו"ג דמל', ואמנם בנין המל' מבחי' החסד דהוכן בחסד כו'.

תוכן. ב' מדרי' בגבורה שבחסד דבמל', [חקירה המדרי' הג' חריף ומקשה, קו האמצעי], עש"נ מלמטלמ"ע ועש"נ מלמעלמ"ט, עצם מל' העלאה, וספירת המל' המשכה.

פרק ה. יבאר שנת"ל (פ"ג) שגם האור העליון הבא מלמעלה שהוא בחי' מל' שמים, בשביל שיהי' ביטול היש לאין, בבחי' שיר וכלות נפשם, הוא ג"כ במדה ושיעור, א"כ כל העילוי שלהם הוא רק במקור חוצבם בחי' מל', ולא למעלה מזה, וזהו וצדקתך ירננו שזהו כל העלי' שלהם.

תוכן. עליית המלאכים רק במקורם בחי' מל'.

פרק ו. יבאר הא דאיתא בזהר דאית צדיק וצדק, צדיק בדכורא וצדק בנוק', והם ב' בחי' צ"ע וצ"ת (יוסף ובנימין, שהם וישפה) דצדיק הוא בחי' התקשרות והוא בחי' יסוד, והם ב' בחי' שלום, הא' שלום דמשפיע דכתיב בי' או יחזק במעוזי יעשה שלום לי, כאהבת יהונתן לדוד שהוא כאהבת הרב לתלמיד שיותר משהעגל רוצה כו' להניק, ומקור כל ההשתל' נק' צדיק החונן ונותן לנש"י דוקא וכמ"ש יאר ה' פניו אליך, והו"ע צ"ע התקשרות המשפיע בהמקבל, והב' צדק בנוק' שהוא שלום דמקבל דכתי' בי' שלום יעשה לי בהתקשרות העלול לעילתו בתשוקה גדולה והוא האה"ר שבנש"י ומס"נ בפו"מ ובתשובה, וזהו ועמך כו' צדיקים ב' בחי' צדיק, וכמו"כ הוא בבחי' מל' שהיא בבחי' מקבל הכללי דכל העולמות, וז"א הוא בחי' משפיע, שהם בחי' עילה ועלול.

תוכן. בשלום ב' מדריגות, הא' דמשפיע והב' דמקבל, ז"א ומל' עילה ועלול.

פרק ז. וזהו זכר כו' ירננו, דטובך הוא טוב העצמות בחי' יסוד דא"א וע"י שנק' טובך הגדול, ויבאר אף כי ז"א הוא סוף עולם הא"ס, מ"מ איהו וחיוהי חד כשלהבת הקשורה בגחלת, ועז"נ מה רב טובך כו' ליראיך נש"י המקיימים תומ"צ וזכר רב טובך שהוא רק זכרון בלבד, וכמו המזכיר את המלך אף שאינו מכירו, שעיקר הגילוי יהי' לעתיד, ומ"מ אפס קצהו נגלה גם עתה בעליית הנשמות בשבת וחדש, אבל המלאכים דשרשם רק מבחי' מל' איך יוכלו להכיר ולהשיג אף מקצת אור הצפון והוא רק כי צדקתך ירננו, וג"ז פועל בהם הרינה (כנ"ל) שהוא התגברות ההתפעלות והתשוקה, ורק זכר בלבד, כמו שמזכירים את המלך אף שאינו מכירו, וזהו יביעו בלחש ובהעלם גדול, והנה מה שזכר רב טובך יביעו, הנה עי"ז יש להם כח ועוז כי וצדקתך ירננו וזהו הריעו לה' כל הארץ, שהם העולמות ונבראים שע"י בחי' מל' שנק' ארץ ועבדו את ד' בשמחה ובאו לפניו ברננה, שבכדי שיהי' הרננה שהוא העלאה, הוא ע"י גילוי שם הוי' נותן הכח והעוז.

תוכן. רב טובך יסוד דעתיק ואריך, ז"א ומל'.

פרק ח. יבאר הכתובים באור וחשך, איזה מהם קדם, דמהא דכתיב וחשך על פני תהום ואח"כ נא' יהי אור, דהחשך קדום לאור, וכברייתו ש"ע ברישא חשוכא, וכתיב ויהי ערב ויהי בקר, ומהא דכתיב ולהבדיל בין האור ובין החשך, מובן דחשך קדום, ומבאר כי שני מיני הבדלות הם באור וחשך הא' ביום הא' ומ"מ האור וחשך משתמשין בערבוביא, והב' ההבדלה ביום הרביעי.

תוכן. בהבדלת אור וחשך ב' מדרי' הא' ההבדלה דיום ראשון והב' דיום הרביעי, אם חשך קדום לאור, או אור לחשך.

פרק ט. יבאר כי חשך הוא מל' ולא חשכת את בנך, וא"כ חשך הוא מניעה, והוא מניעת אור העצמות בצמצום הראשון שהוא חשך העליון שנתעלם בעצמותו, וכוונת ההעלם הוא סיבת הגילוי, והוא שרש כל הצמצומים שבין כל עולם ועולם, אשר בכח זה בא האור של הקו לאחר הצמצום ג"כ בצמצומים רבים, עד שבא בבחי' גבול וצמצום אמיתי.

תוכן. חשך הוא מניעה מל' ולא חשכת את בנך.

פרק י. יבאר דכמו שהוא בכללות ההשתל' כמו"כ הוא בכל נברא בפרט, החומר וצורה שבו, שהצורה הוא בבחי' ביטול והתכללות לעלות, והחומר הוא כח המסתיר על אור האלקי, דהתהוות החומר מבחי' הצמצום הגמור, דשרשו מצמצום הראשון, וזה מה שלחשך קרא לילה, ולכן עיקר התו"מ ביום.

תוכן. חומר כלי לילה, וצורה אור ויום.

פרק יא. יבאר מ"ש דרננה ברמשא, הלא הוא זמן החשך, ומהא דכתיב נפשי איויתיך בלילה, הרי בלילה דוקא, וכן בעסק התו' הוא בלילה וכמ"ש בלילה שירה עמי, והענין דלהיות הלילה הוא בחי' חשך להסתיר על מדת יום גילוי אור הוי' דאצי', הנה אז תתגבר התשוקה ביותר, וכמו המרוחק מהמלך בארץ צי' מתגעגע יותר לראותו מהעומד בהיכלו ומתענג באוצרותיו, וכמו"כ במדת המל' כשיורדת למטה מתגברת תשוקת העלי', וכן בכנ"י בגלותא דוקא, דכן הוא גם במלאכים ברננה דלילא לצאת מנרתק גופם.

תוכן. התשוקה ביותר תתרבה בהיותו מרחוק.

פרק יב. וזהו באו לפניו ברננה, דבכדי שיהי' העלי' וההתכללות לפניו ממש, הוא ברינה דוקא דרננא ברמשא, וזהו מדת לילה שע"י העבודה בלילה בא לאשתאבא בגופא דמלכא, ובאה ההמשכה בבחי' בשכמל"ו שעי"ז ואהבת ב' פעמים אור דאו"י ואו"ח להיות בכל לבבך אבל מדת יום שהוא המשכת האור מלמעלה בעצם, שאין העלאה דשיר ורינה מגיע לשם כלל, זהו עבדו את ה' בשמחה, דשמחה בצפרא (שזהו עבודת הנשמות בהוי' דאצי', בשמחה ש"מ).

תוכן. מדת לילה הוא ההעלאה וההמשכה דאו"י ואו"ח, מדת יום האור שלמעלה מגדר המשכה.

פרק יג. יבאר שהשמחה הוא האור והגילוי בבחי' חסד דאו"י, ושמחה טבעה להביא אור הנעלם לגילוי, דכמו שע"י הרינה בא סיבת העלי' וההתכללות מלמטלמ"ע בבחי' או"ח, כך ע"י השמחה הוא ההמשכה, והן ב' הפכים ולכן הם בשני זמנים ונק' מדת יום ומדת לילה, אמנם מ"ש עבדו את ה' בשמחה הכוונה הוא בעצמות אוא"ס שלמעלה מאור הבא ע"י חשך הצמצום, שהוא עדיין ההעלם של הגילוי, ועז"נ כי עמך מקור חיים, דאפילו מקור הראשון הוא טפל ובטל והכל שוין דלילה כיום האיר.

תוכן. ג' מדריגות חשך ואור הבא אחריו, ועצם האור שלמעלה מחשך ואור, רנה העלאה או"ח ושמחה המשכה או"י והן הפכים, ולכן הם בב' זמנים דבקר וערב.

פרק יד. יבאר ב' מדרי' באור וגילוי שלמעלה, הא' גילוי האור שבא אחר הצמצום שבזה הוא הרננא דמלאכים בשיר ונשמות ברננא דאורייתא בלילה, והוא בחי' צדקתך שמעורר בחי' רב טובך, והב' הוא גילוי אור דעצמות שלמעלה מבחי' השפעה, ואין שום אתעדל"ת מגיע לשם כלל, ומתגלה ע"י שמחה של מצוה, ולא בעבודת הלב והמוח, וזהו עבדו כו' בשמחה, ונק' עבודה בהכנת הכלי לקבל האור שהכלי הוא מה שהוא מצוה.

תוכן. ב' מדרי' בהגילוי מלמעלה הא' הוא גילוי, ומ"מ אתעדל"ת מעורר, והב' גילוי מלמעלה שאין שום אתעדל"ת מגיע לשם, שמחה של מצוה היא כלי לגילוי אור עצמי.

פרק טו. יבאר כי רמ"ח פקודין רמ"ח אברין דמלכא, וכמו שע"י האבר הרי ממשיכים כל קומת האדם, כמו"כ ע"י המצות ממשיכים העצמות שלמעלה מהג' קוין, ועז"נ אלה המצות כו' אשר יעשה אותם האדם, וחי בהם, באדם דלעילא, וזהו דכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו קו הימין חח"ן וגבור בגבורתו קו השמאל בג"ה ועשיר בעשרו קו האמצעי דת"י, כ"א בזאת יתהלל שהוא שמחה של מצוה דוקא, ועי"ז אז על ג' דברים העולם דאצי' עומד בהמשכת האור בג' קוין הנ"ל.

תוכן. מצוה הוא המשכת העצמות, חכם קו הימין, גבור קו השמאל, עשיר קו האמצעי.

פרק טז. וזהו רני ושמחי בת ציון, דהרינה בלילה דמדת לילה קדמה למדת יום, וכמו"כ בעבודה דפסוד"ז הוא ברינה והעלאה ואח"כ הוא השמחה בק"ש שכולל' כל רמ"ח מ"ע, שהוא המשכת האור עצמי, בשמחה של מצוה, ומה שאמר על כנ"י שהיא בת ציון דוקא ענין הרינה והשמחה, הוא דציון יש בו פי' שהם ב' ענינים הפכים הא' ציון שהוא רושם בלבד לזכרון, וכמו הציבי לך ציונים, והב' הוא הבדלת ערך שמצויין, וכמו מצוינים שם, ציון המצויינת וכמאמר רשב"י ז"ל אנא סימנא בעלמא, ושני הפירושים אמת דהתפשטות אור האלקי להחיות מאין ליש הוא רק זיו והארה בלבד שזהו התהוות כל העולמות שהוא בחי' חיצוניות האור, אבל נעשה אדם הוא מבחי' פנימיות ועצמות האור, וכדכתיב ויפח כו' חיים מחיי החיים, גם בגופו שהוא החומר רק שהנשמה הוא בבחי' צלם והגוף דמות שנחקק על הלוח, אף שהוא דבר נבדל מהצורה מ"מ הרי עצם הצורה נחקק בהלוח, והגוף מתאים אל הצורה שהוא הצלם, וכמ"ש אך בצלם יתהלך איש, יתהלך ממש.

תוכן. ב' ענינים בציון הא' סימן והוא חיצוניות האור של העולמות, והב' ציון שהוא מובדל ומצויין, והוא פנימיות האור שבנשמה וגוף, נשמה בחי' צלם, וחומר דמות.

פרק יז. יבאר בצלמינו כדמותינו, צלם בדכורא ודמות בנוק', והוא בחי' ז"א דאצי' הכלול מאורות וכלים, ואמר צלם בדכורא במדות דאצי' דאף שהוא סוף עולם הא"ס, מ"מ יש בו מטוב העצמי, וכמו עד"מ המדות שהם בלב קצרים ומועטים הרי שרשם בעצמות הנפש במדות עצמיים, וכן הוא בבבחי' מל' שבנינה מכלים דז"א, וזהו פי' הב' בציון שהוא בדומה להעצמות ממש, והוא מ"ש ימלוך כו' אלקיך ציון כו' שהוא מקור כנ"י, דבכדי שיהי' ההמלכה לעולם ועד שהוא נצחיות (שהגילוי מזה יהי' לע"ל) הוא שאלקיך ציון בבחי' רושם ופנימיות דעצמות דאדם העליון, והוא בא ע"י עבודה במצות שהם מצותי מצות ד', וזהו שבתפילין הנה וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' ממש מקורא דכולא נק' עליך כמו בתפילין דמארי עלמא.

תוכן. צלם בדכורא ז"א דאצי' ודמות בנוק' בחי' מל', שמ"מ משתוה לשרש שרשו בהעצמות דוקא.

פרק יח. יבאר כי ע"י התורה שלמטה הנה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך שלמעלה וכן המצות שהם רק סימן ואות לתו"מ שלמעלה וזהו בפקודיך אשיחה ואביטה אורחותיך שהם ארחות ד' ממש, שע"י התפילין למטה היא המשכת ד' מוחין ומקיפיהם בבליטה שע"ג הראש דז"א, וזהו נחמת הנביא שאף כי התו"מ הם רק סימן וזכרון בלבד, ומ"מ רני ושמחי ב"צ בתו"מ למטה כי עי"ז ושכנתי בתוכך ממש, וזהו"ע ברכת המצות עובר לעשייתן, שעיקר יחוד העליון הוא בכוונת המצות ברך אתה הוי' ההמשכה בשם הוי'.

תוכן. התו"מ הם סימן וזכרון לתו"מ שלמעלה.

פרק יט. יבאר כי ברכה הוא מל' המבריך את הגפן, שע"י הענף חוזר וצומח אילן העושה פירות, כמו"כ ע"י הברכה במצות חוזר ועולה אור באצי' להיות אדם העליון עושה המצוה דת"ת או צדקה, וזהו ברוך הכפיפה במצות למטה הנה הוא חוזר ומאיר בתוס' אור באצי', והוא ירידת והמשכת האור למטה, גילוי בחי' צ"ע לקשר ולחבר כל הענינים שלמטה וזהו ויקראו לפניו אברך מל' מבריך שע"י מתחבר השפע מעולם לעולם.

תוכן. ברכה מלשון המבריך שהוא יחוד כל הענינים שלמטה, אברך מל' מבריך שכל הענינים שלמטה מתקשרים על ידו.

פרק כ. יקשה למה קורא לכנ"י בשם בת ציון ולא ציון עצמה, ומבאר דאיש מזריע כו' דע"י העבודה דפסוד"ז הוא לידת הבן שהוא חסד ואהבה, וכ"ז הוא באתעדל"ת אתעדל"ע, אבל איש מזריע הגילוי אור שלמעלה יולדת בת, ביטול הרצון בקבעומ"ש, וזהו נחמת הנביא כי אף כי הנך רק בת ציון היינו שאין בך כח להעלות מ"ן, ומ"מ רני ושמחי בגילוי אור העצמי שלמעלה מאתעדל"ע הבא באתעדל"ת, והיא המדריגה הג' שלמעלה מאור וחשך, והכלי לזה הוא קבלת עומ"ש ויראה, והעבודה בתו"מ בשמחה של מצוה דוקא, וזהו כי הנני בא מצ"ע ושכנתי בתוכך בכל עצמותי, והוא ע"י המצות מעשיות.

תוכן. בת ציון, הוא האור שלמעלה, שבא ע"י העבודה דתו"מ.

פרק כא. יבאר דכתיב ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, לא כמו שהוא עכשיו דבאתעדל"ת אתעדל"ע, וישנו אתעדל"ע שאין שום אתעדל"ת מגיע לשם (והוא בחי' בת הנ"ל) אבל לע"ל הנה גם מדרי' זכר שהוא העבודה מצ"ע (כנ"ל) יהי' ממדרי' ובמדרי' ציון, וזהו רחבה מצותך שהם כלים לקבל המרחב עצמי, וזהו ולציון יאמר, שלא תקבל מז"א, אלא שניהם שוים, וכמש"נ והי' אור הלבנה כו' שבעת הימים, שהמל' תתעלה למעלה מפנימיות א"ק.

תוכן. לע"ל הנה המצות שהם בבחי' בת יהי' ג"כ במדריגת איש דכר.

פרק כב. וזהו כי הנני בא ושכנתי (בעצמותי ממש) בתוכך (במדריגת) נאום הוי', שדיבור העליון הוא בחי' מל', הנה לע"ל יהי' בה דוקא גילוי העצמות שזהו ג"כ ולציון יאמר, ולא בת ציון, איש דכר יולד בה ע"י העבודה דעכשיו בבחי' בת ציון שהוא הקבע"ו בתו"מ, שזהו במדרי' אשה מזרעת תחלה, אבל לע"ל הנה והוא (עצמותו ית') יכוננה (לבחי' מל') עליון, בכח עצמו, אתעדל"ע שמצ"ע, שהיא המדרי' הג' (ובאור הוא מדרי' הג' הנעלית ביותר) שלמעלה מאור הבא אחר החשך, וזהו למרבה המשרה כו' ולסעדה מעתה ועד עולם, שכדי שבחי' מל' תהי' מעתה ועד עולם בבחי' נצחיות דא"ס הוא ע"י כי יכוננה (בכח העצמות שהוא כח) עליון.

תוכן. כוסי רוי"ה בגימ' אר"ך שהמל' תקבל העצמות בלי אמצעי, שמחה ש"מ היא מדרי' הג' באור שלמעלה מחשך ואור.

פרק כג. ובכ"ז יבואר שייכות רני ושמחי לחנוכה דוקא, כי נר מצוה דחנוכה הוא שמזה נמשך להיות ותורה אור, הגילוי וההמשכה שבתורה, דמלחמת הנצחון דחנוכה היתה מלחמת רוחנית שרצו העכו"ם להשכיחם תורתך ולהעבירם על דת, וזהו שטמאו כל השמנים בהתגברות הקליפה, וע"י המס"נ שלהם מצאו פך א' של שמן שהוא אור העצמות ממש שלפניו כחשיכה כאורה, ולילה כיום יאיר, שגם החשך הגס מסתלק, שזהו מצות נ"ח להדליקה בפתח ביתו או חצירו להאיר החשך הגס דק"נ בכח שרשה שבעצמות שלמעלה מהמצות דאורייתא שמקבלים מהאור דתורה, שכ"ז בא דוקא ע"י העבודה דמס"נ בכלל ובעבודה דרינה בפרט, וכמו שמחה האלקית בק"ש שבאה אחר הרינה דפסוד"ז, וכמו שירת המלאכים ברינה, שבזה פותחי' להם דלתי היכל העליון, אבל הנשמות שהם בגוף ולא יוכל להיות בהתפעלות הנפש לצאת מחומר הגוף שהוא משכא דחויא המונע ומעכב אותו מלהתקשר, ונמצא עומד בחוץ, הנה ע"י העבודה בנר חנוכה, פי' בעבודה דמס"נ הנה אז מאיר לו אור העצמות, אשר לילה כיום יאיר בבחי' גילוי אור בנפשו ממש, שגם גופו יתברר ויזדכך, וזהו דכתיב ונלוו גוים רבים אל הוי' כו' שהם הע"ש דק"נ שיתהפכו אל הקדושה, ומ"מ גם אז הנה אמר ושכנתי (דמשכני העצמי יהי' רק) בתוכך, שכ"ז הוא לפי שנש"י גם בהיותם מלובשים בגופים הנה עבודתם בבחי' האור עצמי ע"י קיום המצות בקבעומ"ש דוקא.

תוכן. הכח להדליק נר חנוכה הוא מהעצמות.

דרוש השלישי

כי אתה נרי הוי', והוי' יגיה חשכי, ובו י"ט פרקים.

פרק א. יקשה בכפלו שם הוי' ולכאו' הול"ל כי אתה נרי, הוי' יגיה חשכי, ועוד מהו והוי' בתוספת וא"ו, ויבאר כי נר הוי' נשמת אדם, שבנשמה שנקראת נר יש בה שם הוי' יו"ד בחכ' ה"א בבינה ו' במדות ה"א אחרונה במעשה שזהו צלם אלקים שבכאו"א ועליו אומר כי אתה נרי הוי' שבנשמה, אמנם אם פוגמים באיזה אות הנה אז והוי' יגיה חשכי ע"י התשובה, ויבאר ענין הנר שיש בו ה' ענינים, הא' כלי הכולל שמן ופתילה, ב' הפתילה, ג' האור הדולק, ד' אור המאיר, ה' שמן, דהשמן עושה ב' פעולות הפכיות, דבהאור פועל שיומשך נגד טבעו, ובהפתילה שתבער לאט ולא תכלה מהרה, שהוא תועלת אחת, והתועלת הב' הוא באור המאיר, שבהירתו לפי אופן צלילת השמן, ולכן גזרו שיש שמנים שאין מדליקים בהם, וא"כ ב' גווני האור שבאים ע"י השמן, בהכרח שהיו כלולים תחלה בהשמן עצמו, ובאו אח"כ מהעלם אל הגילוי.

תוכן. ה' ענינים בנר, א' הכלי, ב' הפתילה, ג' אור הדולק, ד' אור המאיר, ה' שמן, השמן פועל שני הפכיים בכללות ענין האור בפתילה ובאור, והם ב' תועליות הא' שיהי' אור ולא אש, הב' אור בהיר.

פרק ב. יבאר דבנשמה שנקראת נר יש בה ב' גוונים, הא' נהורא חיורא והוא ההתפעלות אלקי שישנו בכל ניצוץ קטן שבישראל, והוא הכח למס"נ באחד באה"ר בתענוגים, שאור זה הוא לפי ערך צלילת השמן, והב' נהורא אוכמא והוא ההתפעלות האלקי הבא בשכל אנושי שבמוח ומדות בלב בשר, אשר לפרקים יתגבר כח המד"ר להחשיך אור האלקי, ולפעמים יתגבר האור ברשפי אש האהבה להפוך המדות רעות ולכלותם כדמיון אש השחור המכלה לפתילה, וכמו שנראה בחוש שהמתפעל בהתלהבות אלקי מיד מתפעל בלבו ומוחו הטבעיים, רק שאינו נמשך זמן רב והוא מסיבת חסרון השמן.

תוכן. ב' גוונים בנר דנשמה.

פרק ג. יבאר כי השמן הוא בחי' חכמה שבנה"א ונק' כח מ"ה, ובאה בהעלם בבחי' בינה, שהוא ההשגה האלקית שבנשמה, שפועל הביטול גם בגוף, וכמו שנראה בחוש שפתאום יכנע לב החומרי לגבי השגת אלקים חיים המעוררו בתשו' ונק' לב נשבר, ונופל ומתרחק ממנו כל שרירות לבו, שזהו כמו שמן הטוב שנמשך אחר הפתילה, ואם אינו נמשך האור אלא שנשרף הפתילה זהו בסיבת רוע השמן, והתועלת הב' בשמן הוא בהירות אור הלבן ביותר, שהוא אור העצמי שבנשמה שלפי"ז ב' מדריגות בשמן דנשמה שהוא הכח מ"ה, הא' ביטול היש דגוף, והב' ביטול העצמי שבנשמה שבא ג"כ בהרגש הגוף שהוא הפתילה (ונק' חומר בפ"ב) להאיר בתוקף השפלות דנפשי כעפר, והוא מ"ש יהיב חכמתא לחכימין דוקא, בחי' נהורא חיורא שבא משמן הטוב, וא"כ ב' גווני האור דאוכמא וחיורא כלולים בההשגה האלקית שע"י יצאו מהעלם אל הגילוי (וכמו"כ הם בבחי' מל' מקור כנס"י).

תוכן. שמן כח מ"ה ובה כלולים ב' אור, נהורא אוכמא ביטול הגוף, ונהורא חיורא ביטול העצמי שבנפש שפועל בגוף.

פרק ד. יבאר שיש ב' מיני התבוננות הא' בממכ"ע שם אלקים שהוא יחו"ת והב' בשם הוי' בחי' סוכ"ע שהוא יחו"ע, והענין ארוממך אלקי המלך בחי' מל' דאצי' שכלול מב' ענינים הא' כח, ונק' אלקי האלקים, והב' שופט ושררה, דשניהם אחד בבחי' מל', להיותה אחרונה שבע"ס והוא המקור הראשון לכל ההתהוות מאין ליש, להיות שרשה בבחי' מלך המרומם לבדו, ואומר דוד ארוממך אלקי המלך דבחי' אלקי הכח הפועל האלקי יתייחד ביחו"ת דממכ"ע בהמלך המרומם, וזהו יחיד חי העולמים, דכמו שהוא מיוחד ביחו"ע דע"ס דאצי' כמו"כ יהי' ההעלאה דבחי' מל' שהוא ארוממך להיות נמשך מזה ואברכה (ואמשיך בעבודתי שיהי') שמך (העצמי דשרש המל' נמשך) לעולם ועד בבחי' הנצחיות דא"ס, והוא ע"י שירות ותשבחות בלשון חסידיו הנשמות ועבדיו המלאכים, והוא להודיע לבנ"א שהם הנשמות גבורותיו בריבוי ההתחלקות עד אין שיעור שבא מהתנשאות העצמי דכתר מל', ולזאת בחי' מל' דוקא מהווה ומחי' ריבוי הנבראים בלי מספר, ובכ"א בגבול וקצבה.

תוכן. יחו"ת שהיחוד שבבחי' מל' יהי' בהמלך המרומם.

פרק ה. יבאר שע"י ההתבוננות בממכ"ע בהאור האלקי המהווה כל העולמות הרי יתפעל הלב להיות בכל לבבך שגם לב הבשר יומשך אחרי האלקות כמו שהנשמה נמשכת, והוא להיות התבוננות זאת קרובה אל האדם דבאה בראיה חושית בשאו מרום עיניכם, ויכול להיות שע"י יהי' לבו החום הטבעי לב טהור ממש, ע"י ההשראה שמלמעלה בדוגמת האור דבחי' מל' בעולמות ומלאכים, והוא כדמיון הפתילה הבוערת, שכן הוא בחוש ממש, אלא שהוא זמן מועט, אבל בזמן ההוא שורף ומכלה כל רצון זר, (וכמו"כ בבחי' מל' בהתלבשותה בהעולמות שנק' נהורא אוכמא שפועל ביטול היש לאין גם בהע"ש) ואף שכללותו הוא בדרך גילוי מלמעלה, דלכן ברשעים הנה נר רשעים ידעך, שאינו נאחז, ובצדיקים כתיב אור צדיקים ישמח (וגופא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי', וביטוש בבחו"מ מקרב ומביא התפעלות אהוי"ר, וזהו (ידעך ואור) ההפרש בין גקה"ט דרע גמור, ובין נוגה דמעורב טו"ר) אבל נהורא חיורא הוא ההתבוננות השני' ביחו"ע שהוא בשם הוי' דוקא, שזהו בהע"ס דאצי' שמיוחדים בהעצמות שהוא למעלה מבחי' המל' שנעשה מקור לבי"ע, והוא למעלה גם מהארת האור שנעשה מקור לע"ס באצי' שעלי' איתמר אנת הוא חד ולא בחושבן, והוא בחי' טהירו עילאה (שנק' שמי השמים).

תוכן. יחו"ת קרובה לנפש האדם, שיכולה לבוא בראיה חושית, והוא נהורא אוכמא שמכלה הפתילה, נהורא חיורא הוא ההתבוננות בסוכ"ע שהוא העצמות שלמעלה גם מההארה שמתצמצמת להאציל הע"ס.

פרק ו. יבאר כי ע"י העמקת המוח ולב בהתבוננות השני' דסוכ"ע יומשך מאור העליון בהניצוץ הקטן שבנשמה, להיות אתה נרי הוי' ממש. והוא אור המאיר ביחו"ע דשמע ישראל להיות מזה ואהבת, בכל נפשך דוקא שמשם מחצב כל חיי אור העצמות דנשמת כל חי, אמנם מאחר שהוא (ההשגה וההתבוננות הזאת) למעלה מחיי הנשמות איך ביכולת עבודת האדם להגיע לזה, ויבאר כי בא בב' ענינים הא' ביטול הרצון עצמי שלמעלה מהשגה, להיות לית מחתב"כ, והב' ע"י מצות מעשיות דוקא להיות כי באלה חפצתי בחפץ ורצון קדום להג' קוין, וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי (מי שאנכי, עצומ"ה ית') מצוך היום, דהיום לעשותם בעוה"ז, כי לעוצם רוממות העצמות אינו בא בהשתלשלות עו"ע כ"א בבבחי' התלבשות במעהמ"צ, וכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר בכח שרשו הקדום (והוא נר כלי המחזיק את השמן ופתילה שמהן בא האור בכל גווניו).

תוכן. ע"י העמקת הדעת בהתבוננות דסוכ"ע נמשך האור, שהוא העצמות אם בביטול רצון עצמי, או בקיום התו"מ בפו"מ.

פרק ז. וזהו קרוב כו' באמת, דאמת הוי' בחי' העצמות הוא קרוב בהלבשה בתו"מ דוקא, שאינו כמו הצעקה שבתפלה דבכל קראינו אליו, ובאה בבחי' התלבשות בקירוב לכאו"א בשוה, ואינו כמו בתפלה שמתחלק לפ"ע שרש הנשמה דוקא ושורה בבחי' מקיף מרחוק לפ"ע, וזהו שהתורה היא בחי' צלמינו שהוא צלם העצמי בש' הוי' ז"א דאצי', והמצות דמות הוא בחי' מל' נוק' מראה בלבד, ומ"מ גם בהדמות נחקק בו הצורה עצמית שגם בזה קרוב כו' לפי שיקראוהו באמת אמיתתו.

תוכן. ההפרש שבין התורה שהוא לכולם בשוה, לתפלה שהוא לפי אופן שרש נשמתו.

פרק ח. יקשה במאמר יפה שעה אחת בתשו' ומע"ט בעוה"ז, למה מקדים תשו' למע"ט הרי ע"י המצות הוא התלבשות העצמות ממש, אמנם בכדי שיהי' נמשך אור העצמות במצות הוא ע"י הקדמת התשובה שנותנת כח בהתגברות חסד העליון, ולכן משיח אתא לאתבא צדיקיא בתו"מ בתיובתא דגדולים בע"ת דכד אתכפיא סט"א ע"י תשובתם מהאור הנמשך ע"י התורה שהוא להבדיל בין טוב לרע, ולא היפוך הרע לטוב, וזהו הללו את ד' כל גוים כי עי"ז גבר עלינו (כנ"י) חסדו העצמי שיהי' גילוי אמת עצמותו למטה ע"י עבודתינו, ולכן קדמה תשובה למע"ט.

תוכן. הקדמת התשובה לעשיית המצות שעי"ז נמשך במצות אור העצמי.

פרק ט. יקשה למה השמן שכולל בהעלם ב' גווני האור דנהורא אוכמא וחיורא יהי' נמשך אחרי הפתילה, שמזה מובן שהפתילה גבוה יותר, ויבאר שיש שרש להנה"ט שהוא הגוף למעלה הרבה מן הנשמה, דשרש שרשה מאורות דתהו שקדמו לבחי' התיקון דשם מ"ה, ולכן האדם ניזון מן החי וצומח, ומשו"ז ע"י כליון הגוף שהוא בדוגמת הפתילה מאיר אור העליון דשרשו, הקדום לשרש השמן המלובש בתו"מ וא"כ נהורא אוכמא פועל וגורם להיות נהורא חיורא, ועכ"ז ב' גווני האור הוא ע"י השמן דוקא שבלעדו הי' האור קופץ לגמרי או שהיתה הפתילה כלה לגמרי, וכמו"כ יובן למעלה דשמן הוא העלם האור דח"ע שמלובש בתו"מ שבא בבחי' התלבשות דוקא.

תוכן. דשרש נה"ט למעלה בתהו משרש הנשמה שהוא בתיקון, שמן הוא אור דח"ע.

פרק י. יבאר כי השמן שהוא בחי' חכמה, יש בו ב' גווני האור, שהם ב' בחי' ביטול הא' ביטול היש לאין, שהוא כליון הפתילה, והב' דרוח דהעלאת הנה"ט אייתי רוח שבא בהתלבשות למטה בכלי, שהו"ע השפלות והענוה שנק' ביטול עצמי הנ"ל וב' בחי' אלו יוצאים בגילוי בהפתילה בהכליון שלה, ובבהירת האור, וא"כ השמן גורם שהאור יהי' נאחז בהפתילה ושאיבת השמן ע"י הפתילה גורם וסיבה שיהי' בהירת האור, ובעבודה שהאור דשוב בתורה בא ע"י הקדמת הרצוא דתפלה, ובלא כליון הפתילה אין השמן נמשך.

תוכן. ב' גווני האור הם ב' מדרי' ביטול שבחכמה.

פרק יא. וזהו שאמר בזהר ושמן על ראשך אל יחסר, אלו עובדן טבין, וא"כ זהו עיקר השמן ולעיל נת' דשמן הוא האור דתורה אור, אך הענין דשרש השמן הוא בפנימיות ומקור דח"ע ובא בהתלבשות ממש בתו"מ שנק' שמן משחת קדש, דטבע החכ' להיות נמשך למטה מטה, ולכן בכל דבר נמצא בו החכ' שהוא התמצית ההיולי שנמצא בכל נברא ויצור, ולכן מכל דבר יכולי' להוציא שמן, וכמ"ש ושמן מחלמיש צור, וכמו"כ מגופו של אדם, וזהו מה רבו כו' כולם בחכמה עשית, שהחכמה בא בהשתל' והתלבשות באבי"ע, והוא מדרי' התורה שבכל עולם ועולם.

תוכן. החכמה הוא תמצית ההיולי שבכל דבר.

פרק יב. יבאר כי העובדין טבין הם שרש ומקור האור דתורה שזהו ושמן על ראשך אל יחסר בכדי שיאיר האור פנימי דאם לא בריתי יומם כו' ומובן מזה שהשמן נמשך גם בכל הדברים התחתונים והו"ע התשו', והבהקת אור בהנשמה שבאה ע"י התשו' היא למעלה מהמצוה, אמנם הוא במדרי' תשו' שבצדיקים, וכמו משה זכה לתשו' קודם הסתלקותו, וכהא דמשיח אתי לאתבא צדיקיא בתו"מ שיעלו במדרי' בע"ת, שזהו הלבשת יעקב צ"ג בתו"מ, בבגדי עשו החמודות שהו"ע התשו'.

תוכן. דהבהקת האור בהנשמה שנעשה ע"י התשובה הוא למעלה מההבהקה שנעשה ע"י המצות.

פרק יג. יבאר שהחכמה נק' ראי' וכמ"ש וירא ראשית לו, וחכם רואה את הנולד כאדם הרואה לאור הנר כל נעלם והוא להיות החכ' בשרשה מאין תמצא לראות כל דבר נעלם, והוא הראי' באלקות דנשמה שלמעלה מהשגה, והנה ראי' אותיות יראה וראשית חכ' יראת ד' כו' וכמא' אם אין חכ' אין יראה, ויקשה שייכותם, ויקדים כי יש ד' מדרי' דחילו ורחימו רחימו ודחילו, דב' מיני יראה הם, הא' שקדמה לאהבה, הב' שבאה אחרי האהבה, וב' מיני רחימו באמצע הא' רחימו תתאה שאחר יראה תתאה, והב' רחימו עילאה שקודם ליראה עילאה, והם המאירים בהד' אותיות הוי' שבנשמה, שיראה עילאה היא יו"ד דשם הוי' שהוא בחי' ראי' דחכ' שישנה בכאו"א מישראל, וגם איש פשוט וע"ה יש בו ביטול כל עצמותו בנקודת יהדותו בזכרו על ד' אחד.

תוכן. חכ' ראיה, וראיה אותיות יראה, ובה ד' מדרי' דחילו ורחימו רחימו ודחילו, והיותר נעלית דחילו אות יו"ד דהוי' שבנשמה, שהוא ביטול העצמי.

פרק יד. והמדריגה הב' הוא רחימו עילאה שלמטה מבחי' יראה עילאה, והוא התפעלות האה"ר המתאחדת במושכל האלקי, שהיא אהבה בתענוגים בהתבוננות דסוכ"ע ביחו"ע, בעומק ההשגה בנביעה גדולה, ואף שרמה ונשאה מדרי' זו במאד, מ"מ היא למטה מבחי' ראי' דחכ' שבבחי' יר"ע, שהיא כמעלת הראיה על השמיעה, דאף אם שמע הדבר ומבינו היטיב, ומ"מ יכול להיות שלא יכוון לאמיתתו כמו שהוא ממש אלא בראי' חושית דכח מ"ה שבנשמה, שלמעלה מהשגת הנשמות בג"ע שהוא בחי' יש, ואמיתת עצמותו הוא בבחי' אין דלית מחתב"כ, וכן בנביאים הלא ביד הנביאים אדמה שבאה בהשגתם, וההשגה מסתרת אבל נבואת משה הוא בבחי' ראיה פא"פ, וכמו"כ הוא בכאו"א בהב' מדריגות דראיה דחכ' שהוא בחי' יר"ע מקרוב ושמיעה דבינה שהוא בחי' רחימו עילאה מרחוק.

תוכן. רחימו עילאה שלמטה מיראה עילאה.

פרק טו. והמדריגה הג' הוא רחימו תתאה שלמטה מבחי' אהבה בתענוגים, שהוא בחי' או"י הנמשך מעצמו בלתי הכנה כמו השיר שבא מאליו בהתפעלות תנועת הנפש שזהו ונהר דבינה יוצא מעדן עצמו, והוא נהורא חיורא, אבל רחימו תתאה הוא התפעלות האהבה שנולדה מן ההשגה דחיצוניות בינה, וכשבאה להלב מתקצר אור השכל ונעשה התפעלות הלב ממש והוא נהורא אוכמא ששורף ומכלה והיא האהבה ברשפי אש, ובינה ליבא שעושה ההתפעלות גם בלב הגשמי, והמדרי' הד' הוא דחילו תתאה, יראה תתאה, והוא ה"א אחרונה שבשם הוי' שבנשמה, שהו"ע קבעומ"ש ביראה ופחד והוא מקבל מרושם האהבה שבלב להיות הקבלת עומ"ש ברצון וחפץ פנימי, ומדרי' זו היא סוף לכל המדרי' מלמעלמ"ט וראשיתן מלמטלמ"ע, והן ד' דברים ב' גווני האור ופתילה ושמן שבנר, שראשיתן יר"ע מלמעלמ"ט, אבל מלמטלמ"ע הראשית הוא יר"ת, והם ד' מדרי' שבתפלה פסוד"ז ברכות ק"ש וק"ש ושמו"ע שהוא ביטול עצמי.

תוכן. רחימו תתאה האהבה שנולדה מחיצוניות ההשגה, ויראה תתאה קבעומ"ש, (והיוצא מכל המבואר) יראה עילאה יו"ד דשם הוי' ראי' אהבה בתענוגים, רחימו עילאה למטה מאהבת"ע התפעלות האה"ר שמיעה בבינה, למטה ממנה רחימו תתאה אהבה שע"פ חיצוניות ההשגה, ולמטה ממנה יר"ת סוף כל המדרי' מלמעלמ"ט וראשיתן מלמטלמ"ע והם ד' מדרי' שבתפלה פסוד"ז ברכות ק"ש וק"ש שמו"ע.

פרק טז. וזהו כי אתה נרי הוי' וד' יגיה חשכי, אתה מהו"ע שלמעלה משם הוי' בד' אותיות יו"ד ה"א כו' דזה שייך בהאור הכולל בחי' סובב וממלא שאז הוא יו"ד חכ' וצמצום ה"א התפשטות וא"ו המשכה, אבל אתה ממש כמו שהוא קודה"צ הוא נרי בהוי' בהד' אותיו', דיו"ד ח"ע שנק' שמן משחת קדש להאיר בב' גווני אור דסובב וממלא, ופתילה דו"ה, וזהו כי אתה תאיר נרי בד' אותיות הוי' בלי שום העלאת מ"ן, ובזה יבאר ענין נרות המנורה שהן עליית ז' נרות דמנורת ישראל ע' נפש דיעקב שבאה בהקדמת הקרבנות וקטרת, משא"כ הנס דחנוכה שמצאו פך א' חתום להיות שמלחמתם היתה רוחנית שטמאו כל השמנים שמן דחכ' בהגברת הפילסופיא שהיא חכ' חיצוניות וחפצו להסתיר ולכסות על הנקודה דחכ', (היינו ההמשכה מחכ' לבינה, אבל חכ' עצמה ימותו ולא בחכמה).

תוכן. הוי' יו"ד שמן דתורה הו' ב' גווני האור סובב וממלא, פתילה ו"ה.

פרק יז. יבאר כי כה"ג הוא בחי' רב חסד שלמע' מבחי' חכ' והוא המשכת יגמה"ר שנמשך ע"י הכה"ג, והוא בחי' חסד שבעצמות שאין שום אתעדל"ת מגיע לשם כלל וזהו זכר כו' מעולם המה, ורחמיך העצמיים כי מעולם הא"ס המה וכלולה בחי' חסד זה בשמן הטוב דחכ' והי' חתום בחותמו של כה"ג שלא יוכלו החיצונים לקבל משם, וזהו עיקר הנס הי' בהז' נרות שהוא אור שבעת הימים דז' מדות דבינה שבאצילות שמהם שרש כלליות נש"י, ובימי חשמונאי טמאו כל השמנים כנ"ל ולא הי' מספיק האתעדל"ת להאיר שרש נשמתם בחו"ב כ"א בבחי' אתעדל"ע שמצד עצמו והוא אור שבעת הימים, שהוא אור הגנוז לצדיקים, והוא בחי' העלם עצמות התענוג טרם שבא לידי גילוי, וזהו נס דחנוכה שהאיר בחי' רב חסד העליון ביום הא' ובא בהתפשטות בהז' ימים בפרט הנמשך מהכלל, וזהו כי אתה בעצמותך נרי להאיר בהוי' שבנשמה, ובימי חשמונאי הנה ע"י המס"נ הוא שהתגלה האור עצמי הנעלם, ולכן אז דוקא ולך עשית שם גדול שהוא כתר שם טוב העולה על כולנה.

תוכן. כה"ג רב חסד שלמעלה מבחי' חכ'.

פרק יח. וזהו והוי' יגיה חשכי, בתוס' וא"ו שכפל להזכיר שם הוי' להאיר את החשך, וכל וא"ו הוא מחבר ב' ענינים, ויבאר כי ביגמה"ר נזכר ב"פ הוי' ופסיק טעמא בגווייהו, והנה לפעמים כתי' רחום וחנון הוי' ולפעמים נא' הוי' רחום וחנון, וכאן אמר והוי' בתוס' וא"ו לחבר ב' ההויות דוקא והענין בזה דהוי' הוא ד' אותיות יו"ד צמצום כו' ועצמות א"ס לאו מכאמ"כ, ובכדי שיהי' חנון ורחום הוא ע"י הד"א דהוי' ולכן אמר הוי' חנון ורחום, אמנם שיהי' גילוי זה הוא ע"י כי חפץ חסד בעצמותו תחלה, דזהו חנון ורחום הוא בעצמותו בבחי' חפץ חסד להיות שם הוי' שמשם הוי' זה יהי' הוי' הבא בחנון ורחום דרצון ותענוג (כתר ממוצע וכל ממוצע כלול מב' המדרי' והוא ב' הוי' שביגמה"ר בחי' עתיק ואריך, (ג"ר דעתיק בחי' אחרונה שבמאציל גילוי מל' דא"ס, וז"ת שמלובש בג"ר דא"א) ופסיק טעמא בגווייהו לפי שאין ערוך בין כתר דאצי' למל' דא"ס, שאין שום אתעדל"ת מגיע לשם, והמלך המרומם ואף שהוא המדרי' האחרונה שבא"ס אבל הוא בחי' מל' דא"ס כמו שהוא לפני הצמצום, שזהו מלך יחיד חי העולמים דבכדי שיהי' חי העולמים הוא ע"י בחי' מלך, ולפעמים נא' יחיד חי העולמים מלך, דבכדי שיהי' חי העולמים ע"י בחי' מל' הוא ע"י יחיד בחי' אתעדל"ע מצ"ע), וזהו ויקרא הוי' הוי', שקרא מהוי' הא' שבהעלם העצמות שיבוא לכלל גילוי שם הוי' הב' להיות מקור לנאצלים, וזהו והוי' בוא"ו המחבר ב' ההוי', דהוי' הראשון דכי אתה תאיר נרי הוי' הוא במדרי' הוי' הב' שביגמה"ר, הנה והוי' שבעצמות יגיה חשכי שיומשך ויאיר אור ההוי' גם למטה.

תוכן. רחום וחנון בחסד עצמי להיות הוי', הוי' ע"י הצמצום בד' אותיות יכול להיות חנון ורחום.

פרק יט. יבאר דאור הנאחז בהפתילה שהוא נהורא אוכמא שנעשה מדבר השורף שהוא לפ"ע הדבר שמכלה הנה שרשו למעלה יותר מנהורא חיורא שבא על ידו דוקא, וכנ"ל דנהו"א הוא הפתילה דנה"ט דשרשו קדום מנהו"ח דנשמה, הנה הוא מגיע למעלה יותר, וכמו באש כבוי כשמעמידין תחת נר הדולק ממשיך האור אליו, דשרש האש שחור הוא מהעלם העצמות שקודם לאור הבא אחר החשך, שאור זה כמו הנר שמאיר במקומו, אבל החשך נשאר, ובגילוי אור העצמי שקודם לחשך, החשך עצמו יאיר, בבחי' ולילה כיום יאיר, וזהו והוי' יגיה חשכי שהוא בוא"ו המחבר ב' ההויות שהחשך הגס יאיר, והמלחמה דחנוכה שרצו להשכיחם תורתך, וטמאו כל השמנים (תורה הנגלית) ומצאו פך אחד פנימיות האור, והוא אור שבעת הימים, דבימי חשמונאי נפלו כנ"י ממדריגתם ר"ל, וגברו העכו"ם עליהם בתערובת הטו"ר, וכמו בעיקבות משיחא שישנו תערובות טו"ר יותר מכמו שהוא בזמן הבית שהיו צ"ג ורשעים גמורים לפי שהי' בבחי' הבדלה, ובדורות האחרונים הוא תערובות טו"ר ואין צ"ג וגם אין ר"ג, וכמו"כ הוא בעבודה דבזה"ב הנה רק כשהתבונן באלקות התפעל באהוי"ר, ובעקבות משיחא גם כשיתבונן ומשיג אינו זז ממקומו מפני תוקף החשך והיש וע"ז אמר דוד וה' יגיה חשכי, שע"י הקריאה וההמשכה מההוי' שבעצמות להיות כי אתה נרי הוי' אז גם חשך הגס כמו שהוא למטה יתברר, ולכן אמר ב' הויו"ת ואמר והוי' בתוס' וא"ו המחבר.

תוכן. נהורא אוכמא מביא נהו"ח, בזה"ב הבדלת טו"ר ולכן היו צ"ג ולהיפך, בעיקבות משיחא תערובות טו"ר ואין צדיקי' גמורים ולא רשעים גמורים.

דרוש הרביעי

כי עמך מקור חיים, באורך נראה אור. ובו כ"ד פרקים

פרק א. יקשה מהו עמך והול"ל אתה מקור חיים, ושייכות אור לחיים, ואם נאמר דכוונתו כמו שהחיים בטל במקור החיים כן הוא ביטול האור הול"ל כי עמך חיים ואור, ויבאר ב' משמעות בפי' באורך נראה אור, הא' דבאורך נראה אור רק הארה ואור של תולדה, כמו אור הבא דרך המסך, שהוא הארה דהארה הנק' ווידער שיין, אספקלריא דלא נהרא, והב' נראה אור שהאור נראה גם לנו, כמו עין בעין נראה, ונראה אור ביתרון אור גדול מאד נעלה, ויהי' שיעור הכתוב באורך דוקא הנה נראה אנחנו דוקא אור גדול כזה, ויקשה איך אפשר שאנחנו נראה אור נעלה יותר מאספקלריא דנהרא דמשה, ויקדים ביאור מנורת זכרי' שנש"י נמשלו למנורה, שהנשמות נק' נר, כמו הנר שהוא הכלי אל השמן והאור, כן כל נשמה יש לה כלי להשראת אלקותו, והן ז' קני המנורה, וצריכים להדליק הנר אשר מעצמה לא תאיר, אשר כן הוא גם בעבודה בהעלות אהרן את הנרות שהם הנשמות.

תוכן. ב' משמעות בפי' באורך נראה אור, הא' אור של תולדה, והב' אור עצמי והוא באמצעות אורך ונראה רק אנחנו.

פרק ב. יבאר כי לפעמים יתעורר האדם בנפשו האלקית מעצמה ומאלי' לעלות אל ה' בהתעוררות גדולה, ובאה בצורות וענינים שונים, בתשובה, באהבה או ביראה, ולפעמים רק בהסכם והודאה, ויתעורר ברוח טהרה וקדושה, וכל אלה בא בלי הכנה ובהתעוררות קלה יוצאים ומתגלים, ולפעמים הוא להיפוך שגם ברוב יגיעה לא יבוא בגילוי אור התפעלות לבו, ונעלם מאד ויבוא העלם זה לגילוי בזמנים מיוחדים כמו בעשי"ת, או בקדה"ש או שבא לפרקים ע"י זכות מצוה גדולה שעשה להחיות נפש זולתו, שבהעלם ישנו בכאו"א (אשר עז"נ כולך יפה כו' בך, ומ"ש מכף כו' מתום הוא מצד ההלבשה בגוף) וזהו דאכל בי עשרה אף רשעים שכינתא שריא מפני אור המקיף הנעלם.

תוכן. ההתעוררות שבאה פתאום להיותה ישנה בהעלם בכאו"א, ומשו"ז אכל בי עשרה שכינתא שריא.

פרק ג. יבאר כי סבות המונעים גילוי אור המקיף וההעלם הוא העדר השמן, וכאומרו ושמן על ראשך אל יחסר, שהוא בחי' כח מ"ה שבנשמה, ושמן זה מביא האור והגילוי בהז' נרות, ויקדים לבאר מה שהמנורה היתה של זהב דוקא המורה על הגבורות שהוא הרשפי אש והחום שבו שורה ומתגלה כל אור וחיות, והוא תשוקת הנפש בכללותה לאלקות וכמ"ש אותי יום יום כו' יחפצון שהוא הרצון לרצון עכ"פ שרוצה באלקות, ובא ע"י התעוררות קצת בתחלה, דלא מיבעי באהבה ברשפי אש שזהו יסודה, הנה גם באהבה הנמשכת כמים היסוד הוא גבורת התשוקה דוקא, דבלא זה הוא קרירות ומיתה רוחנית, וכל תשוקה וחפץ בא ע"י הקדמת ההתעוררות.

תוכן. יסוד האהבה בכלל וגם באהבה כמים, הוא החום הבא מההתעוררות בתחלה, וזהו שהמנורה כולה זהב דוקא.

פרק ד. יבאר כי ז' הנרות הם הז"מ והיתה מקשה אחת מהמנורה שבכולם מאיר אור העצמי, וכולה זהב טהור, התעוררות המביאה לידי חשק וקרבת אלקים, ואז יכולים הז"מ להאיר, ולכן גם הקנה דחסד שהוא במדרי' הכסף, הנה בהמנורה היתה של זהב לטעם שהוא גבורת התשוקה יסוד האהבה, במעלת הזהב, על הכוסף דכסף, ולהיות ישראל ערבים זב"ז משו"ז המנורה מקשה אחת היתה.

תוכן. ע"י שהמנורה זהב תשוקה, מאירים הז' נרות.

פרק ה. יבאר שהמנורה שבבהמ"ק הי' כה"ג מדליק נרותי' בקר וערב, והוא אה"ר שמעורר לנש"י, אבל בזמן הגלות אין האור דאה"ר נמשך למטה מטה, ונש"י נק' סוכת דוד הנופלת ח"ו תמיד, דבזמן העבודה כתי' משכני אחריך, שנרגש בכל אחד אור העליון, וכמו האה"ר מהאב לבנו שפועל התעוררות, וזהו עיקר ענין הדלקת הנרות שבנשמה, ומנורת זכרי' הוא בזה"ג דמובטח' שלא יכבה נרה אף בלילות הגלות ראה גולה על ראשה אתערותא דלעילא מצ"ע.

תוכן. מנורת המקדש הדלקתה ע"י הכהן בעבודה, ומנורת זכרי' שבגלות הוא אתעדל"ע.

פרק ו. יקדים מ"ש המגביהי לשבת המשפילי לראות, וידייק כי שייך מעלה דהמגביהי, ומטה דהמשפילי, וא"א לומר מעומ"ט גשמיים שהוא ית' למעלה מגדר מקום, ולא שישיבתו בשמים ורואה בארץ, דהלא את השמים ואת הארץ אני מלא, וכן א"א לומר מעומ"ט ברוחניות דהשתל' אבי"ע, שהרי זה ג"כ בכלל שמים וארץ, וכן א"א לומר מעומ"ט בהקו, אלא שהוא ברוחניות העצמות קודם עלות הרצון, ומה שהוא בעילוי אחר עילוי הוא בחי' מעלה, עד שכל הצמצום דקו אינו תופס מקום כלל עד שנופל בזה שכחה, וכשוכח על דבר מהעדר תפיסת מקום, שזהו י"פ דזכרונות.

תוכן. שמים וארץ מעלה ומטה, אצי' ובי"ע מעומ"ט, צמצום וקו מעומ"ט, מעלה ומטה רוחניים המעלה הוא העילוי בעצמותו, והמשכה הוא מטה.

פרק ז. וזהו המגביהי כו' והמשפילי כו' שהם ב' המדרי' דמעומ"ט שבעצמותו הנה הכל בא מכח העצמות אלא שזה עלי' וזה ירידה, ויהי' שיעור הכתוב המגביהי כו' דבעת שמגביהי לשבת הנה אז גופא משפילי לראות, להיות שני הכחות דעלי' וירידה שהם מעומ"ט שניהם באים כאחד מהעצמות ממש, ואין זה שפלות וירידה והגבה ועילוי כי כללות שניהם אינו תופס מקום בעצמו כלל, וזהו במקום גדולתו בעילוי שם אתה מוצא ענותנותו בירידה, דשניהם שוים.

תוכן. ב' המדרי' דמעומ"ט שבעצמות באים מהעצמות, בהשוואה גמורה.

פרק ח. עוד פי' המשפילי שענין הראי' וההתגלות בע"ס דאבי"ע זהו השפלה לגבי', והוא שכאשר מגביהי לשבת אז משפילי לראות ולהתגלות בשו"א שהם הע"ס, ויקדים כי הע"ס בכלל הם שמים וארץ, שמים, ש' מים, דמים הוא חכ' וש' הם ג' מדרי' שבחכ', אור הוא מקור החכ' שהיא מאין תמצא, מים המשכת החכ' ממקורה, והוא בבחי' עיון שכלי בלתי שום נטי' עדיין, ורקיע דאגלידו מיא, הוא שאור החכ' באה בהשגה, וזהו בראשית בחכמה ברא שמים המשכת החכ', והארץ הוא בחי' מל' דכתי' והוכן בחסד כסא, חסד ה' מלאה הארץ, וירידת והמשכת החכ' הוא שמגביהי לשבת במקום גדולתו כו' אבל עצמו לאו מכאמ"כ, ועושה בראשי', שנק' עשי'.

תוכן. שמים ג' מדרי' אמ"ר שבחכ'.

פרק ט. יבאר כי גם באבי"ע אין ערוך חסד דבריאה לגבי חסד דאצי', וכמו אברהם אע"ה שהי' מרכבה למדת החסד אמר ואנכי עפר ואפר, שאמר זה על שרשו ומקורו דמדתו מדת החסד, ונק' רחימו דמלכא אינו בערך כלל לגבי מדת אהבה העליונה דאצי' ואמר ואנכי כו' בדוגמת האפר שנשאר מיסוד העפר הרוחני שאינו בערך אליו כלל, וכמו"כ בנשמת אברהם כמו שהיא בבריאה נק' אפר לגבי שרשו באצי', ולכן קרא עצמו בב' שמות עפר ואפר (והם הפכיים דעפר הוא ביסוד המים, ואפר ביסוד האש, רק שמשתוים שהם דומם, ובעבודה שבלב ומדות באהבה להוי' מאהבה כמים נשאר העפר שהוא ההסכם בלבד ומאהבה ברשפי אש האפר).

תוכן. חסד דבריאה עפר שאין ערוך לחסד דאצי' שהוא אפר.

פרק י. יבאר כי חסד דבריאה לגבי חסד דאצי' הוא בדוגמת האפר, ומ"מ הרי מאור חסד העליון נמשך למטה, וכמו החסד שבג"ע, שבריבוי ההשתל' יומשך מחסד עליון הרוחני להיות מציאות חסד גשמי, וכמו"כ במדת הדין וכדאי' בזהר דאית יומין ידיעין לעילא שאיקרי יומין דטב, ומשו"ז באתעדל"ת במעשה הטוב והחסד או ההיפך ח"ו מעוררים אתעדל"ע, ואף כי מצ"ע לית מחתב"כ, ומ"מ צמצם א"ע להיות נק' חכים כו', וכמו שאין ערוך בין חכ' וחסד דברי' לגבי אצי' יותר אין ערוך בין אצי' להעצמות, רק שאין לצייר איכות ההבדלה, וכידוע בענין צמצום הראשון הוא יותר בבחי' העלם מבחי' צמצום האחרון שבין אצי' לבריאה, וזהו המשפילי, דמגביהי בעילוי הוי שו"א ע"ס ענוה ושפלות.

תוכן. מחסד דאצי' משתל' חסד דבי"ע.

פרק יא. יבאר בפי' לראות ב' ענינים הא' ובו ב' פירושים הא' לראות בהשגחה פרטית והב' השגחה כללית בשמים ובארץ בשוה, וכידוע בהב' דיעות דד"ת וד"ע, דלהיות כולא קמי' כל"ח באה אור ההשגחה לכל ההשתל' דאבי"ע שהן שו"א בדרך שפלות וצמצום והוא בחי' ד"ע, וד"ת הוא ההשגחה פרטית בכל אשר בשמים ובארץ ובכל צבאם, והב' לראות להראות ולגלות ע"י השמים שהשמים העליונים הן בחי' כלי ומסך שעי"ז יוכל לירד ולהשפיל להתגלות אורו גם למטה, דאז הנה השמים הם כמו אספקלריא שע"י רואה, והיינו שהשמים העליונים הם סיבה גדולה ליתרון האור עליון שיבוא למטה.

תוכן. ב' ענינים בלראות בשמים הא' בהשגחה פרטית וכללית, והב' לראות ולהתגלות שהשמים סיבה ביתרון האור שיבוא למטה.

פרק יב. יבאר הכתוב רם כו' כבודו, דהע"ש של מעלה מקבלים מבחי' אחורים דשם אלקים, והנה לפרקים הע"ש בטלים ואומרים שירה, ולפעמים הם בבחי' פירוד ומציאות והוא מתערובות טו"ר שבק"נ, וכתיב יפקוד ה' על צבא המרום במרום להשפיל ולהגביה, דכ"ז הוא כאשר בא בהתלבשות בהשגחה פרטית, אבל כאשר הוא ית' בבחי' התנשאות, אז אין כל ההשתל' תופס מקום כלל, וכמו השממית בהיכלי מלך, זהו דשחק רע"ק מכרך גדול כו' שזהו חיצוניות דחיצוניות מענג הפסלת דענג אלקי, והן הן גבורותיו דגוים מרקדים והוא שותק, ויושב בשמים ישחק.

תוכן. ע"ש של מעלה מקבלים מאחורים דשם אלקים.

פרק יג. ועכ"ז משפילי לראות ולהשגיח גם בנבראים היותר קלים ופחותים, וחס על הבהמה וכמ"ש איך לא אחוס כו' ובהמה רבה, וממציא פרנסתם ומזונם לכאו"א כטבעו דורחמיו על כל מעשיו כתיב, ויבאר זה בב' אופנים כמו השממית שהיא בהיכל מלך כאשר המלך טרוד בעומק רוממותו לא יתן לב כלל לזה או להנהגת קטני משרתיו ועבדיו, ובכללי' כמו עד"מ האדם בעת השינה לא ירגיש בזבוב שכחות נפשו במוחין ומדות מסתלקים בנפשו פנימה, ונשאר רק התנועה והרגש' חיצוניות, אמנם כשהמלך מתלבש א"ע בכל פרטי עניני ביתו, הנה אז אדרבא יתפוס מקום אצלו גם השממית וירגז ויתכעס גם על דבר היותר קטן שאינו לפי כבוד מלכים, ובכללית כמו האדם בעת שהוא ער וכחותיו מאירים כ"א במקומו לא יסבול גם היתוש וירגיש בכל דבר היותר קטן, שהעולה מזה שבעת הרוממות לא ירגיש גם בדבר גדול, ובעת שפלותו וירידתו מרגיש גם בהפחות ביותר.

תוכן. רוממות גורם סילוק וירידה גורמת הרגשה בכל פרט ביחוד.

פרק יד. והנמשל מזה, שיש ב' מדרי' הא' כאשר הוא ית' מרומם ומנושא בעילוי העצמות אין כל ההשתל' תופס מקום וכתי' אין כמוך באלקים הוי', וכמו השותק וסובל שמורה על גבורת הלב, וכן כמה ארך אפים לפניו ית' להיותו בבחי' א"ס גם גבורתו וארך אפו ג"כ בבבחי' א"ס, וגוים מרקדים, והוא שותק, וזהו המגביהי לשבת, שאין תופס מקום, אמנם המשפילי לראות הוא כמו אדם המקיץ מן השינה, וכן הגלות נק' שינה, ועורה למה תישן ד', ויקץ כישן ד', שאדם המקיץ מדקדק במי שעושה נגד רצונו, ואפילו זבוב ויתוש והוא ית' ינקום נקמת עבדיו.

תוכן. ב' המדרי' רם על כל גוים, והמשפילי לראות.

פרק טו. יבאר שסיבת ההמשכה וההשפלה הוא ע"י אתעדל"ת בקיום המצות דרמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא, שע"י הצדקה וחסד שעושין למטה באעדל"ת נעשה אתעדל"ע בהמשכת החיים והחסד בכל העולמות, וזהו אשר קדשנו במצותיו שע"י התפילין שלמטה גורמים להיות הקב"ה מניח תפילין והוא המשכת האור עצמי בהד' מוחין, ויקשה דקדשנו במצותיו ה"ז אתעדל"ע מצ"ע, והרי כבר המשיכו האבו' בעבודתם את האור, ומ"מ נא' ושמי הוי' לא נודעתי, ומבאר כי המשכת האבות הוא שהוסיפו אור באור המצומצם שבא ע"י הקו שזהו מה שקדשנו במצותיו ברמ"ח אברים דמלכא שהוא האור המצומצם עפ"י מאמר קו המדה, והאבות המשיכו תוס' אור, אבל כ"ז הוא בגילוי ההעלם בלבד, משא"כ במ"ת וישראל בקיום התו"מ באתעדל"ת שהם ממשיכים את האור עצמי, שהוא למעלה מהיחוד שנעשה בדרך מלמעלמ"ט.

תוכן. האבות המשיכו אור בגילוי ההעלם, ובמ"ת בקיום המצות הוא אור עצמי.

פרק טז. ובזה יבואר כמה מאמרים הסותרים דאמרז"ל ועשיתם אותם כאלו עשאוני ברמ"ח אברים שהוא ע"י העבודה דועשיתם, והמצות הם אשר קדשנו מלמעלה, שיש בזה ב' אופנים הא' שהם אברים דמלכא, והב' המצות שע"ג האברים וכמו תפילין ע"ג היד והראש, שזהו מה שישראל ממשיכים בעבודתם באתעדל"ת דוקא ע"י החסד שלמטה גורמים להיות חס המשכת אור העליון בהדל שהוא בחי' מל' [וי"ל חכ' סתימאה בד' מל'] ולכן לאברהם והאבות ושמי לא נודעתי, ולנש"י ע"י העבודה ממשיכים העצמות, מפני קיום המצות בפו"מ דנעוץ תחלתן העצמי בסופן בקיום בפו"מ, כי זה כל האדם העליון דאצי'.

תוכן. מעלת המצות שממשיכין העצמות.

פרק יז. וזהו המשפילי לראות, כפי' הב' בלראות עצם גדולתו שהוא שמים תורה, דכל הכוונה לעשות בארץ שהוא ההמשכה למטה דוקא, דזהו כל בחי' אור מהות העצמות שלו, מה שלמעלה מכל אשר צמצם בצמצום הראשון, ובמי נמלך לצמצם האור בצמצום וק"ו הוא בנשמתן של צדיקים שיהיו בגופים ויקיימו תו"מ למטה בארץ שזהו עצמות ומהות רצונו ית', וזהו תנאי התנה כו' על קיום התו"מ בפו"מ ולא ע"י האבות שהוא קיום רק ברוחניות.

תוכן. במי נמלך בתענוג העצמי מנשמות בגוף, ותנאי התנה בקיום העולם על תו"מ בפו"מ ולא ברוחניות לבד.

פרק יח. וזהו דלראות (פי' הב' הנ"ל) להתראות ולהתגלות כל עצמותו ופנימיותו הוא בשמים וארץ שהן תו"מ, שזה למע' מאור המצומצם שבק"ו, וגילוי זה להיות בבחי' המשכה שזהו המשפילי הוא ע"י התורה, והגילוי יהי' לע"ל דיעשה למחכה לו ע"י הבירור בעה"ד דטו"ר, וזהו דמגביהי לשבת בעא"ע בפנימיות העצמות הוא בשמים וארץ שהם מגלים עצמותו, דמגביהי ביו"ד דח"ע בתו' שלמעלה משפילי ביו"ד דח"ת במעה"מ, וזהו כי עמך מקור חיים שהוא צמצום הראשון מקור החיים דבי"ע, ומ"מ באורך נראה אור שיש בזה ב' פירושים (כנ"ל בארוכה) הא' אור שע"י הפרסא, והב' אור העצמי, שזה (הב') הוא רק נראה אנחנו נש"י ע"י קיום המצות באתעדל"ת כמו שנתנו במ"ת (ולא האבות, שקיימו ברוחניות), והוא באורך העצמי באור העצמי שלפה"צ ששם מושרש כוונה זו, והוא כמו המביט ע"י אספקלריא וזכוכי' בהירה שמבהיק את האור ביותר, שכ"ז בא ע"י הבירור עכשיו בעה"ד טו"ר, וזהו שבתורתו של ר"מ נא' כתנות אור בא' שהוא נעשה ע"י הבירור דעתה דעור בע', והגילוי יהי' לע"ל.

תוכן. המגביהי יו"ד דח"ע דתוש"מ בהמשפילי ביו"ד דח"ת שבמעה"מ, מכתנות עור דעה"ד נעשה אור שהוא אור העצמי שלמעלה מהצמצום.

פרק יט. יבאר מנורת זכרי' שראה בגולה, באופן שהשמן נמשך בדרך ממילא, ולא כמו במקדש שהי' שמן כתית, ויקחו אליך, שהוא בחי' מ"ה שבנשמה שע"י מאיר האור, אבל בגלות מצד עוצם ההסתר והעדר העבודה שלמטה, דבזמן ביהמק"ד היתה העבודה במוח ולב, ומי שהי' בעל תורה הי' בעל יראת שמים וצ"ג, ובזה"ג יכול להיות בעל תורה מופלג ולא יהי' י"ש, ולהיפך בעל י"ש ומדות טובות ואינו בעל תו' דבזמן המקדש היתה גילוי בחי' מ"ה שבנשמה, ואהרן מעלה הנרות, לקרב לב נש"י להוי', בתורה ותפלה, אבל בזמה"ג גם התפלה בתכלית הקטנות ואין איש מתעורר באהוי"ר כדבעי למהוי, ולזאת גם אור האה"ר דאהרן כה"ג אין מגיע ח"ו כנופל בבור עמוק ביותר שאין האור מגיע לשם כלל מפני עומקו, דכן הוא בנש"י בגלות, ולכן ראה מנורה שגולה על ראשה שהמשכת השמן מעצמו שלא ע"י עבודה והוא רק בקעומ"ש בקיום התו"מ בפו"מ, שזה מגיע בהעצמות יותר, וזהו ביאת המשיח, דיהי נועם הוי' (שהוא מעון האמיתי) ע"י מעשה ידינו בקיום המצות בפו"מ, וזהו ואלה דברי דוד האחרונים שהקים עולה של תשו' שלמעלה מהראשונים.

תוכן. המנורה שבמקדש שמן כתות ע"י עבודה במוח ולב, ומנורת זכרי' שהוא בגולה על ראשה, שהשמן נמשך מעצמו, ע"י קיום המצות בפו"מ, בזמן הבית בע"ת היו י"ש גדולים, ובזמן הגלות יכול להיות למדן מופלג ואינו י"ש, וי"ש בקיום המצות ואינו בעל תורה כלל.

פרק כ. יבאר שקבלת עול הוא כתר ש"ט דמעשים טובים שעולה ע"ג כתר תורה, שהוא ביטול הרצון שלמעלה מטו"ד, דהנה ברצון יש ב' מדרי' א' רצון המורכב, והב' רצון הפשוט, דבכל אופן רצון המורכב תלוי בבחירתו, שהבחירה משתנית, ולפי אופן בחירתו כן יהי' עבודתו ולא יותר, וא"כ יוקשה אומרו ובחרת בחיים, שאין זה מספיק עדיין להיות עצם ענין הבחירה דבר המשתנה בקירוב וריחוק ואיך יצוה רק בזה שנראה שמספיק, ומבאר כי בהבחירה ב' ענינים הא' בחירה במוח ולב לשקוד על עצמו לאהוב ולירא.

תוכן. שהבחירה הוא דבר המשתנה מעת לעת.

פרק כא. ואופן הב' בבחירה הוא בפועל ולא בלב ומוח בלבד, והוא ע"פ קבלת עומ"ש וכמו העבד שכל עשיותיו בקבעו"מ האדון בלבד, ואין לו רצון וחפץ כלל ומשו"ז לא ישתנה כל ימי היותו עבד במיעוט וריבוי כי עושה תמיד, ועם היות שהבחירה שבמוח ולב הרי יש בזה חיות רב, הנה בבחירה שבקעומ"ש הוא שאין בו שינוי כלל.

תוכן. הקבע"ו אין בו שינויים.

פרק כב. יבאר כי בנש"י ב' מדרי' בנים ועבדים, ומעלת העבד בעבודה שעולה למעלה מבן, ונש"י בנים מצד הנפש ועבדים מצד הגוף, ולכן בהעבודה דקבע"ו שכופה א"ע בסו"מ וע"ט אף בזמן שאין לו חפץ גלוי בקרבת הוי' הוא עולה בעילוי יותר עליון והוא למעלה מהבחירה שע"פ טעם ורצון מורכב והוא רצון הפשוט שלמעלה מרצון המורכב, וזה בעשיית המצוה בפו"מ שיש מזה (מהקבע"ו) יותר ענג מכמו ענג שבגוף ועצם המצוה, והוא שמחה ש"מ שלמעלה מהתענוג בהמצוה עצמה, וכהאריז"ל שהגיע לכל המדרי' היותר נעלות ע"י שמחה ש"מ.

תוכן. נש"י בנים מצד הנשמה ועבדים מצד הגוף, מעלת הקבע"ו, שמחה של מצוה למעלה מגוף וקיום העשי'.

פרק כג. יבאר במנורת זכרי' שהוא בזמן הגלות דוקא, דבשמן יש ב' מקורים המקור הא' מהזתים אל הגולה, והב' מהגולה אל המוצקות, שבזמן הגלות שנש"י בתכלית הירידה ח"ו, וקוב"ה סליק לעילא ולעילא, שאין שום אתעדל"ת והעלאת מ"ן מגיע לשם, השמן נמשך מעצמו ע"י קיום המצות בפו"מ שלמעלה מרצון ובחירה, והוא ע"י שמלכותו ברצון פנימי קבלו עליהם.

תוכן. במנורת זכרי' שהוא בגלות המשכת השמן מב' מקורים הא' הזתים לגולה, והב' מגולה למוצקות.

פרק כד. וזהו ושני זתים, שבזמן הגלות נמצא כח ועוז לנש"י להתעורר בתשו' בלי בחירה והשני זתים הוא בהתחלקות חו"ג וכמו במ"ת שהי' התחלקות חו"ג באור המשפיע דזהו אנכי ולא יהי' והם המקור הראשון הנמשך לגולה, ומן הגולה נמשך להמוצקות שהן הנרות דז' מדות ונק' מוצקות שהם מוצקים בדרך ממילא בלי אתעדל"ת, והוא שבכלל הם ב' עבודות שהם ב' רצונו' הנ"ל הא' שעפ"י בחירה והוא רצון המורכב והוא הבחירה שע"פ מוח ולב, והב' רצון פשוט בעבודה דקבלת עול שבזה מתגלה אור העצמי, שבא ע"י עבודת עבד, וזהו שמח נפש עבדך שהעבד דוקא יש לו שמחה שהוא שמחה של מצוה, וזהו שאנו מברכים ברוך א"ה אמ"ה שתחלה העבודה ברצון המורכב שיהי' אלקינו ואח"כ אשר קדשנו עול מ"ש שלמעלה מהבחירה שעי"ז ממשיכים לבחי' מצוותיו.

תוכן. השני זתים שבמנורת זכרי' חו"ג בדוגמת ב' בחי' חו"ג דמשפיע במ"ת אנכי ולא יהי'.

שער הפורים

דרוש הראשון

יביאו לבוש מלכות, ובו צ"ז פרקים

פרק א. יבאר כי כל העניני' שהי' במ"ת דהוי' גאות לבש, וכי תרכב על סוסיך וכו' היו כולם בימי מרדכי ואסתר, ועוד יותר כי קיימו בימי אסתר ומרדכי במה שקבלו במ"ת, ויקדים במאמרים הסותרים זל"ז דלפעמים תורה למעלה מהמצות, ולפעמים התורה בשביל המצוה, וא"כ מצוה למעלה יותר, והנה חכ' הוא ראשית ההשתל' אבל הוא בכלל ההשתל' וכמו שמונין אחד שנים ושלשה הלא הראשון והאחד בכלל החשבון שממנו מתחילים למנות.

תוכן. בימי מרדכי קיימו מה שקבלו במ"ת, לפעמים תו' למעלה מהמצות, ולפעמים מצות למעלה מהתורה, חכ' בכלל ההשתל'.

פרק ב. יבאר ענין השתל' שהוא כמו שלשלת העשוי' מטבעות אחוזים זה בזה, כמו"כ חכ' ראשית ההשתל' וא"כ הוי בכלל ההשתל' חכ' מדות ומח', דמח' הוה שלישית לחכ', וכמו"כ נצח מדרי' הג' לחכ', ומ"ש והחכ' מאין תמצא הוא רק שנמצא מבחי' אין, ובמשה נא' כבד פה וכבד לשון לפי שהי' בשרש החכ' בחי' אין כי מן המים משיתיהו, ובזה יתרון המצות על התורה דמחכ' נפקת והוא בחי' ממכ"ע שבא בכל עולם לפ"ע, ושרש המצות סוכ"ע שאינו בגדר התלבשות כלל אפילו הארה ממדרי' זו אם היתה באה בגילוי היו מתבטלים ונכללים במקורם, להיותו בחי' אין ממש, משא"כ חכמה שהוא בבחי' מציאות עכ"פ.

תוכן. השתל' מעין שלשלת, חכ' מציאות ממכ"ע ומקורה אין סוכ"ע.

פרק ג. יבאר כי התכללות החכ' במקורה בחי' האין ע"ד מדות הכלולים בשכל, אף שיוצאים אח"כ לגילוי הנה תחלה הם כלולים בשכל עד שאינם דבר לעצמן כלל, וכן החכ' כמו שהיא כלולה במקורה בהאין אינה דבר כלל, וכל עלול כלול בעילתו, וכן העלולים מחכ' ולמטה כלולים בחכ' ובמקורה אין האמיתי, אשר זה הכח על התגלותם בהשתל' ובהתהוות כל עלול בבחי' יש הוא מהארת הסובב, ורק שהוא בתכלית ההעלם.

תוכן. התכללות החכ' במקורה כמו התכללות המדות בשכל.

פרק ד. יבאר כי התהוות הגשמי מהרוחני בעו"ע הוא רק באור וחיות שלו שהוא בחי' ממכ"ע אבל התהוות גוף החומר והמציאות בעו"ע הוא מבחי' סובב מלמעלה מכל השתל' ואינו בא מכח העילה כלל עד כי גם בראשית ההשתל' שהוא בחי' החכ' הנה הרוחניות שלה דהחכ' מאין תמצא באה בבחי' השתל' מאור הממלא, וחכ' שהיא מציאותה בבחי' מציאות ודבר הוא מהארת הסובב שמקיף כולם בהשואה בלי הבדל המציאות ויש דחכ' למציאות היש הגשמי ממש, והוא בבחי' דילוג שלא בהשתל'.

תוכן. בעו"ע רוחניות העלול מהעילה שזהו ממכ"ע ומציאותו של העלול מהארת הסובב, הארת הסובב באה בדילוג ולא בהשתל'.

פרק ה. יבאר טעם מעלת המצות על התורה, דאורייתא מחכ' נפקת שהיא ראשית ההשתל' והמצות מהארת הסובב, ואם שאינה באה בגילוי, והיא למעלה מהשתל' דממלא, ויבאר ההפרש שבין הארת הסובב הנמצא בכל הדברים הגשמיים, דכל מציאות הוא מלמעלה מהשתל', להארת הסובב שבגשמיות המצוה בצמר הציצית וקלף התפילין שהם כלים אל ההארה, שמאיר שם בלי הסתר פנים כלל, ולע"ל יתגלה מתוך לבוש זה דוקא, משא"כ שאר דברים הגשמיים שגם בהם הארת הסובב אלא שהוא בהסתר והעלם גמור, ובזה מעלת המצות על התורה, וזהו יביאו לבוש מל' שהוא הוי' מלך גאות לבש דהארת הסובב הוא אין ממש, ואינו בערך העצמות שהוא בחי' יחיד, מה שאינו מדרי' אחד שישנם עוד דברים כמו ד"ר מעומ"ט והם בטלים ויחיד שמיוחד בעצם, ולהיות בחי' חי העולמים הוא ע"י מלך מל' דא"ס, וכמו המלוכה למטה שרק שם המלך מתפשט בכל המדינה, כמו"כ הוי' מלך גאות לבש, שהתלבש להיות מלך מצד כי חפץ חסד כי תכון תבל בקיום הוא ע"י הארת הסובב בחי' מל' דא"ס שהיא בחי' אחרונה.

תוכן. ההפרש בין הארת הסובב בכל הדברים הגשמי' שהוא בהעלם, להארת הסובב בגשם המצות שהוא בלי הסתר פנים כלל.

פרק ו. וזהו יביאו לבוש מל', בחי' מל' דא"ס שנתלבש להיות מלך כי עלה במח' אנא אמלוך, הנה יביאו לזה מלמטה ע"י העבודה באתעדל"ת דוקא, דגם מח' זו דאנא אמלוך הוא בתכלית הביטול כי על מי ימלוך, ורק מפני שסוף מעשה הבירורים והעבודה בגשמיות המצות בפו"מ עלה במח' תחלה, הנה בזה יביאו לבוש מל' להיות הוי' מלך שיהי' תענוג ורצון במח' דאנא אמלוך.

תוכן. לבוש מל' הוא מל' דא"ס באה ע"י אתעדל"ת.

פרק ז. יבאר כי ודאי יש הפרש בהארת הסובב שמאיר בגשם המצוה, שהוא בגילוי, מעת שהוקבע הצמר לציצית והקלף לתפילין ונעשו בהם הציצית והתפילין, לעת שמקיימן בפועל בלבישת הציצית והתפילין כהלכתן, שבתחלה הוא הארת הסובב בחי' מל' דא"ס בבחי' מקיף כללי בפרט, אבל כ"ז בבחי' המל' אבל כאשר מקיימן בפועל הוא ההמשכה שלמעלה מבחי' מל' והוא בחי' כתר מל' שהוא בחי' תענוג הפשוט הבלתי מורכב בשום טעם כלל, למה יחפוץ בההתנשאות להיות מלך, והוא רק שבסוף מעשה בקיום המצות בפו"מ, וזהו נח"ר לפני בעצמותי הוא ע"י שנעשה רצוני בפועל דוקא (דרצון הוא מורכב בשכל והוא בחי' חכ' שבכתר, אבל נח"ר רצון פשוט כתר שבכתר) וענג העליון הזה מקיום המצות בפו"מ שהוא בחי' כתר מל' מאיר בנפש בעת עשי' המצות בפועל, וזהו ישראל אשר בך אתפאר בעצמי בבחי' כתר.

תוכן. ג' מדרי' בהארת הסובב בגשם המצוה א' המאיר בכל גשמי (והוא המהווה) ב' קודם עשות המצוה ורק שהובחר והוקבע, שמאיר בחי' מל' דא"ס, ג' בעת קיום בפועל שמאיר כתר מל', בעשי' פועל המצוה מתגלה בנפש העושה כתר מל' דא"ס.

פרק ח. וזהו אשר ניתן כתר מל' בראשו, שבמ"ת הו"ע בעטרה שעטרה לו אמו, שזהו ע"י הקדמת יביאו מלמטלמ"ע בהקדמת נעשה לנשמע, שהו"ע ביטול הרצון לגמרי מכל וכל, ועי"ז נעשה עטרה ע"ג הראש, נח"ר לפני בדוגמת הכתר מאבנים שהם דוממים ולגודל אורם הם תפארת בראש המלך כמו"כ המצות אף שבאים בגשמיות הנה גורמים הנח"ר למעלה, וזהו יביאו שע"י העבודה בקביעת הגשם למצוה ממשיכים בחי' לבוש מל' דמל' דא"ס וע"י קיום בפועל גורמי' להיות ואשר ניתן כתר מלכות בחי' כתר מל'.

תוכן. ע"י קביעת הגשם למצוה ממשיכים לבוש מל', וע"י קיום בפו"מ ממשיכים כתר מל'.

פרק ט. וזהו כל הנביאים עתידים להבטל חוץ ממג"א, דביטול הנביאים לע"ל הוא ע"ד ביטול זיו השמש בשמש שהוא גילוי ביתר שאת, רק שלעוצם גילוי המאור מתבטל הזיו, וזהו שהכל יבטל חוץ ממגלת אסתר שהוא גילוי העצמות שמאיר בעלמין סתימין שהם בחי' הוא, וכתי' ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה שיתגלה העצמות בחי' רדל"א שהוא מוסתר ונעלם בעלמין סתימין, והוא גילוי סתימין דכל סתימין.

תוכן. לע"ל הגילוי דסתימין דכל סתימין.

פרק י. והנה בזמן הגלות כתי' אסתיר פני ביום ההוא, שגם ביום ההוא דעלמין סתימין הוא מוסתר ונעלם, אבל לע"ל ביום ההוא הנה אלקינו זה, שיהי' גילוי מבחי' סדכ"ס, ולכן הכל יתבטל, דאור צח, ח"ס דא"א, אור מצוחצח, מו"ס דע"י אוכם הוא לגבי עה"ע בחי' רדל"א, וכ"ז הוא סדכ"ס, הנה מג"א וההלכות לא יתבטלו שהם בבחי' העצמות, בחי' מאור שלמעלה מאור וזיו.

תוכן. בהגילוי לע"ל שהוא גילוי הוא, מ"מ מג"א והלכות יהיו עוד בבחי' הסתר, להיות שרשם בהמאור שלמעלה מאור וזיו.

פרק יא. וזהו שארז"ל מרדכי מן התורה מנין דכתיב מר דרור, ומתרגמינן מירא דכיא מרירות הבא ממקום טהור, דהלכות הוא ע"ד הליכות עולם, שע"י דבר ה' שבתורה הוא הילוך העצמות כבי' לטהר ולברר גם פסולת הגס דעוה"ז, שגם המרירו נעשה ע"י התורה בבחי' דכיא, וזהו עבודת הנשמה, ואשרי מי שבא לכאן, ותלמודו בידו, דששה חדשים בשמן המור, דח"ע הוא המברר, שגם בהמור נקנה בחי' השמן, והוא עבודת הבירורים, וששה חדשים בבשמים הוא השגת פנימי' התורה ולזאת לא יבוטלו גם לע"ל, אמנם לפי"ז יוקשה שהרי לעתיד יהי' אחרי תשלום הרפ"ח ניצוצות, למה צריכים לשמן המור אז, וגם זה שיהי' בבחי' הסתר.

תוכן. מרדכי מן התורה מר דרור, שמן המור, בירורים פסולת עוה"ז, בשמים השגת פנימי' התורה.

פרק יב. יבאר ג' משלים שהם ד', הא' אבוקה מאירה למרחוק, ואף כי שבאם היו מדליקין נר במקום הרחוק הי' מאיר יותר, ומ"מ באבוקה גדולה מאירה למרחוק ואף שהוא פחות מן הנר שהי' מאיר שם, מ"מ הנה המועט הזה מאיר שם ביותר מעוצם מקורו. והב' חבית מלאה מים, שמהמילוי ביותר נשפך והולך לאיבוד הרבה מים, והוא הוראה על שהחבית מלאה, או (והוא הג' במספר המשלים ובכלל משל ב') רב שהוא מלא בחכמה ודעת, הנה מעוצם ריבוי חכמתו יוצא לחוץ הרבה חכמה לתלמידיו, והג' מכח המוליד שבטפה, שהוא דוקא משלימות המוחין, ולכן קטן פחות מט' ויותר, אינו מוליד, והגם שהתהוות הולד הוא ממותרי המוחין דוקא, אשר הבכן מכל המשלים הוא, דכל מה שהוא גדול ותקיף יותר במקורו יהי' ההתפשטות למרחוק יותר, ובהתהוות ממהות למהות, כמו בולד הוא משלימות המוחין, ובא ההתפשטות למקום רחוק, ובבחי' נבדל, וא"כ כל שבא בהגשמה יותר ובריחוק יותר הוא הוראה על עוצם מילוי ותוקף שרשו.

תוכן. ד' משלים אבוקה, רב שמלא בחכמה, חבית מלאה מים, כח המוליד שבטפה.

פרק יג. והנמשל מג' משלים הנ"ל, יובן בההלכות הערוכות לפנינו, דאור ח"ע המלובשת בהן אף שהיא בהסתר היא גבוה במדריגתה מהאור קטן שמאיר בגילוי, דהארת האור דמאור בבחי' העלם הוא למעלה מהגילוי אור דאור וזיו, (וא"כ הרזין דאורייתא שבקבלה אף שהם גילוי רב, האור דח"ע שבהלכו' הם למעלה מזה) ומהמשל הב' דחבית ורב יובן שהגילוי שבתורה הנגלית הוא שחכמות בחוץ תרונה, הן הוראה על שרשם ומקורם העצמי, ומהמשל הג' יובן שדוקא מה שבא בשינוי המהות, והוא במהות גשמי שרשו משלימות המוחין דוקא, שכן הוא גם ברמ"ח פקודין, והוא מעלת המצות במ"ת על מצות האבות שהם ברוחניות, ולכן התהוות הולד אף שהוא גשמי, הנה גבוה יותר בשרשו אף משכל דק ועמוק יותר (וזהו מעלת הנשמות שהם בנים, על העליונים גם שנמשכו מאורות דאו"א).

תוכן. האור דח"ע שבתו' בהעלם, הוא עצמות המאור, מצות שבאים בהגשמה הוראה על שרשם שגבוה יותר, וגליא שבתו' שהוא נובלות הנה נראה בה עוצם הפלאת מקורה.

פרק יד. ובזה יובן מה שגם לע"ל ביום ההוא, יהיו ההלכות מוסתרים, דהלכות אלו הוא בחי' סדכ"ס בחי' המאור עצמו כבי', וזהו ג"כ שמן המור, והוא כח הבירור שבח"ע, ולכן נק' שמן למאור, ולא לאור, ושמן המור לעוצם מעלתו בא למטה דוקא, ומה שההלכות לא יבוטלו לע"ל אין הכוונה על עצם הבירור, שהרי זה יתבטל, וכמאמר הר"מ אילנא דטו"ר כשר פסול כו' יתעבר מעלמא, וישאר רק הגילוי דח"ע כמו הלימוד בבהרת וכו' בג"ע עכשיו, רק שיהי' במדרי' נעלית גבוה יותר, וזהו ג"כ ענין הנס דפורים להיותו מלובש בדרכי הטבע דוקא דמה שלמעלה מדרך הטבע הו"ע הנפלאות, אבל בדרך הטבע הוא גילוי העצמות, וכדוגמת החבית והארת האבוקה שלמרחוק דוקא.

תוכן. לע"ל יהי' גילוי המאור ולכן לא יתבטלו ההלכות, נסים שמלובשים בדרך הטבע הוא גילוי העצמות.

פרק טו. וזהו וקבל היהודים עתה בזמן מרדכי ואסתר, את אשר החלו במ"ת, דבכדי שיומשך בכנ"י בחי' אור גדול כזה ששרשו מבחי' עצמות המאור, הנה הוצרך לזה הכנה בתחלה, והכנה זו ע"י הקדמת נעשה לנשמע, שהוא ביטול פנימי לבעל הרצון, ולא אל הרצון בלבד, והוא הביטול שלמעלה מטו"ד, בחי' כתר שבכתר, דתרי"ג מצות דאורייתא וזמד"ר הם תר"ך עמודי אור, אבל הביטול שהקדימו נעשה לנשמע הוא עטרה ע"ג הראש, וזהו ואשר ניתן ע"י ביטול זה כתר מל' דא"ס בראשו כו'.

תוכן. בימי מרדכי ואסתר גמר הקבלה דהקדמת נעשה לנשמע שהי' במ"ת, שהוא הכנה לגילוי עצמות המאור, הביטול לבעל הרצון.

פרק טז. ומעתה י"ל מ"ש וסוס אשר רכב עליו המלך, דזהו המשלים תכלית ב' הענינים דלבוש וכתר מל' אשר בלעדי זאת לא נשלם עוד הכוונה, והוא דכתי' כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, ויקדים ענין ג"ש ראשונות יושב ועוסק בתורה, שניות יושב ודן כו' בלילא מאי קעביד רוכב על כרוב קל, ויבאר כי ח"י ברכות הם כנגד ח"י חוליות השדרה וכמו שהשדרה הוא המקים כל הגוף, וכן כל ברכה הוא חוליא בפ"ע השייכא לברכה ההיא [ולכן כפי המבואר בברכות דל"ד ע"א דאם בא לשחות בכל ברכה מלמדין אותו שלא יעשה כן, והטעם מפני יוהרא, תוס', והדיוט רק בג' ראשונות וג' אחרונות תחלה וסוף, כהן ומלך כמבו' שם, שבכל ברכה הוא המשכה כו'] עד בחי' הירכיים שהן ג' ברכות האחרונות שהן בנו"ה כו' ועיקר ח"י ברכאן הוא המשכת סובב לממלא, וביום ההמשכה ע"י הח"י ברכות מז"א לנוק' מאצי' לבי"ע, אבל בלילא, שאז הוא זמן שירת המלאכים, וחסד אל דאור ז"א דאצי' לא יאיר בלילה, ורק שהוא זמן הבירורים, אמנם בירור זה הוא ע"י כח התפלה דוקא בח"י ברכאן דצלותא שביום, ומתחלק לח"י אלף עולמות.

תוכן. ח"י ברכות שבתפלה שהן ח"י עולמות.

פרק יז. יבאר בלילא מאי קעביד רוכב על כרוב קל כו' כרוב הוא מט"ט, כרביא מוחין דקטנות, והם צירופי אותיות שבלילה שהם בקטנות וזהו רכב אלקים כו' אד' בם סיני בקדש, דבחי' מל' שמלובש במרכבה זו שנקרא רכב אלקים, והם הצירופי אותיות דתורה שניתנה בסיני, והם הריבוי אותיות דזהב כסף ונחושת, שנקראו בשם סוסים, וכמו שהסוס מביא את הרוכב למקום שבעצמו אינו יכול להגיע לשם, כמו"כ המשכת וגילוי האור למקום רחוק ביותר הוא ע"י האותיות דוקא, וזהו כרוב שהוא ברוך בצירוף אחר בבחי' קטנות.

תוכן. כרוב מט"ט, קטנות המוחין לגבי אדם, זהב כסף נחושת אותיות שנקראים בשם סוסים שמביאים בכ"מ.

פרק יח. והנה יש הרבה מיני אותיות, דבכ"מ האותיות הם בבחי' מרכבה להמדרי' ההוא, וישנם אותיות השכל, המחשבה והדיבור, וחלוקים באופני עניניהם כי אותיות הדיבור מקדמות השכל מקור החכ' (ע' באגה"ק ויעש דוד) ואותיות הרצון והתענוג, עד רום המעלות ברצון ותענוג הפשוט, שזהו סדרן מדרי' היותר תחתונה הם אותיות שבדיבור בחי' רכב אלקים, ולמעלה ממנו כרוב קל מרכבה לבחי' המח', וזהו הקב"ה ז"א דאצי' רוכב על אותיות המדות כו' והם ו' גוונין שש משזר כו' ונחושת שבמשכן, ולמעלה מזה צרופי אותיות שבתו' שזהו סיני בקדש דבחי' חכ' ולמעלה מזה האותיות שברצון ותענוג שהוא מרכבותיך ישועה שע"ה נהורין להמשיך בחי' הלבוש והכתר כו' עד כי סוס אשר רכב עליו שהוא סוס א' רצון ותענוג הפשוט כו'.

תוכן. בכ"מ האותיות הם מרכבה להמדרי' ההוא, אותיות דמל' דיבור, אותיות המח' מדות, אותיות דחכ' תורה, אותיות דכתר רצון ותענוג, ונקראי' מרכבותיך, רצון ותענוג הפשוט נק' וסוס ל' יחיד.

פרק יט. יבאר דכל המדרי' בלבוש כתר וסוס אשר רכב הנ"ל שהם מדרי' היותר נעלות שבמ"ת הנה הקבלה מזה הי' בימי מרדכי ואסתר דוקא, דבזמן מ"ת הגם כי הי' לב ישראל שלם את ד', וכאשר העיד עליהם אבינו שבשמים מי יתן והי' לבבם זה (שהם רצו בהשוב יותר מן הרצוא, שזהו הוראה על אמיתות הביטול כו') מ"מ הנה כ"ז הי' בכח ולא בפועל, אבל בימי מרדכי ואסתר במס"נ בפו"מ, שכוונת המן הי' להשמיד ולהרוג, באשר הם יהודים ולכן נק' מרדכי היהודי אף שבא מבנימין, וע"י המס"נ זכו אותו הדור להיות בנפשם הגילוי מכל הבחי' ומדרי' העליונות כו'.

תוכן. מרדכי נק' יהודי, וע"י מס"נ זכו לכל המדרי' היותר נעלים.

פרק כ. יקשה מה דכתיב ויקח המן את הלבוש כו' שהן מדרי' היותר גבוהות, ואיך זכה המן שיהי' הוא המלביש את מרדכי, ומאין זה שיהי' לו השגה גדולה כזו, ויבאר כי המן מן התורה, המן העץ, וכתיב ראשית גוים כו' שעמלק הוא ראשית ולמעלה מן העץ דטו"ר, שהוא מקיף רק לעה"ד, ושרש הדברים הוא דאת זה לעו"ז עשה האלקים, וזמד"ר שרשם הדעת שהוא הרגשת עצמו, ולכן מתאוה בהטוב לו, ולהיות שהדעת מול העורף, ע"כ הנה עמלק הוא בבחי' גסות וחוצפא.

תוכן. איך ישיג המן ויזכה להלביש את מרדכי.

פרק כא. המן דקדושה, הוא כמו שהוא לאחר הבירור, וכמו מב"ב של המן למדו תורה ברבים, ובעבודה הו"ע ויגבה לבו בדרכי ד' וזהו עיניו דחכ' שנק' עיני העדה למטה, אמנם הלב הוא ההתלהבות שעולה למעלה היפוך הביטול דחכ', דלב אש ומוח מים והם הפכים זמ"ז, וצריכים להיות שניהם דמצד הביטול דחכ' לא יוכל לעבוד את ד' מגודל השפלות, וכן מצד התלהבות הלב ג"כ אין עבודה שלמה וצ"ל ביטול עצמו ע"י המשכת ח"ע דאורייתא מחכ' נפקת.

תוכן. המן דקדושה, מוח מים ולב אש.

פרק כב. יבאר כי טוב לגנוז אור ההתלהבות שבלב שבתפלה בבחי' התורה שהיא היפך זה בבחי' ביטול בעצמותו, ות"ח צ"ל בו חלק שמיני שבשמינית, דהחכ' יש בה ל"ב נתיבות והם ג"כ הל"ב נתיבות שבלב שעש"ז נק' לב, וחלק א' הוא חלק ס"ד, דת"ח הוא שמקבל מן החכ' ע"כ צ"ל בו חלק ח' שבח' היינו ב' המדרי' דלבנ"ח שבמוח ולבנ"ת שבלב שבקדושה הו"ע ויגבה לבו בדרכי ה' שמנגד להמן דקלי', ואז מעטרא לי' כסאסאה שהוא בחי' מקיף נוגע ואינו נוגע, והוא הרצוא שבתפלה.

תוכן. יבאר ענין שמינית שבשמינית.

פרק כג. וזהו ויקח המן דוקא את הלבוש ואת הסוס, דהמן שבקדושה שהוא התנשאות הלב שבתפלה בכחו ליקח את הלבוש מל' שהו"ע ההתנשאות דה' מלך גאות לבש (וי"ל שהו"ע ההתבוננות מעולם כו') והסוס שהוא ס"ג ג"ס, הבירורים ששמתבררים ע"י אותיות ועבודת התפלה לבוש וסוס הוא בכח המן להביא, דיש ענינם גם בקלי', אבל כתר מל' הוא ואשר ניתן כתר מל' בראשו נא' סתם, שזהו בעטרה שעטרה לו אמו, כנס"י דוקא שאין בלעו"ז ענין כזה כלל, והוא רק בכנס"י שלא זז מחבבה עד שקראה אמי, וזהו ואשר ניתן כתר מל' בראשו ע"י נש"י דוקא.

תוכן. לבוש וסוס הוא ע"י המן דקדושה וכתר מל' הוא רק ע"י נש"י בלבד.

פרק כד. בכדי להבין מהו הלבשה זו למרדכי היהודי היושב בשער המלך, יקדים דכתי' כי אל דעות ה' ב' דעות, דיעה עליונה דקמי' עצמותו מיש לאין דכולא קמי' כל"ח ודעה ב' שלגבי העולמות מאין ליש, ונא' אל דעות שסובל ב' דעות הפכיים, שהוא למעלה משניהם, ויבאר במשל התהום שהוא למטה מן הארץ, וממנו נמשך המים דרך גידי הארץ דיש בזה ג' ענינים יש שהוא הריבוי דתהום עצמו והב' מעינות התהום שבגידי הארץ בהעלם והג' הם הנהרות שע"פ הארץ, שהתהום עצמו הוא יש האמיתי מקור המים, ומי התהום הוא האין וכלא לגבי תהום, והמעינות דתהום שבגידי הארץ הוא האין של היש הגבולי, והד' היש הגבולי והם המים שבנהרות ע"פ הארץ.

תוכן. משל דהתהום, שהוא יש האמיתי והאין שלו, מעינות התהום שבגידי הארץ אין של היש, ומי הנהרות יש הגבולי.

פרק כה. ויובן יותר מתלמיד המקבל מרבו, דשכל הרב הוא בריבוי מאד, ומה שנשפע אל התלמיד הוא אפס קצהו, שהמעט הזה כמו שבא אל התלמיד פועל בו הביטול והטרדה למבלע, והרי יש כאן ג' דברים שכל העצמי של הרב שהוא יש האמיתי והמעט שנשפע להתלמיד אין (לגבי שכל העצמי של הרב, והוא אין של היש האמיתי בענין זה, ועוד בו מדרי' אין שהוא העלם לגבי התלמיד, ולכן הוא טרוד למבלע, הוא האין של היש הגבולי) והמדרי' הג' השכל כמו שהוא בהשגת התלמיד בגלוי ובמושג, ובפרטיות הם ד' מדרי' יש האמיתי בשכל הרב, אין הנחלק לשנים, אין דשכל הרב שאינו בערך, ואין שהוא מקור שכל התלמיד, ויש הגבולי דשכל התלמיד.

תוכן. משל דמשפיע ומקבל בד' ענינים יש אין אין ויש.

פרק כו. ועוד משל שלישי בזה מכח הצומח שבארץ, שגם בו ג' מדרי' דיש אין ויש, ובפרטיות כמו שבאים בפעולה הם ד' מדרי' כח העצמי דצמיחה הוא יש האמיתי להצמיח עד אין שיעור, הב' כח הצומח הפרטי לצמיחת החיטה שהוא בכחו אין לגבי כח הצומח הכללי, והוא מיש לאין, והג' שפועל הרקבון תחלה בהגרעין הניזרע שזהו האין של היש הבא, ולכן לפי אופן הרקבון כן יהי' הצמיחה [דכמו שחלוק בין תבואה לאילן, כן בתבואה עצמה] ויש הנצמח.

תוכן. משל דכח הצומח ופעולתו בד' מדרי' יש אין אין ויש.

פרק כז. ועוד משל רביעי מהתהוות הטפה להוליד, דטפה זו נמשכת ברוחניותה מעצם הנפש, והיא אין ממש לגבי העצם, שכחו להוליד עד אין שיעור, וכמו"כ התהוות השכל מלמעלה מן השכל, שהאין נחלק לשנים, וכמו בנהר ותלמיד הנ"ל, וזהו ב' דעות, מיש האמיתי לאין, שהוא דעה העליונה דכולא קמי' כל"ח, שאינו תופס מקום כדוגמת מי התהום לגבי תהום, והמעט שכל לגבי עצם השכל, וכטפה הזרעית לגבי עצם הנפש וכח הצמיחה הפרטי' המתלבש בחטה לגבי כללי' כח הצומח, והדעה התחתונה דעולמות מאין שאינו מושג ליש גבולי, (שהם הפכים דמיש לאין הוא כלא ומאין ליש הרי נעשה מציאות) ואל דעות שסובל ב' דעות אלו דהעצמות ממש למעלה ממשפיע ומקבל, ושניהם שוין.

תוכן. משל דטפה זרעית שהיא אין לגבי עצם הנפש, התהוות השכל מלמעלה מן השכל, מיש לאין ומאין ליש הפכיים במהותם.

פרק כח. יבאר כי הם ב' בחי' ביטול, הא' ביטול היש לאין, שמתחלה נעשה יש ואח"כ מתבטל למקורו כמו הנהר אל המעין, ובמושכל הוא ביטול ההשגה דחכ' לנקודת החכ', והב' ביטול מקורי ועצמי, שהוא כלא ממש כביטול שכל התלמיד לגבי שכל הרב וכביטול כח המוליד לגבי עצם הנפש, וביטול האין דחכ' לגבי העצמות, [וי"ל שמחלק בזה גופא עוד ענין והוא] כמו ביטול לפני המלך שאינו יש כלל, וישנו שהביטול מצד החכ', שבכללות הוא ההפרש בין הביטול שמצד החכ', שהוא ביטול היש, לביטול שלמעלה מן החכ' שהוא כלא, בביטול לפני העצמות.

תוכן. ב' בחי' ביטול ביטול דחכ' ביטול היש, והב' אל העצמות שלמעלה מהחכ' שהוא ביטול דכלא.

פרק כט. וזהו וילבש את מרדכי כו' כי ב' בחי' נשמה הם הא' בחי' מרדכי, שמאין ליש, ועבודתה מירא דכיא בביטול היש לאין, והב' מרדכי היהודי היושב בשער המלך בחי' יחידה שבנשמה, ועבודתה בביטול עצמי שהוא רצון פשוט, והנה מדרי' הא' ההמשכה לנשמה שיומשך בה עכ"פ מבחי' העצמות מה שלמעלה מהחכ' כדעה העליונה הנ"ל הוא רק בחי' לבוש, שהוא לבוש מל' ולבוש זה הוא ע"י המן דקדושה, התנשאות אלקי שבא מהבירור דהתנשאות וחוצפא דקלי' [וע' בד"ה זכור כו' עמלק עטר"ת ונת' בארוכה בד"ה זה, דה"ש] ולכן הוא בכח המן להלביש, אבל כתר מל' הוא בעטרה שעטרה לו אמו נש"י שמושרשים בעצמות דוקא, שאינו ע"י בירורים, כ"א בחי' ביטול עצמי שלמעלה מהחכ' (והגם דהתנשאות זה הוא מצד יש האמיתי, אבל אינו אלא רק מסובב, ונש"י ממשיכים ע"י ביטולם בחי' העצמות) וזהו ואשר נתן כתר מל' שזהו רק ע"י נש"י לבד מצד מהותם העצמי.

תוכן. ב' מדרי' בנשמה הא' מרדכי בחי' הנשמה שמאין ליש, ומרדכי היהודי יחידה שבנשמה, כתר מל' הוא ע"י ביטול עצמי שלמעלה מהחכ'.

פרק ל. ולהבין שרשי עניני לבוש וכתר מל', גם להבין ההפרש בשרשי התורה ומצות יובן בהקדים ענין אורות פנימים ומקיפים, דבמקיפים העליון משובח, ובפנימיים הפנימיי' יותר והכמוס משובח, שהוא ההפרש בין כתר שהוא רצון, לחכמה שהוא מו"ס כמו התורה שהיא ח"ע פירוש וביאור פנימי על המצות שהוא גלגלתא, עצם הגולגלת ששומר וטפל להפרי פנימי' שהוא ח"ס וא"כ תורה למעלה מהמצות, וזיל בתר טעמא דגדול תלמוד לפי שמביא לידי מעשה, הרי יש יתרון מעלה במצות על תורה, דשרשם מתרי"ג ארחין דגלגלתא המושרשת בפנימיות ועצמות אוא"ס, וכהכלל הידוע דכל הגבוה ביותר הנה התפשטותו והתגלותו למטה יותר, ומה שנמשך בפנימיות מו"ס הוא בשרשו רק הארה המתגלה בפנימיות, ושרש האור דבחי' גלגלתא שהוא הרצון שבלא טעם הוא למעלה יותר.

תוכן. בההפרש שבין תורה אור המו"ס ומצות אור הגלגלתא, שרש המקיפים למעלה מאורות פנימיים.

פרק לא. יבאר כי המאמרים המדברים במעלת התורה על המצות, ובמעלת המצות על התו' מתאימים להיות התורה שרשה במו"ס, ובאה בהשגה בחכ' ושכל בטעמי המצות בנגלה שבתו', ושרש המצות בבחי' גלגלתא הנה אור עליון הזה לטעם כלל הנ"ל (פ"ל) בא בעולמות בהתלבשות בענינים גשמיים מה שאינם בערך כלל.

תוכן. תורה פנימי' לכן באה גם בעולמות מלובשת בשכל, מצות מקיפים ע"כ התגלותם בענינים גשמיים.

פרק לב. להבין עיקר כלל הנ"ל דהנעלה בעצמו מתגלה בחיצוני', ומה שמתגלה בפנימי' הנה זה הוראה הוא תחתון במקורו ויבאר כי עצמות אוא"ס קדמון אין לו תחלה ויחיד מובדל בערך מכל בחי' אור, ולכן לית מח' וחכ' אפי' מו"ס תפיסא בי', כאשר לא יותפס שכל במישוש, כי כל השגה ה"ה השגת דבר מה, ולכן אינו בערך לומר שחכמת הנאצל יהי' לו תפיסא בעצמות המאציל, אבל בבחי' גלגלתא להיותה חיצוני' בזה גדלה מעלתה שבה מתגלה העצמות, וא"כ זה עצמו הוא הוראה שמה שבא בהתגלות בחיצוני' שרשו גבוה, יותר ממה שבא בהתגלות בפנימיות, ולהיות אור התחתון [בערך הנ"ל] לכן לא יוכל לבוא בחיצוניות.

תוכן. שרש המקיפים למעלה מפנימיים. והפנימיים א"א שיבאו בחיצוניות.

פרק לג. יבאר שרש הכלל בג' משלים, הא' ממדורה גדולה ביותר, שאורה מגיע בריחוק ב' וג' פרסאות, הנה המעט אור שמגיע לשם, אף כי קטן הוא מאם היו מדליקין אבוקה קטנה במקום הרחוק, אבל עצם אור המעט דהמדורה מורה על תוקף האור בשרשו. מה שהיא דוקא ביכולתה להאיר למרחוק, משא"כ אבוקה קטנה שמאירה רק במקומה.

תוכן. בהפרש מדורה שענינה להאיר רק למרחוק, ואבוקה רק במקומה.

פרק לד. והנמשל מזה באור עליון ביותר שיתפשט הארתו למטה יותר, והגם שהארתו נעלמת בחיצוניות, שהוא בדוגמת המדורה, שגליא שבתורה למעלה בשרשה מהפנימיות, וכל אור שאינו עליון כ"כ מאיר במקום התגלותו ביותר.

תוכן. גליא שבתו' בשרשה למעלה מטעמי התורה.

פרק לה. ובזה יובן ההפרש שבין תורה שהיא בחי' אור הח"ע שהיא רק כמו אבוקה לגבי המדורה, ואורה רק למעלה במקורה בבחי' פלאות חכ', להמצות שהם מבחי' גלגלתא דשם שורה עצמות, ובא בהתגלות ברצון לבד בלא טעם עד למטה מטה, מה שאין כח זה במו"ס כלל.

תוכן. תורה אבוקה, מצות מדורה.

פרק לו. ויבאר כלל הנ"ל במשל שני, מאותיות החקוקים על אבן טוב, שמפני תוקף בהירתו אי אפשר לקרותו כ"א כאשר חותמים אותו על השעוה, שהוא ענין חיצוני שאין האור מגיע בו כלל, שם אפשר להכיר אותיות (ויבאר ענין גליף גליפו בטה"ע, שחתם כבי' אותיות החקוקים כו' בהתלבשות שיוכלו העולמות לקבל) דכל אור הגבוה צריך התלבשות דוקא, וכמו אור הנר שניכר בלילה אבל לא ביום.

תוכן. אור הגבוה צריך התלבשות דוקא.

פרק לז. יבאר הכלל הנ"ל במשל שלישי, והוא מענין משלי שלמה שוידבר ג' אלפים משל, ויקשה איש שחכמתו למעלה מכל, ישובח בזה שדיבר ג"א משל, וכן ר"מ משתבח באשר אמר ג' מאות משל, ויבאר היות המשלים ענינים זרים וחיצונים מהמושכל לגמרי, אמנם בכדי לתפוס במושכל דק ומלוטש מאד הוא ע"י התלבשות ריבוי משלים אשר האחד לבוש להשני, כאור המבהיק ביותר שבא בכמה מסכים, וזהו ההפרש בין משה שראה באספקלריא א' להנביאים שראו בז' אספקלריאות, וכהרב שמשפיע שכלו לתלמיד קטן שמלביש שכלו בכמה משלים זא"ז עד כי בא במושג להתלמיד, שבכל זה הנה בריבוי המסכים מאיר אור השמש, ובכדי לקבל אור מבהיק ביותר הוא ע"י ריבוי מסכים.

תוכן. המשל דמשלים שהם ענינים זרים דוקא.

פרק לח. והמובן הוא שבכדי להמציא משלים, צריכים להיות חכם גדול ביותר והיא חכמה עמוקה יותר מכמו עצם גוף החכ' שרוצה להביאה במשל, כי צריך למצוא משל מכוון, ועוד יותר משלים דומים זה לזה באופן וענין השגתם עד כי יבוא המכוון במשל העיקרי, אשר מובן מכ"ז דאור היותר עליון צריך לבוא בלבושים והעלמות רבות, וכאשר נראה האור אחרי התפשטות הלבושים ה"ה נעלה בעצם.

תוכן. להמציא משלים היא חכמה עמוקה יותר מעומק החכמה שמתלבש בהמשל.

פרק לט. והדוגמא מזה למעלה, דמו"ס שרשו אינו אור עליון כ"כ, ולכן אינו צריך ללבושים והעלמות, וכמו במשפיע שאינו חכם מופלג כ"כ, הרי כשישפיע למבין דבר אינו צריך להלבשות משלים, ולקטני הערך לא יוכל לכלכל דבריו למצוא משלים, וגם לא יוכל להלביש את הדברים במשלים, ורק יכול להשפיע כמו שהוא דברים כהווייתן (וכמו הולדת הולד שבא משלימות המוחין בהיותו בן ט' כו'). וכמו האבוקה שמאירה ולא למרחוק כלל.

תוכן. מו"ס אבוקה.

פרק מ. והנמשל מזה במו"ס, דאף כי אור צח ומצוחצח הוא בהתפשטות ועומק גודל אורו במקום שהוא, אוכם הוא בהעדר תפיסת מקום, להיותו קטן בערך לגבי עה"ע, ולכן לגבי מדרי' שלמטה נק' מוחא סתימאה שסתום לגבי המקבלים, להיותו נשלל הכח להתלבש בדוגמת חכם הנ"ל (פל"ט) שאין בכחו להלביש העמקות בענינים זרים, אבל אור הגלגלתא להיותו הארת העצמות, לזאת בא בלבוש חיצוני, להיותו במקומו ושרשו לא יוכל כל אור להכילו, דלמחתב"כ, ועומק החכ' לא יתפוס בשום השגה, ועומק רום מתגלה בעומק תחת.

תוכן. גלגלתא הוא כמו אור המדורה.

פרק מא. הגלגלתא לבוש חיצוני ביותר, וכנראה בחוש שעצם הגולגלת גשמי, ואינו בערך רוחניות הדקה שבמוח, שכל חיות הגוף תלוי רק בו, וניקב במשהו טריפה, והגלגלת עד שנחבסה רובה שלעוצם רוממות האור במקורו לא יוכל לבוא למטה כ"א בחיצוניות דוקא וכמאמר האדרא מצחא דע"י בי' גלי רצון דילי'.

תוכן. גלגלתא לבוש חיצוני ביותר.

פרק מב. וזהו ההפרש בין מו"ס לגולגלתא באופן ירידתם למטה, דאור הגלגלתא מאיר גם בחיצוניות למטה במצות עשי' גשמיות, וכמשל מדבר זר על עמקי מושכלות החכם הגדול, וכאבוקה המאירה למרחוק, וישנו עוד מה שרחוק מהמשל והו"ע הרמז ביד, דהמשל אף שהוא זר הו"ע שכלי, והרמז הוא עשי' שהוא מהות אחר משכל, ובזה דוקא מתגלה העצמות.

תוכן. ההפרש בין משל שהוא זר ומ"מ ענין שכלי לרמז, שהוא מהות אחר משכל.

פרק מג. ובזה יובן כללות ההפרש בין מקיפים לפנימיים, דבמקיפים התחתון בחי' חיצוניות הכתר שבבחי' גלגלתא גרוע, אבל זהו הוראה על שרשו בחי' רעדכ"ר המשובח יותר ופנימיים בחי' מו"ס בפנימיות שהוא בחי' חכ' שבכתר משובח, אבל אינו נמשך למטה בחיצוניות וא"כ בחי' אחרונה שבמקיפים למעלה יותר מבחי' הפנימי שבפנימיות.

תוכן. בחי' אחרונה שבמקיפים גבוה מבחי' הפנימית שבפנימיים.

פרק מד. יקשה מדוע נק' מו"ס בשם או"פ הלא הוא סתום ונעלם וכמאמר האדרא דחכ' דאצי' אתפתיח לל"ב נתיבות ומו"ס לא אתפתח לל"ב שבילין, ויבאר כי מו"ס הוא מקור לכל ההמשכות, והוא בחי' ממכ"ע המאיר בחכ' דאצי' בארח סתים, ואור הגלגלתא הוא בחי' סוכ"ע ושרש אור זה מסובב הכללי שלמעלה מסובב וממלא.

תוכן. מו"ס ממכ"ע, גלגלתא סוכ"ע, שרש הגלגלתא מסובב הכללי שלמעלה ממלא וסובב.

פרק מה. שרש התהוות הכלים בא מפגיעת אורות מקיפים ופנימיים, והוא שרש ענין דהתהוות היש הוא מסובב דוקא, ויבאר דהכלים הם מגבילים את האור, דע"ס הן בלי מה, שאינם מציאות כלל רק אורות היולים, דכל אור עלול דבוק בעילתו, ואצילות האורות בדרך עו"ע מהקו שהוא מקור הראשון לאחר הצמצום, ולכן הע"ס כשלהבת הקשורה בגחלת, ואור עצמות המאציל נק' בשם עה"ע.

תוכן. האורות נאצלו בדרך עו"ע, אור עצמות המאציל נק' בשם עה"ע.

פרק מו. ויקשה בע"ס שהם בלי מה איך יוצדק מהות חכ' וחסד, ויבאר כי ההגבלה באה מצד הכלים שהם מגבילים את האור, דמצד האור גם שם חכים לא אקרי, דכאשר האור נתפס בבחי' יש ודבר מציאות להיות נק' חכ' הוא עצמו הכלי של אור ההיולי דחכ' כמו שנאצל מהמאציל, [ועי' ביאור זה בד"ה פתח אליהו רנ"ח הארוך] וכן הוא בכל הכלים.

תוכן. כלים מגבילים את האורות.

פרק מז. יקשה מאחר שהאורות לעצמם היולים ובלי מה, איך הם נעשי' במציאות ע"י הכלים, מאין להם הכח והעוז להגביל את האורות, ויבאר דשרש הכלי' הוא למעלה משרש האורות שהם מהקו, והכלים מהסובב הכללי שלפני הקו, ובכח זה מגבילים, והוא ע"י הכאת אור מקיף הכללי בהקו שהוא פנימי.

תוכן. שרש הכלים מסובב הכללי שלפני הקו, שרש האורות מהקו.

פרק מח. וביאור הענין דסובב, הוא אור עליון דעצמות א"ס הבלתי בא בבחי' השפעה בדרך השתל' עו"ע, ורק מרחוק וכמ"ש כי הוא צוה ונבראו בבחי' יש דוקא בדרך ממילא, דכל יכול הוא להוות יש ומציאות מרחוק ג"כ, והקו הוא השפעת האור והחיות בדרך השתל' עו"ע, בחי' ממכ"ע, דכל עלול דבוק בעילתו והעילה משפיע אור עצמותו בפנימיות העלול, והעלול עצם מעצמותו של העילה.

תוכן. מסובב התהוות היש בדרך ממילא, והקו ממכ"ע בדרך השתל' עו"ע.

פרק מט. וזהו הטעם דהתהוות הכלים נמשך מבחי' מקיף הכללי דוקא דלכן בא בבחי' צמצום הגבלת הכלים, ובכחם השרשי מסובב הכללי לפעול ולעשות האורות בבחי' יש ומציאות, והוא מהכאת אור המקיף בפנימי, שהו"ע התגברות אור המקיף בהכאה זו להיות או"פ נמשך ונתפס בבחי' יש, וזהו כי הוא אור הסובב צוה בקו שהוא ממלא ואז ונבראו בדרך ממילא.

תוכן. מהכאת אור המקיף בהפנימי מתהווה הכלים.

פרק נ. וביאור דבר זה שהתהוות היש הוא מסובב הכללי, ממה שאנו רואין במוחש דהתהוות כל הנבראים בע"מ נא' ב"פ וכמו יהי אור, והוא האור והחיות הרוחני ואח"כ ויהי אור שהוא התהוות הגשם ממש במציאות, כי התהוות הגשם א"א שיהי' מהרוחניות ואמר ויהי כן שהוא ע"ד כי הוא צוה ונבראו, וזהו ויהי שהם ג' אותיות הוי' ויו"ד תמורת הה"א, להיותו בחי' האין דסובב, וחיות הרוחני שבכל נברא הוא בחי' אור הממלא.

תוכן. גשם הנברא התהוותו מהסובב, והחיות של הנברא מאור הממלא.

פרק נא. אמנם י"ל איך יתכן להיות התהוות יש הגשמי מבחי' סובב דוקא, הלא בסובב רוחניות וגשמיות שוין לפניו, ראשית האצי' וסוף העשי' כאחד, ואיך האור נמשך עד מדרי' האחרונה שביש, אך היא הנותנת וכידוע בענין אין ערוך לך דרוחניות וגשמיות שוין ממש, דאם נאמר דח"ע היא ראשית ומדרי' האחרונה דעשי' היא סוף ע"כ ישנו ערך, ובאמת הלא בשמים ממעל ובארץ מתחת אין עוד ממש בהשואה גמורה וכמו שיכול להיות התהוות החדשה הרוחניות בבחי' יש בדילוג הערך, כמו"כ הוא התהוות הגשמי, דהתהוות שניהם הוא בדרך ממילא, ולא בדרך השתל' עו"ע.

תוכן. לגבי סובב רוחניות וגשמיות שוין.

פרק נב. יבאר כי הארת הקו הנמשך אחר הצמצום מאוא"ס ב"ה היא בחי' אחרונה דבחי' מל' דא"ס שהיא רק הארה דהארה לגבי העצמות, והארה זו באה בהקו בציור אדם אורות בכלים, אדם דאצי' בכלל (בקטנות הוא אדם דז"א, בגדלות אדם דא"א, בגדלות יותר בחי' א"ק) ובפרצוף אדם מתחלק לג' בחי' ראש מוחין תוך מדות סוף נה"י, אמנם מה שלמעלה מהקו הוא בחי' כי לא אדם הוא, אור פשוט בתכלית ממש, והוא עיגול הגדול הסובב כל החלל ומק"פ.

תוכן. הארת הקו באה בציור אדם.

פרק נג. וזהו לבוש מל', שנמשך אור מבחי' סובב שלפה"צ שמקיף על הכתר (הנ"ל בפנ"ב) ומו"ס דא"א בהשואה גמורה, וכמו הטלית שע"ג הראש שמכסה גם על העטרה, והוא בחי' מקיף הכללי, דאינו דומה כמו מקיף הפרטי דגלגלתא, ובחי' הכתר בכלל הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים.

תוכן. לבוש מל' הוא הארת הסובב הכללי שלפה"צ.

פרק נד. וזהו יביאו לבוש מל', שהוא לבוש המקיף כללית כל המדרי', וזה יביאו ע"י עבוד' דאתעדל"ת בהקדמת נעשה לנשמע, וקיום המצות בפועל דעשי' הוא מבחי' סובב דוקא, ואשר נתן כתר מל' שהוא בעטרה מדרי' פחותה מזה (היפך המבואר לעיל פ"ח) ובזה יבואר ההפרש בין תורה למצות, דמצד הארת הסובב הכללי הרי המצוה למעלה, ומצד הפנימי' יש יתרון בתו', ויחזור לבאר בלילא כו' רוכב על כרוב קל ושט בח"י אלף עלמין גילוי האצי' בבי"ע דכל מדרי' מתחלקת לאלף מדרי' להיות בי"ע גבול לגבי האצי' שהוא בל"ג, והם ח"י ברכאן.

תוכן. מצד סובב הכללי גדלה מעלת המצות על תורה, ומצד הפנימיות גדלה מעלת התורה.

פרק נה. והנה המשכת ח"י ברכאן דאצי' הוא ע"י בחי' כרוב קל, כרוב הוא פני אדם, וכרוב כרביא אפי זוטרי, דאפי רברבא הוא אדם דאצי', מוחין דגדלות ששם מאיר גילוי אוא"ס ב"ה ואפי זוטרי הוא מט"ט שע"י נמשך השפע לכל העולמות בח"י אלף עלמין, וביאור הדברים דאדם בגימ' מ"ה הוא שם מ"ה במילוי אלפין שהוא אורח דאצי' העושה ביטול והתכללות בכל המדרי' [וע' בד"ה ויגדלו רס"ה] וכביטול השרים לפני המלך שמתבטלים לגמרי מכל וכל ומתאחדים יחדיו.

תוכן. כרוב. ב' בחי' אפי רברבא שם מ"ה במילוי אלפין באצי', ואפי זוטרי מט"ט.

פרק נו. והנה שם מ"ה דאצי' הוא כח מ"ה העושה הביטול בכל המדרי', לפי שחכ' הוא ראשית ההשתל' וע"י תוס' אור העצמות בחכ' הנה אנת הוא דקשיר לון ומיחד לון, ולכן הוא במילוי אלפין, דהאלף תמונתו יו"ד בראשו ח"ע ויו"ד בסופו ח"ת והוא"ו באמצע לחברם, וזהו דעד דלא הוה מתקלא שם מ"ה לא הוו משגיחין אפין באפין, שע"י שם מ"ה הוא היחוד וההתחברות.

תוכן. שם מ"ה במילוי אלפין נק' מתקלא.

פרק נז. יבאר דכתיב מה שמו ומה שם בנו, שמו הוא אדם קדמאה בחי' המוחין עצמן דחב"ד ששם עיקר הגילוי, ושם בנו אדם בתראה הוא ההארה שנמשך במדות חג"ת שהם מוחין דז"א הוא אדם שלם, והנה מוחין דחו"ב נמשכין גם במוחין דז"א שאז גם ז"א הוא בגדלות, וכמו זקן בן ע' שנה, אבל באדם הקטן שהוא מט"ט הנה גם מדותיו בקטנות ואינו בערך הביטול כמו שהוא באדם גדול, דלפי שכלו יהולל איש בהתכללות המדות בהמוחין, דבאצי' הוא בבחי' התכללות גמורה, ובבי"ע הוא רק שסובלים זא"ז.

תוכן. המדות מתכללים במוחין, במוחין דגדלות הם בהתאחדות ומוחין דקטנות הוא רק שסובלין זא"ז.

פרק נח. יבאר כי מט"ט ו"ק דבריאה שמו כשם רבו שבו מתלבשי' ו"ק דאצי' וזהו רוכב ושט בח"י אלף עלמין שהוא המשכת החיות לכל העולמות, והוא בלילא דוקא, כי ביום הנה חסד אל דאצי' מאיר ולכן אז הגילוי לנשמות בג' תפלות ומזונות ופרנסה, ובלילה דוקא אז הוא זמן שיר המלאכים ותקם כו' ותתן טרף, גילוי שם הוי' בבחי' קטנות וזהו שנאן שחסר בחי' חו"ב דאאלפך חכ' ואאלפך בינה, (מיט"ט בבריאה מט"ט ביצי') וכמו שהוא באצי' רכב רבותים שלמים היינו הע"ס דא"י ואו"ח.

תוכן. הגילוי לנשמות ביום, והגילוי למלאכים בלילה, מיט"ט בבריאה מט"ט ביצי'.

פרק נט. יבאר כי השפע מאצי' לבריאה ולח"י עולמות הנ"ל הוא ע"י מט"ט אם כי הוא בחי' כרביא אפי זוטרי, ומ"מ הלא מאיר בחי' המוחין בכלל, אם שהוא בקטנות. אבל בכדי שיהי' ההמשכה והגילוי למטה מטה עד עוה"ז הגשמי והשפל הוא ע"י מרכבת סוסי' דוקא וכמו שראה זכרי' סוסי' אדומי' ושחורים שהם הגילוי אור אלקי והחיות שבא בגילוי למטה, והוא ע"י הסוס שבכחו להביא את הרוכב עליו למקום שמעצמו אין ביכולת האדם להגיע, וזהו וסוס אשר רכב כו' מרכבותיך ישועה שנא' במ"ת דלהיות התורה בגשמיות ובעוה"ז דוקא הוא ע"י מרכבה דסוסים.

תוכן. ההמשכה למטה ע"י מרכבה דסוסים.

פרק ס. יקשה למה יש כח גדול כ"כ בסוס להגבי' או להוליך את האדם הרוכב עליו למקום שבעצמו לא הי' יכול לבוא, ויבאר כי ע"י המרכבה דסוס נמשך אור פנימי יותר ולמקום רחוק יותר, והענין בזה הוא דכמו שהא' הרי הוא המחבר יו"ד העליון ח"ע אדם גדול דאצי', עם יו"ד התחתון אפי זוטרי דבי"ע, והגילוי אם שהוא יו"ד מ"מ הוא גילוי, אבל אות ס' מורה על הסתימות שהוא פנימי יותר, והנה אדם מ"ה כנ"ל שע"י הוא ההתאחדות בכל המדרי', ושם ס"ג הוא למעלה יותר, הנה סוס הוא ב"פ ס"ג, והם ב"פ ס' הא' העלם העצמי מה שלמעלה מח"ע והו"ע שע"ה נהורין דא"א, וס' הב' הם אותיות הטבע, והוא"ו באמצע בדוגמת הו' שבתמונת אות הא' שמחבר הב' יודין שחכ' שבראש יאיר בחכ' שבסוף, כן הו' הזה מחבר שההעלם העצמי דס' הא' יאיר ויתחבר בהס' הב' שהוא למטה מטה וזהו מרכבותיך דסוסים במ"ת שיהי' גילוי בחי' ישועה הנ"ל שלמעלה מח"ע דיו"ד הא', והוא מעלת הסוס ב"פ ס"ג על האדם בחי' שם מ"ה, וזהו שהגילוי דלע"ל הוא ע"י עבודה זו דמצלות הסוס וארז"ל כל מה שהסוס רץ ומציל יהי' קדש לד', כי בכח מרכבה זו להמשיך נעלם הפנימי עד למטה מטה, (ויביאו לבוש וסוס, שזהו באתעדל"ת).

תוכן. בטעם גבורת הסוס ב"פ ס"ג על האדם בחי' מ"ה.

פרק סא. יקשה למה המן דוקא לקח את הלבוש והסוס, ויבאר כי כמו שהמן בקליפה הוא חוצפא וגסות, ס"ג דקלי', כמו"כ ישנו המן בקדושה כמו שהוא לאחר הבירור והוא ההתנשאות והגבהת הלב בעבודה, עיניו למטה, ולבו למעלה בהגבהה דויגבה כו' הוי', והנה כמו שגסו' ישנו שהוא עפ"י שכל כמו העושר חכ' וגדולה, והב' שלמעלה מטו"ד, כמו"כ הוא בלאחר שהתברר שהא' הוא עפ"י הטעם והשגה, והב' למעלה מהטעם, וכמו רשב"י שאמר אנא סימנא, בני עלי' אני ובני, שלכאו' נפלא הדבר במאד שהוא היפך הענוה, אך הענין להיות שרש נשמתו מבחי' כתר מל' דאצי' ממש, והוא התנשאות האמיתי דיש האמיתי דבחד קטירנא בהתאחדות גמורה, ובזה דוקא מבררים הג"ס דקלי', וממשיכים האור עצמי דס"ג דתהו להיות בבחי' הכלי' דתיקון.

תוכן. המן דקדושה התנשאות מצד יש האמיתי.

פרק סב. וזהו כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, שע"י ב' בחי' התנשאות דקדושה עי"ז דוקא רמה הסוס ורוכבו ג"ס דקלי', דבאבוד רשעים רנה, ואחריתו עדי אובד שאין לו תקומה כלל, ומה שמתברר הוא רק מההתנשאות דטעם אבל החוצפא והגסות שהוא ראשית גוים כו' הנה אחריתו להכרת לגמרי.

תוכן. התנשאות האמיתי דקדושה מכרית החוצפה דעמלק.

פרק סג. וזהו ויקח המן את הלבוש והסוס, דלאחר הבירור שנעשה מגס ס"ג, הנה הלבוש שהוא ההתנשאות דה' גאות לבש, שאינו בערך כלל להיות מלך על עם, דמרומם ומתנשא שהוא בחי' מל' דא"ס, דאף שהוא הארה, אבל הוא מהעצמות, ונעשה לבוש מל' להיות מלך כו' שזהו ע"י תענוג העבודה בבירורים כו', אמנם לפי"ז יוקשה מדוע לא ניתן כתר מל' ג"כ ע"י המן, ויבאר כי ב' אופני בירורים הם, הא' שהמתברר מתהפך ממהות למהות ונעשה מהות אחר והוא זה שבשרשו בתחלה לא הי' רע ממש, אלא שהתעבה, ואח"כ ע"י הבירור מזדכך, ונהפך למהות טוב, והב' שהוא בעצמו לא טוב, א"כ אי אפשר שיתברר, והיינו שלאחר הבירור ישאר במהותו, וזהו כי התנשאות הא' שהוא מצד הטעם יכול להתברר ונעשה מהות אחר וזהו לבוש מל' הנ"ל, אמנם התנשאות דחוצפא א"א שיהפך כו' שהוא הביטול שלמעלה מטו"ד שזהו רק בקדושה, ולכן כתר מל' שהוא ביטול העצמי הוא דוקא בנש"י שבכח ביטולם לעורר בחי' התנשאות עצמי.

תוכן. ב' מיני בירורים הא' שנהפך ממהות למהות והב' שרק נמתק ולא נשתנה בעצמו, ב' מיני חוצפא הא' בטעם, והב' בלא טעם.

פרק סד. יקשה מה שייך הלבוש מלכות והרכיבה דסוס וכתר מל' למרדכי היהודי, ויבאר כי מרדכי מר דרור והם למעלה ב' בחי' הא' פנימיות יסוד אבא שבו מלובש פנימיות יסוד דע"י, והוא דרור, חירות מיניקת החיצונים, דשרש מציאות הזמ"ר שהם ז' עממין הוא מז' מלכין קדמאין דתהו, שבהם הי' השבירה, בשם ס"ג אבל בס"ג דס"ג יש דבינה, אבל לא בבחי' ע"ב דס"ג שהוא בחי' חכם בבינה עומק המושג דלא קיימא לשאלה, המתייחדת עם יסוד אבא שבו יסוד ע"י, וס"ג דס"ג בשבירתו הוא מקור לסוס דקלי', אבל בחי' ע"ב דס"ג הוא עלמא דחירו, ימותו ולא בחכ', וזהו מרדכי הארת יסוד אבא שבו מלובש יסוד ע"י מתייחד באצי' ביסוד אימא.

תוכן. מרדכי מר דרור יסוד אבא כמו שמתייחד ביסוד אימא ובו מלובש הארת יסוד ע"י.

פרק סה. והמדרי' הב' מרדכי הוא יסוד אבא כמו שיוצא מהתלבשותו ביסוד אימא לברר בכח התו"מ דבחכ' אתברירו להבדיל בין הטמא והטהור, עד בירורי' היותר אחרונות דנוגה דעשי' דכתי' עליהם אשכלות מרורות למו גבורות קשות ביותר שזהו בכח החכ' דוקא, וזהו מרדכי מירא דכיא לטהר מסאבותא דכח בירור זה למעלה מבחי' יסוד אבא כמו שהוא בהעלם למעלה, וכמו החכם שחכמתו עמדה לו לתקן דבר שנתקלקל או ליישר המעוות, וזהו ששה חדשים בשמן המור בעבודה, שעז"נ הנה ה' יוצא ממקומו, ואשרי מי שבא לכאן כו' לקבל זיו עבודתו.

תוכן. מרדכי מירא דכיא, יסוד אבא יורד עד נגה דעשי' לברר בירורים.

פרק סו. וזהו כל הנביאים עתידין להבטל, דנביאי' נו"ה, המאירים לפי שעה במל', חוץ ממגלת אסתר, דמרדכי ואסתר הן ההלכות שהם למעלה מהחכ' עצמה ורק בחכ' אתברירו ואסתר לא תבטל, דאסתר מל' ביום ההוא אסתיר, גם לעתיד יהי' בבחי' העלם, דהנה כתיב ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה, שהבינה [כמו שמאירים בה המדרי' העליונות] נקראת הוא יהי' אז בבחי' זה, והיינו שיאיר בינה דבריאה במל' דבריאה, אבל ע"י דבינה גם לע"ל יהי' בבחי' הסתר. וזהו אסתר ל' עתיד.

תוכן. אסתר ל' עתיד, דע"י דבינה ישאר לעתיד ג"כ בהעלם.

פרק סז. יבאר כי העוה"ב שרשו בבחי' בינה יש, תענוג המאיר בהשגה דבינה יותר מכמו שהוא בחכ', ותענוג זה דומה במקצת לתענוג הפשוט שלמעלה הוא שעשוע המלך בעצמותו, ולמטה הוא עתיק דבריאה, וזהו תענוג הנשמות באלקינו זה שבא מן העולם עלמא דחירו דבינה לבחי' עולם דמל', ומה שהעוה"ב נק' יש הוא שהתענוג הנפלא בא במורגש, וזהו מרדכי פנימיות יסוד אבא דברי', ואסתר פנימית אימא דבריאה שבה מלובש בהסתר ע"י דבריאה, ומתגלה רק הארה, ועצם האור מוסתר ונק' סתימין דכל סתימין שגם מסתימין פנימיות בינה הוא סתום ונעלם, להיות תענוג העצמי מובדל בערך ואינו מורכב גם בחו"ב.

תוכן. העוה"ב יש דבינה, ותענוג הפשוט הוא עצמי הבלתי מורכב גם בחו"ב.

פרק סח. יבאר כי מל' דא"ס כלול מע"ס, כל ספי' כלולה מי"ס, וא"כ בחי' הכתר דמל' דא"ס ג"כ כלול מי"ס, והנה מל' דכתר שבמל' דא"ס נעשה כתר דעתיק דאצי', בדוגמת ענין מה שמבחי' מל' דכתר שבאצי' נעשה בחי' כתר מל' דאצי' בבריאה, ולזאת נקראת פנים, (ועש"ז נק' גם בחי' כתר מל' דאצי' בבריאה בשם פנים לפי שנעוץ סופן בתחלתן) וזהו אסתיר פני, דפני שהוא מל' דא"ס הוא בחי' אסתר סדכ"ס. ולכן כל הנביאים, דנביאים הם נו"ה יתבטלו שיתכללו במקורם, וחוץ מאסתר ומרדכי דאסתר שהוא המל' תהי' בתכלית העילוי בבחי' משפיע, ומרדכי שהן ההלכות מה שהוא אומן את הדסה בעבודת הבירורים לבחי' שושנה בין החוחים יתעלו בתכלית העילוי, וזהו מרדכי מר דרור למעלה בשרשו ועי"ז מירא דכיא למטה, להבדיל ולטהר.

תוכן. כתר מל' דא"ס ג"כ כלול מי"ס, מרדכי מר דרור אומן את הדסה מירא דכיא.

פרק סט. וזהו אמן את הדסה, הם הנשמות שנק' בשם הדסה, דבזה הנערה שהיא הנשמה באה, כאשר יהי' לה ששה חדשים בשמן המר גבורות דאבא לברר בכח הדין דח"ע וששה חדשים בבשמים, או"פ דבינה גבורות דאימא אז ע"י זה שהוא יסוד אבא באים להתענוג שבג"ע שהוא בא ע"י הקדמת העבודה בבירורים ושיתהפכו להיות בשמים.

תוכן. שמן המור גבורות דאבא, בשמים גבו' דאימא.

פרק ע. יבאר כי סממני הקטרת י"א, יו"ד הוא להעלות הטוב שבי"ס דקלי', והי"א הוא מקיף דלבונה, והוא בירור י"א ארורים, דאו"ה הרי יש להם ג"כ הארה אלקית דקרו לי' אלקא דאלקייא, וכאדם המודה בדבר המופלא שמ"מ הרי הארה יש לו ואף כי אין ממשיכים בזה מאומה במוחם ולבם, ומ"מ קרו לי', וכאדם המודה וקורא בשם דבר המופלא, שהוא מפני גילוי מקיף העליון מקיף על הכל, ולזאת המן כמו שהוא לאחר הבירור מלביש את מרדכי.

תוכן. מקיף דלבונה.

פרק עא. נת' דמרדכי מר דרור מירא דכיא שהוא פנימיות ח"ע, והוא בחי' אין, ובכדי שיהי' בכח הח"ע לברר את החשך ולהפכו, דהגם דחכ' אור הוא רק מה שהחשך נדחה, אבל בכדי שהחשך יהי' אור הוא ע"י לבוש מל' שהוא ההתנשאות דיש אמיתי שזהו המן דקדושה שבא מבירור דקלי', וכן הסוס הוא המשכת האור עד למטה מטה מה שאין בכח החכ' מצ"ע (וכנ"ל פ"ס במעלת הס' על הא') ושיהי' הכח בחכ' אתברירו.

תוכן. המן דקדושה נותן כח בחכמה, להיות בחכ' אתברירו, גם חשך הגמור.

פרק עב. יקשה דמאחר דקרו לי' אלקא דאלקייא מדוע לא יהי' המשכת בחי' כתר מל' ג"כ ע"י המן, ויבאר כי הקו אם כי הוא אחר הצמצום אבל שרשו קדום באוא"ס שלפני הצמצום, דשם שרש נש"י בבחי' העצמות ולכן הם נש"י דוקא יכולים להמשיך בחי' כתר מל', דבמדרי' רמה ונשאה כזו אין שרש להמן כלל אפילו כמו שהוא לאחר הבירור, והוא נמשך אך ורק ע"י הביטול דנש"י שזה ביכולתם מפני שרשם בהעצמות דוקא לכן הם דוקא יכולים להיות בביטול כזה, והם הם הממשיכים בחי' העטרה למטה מטה.

תוכן. הקו שרשו מעצמות אוא"ס, כח הביטול שיש בישראל הוא משרשם בהעצמות.

פרק עג. יבאר כי במצות יש ב' דברים הא' הוא גופי הדברים קודם שנעשה בהם המצוה כמו האתרוג וקלף התפילין, דהתהוות היש הנה בממלא זה הוא מהארת הסובב דוקא שההתהוות הוא בבחי' ציווי כי הוא צוה ונבראו בדרך ממילא, וכמו ציווי המלך שהוא כן בדבר גדול וקטן בשוה, דהכל הוא מרוממות העצמות דמלך המרומם, והוא רק חיצוניות הרצון, אבל פנימיות הרצון הוא מפני שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, והב' הוא קיום המצות בפועל בגופו שמבטל רצונו ודעתו ומניח תפילין, ועי"ז הוא ממשיך הרצון הפשוט דנח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני ועי"ז ממשיכים בחי' העטרה.

תוכן. ב' מדרי' במצות הא' יש הנבחר למצוה והב' כשעושה המצוה בפו"מ.

פרק עד. נת' שממה דכתי' בדבר ה' שמים נעשו משמע דהתהות הנבראים הוא בדיבור וסותר למה שנת' בענין כי הוא צוה ונבראו בדרך ממילא שהוא גילוי אור הסובב, ודיבור בכלל ורוח פיו בפרט זהו ממלא.

תוכן. בדבר ה' שמים נעשו.

פרק עה. יבאר כי בכל דבר יש חומר וצורה שנק' אור וכלי שזהו כמו גוף ונפש, החומר והצורה מובדלים בשרשיהם דהצורה הרוחני' היא בדבר ד', והחומר הוא מבחי' סובב שעז"נ כל אשר חפץ עשה, דבאצי' יש ג"כ חומר וצורה שהם אורות וכלים הנה אור החכ' הוא מקור האו"פ והתהוות הכלים הוא מבחי' המקיף דוקא, והיינו שמבחי' כח המגביל שבמקיף הוא שנעשה מקור להתהוות הכלי שמגביל את האור, ומהמטי ולא מטי שבמקיף הוא שנעשה התחברות האור שישכון בהכלי, ושהכלי יגביל את האור, וגם הוא הפועל להיות בחי' רו"ש בהאור.

תוכן. בכל נברא ישנו חומר וצורה, או"כ הם צורה וחומר, מטי ולא מטי, מכח המגביל שבמקיף נעשה התחברות האוה"כ, והוא הפועל רו"ש בהאור.

פרק עו. יבאר כי באצי' איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד בתכלי' היחוד כי שם מאיר אור הקו בגילוי, וכהאדם שאבריו מתאחדים עם חיות נפשו, וההגבלה הוא שלא יתפשט האור אלקי יותר מדאי, וכאשר בא בהשתל' בי"ע הנה מהגבלת הכלים מתעבה האור, ובכל עולם התהוות והגבלת הכלים הוא מהמקיף והאור התהוותם מהאו"פ דוקא, והתהוות היש הוא מהמקיף של עולם ההוא עד שרש שרשו במקיף הראשון שנוגע ואינו נוגע.

תוכן. סדר התהוות בי"ע מאצי'.

פרק עז. מיישב הכתובים בדבר ה' שמים נעשו בבחי' הרוחניות שלהם מבחי' האו"פ והוא צוה ונבראו בבחי' התהוות היש מבחי' או"מ, וזהו אתה הוא, דהוא ל' נסתר בחי' סוכ"ע ואתה גילוי בחי' חכ', וכאשר אתה מקבל מבחי' הוא, אז אתה הוא הוי' אלקים התאחדות האורות והכלים, וזהו ויאמר אלקים דע"ס בחכ', יהי רקיע מבחי' סוכ"ע שבציווי זה הכל שוין, ואפי' שדין, ומה שלא נברא גופן לפי שהי' הפסק בין המשכת האו"פ שהוא הצורה שקדם להאו"מ שהוא החומר, וטעם הדבר מפני שלא יהי' תוקף הגבו' והדין.

תוכן. שבת הוא באור הסובב, בריאת השדים בנפש בלא גוף מפני ההפסק שבין או"פ ואו"מ, התהוות הצורה קודם להתהוות החומר.

פרק עח. תורה הוא בחי' ממכ"ע, ומצות סוכ"ע, ובכללות התהוות היש הוא מאור הסובב דוקא, וא"כ הדין לומר דכל שהוא בחי' יש יותר, יותר יהי' בו גילוי בחי' הסובב, שא"כ כל שהוא במדרי' פחותה ומועטה בישות כמו עולמות העליונים יהי' בהם גילוי הסובב בפחות, וזה אי אפשר לומר כן שיהי' הפרש לגבי הסובב בין יש הגשמי ליש רוחני שהרי מקיף לכולם בשוה.

תוכן. תורה ממכ"ע, מצות סוכ"ע, בסובב אין הבדל בין יש גשמי לרוחני.

פרק עט. להבין הנ"ל יש להקדים להבין כללית ההפרש בין מקיפים לפנימים שהרי הם שניהם מאוא"ס שלפני הצמצום, דאוא"ס שלפה"צ הוא בחי' סובב הכללי, וגם הקו המשכתו מלפני הצמצום, ובמה נבדלו המקיפים ופנימים, עוד זאת דהתהוות היש הוא מבחי' סוכ"ע, דסוכ"ע הוא בחי' אין, וכתי' בדבר ה' כו' וברוח פיו כו' שהם י"ס בהבל וקול דזהו כמו במדרי' ממכ"ע שהאור בא בכל עולם לפי ערכו, ואתה מחי' את כולם, להוותם מאין ליש דוקא, וגם מדות העליונות מאירים בצירופי אותיות מא' ועד ת' כנודע, וא"כ מה הוא זה דהתהוות היש מאור הסובב דוקא, (וגם מה שישראל עלו במח' שלמעלה מהדיבור די' מאמרות שהוא בחי' הפנימית, ומ"מ הוא אור הממלא).

תוכן. הקו המשכתו מאוא"ס שלפני הצמצום א"כ ה"ה ג"כ מן המקיף.

פרק פ. יבאר כי ההמשכה וההשפעה מעצמות אוא"ס יש בזה ב' אופנים, הא' בבחי' א"ס, להיותו גילוי העצמות, והב' ההמשכה שיהי' בבחי' גבול ומדה, ויבאר כי אור הסובב הוא בחי' המשכה, ואשר כללית ענין האורות למעלה אינו כמו אור וזיו השמש שהוא רק אור, כ"א המשכה ממש בבחי' חיות, וכן הוא באור הסובב, ומה שנק' סובב לפי שהוא מדרי' נעלה ועליונה שהכל שוה, ומקיף לכולם, ומ"מ הוא בבחי' חיות.

תוכן. אורות למעלה הוא המשכת החיות, ואינו כמו אור וזיו השמש שהוא רק אור, בהשפעת העצמות ב' מדרי' א"ס ובמדה וגבול.

פרק פא. לפ"ז שסובב הוא חיות, מה ההפרש בין סובב לממלא, ויבאר ענין מח' הקדומה דאנא אמלוך, דבשביל רצון זה דאנא אמלוך הי' עליית הרצון על כללית ענין ההשתל', ויובן ממל' דאצי' דמלכותא דרקיע כעין מל' דארעא. רק שהמלך למטה הוא מנהיגם ואינו מחי' אותם, וממל' דאצי' הנה ע"י ההתנשאות הוא חיות הנבראים, וא"כ עם שהוא בבחי' התנשאות ורוממות הנה בזה גופא מחי' אותם, ומל' דאצי' כשנעשה כתר לברי' ה"ה סובב ומקיף ברצון כללי במה ששייך לכל הנבראים דעולם הבריאה, שזהו כתר שכותר לכולם בשוה, בעולם הברי', וכן מעולם לעולם.

תוכן. הרצון דאנא אמלוך סיבת הרצון על השתל', במלכות העיקר התנשאות, מל' דארעא הוא רק מנהיגם, ומל' דרקיע מחי' אותם.

פרק פב. ובדוגמא כזו יובן גם במחה"ק שהוא בחי' מל' דא"ס שנקראת רעוא דכ"ר, רעוא רצון רעדכ"ר רצון לכל הרצונות, וכמו שהוא במל' דאצי' שהוא בדוגמת ע' המלוכה למטה בהתנשאות דוקא, רק שלמטה ההתנשאות הוא רק בהנהגה ולא בחי' חיות ממש, ולמעלה הוא בחי' חיות, כמו"כ הוא במל' דא"ס שהוא בחי' חיות, אמנם להיותו מדרי' גבוה ביותר אף שהוא בא להחיות בכל יצור ונברא ממש, אבל הוא סתום ונעלם בעצם, ועוד זאת שהיא הנותנת להיותו בכולם בשוה בלי הבדל עולמות היותר עליונים ובריאה היותר קטנה דעוה"ז הגשמי השפל להיות כולם נכללים ברצון זה שהוא סובב הכללי, והוא המחי' אותם ומקורם, רק שבא אח"כ בהתחלקות פרטי' והמשל בזה למלך שעלה ברצונו לבנות פלטרין הרי רצון זה כללי, ואח"כ בא הרצון על עצם הבנין שיהי' הפועל, ואח"כ יבוא רצון ג' ממה יהי' הבנין מעצים או מאבנים, ואח"כ באים רצונות פרטי' בהחדרים וציוריהם ואופני היותם בפרטי פרטיות שבהכרח שהם משלימים הרצון הכללי, והיו כלולים תחלה בו, אלא שעתה התגלו במקומם וזמנם הנה התגלותם אינו מחדש דבר, והרצון הכללי הקדום הביאם, והוא הנמצא בהם גם עתה אך גם עתה הוא בתכלית ההסתר מהם, להיות שהם רצונות לעצמם.

תוכן. רעוא דכל רעוין רצון הקדום הכללי, והוא בחי' מל' דא"ס.

פרק פג. ויבואר זה עפ"י משל ב' והוא הרוצה להרויח ועושה מו"מ, והרי יש בזה גוף ועצם העסק, שהוא הפנימיות ויש ג"כ החיצוניות שאינו דבר כ"כ כמו הנסיעה בעסקים, והדברים המצטרכים לנסיעה והטרחות שבזה אין לו רצון, הרי בהכרח כי הרצון הכללי דריוח במו"מ הרי נכללים בו הרצונות והפרטים האלו ג"כ, אמנם ג"ז יובן דהגם שברצון הקדום הכללי נמצא הכל גם דברי' קלי הערך, אבל בהם לא יהי' גילוי הרצון רק הוא בהעלם גמור, ומ"מ הרי בהעלם נמצא מאחר שזהו המשלים כללות הרצון, אשר בדוגמא כזו יובן במ"ש כל אשר חפץ ה' עשה ברצון הקדום שבו נכלל הכל, והוא נמצא בכל, וזהו בחי' סוכ"ע חיות ממש בכל העולמות, ובהעלם, וכולם בשוה.

תוכן. משל דהרוצה להרויח במו"מ שהוא רצון כללי.

פרק פד. והמדרי' הב' בהמשכה וגילוי העצמות בבחי' מדה וגבול, ויקשה כי מא"ס בלתי בעל גבול יהי' המשכה במדה וגבול, ויבאר כי הקו הנמשך אחר הצמצום הוא בהקדמת הצמצום והסתלקות אור העצמות לגמרי, כי לולי זאת לא הי' אפשר להיות או"כ בבחי' ע"ס כפי שהוא, רק בל"ג, וכח זה שיהי' הצמצום ושהצמצום יהי' באופן שיהי' אח"כ גילוי הוא רק בכח העצמות דכל יכול, וזהו בריש הורמנ' דמלכא, רצון ורשות, גליף חקק גליפו בחי' הצמצום הראשון שבטהירו עילאה שלפה"צ.

תוכן. המשכת הקו ע"י הצמצום.

פרק פה. ראשית גילוי הקו הוא בחכ' שהיא ראשית ההשתל' כי בכל המדריגו' המדרי' הראשונה הוא חכ', וגם בעוה"ז הגשמי החכ' באדם ובכל מיני הברואים, וחכ' הוא אלקות, ולכן נלאו חכמי הרופאים והתוכנים לעמוד על בורי' להיותה אלקי' ונמצאת בכל אפי' זבוב ותולעת.

תוכן. חכמה ראשית ועיקר בכל הנבראים והיא אלקית, הנמצאת בכל הנבראים.

פרק פו. והנה כ"ז הוא התהוות עצם ומהות האור של החכ' וכן שארי הספירו' שע"י הקו, אבל התהוות הכלים [דכלי הוא מהאור גופא פמ"ו ועי' בקיצור] הוא מבחי' מקור המקיפים, והוא גם הוא הנותן כח להגביל האורות, דכל אור עליון הרי התחתון כלול בו, ועד שלא יופסק העליון לא יתגלה התחתון, וזה בא מהכלי בכח שרשה בבחי' מקיפים.

תוכן. אור העליון כולל בתוכו אור התחתון.

פרק פז. יבאר שבעליית הרצון הכללי דאנא אמלוך, שהוא סיבת עליית הרצון על כללית ההשתל', הרי בהכרח שבעלי' זו עלה גם השיעור ומדה בהתפשטות והגבלת העולמות, והיא המדרי' הב' בהמשכה במדה וגבול דוקא, ואם כי יפלא הדבר איך יתכן מא"ס הבל"ג שיהי' גבול, אבל באמת היא הנותנת להיותו בל"ג אמיתי, דהגבול ובל"ג שוין, ומשלימות העצמות הנה כל תנועה באה בשלימותה העצמי, וזהו חק נתן, דחו"ג כלולים בהעצמות.

תוכן. בעליית הרצון הכללי עלה גם ההגבלה. ההגבלה שבאור זהו הכלי של האור.

פרק פח. והנה התהוות היש והכלים הוא מהסובב ובכל אופן מגביל להאור, א"כ איך מאיר הארת אין האמיתי שלמעלה מהיות מקור להשתל' ע"י הצמצום ומק"פ דוקא, ויבואר עפ"י הקדמה ב' (הא' הותחלה בפרק פ' והתבארה עד כאן) דמבחי' הכאת אור המקיף בפנימי משניהם יחד הוא התהוות הכלים, ויקדים כי כל ההשתל' נמשך מהאותיות די' מאמרות והוא ציוה ברצון הקדום, וחק נתן בהגבלה, וכמו המצייר שעלה ברצונו לצייר או לבנו' איזה דבר, אין בהפועל שום התחדשות על מה שעלה ברצון וזהו יהי רקיע ואח"כ ויהי כן המשכת אור הרצון הקדום בפועל להיות אור הסובב בבחי' ממלא, ונק' סובב ע"ש מקורו הראשון.

תוכן. הפועל אינו מחדש על הרצון הקדום, אשר בלעדו לא הי' הפועל, אור הסובב בפנימי בממלא.

פרק פט. ויובן זה מכח ההיולי, היולי אינו נתפס בשום דבר ומציאות כלל, והוא עיקר ושרש הכח ההוא, בהיולים ישנו כללי לכל מיני כחות שבנפש, ופרטיים לחכמה ומלאכה, בהם פרטיים כמה מיני חכמות רפואה תכונה והדומה, מלאכה, בנין, ציור אריגה, מזה שאנו רואים שזה מסוגל לחכ' ומלאכה זו, וזה לאחרת, או שאינו יכול להשכיל כלל וכמו השוטה, הוא המורה בשתים הא' שהכל תלוי בהיולי, והב' שהוא היולי פרטי, בההיולי עצמו אין בו הפרש בין חכ' למלאכה שנאמר שזה גשמי יותר מכמו זה אלא שניהם כאחד בלתי נתפסי' בגשם, ומ"מ הכל תלוי רק בהם, והם כולם תלוים כל מיני היולי' של חכ' בהיולי דחכ' ושל מלאכה בהיולי דמלאכה, וכולם כאחד בההיולי הכללי להאיר כחות בהמשכה טובה, שהוא השוקד בכולם בכחות הנפש ראי' שמיעה כו' בחכ', שכל והתחכמות, מלאכה ציור ואריגה כאחד, דאז הכרח דכולם שוים לגבי', והוא רק הוא נמצא בכל פרט היותר קל.

תוכן. היולי הוא עיקר הכל, ואינו נתפס בגשם שום דבר, היולים פרטיים דחכ' ומלאכה, והם קשורים בההיולי הכללי.

פרק צ. והנמשל דאור חיות הסובב מקיף לכל העולמות בהשואה שמאיר לכולם בשוה אבל גוף מהות האור דחכ' והדומה, נמשך מהקו שהוא פנימי, רק שזה גופא בכח המקיף, וכמו ההיולי בציור, הרי צריך לימוד ואימון, שבלא זה לא יועיל ההיולי כלל, דמה שיכול אומנות זו לפי שלמדה, רק שההיולי הוא הנותן כח שיתחכם בלימוד זה, ונמצא שמציאות קיום האומנות הוא מכח ההיולי אבל לא גוף התהוות הלימוד.

תוכן. ההיולי נותן כח בלימוד ופועל.

פרק צא. ובזה יבואר במדרי' אור הסובב בההפרש בין התהוות יש דחכ' ליש הגשמי שלגבי' הכל בהשוואה, ומהחכ' מתהווה רק הרוחני וכמו שכל האנושי להשיג דבר גשמי, אבל הגשם הוא מהסובב בכח המקיף הכללי, ודוגמא לדבר בכל הנבראים.

תוכן. לגבי סובב אין הפרש בין יש דחכ' ויש הגשמי.

פרק צב. ולהבין דכתי' מהר קח את הלבוש ואת הסוס, מה טעם המהירות ומהו את ואת, את השמים ואת הארץ, ארץ אותיות ושמים לבוש מקיף לארץ, וזהו מ"ד ארץ קדמה, ואח"כ עושי' האהל שהוא רקיע מל' פרישה ועטיפה, ומ"ד שמים קדמו דמקיף קדם, והמ"ד הג' כאחד היחוד דשמים וארץ שהשם הזה אהו"ה מורה על מהירות בחי' יסוד והמבחר שו"א כמו"כ הוא מחבר לבוש מח' וסוס דיבור, וגי' דאהו"ה טוב צדיק, ומהר הוא רמה יד הגדולה יד החזקה, והעולה ע"ג רמה, ולכן היא דוקא סוס ורוכבו דקלי' רמה בים, וזהו המהירות.

תוכן. מהירות מצד היסוד, שם אהו"ה, ג' דעות בבריאת שו"א, ג' ידות, מהר מהרה.

פרק צג. יביאו לבוש מל' כו' בראשו, סוסים הם האותיות שנתבררו מנגה, וזהו וסוס האותיות אשר רכב עליו המלך בחי' שם מ"ה המברר לב"ן ע"י הלבושים הנ"ל ואז ואשר ניתן כתר מל' בראשו של האותיות שהם סוסים, וזהו כי תרכב כו' ישועה, ע"י עבודת התשובה והמן לאחר הבירור מלביש בלבוש בחי' ת"ת ורוכב על הסוס בחי' מל' ואשר ניתן כתר מל' בראשו של האותיות והוא דוקא למרדכי היהודי דבחכ' אתברירו.

תוכן. ואשר ניתן כתר מל' בראשו של האותיות.

פרק צד. קץ שם לחשך שהם הקלי' יש קץ וסוף להיניקה שלהם, והוא ע"י העבודה בבירורים, שבכלות הבירורים יתבטלו, ויבוא משיח, ובזה על ב' אופנים אם בעתה, עת ה, או אחישנה והיינו שיגיע זמן עליית המל' בכתר אז יגאלו גם אם לא יזכו.

תוכן. סדר הכ"ח עתים בסדר חו"ג, קץ הגלות.

פרק צה. וזהו מהר קח כו' למהר בהבירורים ובמילא יהי' קץ להקלי', דאזלעו"ז ישנו ג"כ סוסים שגוזלים מהקדושה, ולכן מהר כו' למרדכי שיהי' הבירור בקדושה.

תוכן. בקלי' יש ג"כ סוסים.

פרק צו. עוד פי' מהר קח כו' לטובתו שעת הקץ עוד לא בא, ולע"ל יהפך הכל לטוב, ומה שיאבד הוא רע הגמור, ואז אהפוך אל העמים [אבל בבוא הקץ יתבטלו בלאה"כ] ולכן ימהר בזה לטובתו.

תוכן. לע"ל יהפך רק הרע דעכו"ם, וכמו וגר כו'.

פרק צז. ובכ"ז יובן ראשית גוים כו' אבד, דז' עמים יתבררו ועמלק יאבד, והנה הז' מד"ר הרי עצם המדה טובה היא, רק שיש בה תערובות רע כמו לגרמייהו, עמלק ישות ובישות שהוא התנשאו' הא' הוא המורכב בעושר וכו' הב' חוצפא שאינו דבר כלל, כמו גלי הים שהפועל בהם הוא הרוח, או כמשל הולד שנוצר ממבחר המ"ד ומ"ן והשליא מהפסולת, ובהיותו בבטן הוא שומר להולד, וכאשר נולד הולד זורקים אותו, כן ישראל בהיותם במצרי' כמו ולד, עמלק השליא ולכן אחריתו עדי אבד.

תוכן. ז' עמים ועמלק, מד"ר וחוצפא, חוצפא גלי הים, עמלק אחריתו עדי אבד כשליא הנשלכת לחוץ.

דרוש שני

וקבל היהודים את אשר החלו. ובו מ"א פרקים

פרק א. יקשה דבמ"ת דוכל העם רואים, בכל העילוים האלו, יהי' רק התחלה, ויקדים שרש ענין מ"ת הלא קיים אאע"ה כל התורה, ומה התחדש, ויבאר כי עבודת אברהם באהבה, ובאהבה ב' מדרי' הא' הרצוא והכוסף שדביקות הוא המשכת הלב, והב' הנסיגה לאחור שהוא השוב היפך המרוצה שבתשוקה.

תוכן. בעבודת האהבה רו"ש דביקות ונסיגה לאחור.

פרק ב. יבאר כי יש ב' מדרי' סוכ"ע וממכ"ע שהם ב' שמות הוי' ואלקים שם העצם ושם הפעולה, ויש רו"ש דסוכ"ע ורו"ש דממלא, ויקדים ההפרש בין סובב לממלא, דכתי' כי הוא ציוה ונבראו, ומוקשה מי ולמי ציוה, אך זה הוא שם הוי', ואף כי סוכ"ע מקיף לכל העולמות בהשואה ומ"מ ה"ה ג"כ רק שם, ויתרון הסובב על הממלא שהוא מקיף ואינו בא בהשתל' עו"ע וזהו ונבראו ולא בראם כמו ממכ"ע שבא בצירופי אותיות וכמאמר יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שבהם נברא שו"א, אבל סוכ"ע נבדל, ויקשה א"כ גם ונבראו בדרך ממילא אינו שייך, ועוד לאחר שנבראו כבר בסוכ"ע למה הוצרך להתהוות בכח הפועל בנפעל שזהו"ע ממכ"ע.

תוכן. סוכ"ע הוי' שם העצם, ממכ"ע אלקים ש' הפעולה.

פרק ג. יבאר הוא ציוה במחשבתו ורצונו שיומשך באותיות הדיבור, אבל קודם לזה הוא בחי' שהיא במקיף, ומיד שציוה במח' בא אח"כ בדיבור בגילוי, וזהו ההפרש בין ציוה ונבראו לציוה ויעמוד.

תוכן. צוה ונבראו במח' צוה ויעמוד בדיבור.

פרק ד. ברו"ש יש ב' מדרי' הא' דממכ"ע, וכמו שיר המלאכים שתחלה הוא בלהב היוצא ברצוא וחוזר ומתיישב, להיות כל פעולה לפי הפועלה [ודוקא בממכ"ע שהיא במדרי' ערך, ע' בד"ה צו כו' את קרבני עטר"ת] ואור זה [דממכ"ע] אינו מאור העליון שאינו מתיישב, אלא אדרבא כך סדרו, ומ"ש בעמדם תרפנה, שמפני הביטול אין בהם כח לעלות למעלה יותר ורו"ש דסוכ"ע הרצוא הוא לאור העליון שלא יכיל הכלי, והשוב מאור העליון המתיישב, [והעיקר הוא הרצוא שלא יכיל הכלי שלו] וזהו עבודת אברהם ברו"ש.

תוכן. רו"ש דממכ"ע, ועבודת אברהם אע"ה ברו"ש דסוכ"ע.

פרק ה. כאשר אור האה"ר לא תוכל להתיישב בלב ומוח וחוזר האור לצאת יהי' לב' סיבות, הא' מרוב התענוג, אהבה בתענוגים, ופועל דמעות של שמחה, כמו רע"ק שזלגו עיניו, והב' מהיפוכו מהצער שעד כה לא זכה לאור נעלה כזה, וגם זה מסבב דמעות מדחיקת המוח, וזהו דכתי' על לע"ל בבכי יבואו בבכי' של שמחה וצער כא'.

תוכן. תענוג וצער הם ב' סבות להעדר קבלת אור.

פרק ו. ובכדי שיוכל האור דשם הוי' דרצוא להתיישב, הנה זה עתה בקיום רמ"ח מ"ע, שהמצות נקראים אברים, כמו האברים אל חיות הנפש כן המצות בהם מתיישב האור דשם הוי' בכל מצוה בפרט, רמ"ח ושס"ה או"י ואו"ח.

תוכן. מצות אברים להרצוא דשם הוי'.

פרק ז. ובזה יובן מעלת מ"ת, כי עבודת אאע"ה ברו"ש באהבה כנ"ל דאהבה שרש מ"ע ויראה שרש מל"ת, אבל המעשה עיקר שיהי' כלי לזה בעשי' הוא למעלה מהרו"ש דממכ"ע וגם דסוכ"ע דאברהם, והוא הביטול שהקדימו נעשה לנשמע, והוא רז, ומה שמ"ה משתמשי' בו הוא רק ליתן כתר לישראל, דכח זה הוא שניתן למ"ה בעת מ"ת.

תוכן. מצות מעשיות למעלה מרו"ש דאהבת אברהם.

פרק ח. במ"ת שהקדימו נעשה הי' רק התחלה לעשות כלים לקבלת האורות, ובימי אחשורוש גמרו זאת ע"י שעמדו במס"נ כל השנה, ועל אשר החליטו להרג כולם ולא לעבור ח"ו על דת, והי' מס"נ בפועל ולא רק בכח, ומס"נ מגיע בהעצמות ממש, ולזאת מצות מס"נ לא נאמרה בתורה כלל, שהיא בירושה לנו מאבותינו, ובזה המשיכו את אור העצמות ממש, וכן במצות בפו"מ, ממשיכים מדרי' גבוה יותר, וזהו לבוש מל' תורה וסוס מצות בפועל.

תוכן. בימי אחשורוש מס"נ בפועל, מס"נ מגיע בעצמות, לבוש מל' תורה, וסוס מצות.

פרק ט. יבאר כי במ"ת כי תרכב על סוסיך ב' בחי' סוסים, הא' שכחו גדול לעלות בהר במרוצה גדולה, והב' שבכחו לרדת במישור בעמק עם משא כבדה ולא יכשל בו והם ב' מדרי' באותיות הא' שבכחו לבאר כל ענין עמוק ולעלות בעילוי, והב' להוריד כל עומק עד למטה מטה, ובמ"ת היו ב' מרכבות אלו שהם תו"מ העליונים וזהו מרכבותיך ישועה.

תוכן. ב' בחי' אותיות הא' מעלים ומנשאים את האור, והב' מורידים ומבארים עד למטה מטה.

פרק י. וזהו וסוס אשר רכב כו' סוס א' ובו ב' מדרי' הנ"ל בעלי' וירידה שזהו או"י ואו"ח דסו"ס ב"פ ס"ג ג"ס, דכמו בקלי' גסות והתנשאות כמו"כ ישנו בקדושה בחי' סוס כנ"ל והמרומם בעצם מגביה השפלים, ולכן נש"י שהם למרמס בעיני עכו"ם ד' עוזרם, מרום וקדוש, וזהו ונפשי כעפר עי"ז הוא פתיחת הלב בתורה.

תוכן. המרומם בעצם מגביה שפלים, השפלות הכנה לפתיחת הלב בתורה.

פרק יא. והנה ישראל שבאותו הדור היו בתכלית השפלות, והיו ר"ל הפקר להריגה ממש, (וכן בכל גלות גזירות קשות, וה' מבטלם ואין ידוע כ"כ) וע"כ זכו לב' דברים הא' בחי' גילוי העצמות, והב' שיהי' בהתיישבות, והוא מצד ב' טעמים, הא' מצד המס"נ, וזה העלה מ"ן למדרי' גבוה ביותר, והב' מפני השפלות, דעומ"ר שורה ומתגלה בעומ"ת, וזהו וקבל את אשר החלו.

תוכן. גלות, בימי אחשורוש זכו לב' דברים הא' גילוי העצמות והב' שיהי' בהתיישבות מפני ב' טעמים הא' מפני המס"נ, והב' מפני השפלות.

פרק יב. וזהו וסוס אשר כו' כי ב' מיני סוס הנ"ל הא' בבחי' או"ח בעלי' והב' בבחי' ירידה באו"י ושרש שרשם הוא סוס א' אשר כו' המלך בחי' ההתנשאות עצמי שבזה גופא יש ב' מדרי' הא' רוממות העצמות להשפיל גאים שהוא בבחי' או"ח והב' דטבע המרומם להיות נמשך אל השפל בבחי' או"י, ושניהם נכללים כא', וזהו כי כו' סוסיך אנכי ולא יהי' לך, (וזהו שבקי"ס אמר סוס ל' יחיד רמה ל' רוממות ול' השלכה כא').

תוכן. המרומם משפיל גאים ומגביה שפלים, אנכי ולא יהי' או"י ואו"ח.

פרק יג. יבאר כי עיקר קיום התו"מ הוא ע"י ישראל דוקא, ועכו"ם שלומד תורה ומניח תפילין אינו ממשיך כלום, וגם בצדקה וחסד לאומי' חטאת ולכאו' והלא מחי' נפש ומאי נ"מ, וגם מה שהנותן סלע לצדקה בשביל שיחי' בנו הוא בישראל דוקא, והענין בזה לפי שעיקר המצות הוא עבודה בביטול וזה רק בנש"י, ולכן בישראל גופא מי שהוא גסה"ר מונעו מלקיים המצוה כדבעי, ואם נותן צדקה ומתייהר וכדומה אז לפתח חטאת שמוסיף ח"ו יניקה לקלי'.

תוכן. קיום התו"מ ע"י ישראל דוקא, שבהם הוא הביטול, הגסות שבכל אדם מונעו מקיום המצוה בכוונה.

פרק יד. וזהו שהמן אמר יביאו כו' דהמן הוא הגסות דקלי', והנה לבוש וסוס נת"ל שזהו תו"מ וזה שייך לנש"י דוקא מצד הביטול שלהם, וזהו שאנו אומרים אשר קדשנו במצותיו, רוממות קדושת העצמות, יקר תפארת, והמן לגודל גאותו חפץ ביקר הקדושה דתו"מ ואמר יביאו כו' אבל שגה ברואה כי זה שייך רק לנש"י והוא אמר ונתון כו' הפרתמי' והוא עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש שזהו פלא איך אפשר לדמות ליוצרם ב"ה, אלא דקדוש הוא המשכה מקדש העליון, שנמשך ע"י העבודה בתו"מ ולכן יאמרו לע"ל לפניהם קדוש.

תוכן. עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש.

פרק טו. והנה אמר ונתון הלבוש כו' הפרתמים דוקא. דלבוש וסוס אם שזהו כבוד גדול מאד, הנה אין עוד שלימות הענין עד כי יבוא זה ע"י שר גדול ונכבד, דלמעלה הוא מיכאל כהנא רבא המלביש לכל הנשמות בג"ע בלבוש יקר הנעשה מקיום התו"מ שלהם בעוה"ז.

תוכן. מיכאל כה"ג מלביש הנשמות בג"ע.

פרק טז. וזהו וקבל היהודים ל' יחיד והוא ע"ד דכתי' במ"ת ויחן ישראל כולם כאיש א'. וגם עתה אנו אומרים ברכנו אבינו כולנו כאחד, בבחי' אחדות דוקא להיות גילוי האור שמאיר בתורה הוא בתכלית היחוד, ולכן הוצרכו להיות כולם כא', דכל עיקר סיבת הפירוד הוא משינוי הצירופים, ריבוי התחלקות האורות בכלים שונים, וכמו רש"י ותוס' מבארים סברא אחת בצירופי אותיות שונים, אמנם כאשר אור השכל מתחלק בעצם זה לזכות וזה לחוב, או בשכל א' של זכות באופנים שונים זהו שהשכל יוצא ממקורו בריבוי אופנים.

תוכן. לקבל את התורה, וכן ברכנו אבינו הוא כאשר באחדות דוקא.

פרק יז. יבאר כי כללות נש"י אין דעותיהם שוות בהשגת שכל האלקי נודע בשערים כאו"א לפום שיעורא דילי', וגם בשרש א' ומ"מ מתחלקים, אמנם כ"ז בדעת והשגה אבל ברצון הפשוט הלא כולם שוים, וכמו עם היוצא למלחמה דכולם שוים, ובמ"ת הי' זה מצד הראי', ובימי אחשורוש מצד המס"נ ויצאו כולם כאיש אחד מכלל הגוף לנקודת הרצון העצמי שבזה כל ישראל שוין, וע"כ זכו להמשכת העצמות.

תוכן. ישראל בדעותיהם השגה אלקית אינם שוים, אבל ברצון פשוט כולם שוים, במ"ת התאחדו כאיש אחד ע"י הראי' ובימי אחשורוש ע"י מס"נ.

פרק יח. ובזה יובן מה שנזכרו ישראל במג"א בשם יהודים שהוא הודאה, דהנה ברכה הוא המשכה מעילה לעלול מהעלם אל הגילוי, ומחמת זה בא בריבוי, אבל הודאה הוא כלפי עצמותו ית' ממש, הטוב שמך דשם אור וזיו הוא בחי' טוב, ולך העצמות הוא להודות בחי' הודאה, ועש"ז נק' יהודים להורות על המס"נ בבחי' הודאה.

תוכן. ברכה והודאה, שם יהודים.

פרק יט. וזהו וימי הפורים כו' וזכרם, דמובן מזה שגם לע"ל יהי' ימי משתה ושמחה ומה ענינו, אך הענין הוא דהנה נת"ל (פ"ה) דלע"ל בבכי יבאו דמעות של תענוג וצער מהעדר קבלת האור, אבל ע"י המס"נ זכו כי האור העליון התיישב בהם, ע"כ המשתה יהי' גם לע"ל, וכמו בגשמיות במשתה של שמחה אז נתגלה כל מצפוני הלב, כן לע"ל כל האורות סתומי' יהי' להם כלים ע"י משתה זו.

תוכן. משתה דפורים יהי' גם לע"ל ויהי' כלי לאור סתום.

פרק כ. אמנם אם ימי הפורים לא יעברו, ומשתה הוא כלי לאורות סתומים שיתקבלו מהו בבכי יבואו, אך מ"ש בבכי יבואו קאי על זמן קבוץ גליות, וכמו שלא יכלו לקבל אור העליון בעת מ"ת דכתי' וירא העם וינועו, וגילוי זה הי' רק בזמן מ"ת ואח"כ בחטא העגל נסתלק וכן בחורבן ב"ר ושני, אבל ע"י המס"נ ושפלות נשאר אור הרושם קיים.

תוכן. הגילוי דמ"ת נסתלק, הגילוי דפורים רושמו קיים.

פרק כא. יקשה איך יתכן ל' קיום על התורה, דעיקר פירש קיום הוא לקיים ולחזק הדבר, ותו' נצחי' היא, ויקדים דרמ"ח פקודין רמ"ח אברי' דמלכא, שמי עם י"ה שס"ה כו' הרי ל"ת גבוהי' ממ"ע, והנה כל אבר אור חיותו ממוזג לפי תכונת האבר, ראי' בעין, חסד דרועא ימינא, הקב"ה מניח טלי' ותפילין, שס"ה ל"ת שהם שס"ה גידים, הנפש הרוחני מורכב בהעלם גדול בהדם, וע"י יסוד המים והלחלוחית שבדם הנה עי"ז מתפשט בכל האברים, והדם כנוס וטמון בהגידים, וגם העורקים שבהם רוח חיים מחלל הימני שבלב הם ג"כ בהעלם, (אכל ולא שתה, אז אין הדם מתפשט, ב' חללים דלב נמשכים מב' מוחין חו"ב חסדי' דאבא וגבו' דאימא, קול דודי דופק קפ"ד אחורים דאבא) והדם שולח אור ושפע מבחי' יסוד המים שבו לכל האברים, אבל הדם עצמו בלתי מתפשט.

תוכן. רמ"ח מ"ע אברי', שס"ה מל"ת גידים, בדם העיקר בו יסוד המים, הרכבת הנפש בדם הוא בהעלם, ב' חללים שבלב מב' מוחין חו"ב.

פרק כב. ובדוגמא כזו יובן באדה"ע דאצי' שהאורות נאצלו בכלי' שונים ברמ"ח אברים בגילוי, אבל שס"ה ל"ת הם בדוגמת הגידים שהחיות בהם בהעלם שדוגמתו למעלה העצמות הסתום מלהתמשך, הנסתרות י"ה עלמין סתימין, והנגלות ו"ה עלמין דאתגליין, ומ"מ הסתימין נק' ג"כ עלמין, כי אינו עצמות ממש, וכמו חיות הנפש שבדם אף שהוא בהעלם, אינו עצמות הנפש, אבל העצמות אינו בערך כ"ז, כי כל העלם וגילוי הוא רק לגבי המקבל עדאת"כ ועדאת"ג, ואין להם ערך לגבי העצמות.

תוכן. שס"ה מל"ת עלמין סתימין, רמ"ח מ"ע אתגליין.

פרק כג. וזהו ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם, ולא אדם, כי לאו מכא"מ איהו כלל, ורק ע"י צמצומים רבים נמשך להיות בחי' א' ד"ם, אדם אדמה לעליון (לפי מ"ש בע"ח דרמ"ח ה"ח ושס"ה ה"ג הוא צמצום העלם, התפשטות גילוי, וכ"ז באין ערוך לגבי עצמות, והגם שיש חו"ג בעצמות, אבל אין זה ערוך לגבי עצמותו שלמעלה מעלי' וירידה, שמי לעלם, וזכרי דר גילוי, שם וזכר ולא עצמותו):

תוכן. רמ"ח מ"ע התפשטות, שס"ה שמי לעלם צמצום.

פרק כד. והנה ע"י מס"נ ותשו' מעומקא דלבא שהוא למסור נפשו בעצמות אוא"ס שלמעלה מהעלם וגילוי דעלמין סתימין ואתגליין, מתעלה הנפש וכמ"ש אליך לעצמותך אשא נפשי, וזהו קימו וקבלו שקיימו את התו"מ ממקורם ושרשם העצמי, דאורייתא מח"ע נפקת והמצות מבחי' הכתר תר"ך ארחין, ע"י המס"נ הגיעו להעצמות שלמעלה כו' וקיימו להמשיך אור חדש מה שמקיים ומחזק את הדבר בשרשו ומכאן מודעא רבא לאורייתא מקור התו"מ.

תוכן. ע"י מס"נ קיימו וחזקו את התו"מ ממקורה העצמי.

פרק כה. וזהו ג"כ מ"ש קיים זה מ"ש בזה, שהתור' כבר ישנה, אבל הוא רק הגילוי כמו שהוא בעדאת"כ ועדאת"ג, והקיום הוא ההמשכה ממקורה העצמי וזה בא ע"י קיום התו"מ דנעוץ תחלתן בסופן דוקא, וכמו דבר המלך כשמקיימין אותו בפועל אז הוא קיום, וזהו הקמותי דבר ה' בקיום בפועל.

תוכן. ע"י קיום התו"מ מקיימים התורה ממקורה העצמי.

פרק כו. וזהו אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא, דהנה ישראל מפרנסין לאב"ש וכמו המאכל שפועל ב' דברים הא' התחברות הנפש בהדם שע"י ריבוי הדם נתוסף ההתחברות, והב' הוספת המים שבדם שמתפשט החיות יותר, ובדוגמא כזו למעלה כמו בקרבנות את קרבני לחמי, וישראל מפרנסין ע"י תו"מ שלהם, וזהו אכלו רעים לעילא בעלמין סתימין וכו' ובמילא נמשך אור גם בוהנגלות, ולכן האכילה הוא רק בחו"ב ומזה נמשך גם לדודים ו"ה.

תוכן. האכילה פועל התחברות הנפש בהדם, והוספת יסוד המים בדם, רעים י"ה דודים ו"ה.

פרק כז. והנה כ"ז הוא כמו שהתו"מ באים בהשתל' דעלמין כו' אבל מקיים את התורה בהתהוות חדשה ממקורה כנ"ל הנה זהו ע"י שתו ושכרו דודים דוקא, כי יין המשכר הוא המביא לבחי' למעלה מן הדעת, וכמו חייב כו' עד דלא ידע כו' דפורים ויו"כ שרש א' דיו"כ אין בו אכילה בדוגמת העוה"ב, דזה שהתו' אכילה הוא בזה"ג דוקא, ופורים שהי' להם מס"נ ע"כ עד דלא ידע המשכת העצמות, ונמצא דשתו ושכרו הוא גבוה במעלה מאכלו רעים.

תוכן. פורים ויו"כ בשרש א'. השתי' גבוה מאכילה.

פרק כח. וזהו קימו וקבלו, קימו מה שקבלו כבר במ"ת, דבמ"ת המס"נ שלהם הי' ע"י גילוי מלמעלה, וזהו כפה עליהם הר כגיגית לעורר הרצון פנימי, אבל בימי מרדכי ואסתר הי' זה מצד עצמם, וזהו אשר החלו במ"ת, ולכאו' אין נ"מ בזה כלל שבכל אופן הוא מס"נ, אך הענין הוא שע"י המס"נ הזה קיימו את התו"מ ממקורה העצמי, ולכן מכאן מודעא רבא לאורייתא להמשיכה ממקורה בהשתל'.

תוכן. המס"נ שהקדימו נעשה לנשמע הי' ע"י גילוי מלמעלה והמס"נ דפורים בכח עצמן.

פרק כט. כתי' ליהודים היתה אורה, ל' נקבה ולא הי' אור ל' זכר, אורה מפעיל יוצא להאיר כל מיני אור, ויקדים ענין כפה עליהם הר כגיגית, ויבאר כי יש ב' מדרי' באתעדל"ע הא' בסבת אתעדל"ת, והב' הבאה מצ"ע, ולכאו' הבאה מצ"ע למעלה יותר, כי הבא באתעדל"ת הוא לפי ערך עצמות התחתון וכמו התלמיד שמשיבין לו רק כפי אופן שאלתו בלבד.

תוכן. אורה מפעיל יוצא להאיר, ב' מדרי' באתעדל"ע הא' בסבת אתעדל"ת, והב' מעצמה.

פרק ל. והנה באמת אתעדל"ע הבאה בסבת אתעדל"ת גבוה הרבה יותר מאתעדל"ע הבאה מעצמה, ואם כי העלאת מ"ן של העולמות הוא בתכלית הקטנות לגבי עצמותו ואינו בערך, אבל נעוץ סופן בתחלתן, במי נמלך, ישראל בקיום התו"מ שלהם למטה עלה במח' ונתאוה להיות לו ית' דירה בתחתונים, וא"כ האתעדל"ת מעורר הענג הנעלם שבעצמות, וראי' ברורה לזה מהזהר וכתבי האריז"ל דהשתל' האורות בעולמות הוא ע"י ריבוי צמצומים והעלם אחר העלם בריבוי העולמות עד שבא לאבי"ע, והוא שיבוא האור לפ"ע העולמות והמקבלים, אבל ע"י העלאת מ"ן נמשך אור העצמות למטה ממש, וכמו בענין הנסים שלמעלה מגדר השתל'.

תוכן. מעלת האתעדל"ע הבאה ע"י אתעדל"ת.

פרק לא. ובזה יובן ענין כפה עליהם הר, דבמ"ת הי' בחי' אתעדל"ע שמצ"ע, וחפץ בישראל באהבה עצמית, וזהו"ע ההר וכמאמר לא כאברהם שקראו הר, דזהו מדרי' אברהם באהבה שהיא קירוב כמו ההר שבולט, ויש הרים קטנים והרים גדולים, אה"ז ואה"ר, ומגילוי החיבה התעוררו בביטול פנימי וזהו כפית ההר, אבל בפורים הוא האה"ר שבמס"נ ושפלות דוקא, באתעדל"ת שבזה המשיכו העצמות.

תוכן. אהבה הר, פורים אתעדל"ע שבא באתעדל"ת.

פרק לב. יבאר כי התורה נקראת אור, והאור הוא רק להזולת כמו להאיר את החשך וכן אור החכ' לברר דבר הנבוך במושכלות, ולזאת נקראת תורה מל' להורות יורו משפטיך, וכמו שהאור נברא מאין ליש, כמו"כ במאמר יהי אור נתהווה האור דחכ' להורות עפ"י התורה.

תוכן. אור אינו דבר לעצמו אלא בשביל הזולת.

פרק לג. יבאר מה שהחכ' נקראת אור להורות, הוא אחר שכבר ישנו החכ' במציאות ובא האור להאיר בענינים המסובכים להוציא ולהעמיד אמיתת הדבר, וזהו אורייתא מח"ע נפקת שהוא חכמתו העצמי מה שלמעלה מאור החכ' דיהי אור חכ' בל"ב נתיבות שזה בא מתורה אור בעצם, וזהו שהתו' קדמה לעולם, דמאמר בראשית אמון מופלא קודם למאמר יהי אור, ולכן ותורה אור שביכולתה לברר אור החכ'.

תוכן. תורה אור העצמות שלמעלה מיהי אור דחכ', מאמר דבראשית קודם מאמר יהי אור התורה מבררת אור החכ'.

פרק לד. יבאר כי אאלפך חכ', הוא הלימוד שבחכ' והיינו מקור החכ' בחי' אין ולכן ביכולתה להאיר בכל המיני חכ' אמנם זה כאשר כבר ישנה החכ' אבל אמון מופלא, הוא פלא והוא כמו שהתורה עודה מוסתרה בהעצמות, ונק' אורה מקור האור, וזהו ליהודי' דוקא ע"י מס"נ המשיכו בחי' האורה להיות נעוץ סופן בתחלתן.

תוכן. ע"י מס"נ המשיכו אורה מקור האור.

פרק לה. שמחה, ששון ויקר, הנה במ"ת ביום חתונתו, שמחת לבו, בהעלם בלב, ורק שמחת החתן, וזהו משמח חתן עם הכלה, דאשה בעלה משמחה, אבל בפורים שמחה וששון שע"י מס"נ ואתעדל"ת בבחי' אשת חיל הוא שמחת כנ"י שנק' כלה, וזהו ליהודי' היתה שמחה, אמנם ששון הוא בהעלם עדיין וכמו המלך שבונה בנין גדול או עושה מלחמה גדולה, ורואה בלבו גמר הדבר הוא שש ע"ז אבל הוא בהעלם עדיין, ובגמר הדבר בא השמחה בהתגלות גדולה לעין כל, וכן בימי מרדכי שקיימו המס"נ בפו"מ כבר בא הדבר בפועל בגילוי הנה ליהודים היתה אורה שמחה וששון ויקר.

תוכן. שמחת מ"ת שמחת חתן ונקראת ששון בהעלם, בפורים שמחת כנ"י ונק' שמחה בגילוי.

פרק לו. יבאר כי שמחת פורים משתנה משמחת יו"ט, דשמחת יו"ט הוא עפ"י התורה ושמחת בחגיך, דשרש יו"ט במוחין דאימא והוא מסדר ההשתל' דסוכ"ע וממכ"ע, אמנם שמחת פורים הוא בלמעלה מהשתל' וזהו ג"כ ענין עד דלא ידע בין כו' ואין הכוונה שיהי' השתוות ח"ו, דהמן לעולם ארור, ומרדכי היהודי ברוך אלא שלהיות כללות הענין במדרי' שלמעלה מהשתל' הוא בדוגמת המדרי' שלמעלה דכחשיכה כאורה.

תוכן. שמחת יו"ט בסדר השתל' ושמחת פורים בלמעלה מהשתל', עד דלא ידע בדוגמת כחשיכה כאורה.

פרק לז. יקשה למה מותר במלאכה בפורים דהלא ביו"ט מלאכה אסור, ושמחת פורים עוד למעלה מזה, ויבאר כי יו"ט נק' מקרא קדש, המשכה משבת שנק' קדש, והמלאכה שהוא בירורי' מבלבל ומונע השמחה ולכן אסור יו"ט במלאכה, אבל פורים להיותו למעלה מהשתל' שאין עבודת הבירורים מבלבל כלל לכן מותר, שאין זה תופס מקום, אמנם מרדכי רצה לגזור על המלאכה, דמרדכי בחי' חכ' לברר בירורים (כמבואר בד"ה יביאו הנ"ל) לדעתו עבודת הבירורים מונע להשמחה, ומ"מ לא קבלו מני' להיות כללית הענין במדרי' שלמעלה מהשתל'.

תוכן. טעם איסור מלאכה ביו"ט, טעם היתר מלאכה בפורים.

פרק לח. ויקר, כתי' אדם ביקר בל ילין, וקאי על אדה"ר בהיותו בג"ע קודם החטא כו', תי' יקר מורה על הפלגת מדרי' גבוה ונעלית מאד, כי עיקר יקר הוא הפלגת הערך, ושרשו שעשועים המופלגים, ולכן כל דבר יקר גורם ענג נפלא, וביקר ב' פירושים הא' מל' יוקר והב' חשיבות, והא בהא תליא לפי שחשוב מאד לכן הוא יקר עד מאד, ועושה ענג נפלא, וכן זיו יקרי' שבג"ע שהוא נפלא מאד.

תוכן. יקר הפלגת הערך ב' פירושים הא' יוקר הב' חשיבות, וגורם שעשועים מופלגים.

פרק לט. ויובן כמו"כ בזיו השכינה שנק' כבוד ד' יקר תפארת גדולתו שזהו בחי' אוא"ס שלגדולתו אין חקר, שמפני גודל היוקר והחשיבות נק' יקר, והנה אדם בג"ע לא הי' יכול לעמוד בבחי' אור עליון הנעלה הלזה, כי ההסתכלו' הלזאת גורמת שעשועים מופלגים, ולמעלה הוא שעשועי המלך בעצמותו, שא"א למקבל בע"ג להכילו עד שמתבטל לגמרי, וזהו בן עזאי הציץ ומת מפני גודל הענג, כי ד' שנכנסו לפרדס הגיעו למדרי' אוא"ס שבכתר עליון ע"י העלאת פנימי' חכ' שבנפשם עד בחי' פנימי' ח"ע דאצי', וזהו יקר בעיני ד' נא' על בן עזאי, שהוא מעלה גדולה לצדיקים המתבטלים בבחי' יקר שנעשים ג"כ יקר.

תוכן. ההסתכלות בבחי' יקר גורמת הביטול לגמרי, בן עזאי הציץ ומת, ד' שנכנסו לפרדס הגיעו למדרי' אוא"ס שבכתר.

פרק מ. א"כ איך ביכולת הנשמות בג"ע לקבל בכלי מוחם והשגתם את זיו השכינה, כתי' להנחיל אוהבי י"ש שהוא מחצה מתר"ך בחי' כת"ר, די"ס שבכתר מתחלקי' לחצאין כח"ב חו"ג עולין למעלה, תנהי"מ יורדים למטה, ע"כ מבחי' ת"ת שבכתר יוצא ראשי' הגילוי וגם זה רק ע"י המסך שמתצמצם לבוא רק לפי ערך השגתם, והוא הרקיע החקוק בכ"ב אתוון הנטוי על ראש הנשמות בג"ע ועל ידו מסתכלין מדי שבת ומדי חדש.

תוכן. י"ס שבכתר ה"ס כח"ב חו"ג עולין למעלה, ותנהי"מ יורדים למטה, וראשית הגילוי בג"ע מת"ת שבכתר.

פרק מא. והנה לע"ל יהי' הגילוי שלא ע"י לבוש והסתר כלל, וכתי' ולא יכנף עוד מוריך, ועין בעין יראו שיהי' גילוי העצמות למטה שלא ע"י העלם ולבוש כלל, והיינו שיהי' גילוי בחי' יקר שהוא מחצה העליון דכתר הנ"ל שהוא בגימ' ש"י, והנה בפורים להיות שהיו במס"נ כזה כל השנה והחליטו כולם אנשי' נשים וטף להמסר להריגה ר"ל והיו הפקר ממש בעיני העמים להרוג ולאבוד ר"ל הנה ע"י מס"נ זה בפו"מ המשיכו בחי' יקר העליון, וזהו וקבל היהודים, דמדרי' יהודים קבלו בפו"מ את אשר החלו במ"ת בכח, ולכן ליהודים דוקא היתה אורה מקור האור שמחה בהתפשטות שבא בגמר הדבר ששון העלם הענג עד כי ויק"ר שהתגלה עליהם יקר העליון.

תוכן. יקר מחצה העליון דכתר.