שערי אורה/יביאו לבוש מלכות

שערי אורה
הקדמה
שער החנוכה
בכ"ה כסלו • רני ושמחי • כתיב כי אתה נרי • כי עמך מקור חיים
שער הפורים
יביאו לבוש מלכות • וקבל היהודים
הוספות
קיצורי הספר שערי אורה מאדמו"ר הריי"צ

(א) יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר נתן כתר מלכות בראשו. הנה ענין לבוש מלכות למעלה היינו מ"ש ה' מלך גאות לבש שנתלבש הקב"ה בלבוש גיאות שהוא בחי' התנשאות שזהו בחי' לבוש מלכות להיות מלך על עם כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים כו' וענין מ"ש וסוס אשר רכב עליו המלך היינו מ"ש במ"ת כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה וזהו אשר רכב עליו המלך בשעת מ"ת. ואשר נתן כתר מלכות בראשו זהו ענין מ"ש במ"ת בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו זה מ"ת כו' כי הנה ארז"ל וקבל היהודים את אשר החלו לעשות שהחלו בזמן מ"ת שהיתה רק התחלה כשאמרו נעשה ונשמע ובימי מרדכי היה גמר הקבלה. ונמצא שכל הבחי' ומדריגות שנתגלו במ"ת נתגלו ג"כ בימי מרדכי וביתר שאת כי בימי מרדכי היה גמר הקבלה את אשר החלו בשעת מ"ת. ולהבין זה הנה תחלה יש להקדים ביאור מארז"ל תכלית חכמה תשובה ומע"ט שנאמר ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם ללומדיהם לא נאמר כו' והלומד ואינו עושה מוטב לו שתתהפך לו שלייתו על פניו כו' כי לא המדרש עיקר אלא המעשה אך היינו דוקא במצות שא"א לו לעשות' ע"י אחרים אבל במצוה שאפשר לעשות' ע"י אחרים אמרו בהיפך ע"פ וכל חפצים לא ישוו בה אפילו חפצי שמים שכל המצות אינן שוין אפילו לדבר א' מד"ת הרי אנו רואים שיש בחי' ומעלה יתירה בתורה על המצות ויש בחי' ומעלה יתירה בקיום המצות יותר מד"ת וגם מה שאמרו ות"ת כנגד כולם ואעפ"כ מה שנמנו וגמרו דתלמוד גדול אינו אלא מטעם שמביא לידי מעשה וזיל בתר טעמא הרי מזה משמע ג"כ שיש מעלה בזה מה שאין בזה. ותחלה יש להבין בענין מעלה יתירה שבקיום המצות על ד"ת והוא במה שא' ג"כ דתכלית חכמה שבתורה הוא תשובה ומע"ט דוקא וכן הלומד ואינו עושה כו' הרי בחי' תכלית המכוון הפנימי שבחכמה אינו רק תשובה ומע"ט והתורה אינו רק כמו דרך ומבוא לבוא אל תכלית הכוונה הפנימי' כו' והענין הוא בהיות ידוע שהחכמה היא בחי' ראשית כל ההשתלשלות וע"כ נק' החכמה ראשית כמ"ש בראשית ברא ות"י בחוכמתא כו' וכמ"ש כולם בחכמה עשית כו' אך אמרו בראשית נמי מאמר הוא שגם בחי' החכמה בבחי' ההשתלשלות עכ"פ רק שנק' בשם ראשית לכל ההשתלשלות ונק' ראשית הגלוי וכמו שלכל ראשית יש למנות אחריו שנית ושלישית הרי גם הראשית מן המנין מאחר שמונין אחריו שנית ואם אין הראשית מן המנין לא יתכן לקרות שנית כידוע:

(ב) והענין הוא כידוע בפי' ענין השתלשלות שזהו כמו שלשלת מהרבה טבעות אחוזים זו בזו שהתחתונה אחוזה בסוף העליונה ועד"ז הולך ומשתלשל כו' כך ענין השתלשלות למעלה כמו השתלשלות המדות מן השכל שהמדות נולדי' ומתהוין מן השכל הרי מסוף מדרגת השכל משתלשל התהוות המדות והשכל מתלבש בתוך המדות וא"כ גם החכמה בבחי' השתלשלות זו רק שהיא בחי' ראשית למנות את המדות בבחי' שנית אליה וכן מן המדות נשתלשלה המחשבה והמדות מלובשות במחשבה וכן ממחשבה לדו"מ ונק' המחשבה בשם שלישית לחכמה ועד"ז בדרך פרט כמו בחי' קו הימין שהוא חכמה חסד נצח הרי החסד ענף החכמה שנשתלשל הימנה ונק' החכמה ראשית והחסד שניה אליה והנצח ענף החסד כו' וזהו כמו אברהם ששרשו בבחי' החסד נק' אב"ר מ"ה שהוא בחי' אבר וכלי לבחי' החכמה שנק' כח מ"ה הרי בחי' החכמה מלובש בחסד וא"כ גם החכמה בבחי' השתלשלות רק שהיא בחי' ראשית ומקור ההשתלשלות ואע"פ שנאמר והחכמה מאין תמצא הרי נמצאת מבחי' אין שלמעלה מן ההשתלשלות. היינו רק שנמצאת מבחי' אין אבל לא שהחכמה עצמה בחי' אין אלא שמאין תמצא והיינו שתמצא מאין ליש בבחי' ראשית הגלוי שבה שורה אור א"ס כמ"ש ה' בחכמה כו' אבל לא אין ממש וד"ל. וזהו שבמשה נאמר שהיה כבד פה וכבד לשון ואמ' בזהר כבד פה תושבע"פ וכבד לשון תושב"כ כו' לפי ששרש נשמתו היה בבחי' מקור החכמה שבבחי' אין ממש וכמ"ש מן המים משיתהו מבחי' מים עליונים שמעל לרקיע כו' וז"ש ונחנו מה מה ממש וע"כ ניתנה התורה על ידו כמ"ש וגם דלה דלה לנו דלה מים דאורייתא ואורייתא מחכמה נפק' מבחי' חכמה שנק' ראשית וכמארז"ל בראשית בשביל התורה שנק' ראשית כו' שמאין תמצא ולא אין ממש ע"כ היה כבד פה ולשון בתושב"כ ושבע"פ שהיתה בחי' ירידה אצל נשמתו מלבוא בגלוי מן ההעלם דפנימית חכמה בפה ולשון כו' וד"ל. והנה בזאת יש יתרון מעלה לקיום המצות על ד"ת להיות ששרש התורה מחכמה נפקת שנק' ראשית הגלוי שבה מתגלה אא"ס להיות מקור להשתלשלות כל העולמות אבל זהו בחי' ממלא כ"ע בלבד שמתלבש אור האלקי בתוך כ"ע בכל עולם לפי מדריגתו במיעוט אחר מיעוט כו' כידוע אבל שרש המצות המלובשים בדברים גשמיים דוקא כמו תרומות ומעשרות כו' וציצית ותפילין בקלף וצמר גשמי וכה"ג הרי בהן נמשך ומלובש מבחי' הארת סוכ"ע דוקא שלמעלה מעלה מבחי' ממלא כו' גם מבחי' ראשית דממלא כ"ע כו' שהוא החכמה שמאין תמצא אבל לא אין ממש כנ"ל משא"כ בחי' סובב זה הוא בבחי' אין האמתי דעצמות אא"ס שנק' מקיף הכללי שמקיף לד' עולמות דאבי"ע בשוה וע"כ נק' בשם סובב כו' כי הנה בחי' ההארה והמשכה מבחי' מקיף זה אינו בא בבחי' התלבשות בגלוי גמור בתוך כ"ע כמו בחי' ממלא הנ"ל שאין זה כמו התלבשות ראשית הגלוי דחכמה במדות ומדות במחשבה דו"מ וכה"ג אלא רק בבחי' הארה בעלמא בבחי' אין בהעלם כו' שאם היה בחי' הארה זו דסובב כו' באה בגלוי בהתלבשות גמור בעולמות כמו בחי' ממלא כו' היו כל העולמות מתבטלין ממציאותם ולא היה באפשרי להיות בחי' השתלשלות עו"ע כלל ולא היה בא כל מציא' מאין ליש כלל כי היו כולן בטלים ונכללין במקורן ושרשן הראשון מקורא דכולא בחי' עצמות אא"ס כו' וגם בחי' חכמ' ראשית הגלוי הנ"ל לא היה באפשר שתמצא מאין ליש בבחי' מציאת דבר שתקרא בשם חכמה כי מאחר שנק' בשם חכמה הרי הוא בבחי' מציא' דבר מה עד שהוא עולה בקריא' שם בפ"ע כו' אבל היה הכל כלול בבחי' אין האמתי ולא היה דבר חוץ ממנו כלל בבחי' מציא' דבר מה כו' כי כשמו כן הוא שאין לו סוף כו' וד"ל:

(ג) וביאור ענין בחי' התכללות זאת של כל ההשתלשלות בשרשן ומקורן יובן ע"ד בחי' התכללות המדות בשכל כמו עד"מ שאנו רואים שהגם שהמדות מתהווים מן השכל במציאה בפ"ע משכל המולידן מ"מ קודם שנולדו הרי היו כלולים בשכל ומתאחדים בו והיו בטלים שם בתכלית עד שאינן עולות שם בשם בפ"ע לקרותן בשם מדות כלל ואין נופל עליהם קריאת שם מדות רק לאחר שיצאו מן ההעלם לגילוי מהות בפ"ע וכמו"כ גם בחי' החכמה מקור המדות קודם שתמצא מאין ליש במהות חכמה היתה כלולה בבחי' אין ממש בתכלית הביטול וההתכללות ולא היתה עולה בשם חכמה כלל רק אחר יציאתה מן ההעלם לגלוי הוא שנק' בשם חכמה כו' וא"כ כל מה שמסתעף מעילה לעילה כל עלול היה כלול תחלה בעילתו כך כל העלולים מחכמה ולמטה כולם הם כלולים ובטלים בבחי' אין האמתי מקור החכמה ואם היה גלוי הארה משם בבחי' גלוי גמור לא היה באפשרי להיות בחי' השתלשלות עילה ועלול אלא שהארת הסובב הוא בהעלם בתוך כ"ע כו' כדי להיות בחי' השתלשלות עו"ע ממהות למהות כו' וד"ל. אך הנה יש הפרש בזה דדוקא בבחי' השתלשלות בבחי' אור הרוחנית ופנימית החיות הנמשך מעילה לעילה שם מוסתר הארת הסובב כו' מטעם הנ"ל אבל בבחי' התהוות כל עלול בבחי' יש חיצוני עד שנראה במציא' יש לדבר ממש בזה דוקא ההארה באה מבחי' סובב ולא מבחי' ממלא ואם לאו לא היה במציא' יש כ"כ רק שאין האור מבחי' סובב בגלוי גמור אלא בהעלם מטעם הנ"ל:

(ד) וזהו הכלל בכל ההשתלשלות מריש כל דרגין שהוא בחי' חכמה ראשית הגלוי הנ"ל עד סוף כל דרגין שבסוף עולם העשיי' בהתהוות הגשמיות דדצ"ח מן הרוחניות דהנה ודאי א"א לומר שהתהוות הגשמיות מן הרוחניות היא באה דרך כל עו"ע שיש ערך ויחוס לעלול עם העילה שהרי אין ערך כלל לגשמיות העשב לגבי רוחניות דכח הצומח. וכה"ג בחלק החי בהתהוות מהות חיות גופנית דגוף הבהמה גם ששרשה הוא מבחי' פני שור שבמרכבה היינו בחי' רוחניות האור והחיות שלה אבל גוף הבהמה וגוף כל בע"ח שהוא גשם יש גמור איך נתהווה מבחי' הרוחנית כו' וכן בכל עו"ע העליונים גם שנתהווה העלול מן העילה היינו בחי' אור הרוחנית שלו אבל בחי' גשמיות וחיצוניות שלו מה שנראה יש ודבר במציא' הוא מבחי' סובב מלמעלה מכל ההשתלשלות ולא מכח העילה שלו כלל עד גם בראש ומקור כל ההשתלשלות שהוא בחי' החכמה שמאין תמצא כנ"ל יש הפרש זה דמה שיש שרש ומקור לחכמה בבחי' אור וחיות רוחני מבחי' האין כמ"ש והחכמה מאין תמצא ה"ז בא בבחי' השתלשלות דבחי' ממלא רק שנק' ראשית הגלוי כנ"ל באריכות אבל מה שהחכמה היא בבחי' יש במציא' דבר מה אין זה בא מכח ההשתלשלות דבחי' ממלא כו' אלא מבחי' סובב דוקא ע"כ נמצאת החכמה מאין ליש במציא' יש עכ"פ וכן בכל העלולים המסתעפים מחכמה ולמטה עד התהוות דצ"ח כל מה שבא הדבר במציאות יש הוא נמשך מבחי' סובב שלא בדרך השתלשלות דממלא כלל אלא בדרך דילוג וע"כ שוה ומשוה ראש וסוף וכמ"ש בע"ח שמקיף ד' עולמות בשוה ממש אצי' ועשי' כו' רוחניות וגשמיות שוין קמיה כמ"ש כחשיכה כאורה כו' כי אין הפרש לגבי בחי' הארת הסובב בין התהוות יש בראשית דחכמה להתהוות יש הגשמי' דדצ"ח מן הרוחניות שנק' סוף שמקיף לכולם בשוה ממש מפני שההארה וההמשכה מבחי' סובב זה אינה באה בבחי' התלבשות והשתלשלות כהתלבשות השכל במדות וכה"ג אלא בבחי' סובב ומקיף מלמעלה בבחי' ההעלם והאין כו' וזהו שכל בריאה נקראת בריאה מאין ליש ואין הכוונה על בחי' ממלא אלא על בחי' סובב שנק' אין האמתי והיינו יש מאין ממש שלא בדרך השתלשלות אלא בדרך דילוג כמ"ש קול דודי כו' מדלג כו' והיינו מה שנתהווה כל בריאה בבחי' יש ממש דוקא שזה נמשך מבחי' אין ממש דבחי' סובב דוקא כנ"ל וד"ל:

(ה) ובכל זה יובן שיש יתרון מעלה בקיום המצות על ד"ת וזהו שא' תכלית חכמ' תשובה ומעש"ט וכן הלומד ואינו עושה כנ"ל להיות שבחי' החכמה הוא רק בבחי' ההשתלשלות דממלא רק שנקראת ראשית כנ"ל אבל עכ"פ נמנית ראשונה מפני שהיא ראשית לשני' ושלישית כו' א"כ גם היא מן המנין כנ"ל וראוי למנות אחריה שני' ושלישית כו' אבל שרש קיום המצות המלובשות בדברים גשמיים דוקא הרי שם הוא בחי' המשכת גלוי אא"ס שבבחי' סוכ"ע הנ"ל ואע"פ שאין ההארה משם באה בבחי' גלוי גמור רק בהעלם מטעם הנ"ל שאינו בגדר עלמין ואינו נמשך ממנו רק בבחי' הארה בעלמא בבחי' אין והעלם ממש מ"מ מאח' ששרש זה הוא מבחי' הסובב שמקיף לד' עולמות בשוה כנ"ל ה"ז למעלה הרבה מבחי' ממכ"ע הנמשך בבחי' השתלשלות עו"ע כנ"ל אך לא מצד בחי' הארת סובב בבחי' היש של כל הנמצאים דוקא כנ"ל והמצות הן מלובשי' בבחי' יש ודבר כו' שא"כ גם בלא מצוה הרי בבחי' התהוות כל יש ודבר יש ההארה מבחי' סובב כנ"ל אלא דוקא מצד בחי' המצות המלובשות בדברים גשמיי' כי המצות הן בחי' רצון העליון שלמעלה ששם גלוי בחי' סובב דוקא בלי הסתר פנים ולבוש מסתיר כלל וכלל כידוע שהוא ופנימית רצונו א' ממש רק בירידת והתלבשות הרצון העליון למטה במצות המלובשים בדברים גשמיי' שם בא האור הזה בלבוש דמעשה המצו' אמנם אע"פ שהמצוה מלובשת בדבר גשמי כמו בקלף גשמי כו' אין הגשמית מסתיר ממש לגלוי האור דסובב אלא שנעשה בחי' לבוש וכלי כמו עד"מ הדבר הנגנז באוצר כו' ולע"ל יתגלה מתוך הלבוש הזה דוקא וכמ"ש ולא יכנף עוד כו' (וכידוע דמצוה הוא שם הוי' בא"ת ב"ש) משא"כ בשאר כל המעשים אשר לא לה' המה גם שיש בהן בחי' הארה דסובב בהעלם כנ"ל מ"מ הרי הוא בבחי' הסתר גמור שם ואין שם בחי' גלוי פנימי' אורו כלל אדרבה נראים ליש ודבר בפ"ע כו' אבל דברים גשמיים שנעשה בהן המצות הרי הן בחי' כלי ולבוש לבחי' רצון העליון ששורה בהם ממש שבזה יש בחי' סובב הנ"ל בבחי' פנימית אורו כו' ודוקא מפני שהמצוה מלובשת בגשמית ששם הוא הארת סובב דוקא שהוא בחי' מקיף לד' עולמות בשוה כנ"ל ובזה יש יתרון מעלה לקיום המצות בדברים גשמיי' על בחי' חכמה דתורה וזהו שא' תכלית חכמ' תשובה ומע"ט דוקא והלומד ואינו עושה כו' כי המעשה עיקר מטעם הנ"ל וד"ל. וזהו ענין יביאו לבוש מלכות שהוא ענין מ"ש ה' מלך גאות לבש כו' כנ"ל דהנה בחי' ההארה וההמשכה דבחי' סובב כ"ע הנ"ל שהוא בחי' הארה בעלמא בחי' אין ממש ולא מתלבש בתוך כ"ע הוא מ"ש ה' מלך גאות וזהו יחיד חי העולמים כו' שזהו בחי' יחיד ומיוחד שלמעלה מבחי' אחד כידוע שפי' יחיד היינו שהוא לבדו ממש כמ"ש אתה ה' לבדך כו' וגם אחר ברה"ע הוא כמו קודם בה"ע כמ"ש אני ה' לא שניתי כו' ואין דבר חוץ ממנו שיפול בו לשון ביטול ויחוד שמתייחד ומתאחד דבר בעצמות כו' אבל בחי' אחד הוא שמתאחד ה"ז מורה על בחי' המשכת יחודו בז' רקיעים וארץ או כמאמר רז"ל תמליכהו בשמים ובארץ וד' רוחות העולם שהוא בחי' ו"ק מעלה ומטה כו' שנק' מקום שבטל ונכלל למעלה בבחי' יחוד עליון בבחי' ביטול והתכללות ממש כמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה כו' וכידוע. אבל בחי' יחיד היינו יחוד עצמותו האמתי וכמא' אנת הוא חד ולא בחושבן כו' לא בחושבן י"ס כי עצמות אא"ס פשוט בתכלית כו' ואין עוד מלבדו וכולא קמי' כלא חשיבי כו' ומה שנמשך להיות חי העולמים עולם הנאצל ועולם הנברא כו' הוא רק בחי' האחרונה שבעצמותו שהוא אשר עלה במחשבה הפשוטה אנא אמלוך כו' והוא הנקרא בחינת מל' דא"ס וה"ז עד"מ בחינת מלוכה למטה שהוא רק בחי' התפשטות חצונית מעצמותו כי אין עיקר המלוכה רק התפשטות שמו שנקרא בשם מלך עליהם והוא אשר מקבלים העם עול מלכותו וממשלתו שאין בזה תפיסה למהותו ועצמותו של מלך כו' כמו"כ למעלה אין ההארה מעצמות אא"ס להיות נתפס באבי"ע אלא רק בחי' שם מלכותו נתפס ומלובש בהם והוא מ"ש מלכותך מלכות כ"ע שהוא בחי' מל' דא"ס וע"ז אמר המלך המרומם לבדו כו' שהוא בחי' סוכ"ע הנ"ל שמרומם ומתנשא מימות עולם אך בבחי' התנשאות זאת שבבחי' מלוכה אנא אמלוך מזה נמשך להיות בחי' מקור כל חי העולמים בבחי' סוכ"ע עכ"פ שמזה עיקר קיום היש הגשמי כנ"ל רק שמאיר מרחוק ובהעלם שזהו ענין יש מאין ממש כנ"ל דהיינו בבחי' ההתנשאות דבחי' מל' הנ"ל שהיא הארת אין ממש מבחי' העצמות כנ"ל כי הוא לבדו מרום וקדוש כו' כנ"ל וד"ל וזהו ה' מלך גאות לבש שנתלבש בבחי' גיאות והתנשאות דבחי' המל' להיות בבחי' מלך על עם המאירה ומתפשטת בעולמות מאין ליש ממש שזהו עיקר קיום היש הגשמי כנ"ל וד"ל. אך אין זה הגיאות וההתנשאות רק בבחי' לבוש שנתלבש במחשבה זו דאנא אמלוך והיא בחי' אחרונה לגבי מהו"ע ממש שזהו רק מפני כי חפץ חסד הוא ורוצה בקיום העולמות ממקורן ושרשן וז"ש אף תכון תבל בל תמוט שכדי להיות תכון תבל בקיום חזק בל תמוט ע"כ נתלבש בלבוש גיאות דבחי' המל' שמזה דוקא נמשך קיום היש הגשמי כנ"ל וד"ל:

(ו) וזהו יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך פי' לבוש מלכות הוא בחינת לבוש מלכות דא"ס שנתלבש בו בבחי' גיאות והתנשאות להיות מלך כו' וכמ"ש ה' מלך גיאות לבש כו' אך מ"ש יביאו יביאו זה היינו שיביאו מלמטה למעלה דוקא משום דבחי' לבוש מלכות זה באתערותא דלתתא תליא דהיינו בחינת מחשבה זו דאנא אמלוך שמתלבש בלבוש גיאות והתנשאות להמשיך בחינת מל' בכל העולמות באתדל"ת דוקא תליא מלתא כי הרי מאחר שמצד עצמותו ממש גם בחי' מחשבה זו דאנא אמלוך כלא חשיבי כו' דעל מי ימלוך מאחר שאין עוד מלבדו כלל כנ"ל אלא הענין הוא משום דסוף מעשה עלה במחשבה תחלה דהיינו מה שעלה לו רצון ומחשבה זו דאנא אמלוך היינו מפני סוף מעשה דוקא שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים ע"י המצות המלובשים בדברים גשמיים דוקא כגון ציצית גשמיי' ותפילין גשמיים וכה"ג שבזה יאיר ויתגלה מבחי' עצמות אא"ס בגלוי גמור בלי הסתר פנים ולא כשאר המעשים אשר לא לה' כנ"ל משום דגם שהדברים הגשמיים ההם נתונים תחת ממשלת נוגה דעשי' מ"מ אינן מסתירים לאור העליון מפני שנעשים בחי' כלי ולבוש להשראת אור העליון וכמו התפילין שנק' תשמישי קדושה וציצית תשמישי מצות שאסור לנהוג בזיון בהם גם בגשם הקלף והצמר כו' מפני שנתקדשו בקדושת אור האלקי השוכן בהן כו' וע"כ המצות נק' מצות המלך שבחי' מל' דא"ס מלובש בהן שלזה עלה במחשבה בחי' מלוכה וזהו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך בחינת מל' דא"ס שנק' מלך מלכי כו' וד"ל אך יביאו לבוש מלכות שיביאו לו מלמטה באתדל"ת שכדי שיהי' לו רצון ותענוג במחשבה זו דבחי' המל' באתדל"ת תליא מלתא שמעוררים אותו מלמטה ע"י קיום מצות המלך שע"י סוף מעשה זו עולה מחדש בחי' הרצון והתענוג במחשבה שיהיה מלך והוא שמביאים לו לבוש מלכות להיות ה' מלך גאות לבש כו' וד"ל:

(ז) אך הנה יש עוד הפרש בענין המצות עצמן בין המצות כמו שהן קודם שנעשים במעשה בגוף האדם כמו התפלין והציצית כמו שהן נעשין מדברים גשמיים דצמר וקלף קודם שנעשה בהן קיום המצוה בפ"מ שהוא ללבוש התפילין והציצית על גוף האדם וכן האתרוג כמו שהוא כאשר נלקח למצוה קודם שיקיימו בו מצות נטילת לולב וכה"ג בכל דברים הגשמיי' שמהן נעשין המצות טרם שמקיימין אותן ובין קיום המעשה של כל המצות אשר יעשה אותם בגופו ומאודו כגון בלבישת הטלית והתפילין בגופו ונתינת הצדקה בפ"מ וכה"ג בנטילת לולב ואתרוג ותקיעת שופר וכיוצא שבמצות מצד עצם מהותן כמו שהן שמפני שבהן שורה מבחי' רצון העליון והן נעשים מדברים הגשמיים שהוא יש גשמי אשר שרשו מבחי' סובב ע"כ ודאי שורה בהן מבחי' מקיף העליון שמקיף לד' עולמות בשוה שהוא בחי' מל' דא"ס שממנו נמשך בחי' ההתנשאות והגיאו' להיו' מלך כו' והתנשאות זו היא מאירה בבחי' מקיף מרחוק ולא בגלוי מקרוב כדי שלא יתבטלו העולמות במציאות כנ"ל וכידוע שבחי' ההתנשאות הוא מצד עצמו בבחי' הסתלקות וריחוק האור מן המקבלים שלא יאיר בקירוב שלא יתבטלו ממציאות שלהם כמו הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפן וכיוצא רק באמצעות התנשאות זו שמתנשא ומתרומם מכל עלמין הרי הוא בחי' מלך עליהם וידוע שבבחי' מל' זאת שמאיר עליהם מזה נמשך עיקר מקור החיות שלהם מאין ליש גשמי דוקא והוא ענין ובחי' סובב המקיף לד' עולמות בשוה כנ"ל וד"ל אבל בקיום המצות אשר יעשה אותם האדם בגופו כנ"ל הנה ההארה וההמשכה באה מלמעלה מבחי' מל' דא"ס שנעש' מקיף כללי כו' דהיינו מבחי' כתר מל' דא"ס שהוא בחי' התענוג הפשוט לבחי' המל' למה ירצה בבחי' ההתנשאות דמלוכה זאת כו' שהוא ענין סוף מעשה דקיום המצות בפ"מ דוקא כנ"ל שעלה בתחלת המחשבה והרצון כנ"ל שהוא בחי' כתר מל' דוקא כידוע וזאת ההארה הגדולה של בחי' התענוג והרצון הפשוט שבבחי' כתר מל' דא"ס מאיר בכל נפש מישראל בעשותו א' ממצות ה' בגופו ובמאודו בפ"מ דוקא להיות שהגם שמעשה המצות היא נעשה בעשיה גשמית מ"מ הרי מבחי' מעשה זו דוקא נעשה בחי' כתר ועטרה לבחי' המל' למעלה בעצמות אא"ס משום שמזה נתעורר ונעשה בחי' העונג העליון הפשוט שבעצמות שיאיר בבחי' כתר ועטר' על בחי' מל' וכמו שא' נח"ר לפניו שאמר ונעשה רצונו. שנעשה בחי' עונג ונח"ר לפני עצמותו ממש על אודות קיום רצונו במצות בפ"מ שזהו הנק' כתר מל' (כידוע דהרצון בפרט הוא המורכב בשכל וטעם כו' והן תרי"ג ארחין כו' שמלובשים בח"ס חכמה שבכתר אבל בחי' נח"ר לפניו מאשר עשו רצונו זה מגיע בבחי' רצון ותענוג הפשוט מקור כל הרצונות כו' ע"כ נח"ר לפניו על אשר מקיימים רצונו יהיה מה שיהיה כו' הרי אין זה רצון פרטי מורכב כו' וכמ"ש בסמוך בענין נעשה ונשמע כו' והוא בחי' כתר שבכתר שזהו בחי' כתר מל' דהיינו שנמשך מזה בחי' התענוג והרצון למלוכה כו' ונמצא מאחר שקיום הרצון בכלל במצות בפ"מ הוא שעושין נח"ר לפניו כו' הרי מזה מוכרח שלזה היה כל עיקר הרצון במחשבה דאנא אמלוך שהוא סוף מעשה שעלה במחשבה תחלה כו' כנ"ל וד"ל) ובחי' נח"ר ועונג העליון הזה שנק' כתר מל' למעלה הוא המאיר על כל נפש מישראל ומתגלה בה בעשותו אחת מכל מצות ה' וזהו ישראל אשר בך אתפאר בעצמי בבחי' פאר ותפארת הכתר והעטרה שנעשה ע"י קיום המצות כנ"ל וד"ל:

(ח) וזהו ואשר נתן כתר מל' בראשו שזהו ענין מ"ש במ"ת בעטרה שעטרה לו אמו כו' כנ"ל דהנה בשעת מ"ת אמרו נעשה ונשמע כו' ופי' נעשה הוא קיום הרצון בפ"מ בלא טעם ושכל מאחר שלא שמע עדיין כו' אשר מזה נעשה למעלה בחי' נח"ר ועונג לפניו ממש שא' ונעשה רצונו כנ"ל שזהו בחי' עטרה וכתר ע"ג הראש ועד"מ הכתר והעטרה גשמי' שעושין למלך מאבנים טובות שהאבני' הגם שהם בחי' דומם גשמי מ"מ כשמאירין ומבהיקים נעשין לפאר והוד גדול בראש המלך עד שמתפאר ומתענג בעטרה זו והיא עיקר המלוכה שלו שהרי המלך בלא עטרה הנק' כתר מל' אינו מלך וכשירצה לשפוט את העם בבחי' מלוכה אז יתן כתר מל' בראשו וישב על כסא ממלכתו כו' וכן יובן למעלה שבשעת מ"ת כשאמרו ישראל נעשה כו' עשו לו בחי' עטרה וכתר מל' מבחי' קיום המצות אשר יעשה האדם בגופו דוקא כנ"ל הגם שהן מלובשות בגשמיות ה"ז כמו בחי' אבנים טובות שהן בחי' דומם ומ"מ נעשים עטרה ביופי גדול של הוד מלכות כן מקיום המצות בפ"מ דוקא נעשה בחי' עטרה וכתר בראשו של הקב"ה דהיינו בחי' העונג ונח"ר לפניו שאמ' ונעשה רצונו ומפני שנח"ר זה מלובש בקיום המצוה שבדברים גשמיי' ע"כ נמשל לבחי' עטרה גשמי' הנעשה מאבנים גשמיי' כו' וזהו בעטרה שעטרה לו אמו בשעת מ"ת דוקא ונמשך עי"ז ב' כתרים לכ"א מישראל א' כנגד נעשה כו' וגם עכשיו בעשות אדם א' מכל המצות בגופו ומאודו נמשך ומתגלה על נפש האדם ממש בחי' עטרה וכתר עליון כמ"ש כצנה רצון תעטרנו כו' וזהו ואשר נתן כתר מל' בראשו ע"י קיום המצות בפ"מ שהוא בחי' מקור לבחי' לבוש מל' אשר לבש בו המלך שזהו ענין המצות עצמן כמו שהן טרם שמקיימין אותן בפ"מ כנ"ל ותחלה יביאו לו לבוש מל' כנ"ל ואח"כ ניתן כתר מל' בראשו ע"י קיום המצות בפ"מ (ומ"ש למעלה בפי' יביאו לבוש מל' מלמטה שהוא ג"כ לעשות ענין התעוררות הרצון והתענוג במלוכה ע"י קיום מצות המלך שנקרא סוף מעשה כו' היינו שיומשך בחי' רצון ותענוג גם בלבוש מל' שהוא בחי' ההתנשאות דאין מלך בלא עם כו' אך זהו כמו טפל לגבי העיקר של הכתר מל' שהוא מה שנח"ר הוא לפניו שא' ונעשה רצונו ע"י קיום המצות שמזה נמשך ג"כ הארה פרטי' להתלבש בלבוש מל' כו' שהן המצות עצמן שנק' רצונו כו' וד"ל):

(ט) ובכל זה יובן מארז"ל כל הנביאים עתידים להבטל חוץ ממגלת אסתר שנאמ' וימי הפורים האלה לא יעברו כו' וכן ההלכות אינן בטילין לעתיד ולהבין ענין ביטול הנביאים אין הכוונה על ביטול הנבואה מישראל ח"ו דאדרב' יתוסף רוח נבואה בישראל שישפוך את רוחו על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם כו' כי כולם ידעו אותי כו' אלא ר"ל שבחי' גילוי אור האלקי שבנביאים יהיה קטן בערך מאד לגבי עוצם גילוי אור רב שיהיה לעתיד עד שיהיה בטל כמו ביטול והתכללות זיו השמש בשמש עצמו שעם היות שזיו השמש אורו גדול ורב במקורו ביתר שאת מן האור המאיר לארץ ולדרים עליה מ"מ במקורו ממש בשמש עצמה הרי הוא בטל מחמת אור עצמי שבגוף השמש מפני שאור עצם השמש רב ונעלה בערך הימנו ולהיותו מקורו ושרשו של אור וזיו השמש כו' וכן כל בחי' גילוי אור הנבואה שבנביאי' עתידים להבטל ולהכלל באור העצמי שהוא בחי' עצמו' אא"ס ממש שיתגלה לעתיד שממנו נמצא מקור האור האלקי המתגלה בנביאים וכמ"ש כי עמך מקור חיים כו' וזהו כל הנביאים עתידים להבטל חוץ ממגלת אסתר כו' והענין הוא כי אמרז"ל אסתר מן התורה מנין שנאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא לשון נסתר כידוע שכל הוא ל' נסתר וביום ההוא שהן בחי' עלמין סתימין דלא אתגליין לפי שהשכינה כשהיא בגלות בע' שרים נק' אסתר שמסתתרת ומתעלמת בלבוש שק דע' שרים ואז עולה להסתר בעלמין סתימין דלא אתגליין (כמ"ש יונתי בחגוי הסלע בבחי' הסתר וכמ"ש בע"ח דמל' דאצי' בבריאה נק' אסתר שמסתתרת בראש הבריאה כו' ודוקא בהיותה בגלות בע' שרים דנוגה שאז בהכרח שלא תשפיע להם רק מבחי' החיצוניות והאחוריים בלבד ובחי' הפנימי' שבה נאמר וכבודי לאחר לא אתן אלא עולה למעלה מעלה להסתר בעלמין סתימין דוקא שנקרא ביום ההוא דלא ידיע בשם כלל והוא למעלה משם הוי' דחכמה דהיינו בשם אהיה דכתר שהוא גי' סלע במילוי כו' כמ"ש במ"א בענין ושים בסלע קנך כו') וזהו אסתיר פני בחי' הפנימי' ביום ההוא בעלמין סתימין דבחי' ע"י וא"א כו' וד"ל) והנה לעתיד כתיב ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו כו' פי' לעתיד יהי' בחי' התגלו' ההעלם דיום ההוא כמ"ש יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו בבחי' גלוי (כי יהי' בחי' גילוי אור א"ס שבכתר שנק' יום ההוא ונק' יום השלישי שלמעלה מחו"ב שנק' יומים כו' כמ"ש במ"א) וזהו ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה לנוכח שמבחי' הוא הנעלם וסתום יבא לידי גלוי עד שיאמרו לו הנה אלקינו זה לנוכח לפי שמאיר אא"ס שהיה מסתתר ונעלם בבחי' עלמין סתימין כנ"ל בפי' אסתיר פני ביום ההוא לבא לידי גלוי למטה בבחי' עלמין דאתגליין דוקא ולכאורה ב' הפסוקים הללו סותרים זא"ז דביום ההוא ודאי לעתיד הוא וכאן אמר שיסתיר פניו ביום ההוא בבחי' עלמין סתימין וכאן אמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה בעלמין דאתגליין כנ"ל אך הענין הוא שיש עוד מדריגה שלישית מלבד עלמין סתימין ועלמין דאתגליין והוא ענין סתימ' דכל סתימין שגם בעלמין הסתימין הוא סתום ונעלם ממש כערך הסתימין לגבי דאתגליין כו' (וזהו יחיינו מיומים עלמין סתימין בחי' ע"י וא"א וביום הג' הוא בחי' רדל"א כידוע בכוונת דב"ש כו' בחי' רדל"א ברוך הוא בחי' ח"ס כו' והוא ענין תלת רישין כו' כמ"ש במ"א):

(י) והנה יש הפרש בין זמן הגלות לעתיד לבא שבזמן הגלות כתיב אסתיר פני ביום ההוא שגם בבחי' יום ההוא הסתום ונעלם שנק' עלמין סתימין יהי' מוסתר ונעלם והוא הנק' בחי' סדכ"ס (או רדל"א כו') ולעתיד נא' הנה אלקינו זה שמבחי' יום ההוא בלבד יבא לידי גלוי שמבחי' הוא נעשה זה לנוכח אבל אין כל זה רק בבחי' עלמין סתימין שיבאו לידי גלוי ולא למעלה מהם שסתום גם מהם משא"כ בזמן הגלות שמסתיר פניו גם ביום ההוא כלומר שנסתר ונעלם גם בהיותו מלובש בעלמין סתימין שנק' ביום ההוא וזהו שאמרז"ל כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם כו' שמבחינת הסתר פנים זה שמוסתר גם ביום ההוא כשבא לידי גלוי ה"ז ממקום גבוה ונעלה הרבה יותר מבחינת הגלוי דלעתיד כמ"ש הנה אלקינו זה כו' וזהו ענין מגילת אסתר שלא תבטל גם לעתיד וזהו מ"ש אסתיר פני גם ביום ההוא שיובן גם כפי פשוטו דביום ההוא הזה לעתיד שאז ג"כ יהיה מוסתר אע"פ שאז יהי' גלוי דיום ההוא להיות בבחי' זה להיות מגלת אסתר שרשו למעלה גם מבחי' עלמין סתימין עד שגם שם הוא מוסתר ונעלם וד"ל. וכן ההלכות לא יבוטלו לעתיד דהיינו ג"כ ע"ד הנ"ל שגם לעתיד שיהיה בחי' גלוי הנעלם דיום ההוא אבל ההלכות יהיה בבחינת ההסתר גם לעתיד ביום ההוא לפי ששרשן למעלה מבחי' עלמין סתימין שהוא בבחי' סדכ"ס כנ"ל וד"ל. וזהו כל הנביאים עתידים להבטל כמו ביטול זיו השמש בשמש כנ"ל דאע"פ ששרש כל הנבואה נמשך מבחי' עלמין סתימין שבא לידי גלוי במראה הנבואה כמ"ש ה' במראה אליו אתודע כו' אבל מ"מ אינו רק בחי' זיו והארת עצמו' המאציל בלבד שבטל ונכלל בעצמות שנקרא מאור כו' אבל מגילת אסתר וההלכות שרשן למעלה מבחי' זיו ואור אלא בבחי' המאור עצמו שהוא בבחי' עצמו' המאציל שנמשל לגוף השמש שנקרא סדכ"ס (או רדל"א) שאין לו ביטול והפסק כי הוא נצחי בבחי' נצחיות דעצמיות אא"ס ואדרבה כל נהורין מתחשכאן קמיה וכמ"ש דאפי' אור צח (בחי' ח"ס דא"א) (אור מצוחצח (בחינת מו"ס דע"י) אוכם הוא לגבי עה"ע (בחי' רדל"א) ולמעלה יותר גם בחי' מחשבה וחכמה דא"ק לית מח' ת"ב מפני שנקרא קדמון לכל הקדומים והוא ענין סדכ"ס שכולל הכל כו' וד"ל):

(יא) וזהו שאמרז"ל מרדכי מן התורה מנין דכתיב מר דרור ומתרגמינן מרי דכיא פי' מרי דכיא בחי' מרירות שממקום טהור. דהיינו בחי' ההלכות שנאמר בהן הליכות אלי הליכות עולם לו כו' להיותן בחי' דבר ה' ששרשו אחוז וקשור בבחי' עצמות המאציל ממש ע"כ בהן דוקא בחי' הילוך עצמותו ממש ולכן נק' הלכות עד"מ המלך כשהולך הרי כל מהו"ע בהליכה זו וכן הוא מ"ש הליכות אלי כו' אף בחי' התלבשות הליכות הללו הוא בדברים גשמיים שהן בבחי' פסולת הגסות דעוה"ז שנק' מר בחי' גבורות קשות דנוגה שנאמר בהן אשכלות מרורות כו' וכל התורה הוא לאהפכא מרירו למיתקא שהיא לטהר ולטמא כו' כמו כל הלכות טומאה וטהרה וז"ש להבדיל בין הטמא ובין הטהור הרי גם בשקצים טמאים נתלבשו ההלכות שהן בבחי' הבירורים דבחי' מרירו דנוגה ע"כ נקרא מרי דכיא בחי' מרירות שבא' ממקום טהור שהוא הכח מה שבחכמה אתברירו כל בחי' מרירות קשות רע דנוגה שזהו נק' דכיא כי אין טהרה רק לעולה מן הטומאה וז"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד בחי' ח"ע דאחד היורדת למטה לברר כו' לרחק את הרחוק כמו לטמא את הטמא וטמא טמא יקרא ולטהר את הטהור כו' ע"כ נק' מרי דכיא וד"ל. וזהו ששה חדשים בשמן המור וקאי על הנשמה האלקית בבואה לג"ע כמ"ש ז"ל שמכריזין בג"ע אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שלא תוכל לבא כ"א ע"י ששה חדשים בשמן המור שזהו בחי' עסק ההלכות שמלובשות בענין גשמי בבחי' מור ומרירות דגסות וחומריות עוה"ז להבדיל בין הטמא כו' ולפי שבח"ע דוקא בא בחי' בירור זה ע"כ נקרא שמן המור פי' שמן שרשו בח"ע במקור החכמה וכמו שמן המעורב במור שנקלט השמן במור ומריח ריח טוב כו' כן הוא אחר הבירור דח"ע במור דנוגה שעולה בבחי' ריח טוב כו' ע"כ ששה חדשים תעסוק הנשמה בשמן המור הזה וששה חדשים בבשמים כו' בהשגות פנימית התורה כו' ובחי' שמן המור הזה הוא ענין מרי דכיא שהן ההלכות וע"כ לא יבוטלו לעתיד וזהו שא' מגלת אסתר שכולל בזה גם מרדכי שנאמר וימי הפורים לא יעברו כו' וד"ל אך לכאורה אין זה מובן כלל שהרי לעתיד יהיה לאחר תשלום כל הברורים דרפ"ח כו' א"כ למה צריך לשמן המור שהוא בחי' הבירורים שבח"ע ולמה אמר גם בהלכות שהוא בחי' מרדכי שלא יבוטלו לעתיד ויהיו מוסתרים גם ביום ההוא דלעתיד גם שיבא אז לידי גלוי כנ"ל:

(יב) אך הנה יש להקדים לזה שלשה משלים הא' כמשל האבוק' הגדולה שמאירה למרחוק שכל שהאבוקה גדולה יותר תאיר למרחוק יותר ואע"פ שאם היה מדליק נר להאיר במקום זה הרחוק היה מאיר שם יותר מהארה זו שמגיעה לשם מן האבוקה מ"מ הרי כדי שיאיר למרחוק עושין אבוקה גדולה מפני שמעוצם גודל שלהבת האבוקה יגיע אור גם במקום זה הרחוק ואף שהאר' מועטת שם אבל מכח גדול הוא בא שהוא שלהבת גדולה המאירה ביותר כו' ועוד משל שני והוא כמו חבית המלאה ביותר שיוצא המים על כל גדותיה לחוץ לאבוד ובודאי זה שיוצא לחוץ לאבוד הוא כהפקר וגם מעט הם לגבי כל המים שבחבית מ"מ הרי הן באין לחוץ מצד עוצם מלוי החבית שנתמלאה ביותר וכן ברב לתלמידו שכאשר נתמלא הרב בעצמו חכמה ודעת במילוי גדול עד שיוצא לחוץ לאבוד נובלות מחכמתו לתלמידיו והגם שנובלות הן וכלא חשיבא לגבי עצם חכמתו מ"מ מכח גדול שבעצם חכמתו הן באין כאשר נתמלא כחו ביותר מכפי שיוכל שאת בכלי מוחו אשר ע"כ יצא לחוץ כו'. והמשל השלישי מן כח המוליד שבטפה. שבקטן כמו פחות מן ט' שנים אין בו כח ההולדה להוליד ולד והטעם הוא לפי שאין בו כניסת כל המוחין שלו בשלימות עד שהוא בן ט' ויותר שאז נכנסו בו המוחין בשלימות שנקראו בחי' מוחין דגדלות כידוע אז יוכל להוליד מהמוחין שלו ולד בדומה לו כו'. והגם שהולד הוא נמשך ומתהווה ממותרי המוחין שמזה נעשה טפה כידוע וכלא חשיב לגבי עצם המוחין מ"מ אין בכח הטפה להוליד ולד כ"א כאשר תצא בבחי' מותרות מצד שנתמלאו כלי המוחין בשלימות' שאז מכח גדול שבעצם המוחין היא באה ע"כ יש בכחה להוליד עוד בדומה לו משא"כ קודם כניסת המוחין בשלימות שאין בטפה היוצאת כח להוליד כו' וד"ל ועכ"פ המכוון בכל ג' משלים אלה עולה לסגנון אחד שכאשר הדבר בעצם במילוי כח עצמותו ביותר אזי יומשך ממנו נובלות למטה מטה יותר ואע"פ שלמטה נראה הדבר קטן בערך אבל שרשו יוצא ממקום גבוה ביותר דהיינו מבחי' עצם כחו של אותו הדבר כמו שהוא במילואו ביותר ודוקא ממה שבא הדבר בירידת המדריגה למטה מטה ביותר כמו במשל של האבוקה הנה עיקר הוראת גודל השלהבת דאבוקה נראה דוקא מתוך אורה המאיר למרחוק ביותר וגם שכל שרחוק יותר יותר ימעט האור שם מ"מ מזה מובן יותר כח גדול של התפשטות אור האבוקה וכן במשל הב' דחבית המלאה דוקא במעט מים שנופלים לאבוד בהם דוקא ניכר מילוי החבית ביותר וגם הרי במשל זה כל שתתמלא חבית זו יותר יותר ילך לאיבוד מכל מקום זהו ההוראה יותר על גודל המילוי ביותר וכן בירידות נובלות יותר מן המשפיע זהו מורה גודל מילוי כח חכמתו בעצמו ביותר אשר ע"כ נופל ממנו נובלות יותר כו' וכן במשל הג' דכח ההולדה שלהוליד ולד שהוא יציא' ממהות למהות אחר הנה זה בא דוקא מבחינת המותרות הנדחקים מן המוח רק מצד בחינת עוצם המילוי של כח עצם המוחין (והוא ע"י כח התענוג שנתמלא במוח ביותר מכפי מדתו אשר ע"כ יוצא ממנו מותרות שהוא הטפה כו') ואע"פ שהולד גשמי הוא הנעשה מהטפה הגשמי' כו' אדרבה זהו דוקא מורה על עצם כח מילוי דמוחין שהוא ביותר כו' שהרי קודם לכן אינו מוליד שלא יוכל להיות עדיין התהוות גשמי' ממש מזה כו' וד"ל וא"כ כל מה שבא הדבר למטה בהגשמ' למטה יותר מזה הורא' על היותו בא משרשו ומקורו כמו שהוא במילוי כחו ביותר מכפי המדה כו' וד"ל:

(יג) והנמשל מכל ג' משלים האלה יובן ג"כ בענין ההלכות שבחי' ח"ע שבהן מלובשת בהגשמת הענינים של ההלכות כמו בטומא' וטהרה וכה"ג הנה מבחי' הארה זאת שירד' למרחוק כ"כ להתלבש ולהאיר גם בענינים גשמיים כמו בעניני טומא' וטהרה כו' מזה ניכר ומובן שבא שורש ומקור הארה זו מבחי' אור גדול ביותר שהוא כדמיון האבוקה הגדולה שמגיע התפשטות אורה למרחוק ביותר ואע"פ שבריחוק זה הארה מועטת מגיע שם מ"מ מאור גדול היא באה כנ"ל וכמ"כ בהיות שבצמצום ח"ע המצומצם ביותר כהתלבשות דברים גשמיים היא הארה מועטת ביותר מ"מ הרי מכח עצם ח"ע שבעצמות שנקרא מאור ולא אור משם היא זורחת שאל"כ לא היה מתפשט ונמשך מגבוה לנמוך כ"כ ולכן בחי' גלוי אור זה המצומצם בהלכות אין לו ביטול כזיו השמש בשמש מאחר ששרשו הוא במאור עצמו כו' כנ"ל ואע"פ שאם היה אור עליון מאיר בהלכו' בגילוי רב יותר אין זה ערך כלל לגבי מיעוט האור המוסתר בהלכות שבא מעצמות המאור גם שהוא מרחוק ביותר כנ"ל לפי שגם בחי' היותר אחרונה ומצומצמת שמתפשט מן גופו של מאור יותר גדול הרבה באין ערך גם מגופו של אור הנר שמאיר בקירוב בגילוי רב כו' לפי שזה מאיר ונמשך ממקור האור שנקרא מאור עכ"פ וזה מאיר מבחי' אור וזיו המאור בלבד (וכנ"ל דאפי' אור צח כו' ומזה יובן דגם סודות הקבלה הנק' רזין דאורייתא ששרשן בבחי' ח"ס שנקרא אור צח כו' וכה"ג אע"פ שמאירים באור גדול ורב לנשמות אין לו ערך לבחינת אור וגלוי המצומצם ביותר בגוף ההלכות להיותו נמשך ממקום גבוה ביותר שהוא מקור לבחי' האור שמשם נמשך השגות כל רזין דאורייתא כו' והיינו בבחינת עצמות המאור שהוא עה"ע דאפי' אור צח כו' כביטול זיו השמש כנ"ל וד"ל) וכמ"כ יובן ע"פ משל הב' דחבית המלאה ביותר הנ"ל שהתורה הנגלית נקרא נובלות חש"מ שהגם שהיא נובלות אשר ע"כ מתלבשת בענינים גשמיים כו' מזה הוראה על היות שרש גילוי אור חכמה זו במקורה בבחי' המילוי שנתמלא עצם כח ח"ע ביותר עד שנשפך על כל גדותיה לחוץ וכמ"ש חכמות בחוץ תרונה שהיא חכמה שבתורה הנגלית לברר בירורי נוגה להבדיל בין טמא כו' וכידוע שזהו סימן ברכה בבית כאשר יין נשפך כמים דוקא כידוע וכן בחי' סימן ברכה ושפע רב ועצום ביותר למעלה כאשר יין דאורייתא העלם פנימי' שבה נשפך לחוץ בגילוי כמים לברר בירורים כו' וד"ל וזהו שהתורה נק' משל הקדמוני חכמה דקדמונו של עולם נתלבש וירד למטה במשלים שהוא התלבשות חיצוניות דהלכות מטעם כלל הנ"ל המכוון מג' משלים הנ"ל שכל שהדבר בעצם במילוי כחו ביותר יומשך הארתו למטה בענין הגשמה ביותר כו' וכן במשל הנובלות שמרב לתלמידיו כשהוא במילואו ביותר כו' הרי מכח גדול של מילוי עצם חכמתו באין והן כמו משלי שלמה ומשלים דר"מ שהן יותר גבוהין מבחי' גילוי אור שכל וחכמה של אחר המאיר יותר וכן במים הנופלים מחבית המלאה יותר חשוב ממים שבכוס קטן למטה כי ממקום גבוה באין כו' וד"ל וכן במשל השלישי מכח ההולד' שכאשר המוחין בשלימות בחי' מותרות שלו מולידי' בהגשמ' ולד כו'. כ"ה רמ"ח פקודין רמ"ח איברי' כו' ושרשם מחכמה עלאה דאורייתא מח"ע נפקת ואמנם כאשר הוא בכח הח"ע להמשיך בחי' רמ"ח פקודין בחי' רמ"ח איברים כו' הגם שזהו מותרות דח"ע עצמה ה"ז מגיע בבחי' עצם כחה כשהיא במילוא' ע"כ הוליד ולד שהן בחי' המדו' והאברים כו' כמ"ש מה שמו ומה שם בנו כו' (וכידוע שהתורה נקרא' אדם כמ"ש זאת התורה אדם ונמשכת מלמעלה מבחי' אדם כמ"ש במ"א בענין וממדבר מתנה כו') וזהו יתרון מעלת מ"ת לישראל במצות גשמיות שנק' רמ"ח איברים כו' יותר מהשגת התורה שהשיגו האבות ברוחניות הגם שזהו למעלה מעלה בבחי' אור ח"ע עצמ' אבל אין זה מגיע בעצם המאור מקור אור דח"ע ואע"פ שהאור בגלוי רב ועצום במעלה יתירה בנפשם כמו ליעקב במקלות שהאיר אור הרוחני בנפשם מבחי' ח"ע שבתפילין שלנו כו' אין זה ערך כלל מבחי' עצמות ח"ע שמלובש בתפילין שלנו מטעם הנ"ל שכאשר בא הדבר בהגשמ' מזה דוקא הוראה על היות שרשו מעצמות הדבר כשהוא במילואו ביותר וזהו טעם ענין התהוות הולד מן הטפה שאינו רק לאחר כניסת המוחין במילואן ביותר כנ"ל ואע"פ שהתהוות הולד גשמי הוא מטפה גשמית אדרבה זה יותר גבוה בשרשו גם ממושכל דק ועמוק ביותר הנמשך מפנימי' כח החכמה כו' (וכמ"ש במ"א שמזה הטעם שרש הנשמות שנקרא בנים גבוהים גם ממלאכים העליונים שנמשכים מאורות דאו"א כו') וד"ל:

(יד) ומעתה יובן בתוס' ביאור ענין הנ"ל דההלכות גם לעתיד יהיו מוסתרים ביום ההוא כו' והוא בחי' סדכ"ס שהוא בחי' המאור עצמו כו' שמזה נמשך כח הבירור למטה מטה עכשיו בעניינים גשמיים ביותר מטעם כל משלים הנ"ל וד"ל: ובזה יתורץ גם הקושיא דלעיל למה צריך שמן המור לעתיד כו' דשמן המור הוא רק בחי' כח הבירור דנוגה שבא מצד בחי' המאור דח"ע שלמעלה מאור דח"ע כנ"ל וע"כ נקרא שמן למאור ולא לאור כו' ושמן המור הוא בחי' עצמות המאור דח"ע שבא למטה ביותר בבחי' נובלות ומשלים כו' לברר וזהו שמכריזין אשרי מי שבא לכאן ובידו תשלום כח הבירור דח"ע שזהו ותלמודו בידו דוקא שלמעלה מבחי' רזין דאורייתא מטעם הנ"ל וע"כ צריכה הנשמה לו' חדשים בשמן המור קודם בואה לג"ע כו' וכן לעוה"ב (וזה שאמרו שההלכות לא יבוטלו אין הכוונה ענין הבירור שבהלכות כמו לטמא ולטהר ממש כו' שהרי א' בר"מ דאילנא דטו"ר כשר פסול טמא טהור כו' יתעבר מעלמא כו' והוא לעתיד לאחר תשלום הבירור דקליפת נוגה לגמרי כמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר כו' ולא יהיה עוד טמא ופסול כלל וכלל רק הכוונה על בחי' הח"ע הגנוזה בהלכות הללו ששרשן בעצמו' המאור דח"ע דוקא כנ"ל וכמו ההלכות ששונין עכשיו בג"ע כמו אם בהרת קדמה לשער לבן כו' אע"פ שאין בהרת וכל נגע טמאה בג"ע כלל אבל בחי' ח"ע שבה יותר גדול גם מבחי' הסוד שע"פ הקבל' שבה כו' כנ"ל) וכל הנ"ל יובן מה שא' דמגלת אסתר לא תבטל לעתיד דהנה הנס של פורים הוא מלובש בדרך הטבע ביותר ע"פ אחשורוש שאהב את אסתר וכל ענין ספור המעשה כידוע אך הנה אדרבה מזה שהיה מלובש הנס בדרכי הטבע מאד מובן ששרש האור הזה למעלה הרי הוא ממדריגה עליונה ביותר (למעלה משאר הנסים שנקרא נפלאות שאור האלקי מאיר למעלה מן הטבע כתחה"מ וכה"ג מפני שאין זה רק מבחי' נפלאות דעלמין סתימין שבא לידי גלוי כנ"ל אבל כשמוסתר בטבע כמ"ש אתה אל מסתתר כו' זהו למעלה בשרשו גם מבחי' הנפלאות דהיינו בבחי' סדכ"ס והוא מ"ש אסתיר פני גם ביום ההוא כנ"ל מפני שהוא למעלה גם מנס דתחה"מ לעתיד מטעם הנ"ל וד"ל) וכמשל אור האבוקה שמאירה למרחוק דהיינו גם בהלבשת הטבע כו' וכמו חבית המלאה ביותר שעוברת ממנה על כל גדותיה לחוץ כנ"ל וזהו וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים גם לעתיד שנאמר כימי צאתך כו' אראנו נפלאו' כו' מ"מ נס דפורים יגדל על כולם ואין לו ביטול כלל מפני שהוא למעלה מבחי' אור וזיו כו' וכמו המאור עצמו שאין לו ביטול כו' וד"ל:

(טו) וזהו וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואמרז"ל את אשר החלו בזמן מ"ת ועכשיו בימי מרדכי ואסתר היה גמר הקבלה כנ"ל דהנה כדי שיומשך בכנ"י בחי' אור גדול כזה ששרשו בבחי' עצמות המאור שאין לו ביטול כלל כנ"ל בענין מגלת אסתר וענין ההלכות שהן בחי' מרדכי מרי דכיא כו' הנה לזה הוצרך להיות הכנה בתחלה והוא בשעה שאמרו ישראל בזמן מ"ת נעשה ונשמע כו' והיינו את אשר החלו לעשות זה האור הגדול בזמן מ"ת ע"כ עכשיו בימי מרדכי ואסתר היה גמר הקבלה להיות בחי' גלוי אור זה בא בכנ"י למטה גם שהיה מוסתר מאד בדרך הטבע כמ"ש למעלה והענין הוא כמבואר למעלה באריכות דבשעה שישראל אמרו נעשה ונשמע מזה נעשה בחי' העטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו כו' ודוקא במה שהקדימו נעשה לנשמע כו' כי ענין נעשה הוא בחי' ביטול רצון לבעל הרצון דוקא כנ"ל שהרי אמרו נעשה מה שיגזור רצונו טרם ששמעו הרצון מהו ה"ז הביטול למעלה מן הטעם לגמרי כי אם היה מורכב בטעם היה צריכי' לשמוע הרצון תחלה שידעו לאיזה דבר מבטלים רצונם א"כ ה"ז בחי' הביטול העצמי שלמעלה מן הרצון המורכב בטעם כו' וזהו מפני שבטל לבעל הרצון שממנו מקור כל רצון ולא אל הרצון הבא בגלוי בלבד וזהו נעשה ואח"כ נשמע בביטול השמיעה אל הרצון בלבד כמו בטל רצונך מפני רצונו דוקא (שזהו רק כל ענין המצות מצד עצמן שנק' תרי"ג ארחין וז' מצות דרבנן שהן תר"ך עמודי אור בחי' הכתר בכלל אבל קיום המצות בביטול הרצון שבלא טעם כנ"ל ה"ז מגיע למעלה בבחי' כתר שבכתר שנקרא עטרה ע"ג הראש כנ"ל שזהו ענין נח"ר לפני עצמותו ממש שא' ונעשה רצונו בכלל כו' והיינו אשר נתן כתר מל' בראשו בחי' כתר דמל' דא"ס כנ"ל באריכות וע"כ מזה שאמרו נעשה היה הכנה גדולה להיות בחי' גלוי אור העצמות שנקרא סדכ"ס כנ"ל למטה בכנ"י מאחר שעשו לו עטרה בבחי' ומדרגה זו עצמה במ"ת וזהו את אשר החלו לעשות למעלה במ"ת בעטר' שעטרה כו' בימי מרדכי היה בחי' גמר הקבלה דאור גדול זה עצמו למטה בכנ"י וד"ל:

(יו) ומעתה עדיין יש להבין מ"ש וסוס אשר רכב עליו המלך שזהו ענין מ"ש כי תרכב על סוסיך כו' שבשעת מ"ת כנ"ל דהנה מבואר למעלה ב' מדריגות דלבוש מלכות וכתר מל' שניתן בראשו והנה כפי פשט הענין הגם שהלבישו כבר את האיש לבוש מל' וניתן כתר מל' בראשו עדיין אין זה שלימות הדבר גדולה וכבוד שיחפוץ המלך לעשות באיש זה כ"א כאשר ירכוב על סוס שרכב עליו המלך בלבוש מל' וכתר מל' זה שאז דוקא נשלם הדבר בתכלית א"כ כל עיקר שלימות ענין דלבוש מל' וכתר מל' הוא ע"י בחי' סוס שרכב עליו המלך שעל ידו יושלם ענין מעלת מדריגתם דוקא וכן יובן למעלה בבחי' לבוש מל' וכתר מל' הנ"ל שצריכים לשלימות מעלתם ע"י בחי' סוס שרכב עליו המלך דוקא כו' וד"ל והענין הוא כי הנה במ"ת נאמר כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה והנה בחי' מרכבות הללו יובן בהקדים להבין ביאור מארז"ל ג' שעות ראשונות יושב הקב"ה ועוסק בתורה שניות יושב ודן כו' עד בליליא מאי קא עביד רוכב על כרוב קל שלו ושט בח"י אלף עולמות שנאמר רכב אלקים רבותים אלפי שנאן א"ת שנאן אלא שאינן כו' כי חסר ב' אלפים מרבותיים כו' וביאור הדברים הנה תקנו רז"ל בסדר התפלה ח"י ברכות כנגד ח"י חוליות השדרה כידוע ולכאורה דבר זה פלא מה שייכות הברכות לח"י חוליות השדרה אך הנה עד"מ השדרה באדם הנה מוח החוט שבה נמשך ממוח שבראש כידוע והולך ונמשך בשדרה מן העורף והוא המחבר ומקשר לכל ח"י חוליות שבשדרה שכל בנין הגוף עומד ע"ז ומתפשט עד הירכיים ששם גיד הנשה שיש יניק' לחיצוני' כמ"ש ותקע כף ירך יעקב כו') וכן יובן למעלה בענין ח"י ברכאן דצלותא דכל ברכה וברכה הוא כמו בחי' חוליא א' שבשדרה וכאשר כורע בברוך שבברכה זו כורע ומשתחוה בחוליא זו השייך לברכה זו וכידוע דכורע בברוך וזוקף בשם והכריעה הרי היא כפיפת הראש והיינו בחי' המשכ' מן מוח שבראש שהוא שרש זה החוט שבח"י חוליות ונמצא מוח הראש נמשך בחוט השדרה בכל ח"י חוליות שזהו למעלה בבחי' אדם העליון דאצי' בחי' המשכ' מוחא עלאה דח"ע שבראש דרך בחי' ח"י חוליות דשדרה דאדם זה כבי' (כשכורע בברוך כו' שהוא ענין יריד' והמשכה למטה בעולמות דבי"ע וכמארז"ל מנין שהקב"ה מתפלל כו' וד"ל) עד בחי' הירכיים שהן ג' ברכות האחרונות כמו מודים אנחנו לך כו' בחי' הודאה בלבד כידוע דירכין בבחי' נו"ה כו' ושם אין הארת המוח שבראש אשר בחוט השדרה מאיר כ"כ (וע"כ בהאבק יעקב עמו נגע בכף יריכו להיות יניקת החיצונים ג"כ מזה ע"כ לא יאכלו בנ"י כו' וע"כ בברכות ראשונות כורע בברוך בבחי' המשכ' מוח שבראש ובברכה אחרונה בבחי' ירכין אין שם רק בחי' הודאה משום דבינה עד הוד אתפשטת כו' וד"ל. אמנם הנה ידוע דעיקר ח"י ברכאן דצלותא הוא בבחי' המשכת סובב לממלא שהוא מבחי' ז"א לנוק' שנק' קודב"ה ושכינתיה וזהו שג"פ ביום דוקא ממשיכים נש"י ח"י ברכאן דצלותא בוקר וצהרים וערב כו' לפי שנאמר חסד אל כל היום: שביום נמשך בחי' החסדים מדכורא לנוק' והיינו שאמרו י"ב שעות הוי היום שהן י"ב צירופי הוי' שבכל יום למעלה כו' שנמשך מאצי' לבי"ע דרך ח"י ברכו' כשכורע בברוך כו' אך בליליא מאי קא עביד קודב"ה שהוא בחי' ז"א שמדת לילה הוא בחי' הסתר המל' בצמצומי' רבים בנבראים וכמו לילה הגשמי' שהאדם ישן ואינו עוסק בהשפעה והמשכה כלל כן למעלה בבחי' לילה לא יאיר חסד אל דאדם דאצי' לבי"ע כלל אך אז הוא זמן שירת המלאכים לפי שבי"ב שעות הלילה הן י"ב צירופי אדנ"י שהוא בחי' המל' שיורדת למטה מטה בהיכלות התחתונות ומשפע' טרף ומזון לכל הנבראים וכמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה כו' טרף רפ"ח ע"ה שהוא בחי' הבירורים שמבררת מבחי' נוגה וכידוע ואמנם זהו דוקא ממה שמקבלת מבחי' ח"י ברכאן דצלותא שביום שחסד אל כל היום נמשך ממוח העליון שבראש כנ"ל בבחי' ח"י חוליות ונמשך הארתם למטה מטה ג"כ דהיינו לעולמות ומלאכים ע"י בחי' המל' וזהו חי חי הוא יודוך כו' אך שם ה"ז האור והשפע דח"י ברכאן מתחלק לח"י אלף מדריגות כי מבחי' המשכה עליונה א' מתחלק לאלף מדריגות לפי שמתחלק ליו"ד וי' למאה כו':

(יז) והיינו שאמרו בליליא מאי קא עביד קב"ה רוכב על כרוב קל שלו ושט בח"י אלף עולמות פי' כרוב הוא בחי' מט"ט שנקרא אנפי זוטרי כרביא בבחי' קטנות המוחין לגבי אדם כו' והוא בחי' צמצום השפע שיורד ע"י בחי' כרוב קל זה בח"י אלף עולמות שנקראים רכב אלקים רבותים וחסר ב' אלפים מרבותיים ע"כ הן ח"י אלפים כמארז"ל שאינן כו' והענין הוא דבחינת ההמשכה וההשפע' בצירוף אותיות שיורד בליל' בבחי' הקטנות ה"ז ע"י שרוכב על כרוב קל שלו ושט בו בח"י אלף שהן צירופי אותיות שנקרא בשם כרוב שהוא אותיות ברוך בהיפוך אותיות שבחי' אדם דגדלות כשכורע בברוך הוא בבחינת המשכת מוחין דגדלות ממוחין שבראש דוקא כנ"ל אך כשמתצמצם אור זה לבא לידי מלאכים בע"ג אז נקרא כרוב בהיפך אותיות כו' וד"ל דהנה סיומא דהאי קרא דרכב אלקים רבותיים כו' הוא מ"ש אדני בם סיני בקדש פי' אד' בם הוא בחי' המל' שמלובש במרכבה זו שנקרא רכב אלהים רכב דשם אלהים דוקא כו' אך הנה כמו שנמשך בחי' שפע האלקים דשם אד' ואלקים ע"י צירופי אותיות דבחי' כרוב הנ"ל במלאכים בע"ג כו' כן נמשך ע"י בחי' צירופי אותיות והמשכות מא"ס ב"ה בתורה שניתנה בהר סיני וזהו סיני בקדש והרי גם אחרי ירידת משה מן הר סיני לבסוף ארבעים יום כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם להיות בחי' גלוי שכינה בדברים גשמיים שמהן נעשה המשכן בגשמיות כמו זהב וכסף ונחשת ויריעות וקרשים וכו' וזהו כי תרכב על סוסיך: שבחי' המשכות הללו נקראו בשם סוסים כי בחי' צירופי אותיות נקראו סוסים כי ענין הסוס הוא בחי' התגלות האור שמתגלה ויורד למטה שזה נמשל לסוס כמו עד"מ ע"י הסוס יבוא הרוכב למקום רחוק כך ירידת המשכת האור לבא למטה מטה למרחוק יותר הוא ע"י צירופי אותיות הרבה שנושאים את האור ומורידין אותו למרחוק כו' וזהו רכב אלהים רבותיים כו' רכב זה הוא בחי' צירופי אותיות כו':

(יח) והנה יש הרבה מיני אותיות כמו עד"מ אותיות השכל הן אותיות שנק' סוסים בחי' מרכבה לגבי הארת השכל שיורד ונמשך על ידן למטה כו' ויש אותיות המחשבה והן אותיות אחרים להיות מרכבה לגבי המח' להורידה כו' ובודאי יש הפרש גדול בין אותיות שהשכל מורכב בהן לאותיות שהמח' מורכבת בהן ויש אותיות הדבור שהן אותיות המבטא אחה"ע מהגרון כו' שהדבור הרוחני דרוח ממללא מורכב בהן ועד שלא נמצאו צירופי האותיות בה' מוצאות הפה אין התינוק יכול לדבר מאומ' הגם שרוחו בחי' רוח ממללא כו' כמו שלא ירכב אדם בלא סוס כו' לכן כתיב כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ל' רבים שהן בחי' צירופי אותיות דח"ע דתורה שבשעת מ"ת שהן אותיות וסוסים היותר נעלים כי שרשן הוא גם בלמעלה מן החכמה לבא על ידו לבחי' החכמה כמ"ש והחכמה מאין תמצא פי' מאין מקדמת השכל שנק' מקור החכמה או חכמה הקדומה וכדי שיומשך מאין דקדמות השכל היינו ע"י בחי' אותיות דחכמה הקדומה שמורכב בהן קדמות החכמה וכן עד"ז עד רום המעלות גם בבחי' הרצון והתענוג יש בחי' אותיות ששייך אליהם שהן מורכבים בהן ועל ידן יומשכו בגלוי למטה כו' וגם הרצון והתענוג הפשוט שנק' כתר שבכתר שזהו מ"ש שעטרה לו כו' בחי' כתר מל' ג"כ יש לו בחי' אותיות שמורכב בהן כו' וד"ל: ובכל זה יובן סדר המדריגות דבחי' אותיות שנק' סוסים לפי הפסוקים הנ"ל דהנה מדרגה היותר תחתונה שבהם הוא מ"ש רכב אלקים והיינו ג"כ אד' בם כו' שהן המלאכים שהן בחי' מרכבה לבחי' הדבור העליון שהוא שם אלקים ושם אדנ"י ונק' אותיות הדבור שברוח פיו כל צבאם ונק' סוסים היותר תחתונים ולמעלה מהם הוא בחי' הכרוב קל הנ"ל שהקב"ה רוכב עליו ושט כו' שהן בחי' אותיות שהן מרכבה להמחשבה (והוא בחי' ו"ק דבריאה שבחי' ז"א דאצי' רוכב עליו בלילה בבחי' הקטנות כו') וזהו שהקב"ה בחי' מדות דאצי' שרוכב על אותיות המחשבה עד"מ מדות שבלב שמורכבים בצירופי אותיות שבמחשבה כו' למעלה מזה הוא בחי' אותיות המדות והן ענין הו' גוונין דבמשכן שש משזר תכלת כו' זהב וכסף כו' וכמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ואשכחן מקדש דאקרי משכן דמקדש הוא בבחי' כלים דהיינו אותיות דמדות ומשכן הוא בבחי' הדבור דמל' שמקבלת מז"א כו' ולמעלה מזה הוא מ"ש סיני בקדש שהם צירופים דח"ע שנמשך בסיני להיות גלוי אור דחכמה דתורה על ידן למטה בכנ"י כנ"ל ולמעלה מזה הוא בחי' אותיות היותר עליונים שבכתר שבזה נאמר כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה. שע"ה נהורין דכתר בחכמה ועד"ז עד רום המעלות עד בחי' כתר דמל' דא"ס שהוא בחי' התענוג בלבוש מל' כו' ג"כ יורד ע"י בחי' אותיות השייך לו שיהיה מורכב בהן לבא לידי גילוי למטה כו' וזהו וסוס אשר רכב עליו המלך דוקא סוס א' לבחי' רצון הפשוט ותענוג הפשוט דכתר מל' שבראשו ולבוש מל' שלו שלא נתגלו למטה כ"א ע"י בחי' סוס שלו שנק' סוס אשר רכב עליו המלך ומ"ש כי תרכב על סוסיך רבים מתחלקים מסוס זה וזה היה במ"ת להיות ח"ע דתורה מאין תמצא כנ"ל וד"ל ונמצא שאין שלימות לבחי' כתר מל' ולבוש מל' כ"א ע"י הסוס שרכב עליו המלך שע"י נשלם עיקר מעלתם שאין הכבוד והגדולה שבכתר מל' ולבוש מל' רק כשנגלין בדרך מרכבה והוא ע"י הסוס שרוכב עליו המלך וד"ל:

(יט) והנה כל בחי' ומדריגות העליונות הנ"ל בבחי' לבוש מל' וכתר מל' וסוס שרכב עליו המלך שהיה במ"ת. הכל נתגלו לכנ"י בימי מרדכי ואסתר באופן שאז היה גמר הקבלה שקבלו בנפשם ממש את אשר החלו לעשות בזמן מ"ת כנ"ל שבזמן מ"ת החלו לעשות במה שאמרו נעשה ונשמע ובימי מרדכי היה גמר הקבלה כו' אך יש להבין לכאורה למה בימי מרדכי היה זכות גדול לכנ"י יותר מבזמן מ"ת שאמרו נעשה ונשמע כו' והענין הוא הגם שאמרו נעשה בזמן מ"ת שהוא בחי' ביטול הרצון למסור נפשו באח"פ למעלה מן הטעם לגמרי כו' כנ"ל מ"מ אין זה רק אמירה בדבור ובקבלה בלב ואף שקבלו בלב באמת לאמתו בכל נקודת לבבם שנק' נקודת הרצון שבלב שלמעלה מן השכל והטעם כו' מ"מ הרי לא בא דבר זה לידי פ"מ למסור נפשם בפ"מ אף שבודאי נכון היה לבבם למסור נפשם בפ"מ (ומה שא' ה' למשה והעיד על אמיתת הכנת לבבם באמרו מי יתן והיה לבבם זה כו' (בפ' ואתחנן) אע"פ שזה היה על שבקשו שלא יוסיפו עוד לשמוע קול ה' שלא ימותו אלא ואת תדבר אלינו וכו' וע"ז אמר ה' הטיבו כל אשר דברו מי יתן כו' היינו לפי שלא בחרו בבחי' רצוא לבד להכלל באור ה' אלא דוקא בבחי' שוב לעשות רצונו כמ"ש ושמענו ועשינו וזהו שהוטב טוב לבבם שזה יותר מורה על אמתת בחי' ביטול הרצון דנעשה כו' וד"ל) וע"ד שאמר ר"ע לתלמידיו כל ימי הייתי מצטער כו' מתי יבא לידי ואקיימנ' במס"נ בפ"מ דוקא אעפ"י שבודאי היה לו מס"נ בכח בכל נקודת הרצון שבלב כו' (והיינו כמו שא' בע"ח בענין י' הרוגי מלוכה שהעלו מ"ן לאו"א מפני מס"נ בפ"מ כו') אך בימי מרדכי באו כנ"י לבחי' מס"נ בפ"מ שהרי ידוע שהמן לא רצה להרוג את היהודים רק שימירו דתם וכמארז"ל כל הכופר בע"ז נק' יהודי ע"כ זהו שא' שביקש להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים כו' ולכך נק' מרדכי איש יהודי הגם שהיה משבט בנימין ואפילו כהנים ולוים שבאותו הדור היו נקראים יהודים ע"ש בחי' מס"נ על קדה"ש שלא המירו דתם להחיות נפשם וע"כ דוקא מחמת מס"נ זו שבאה לידי פ"מ הוא שזכו אותו הדור להיות בנפשם ממש מבחי' גלוי כל הבחי' ומדריגות היותר עליונים הנמשכות מעצמות אא"ס ב"ה דוקא שהן בחי' לבוש מל' וכתר מל' וסוס כו' כנ"ל והיינו וקבל היהודים את אשר החלו לעשות בזמן מ"ת בבחי' גמר הקבלה דוקא וד"ל:

(כ) אך הנה עדיין יש להבין מ"ש ויקח המן את הלבוש ואת הסוס כו' דלכאורה זה פלא גדול מאחר שבחי' לבוש מל' וכתר מל' כו' הן מדריגות עליונות ביותר כנ"ל מאין זכה המן שיהיה הוא המלביש את מרדכי שיקח המן את הלבוש ואת הסוס כו' מהיכן יש לו השגה בלבוש מל' העליון ובסוס שרכב עליו המלך עד שא' ויקח המן דוקא את הלבוש כו' אמנם הנה אמרז"ל המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ אשר צויתך כו' והענין הוא דכתיב ראשית גוים עמלק כו' וידוע שהז' אומות הן ז' מדות רעות שהן בבחי' עה"ד טו"ר כו' שנפל בשבירה מז' מלכים כו' אך עמלק הוא למעלה מז' אומות ונק' ראשית גוים כו' וזהו המן העץ כו' שהוא למעלה מן העץ דעה"ד טו"ר וע"כ המן העץ הוא לשון בתמיה כו' ואמנם א"כ למה נק' ראשית גוים מאחר שהוא למעלה מהם לגמרי ואין לו שייכות עמהם כלל איך נק' בשם ראשית להם וגם מאחר שא' המן העץ לשון בתמיה שהגם שהיא לשון בתמיה מ"מ הרי יש לו עכ"פ קצת שייכות אל העץ ע"כ א' המן העץ לשון בתמיה שאם אין לו שייכות כלל עם העץ מה ענין כלל להזכירו אצל העץ אפילו בלשון בתמיה כו' ואעפ"כ נבדל הוא בערך מן העץ עד שמתמיה ע"ז וא' המן העץ כו' אך הענין הוא שהוא בחי' מקיף אל עץ הדעת שהוא כמו נוגע ואינו נוגע כו' ע"כ שניהם אמת. שמתמה המן העץ כו' ומכל מקום יש לו קצת שייכות עד שהוא נופל בגדר תמיה כו'. וזהו שנקרא ראשית גוים עמלק. שנקרא ראשית להם ואף על פי כן אינו נמנה עמהם. ושרש הדברים הוא דאת זלע"ז עשה האלקים כו'. דכמו שיש ז' מדות בקדושה כך ז' מדות בקליפה. ואמנם שרשם ומקורם וראשיתם הוא בחי' הדעת. שהוא רק הרגשות עצמותו ביותר ע"כ אוהב כל דבר הטוב אל נפשו ושונא דבר המזיק אל נפשו כו'. וזהו שבאכלו מעה"ד אמר לו מי הגיד לך כי עירם אתה כו'. שבתחלה לא הרגיש א"ע כלל ואח"כ הרגיש את עצמו ביותר שנק' יש מורגש ביותר. שמזה שרש המדות שמסתעף בבחי' רע גמור כתאות וכעס כו'. ומפני שהדעת הוא למול העורף ושם יונק מבחי' אחוריים דדעת דקדושה. בחי' קליפת עמלק שהוא בחי' היש. בחוצפה וגסות הרוח. שלא לבטל א"ע כלל גם נגד כל אור האלקי המתגלה בנפש כו' (כמ"ש במ"א בענין טמטום הלב כו' וד"ל):

(כא) אך בודאי גם בקדושה לעומת זה. יש ג"כ בחי' המן והוא המן דקדושת אלקית. והיינו בחי' המן שלאחר הברור כמו שאמרו מב"ב של המן למדו תורה ברבים כו'. הרי יצאו ממנו נשמות קדושות שנכללו באור ה' בח"ע דתורה. הפך היש המורגש בחוצפה כו'. ובחי' המן דקדושה היינו כמו ויגבה לבו בדרכי ה' כו'. וכמאמר רז"ל שצריך שיהיו עיניו למטה ולבו למעלה פי' עיניו למטה הנה העינים הן בבחי' החכמה. כידוע דעיני העדה הן בבחי' חכמה כח מה כו'. ועיניו למטה הוא בבחי' הבטול האמתי דכחו מה דחכמה לאסתכלא ביקרא דמלכא כו'. אך זהו בחי' חכמה שבמוח שהוא בבחי' מה. כמו בבחי' משה שא' ונחנו מה. וע"כ היה עניו מכל כו'. כי הנשמה האלקית היא במוח. ואמנם בלב הוא בחי' רוח ואש. שעולה למעלה בבחי' הגבהה והתנשאות הפך הבטול דחכמה שבמוח. וזהו מצד בחי' הצמאון שבלב מבחי' יסוד האש כי בינה לבא כו'. ע"כ בהתלהבות הלב לה'. יגבה הלב בהרגשת עצמו. בהגבהה והתנשאות למעלה. שזהו הפך הבטול העדר ההרגשה מכל וכל כו'. וכמו מים ואש שהן ב' הפכים. כן המוח והלב הן ב' הפכים: שחכמה שבמוח היא בחי' בטול וירידה למטה. ובחי' רוח ואש שבלב הם בבחי' הגבהה כאש כו'. ע"כ גזרו אומר שיהיה שניהם. עיניו למטה בבחי' בטול. ולבו למעלה בהגבהה. כי אם לא יגבה לבו להיות עולה למעלה כו' לא יוכל לעבוד ה' מצד שפלות עצמותו באומרו מי אנכי כו'. ע"כ צריך חזוק והגבהת הלב. לעורר בחי' התשוקה והצמאון ומה גם בהיותו בבחי' הצמאון והתשוקה. שיגבה לבו בהרגשת האור והחיות כו': אך גם צריך שיהיה הפך זה בבטול עצמותו ע"י עסק התורה בהמשכ' ח"ע. דאורייתא מח"ע נפקת כו' כידוע. לבטל בחי' היש והגבהה דבחי' רצוא שבלב בתפלה כו':

(כב) וזהו כי טוב טוב לגנוז כו'. טוב לגנוז אור ההתלהבות שבלב בתפלה. בתורה שהיא הפך זה בבחי' בטול עצמותו כו'. כמ"ש ודברי אשר שמתי כו' כמים שמכבים אש כו'. ולא כבוי לגמרי אלא כמאמר רז"ל שת"ח צריך להיות בו חלק שמיני שבשמינית ומעטרא ליה כסאסא' כו'. דהנה ידוע שהחכמה יש בה ל"ב נתיבות והן המתפשטים בל"ב חדרים שבמוח. ומן המוח מתפשטים הל"ב נתיבות בלב. וע"כ נק' לב לפי שמקבל מל"ב נתיבות חכמה (וכמ"ש בע"ח בענין הלב. לפי שבו מסתיים אורות דאו"א שהן בבחי' ל"ב שבילין כו'. שע"י הדעת נחלק לד' מוחין כידוע ובכל מוח יש ח' אותיות דהוי"ה אדנ"י. וכמ"ש במ"א בענין האבנט ומצנפת) והנה כללות שניהם ל"ב נ"ח שבמוח ול"ב נ"ח שבלב. עולה גי' ס"ד כי ב"פ ל"ב הוא ס"ד. וחלק שמיני שבשמינית הוא חלק א' מס"ד (כי ח' פעמים ח' הוא ס"ד. וכאשר ל"ב נ"ח באין בלב. הרי יש כאן ח' פעמים ח') שד' מוחין כשכל א' כלול מח' הוא ל"ב. וכשנכפלין בלב הרי ח' פעמים ח'. וחלק א' שמיני שבשמינית שהוא חלק ס"ד אין זה רק כאשר יש ח' פעמים ח' דוקא והענין הוא שת"ח הוא בחי' הארת ח"ע שבמוח שהוא בחי' בטול דכח מ"ה כנ"ל. ול"ב נתיבות דח"ע צריכים להיות בלב ג"כ בבחי' בטול ושוב כנ"ל. רק חלק א' מס"ד בלבד. שהוא שמיני שבשמינית שבלב צ"ל בבחי' הגבהת הלב והתנשאות. כנ"ל בענין לבו למעלה כו'. שבלתי זה אין חבור ללב אל המוח כי הרי ידוע שהמוח הוא העיקר ששם בחי' חכמה ומן המוח מתפשט אל הלב. ואין הלב מחובר למוח כ"א בבחי' העלאה תחלה מן הלב. כי אין המשכה בלתי העלאה תחלה. כי רוח אייתי רוח כו'. ומכ"ש רוח החיים שבחלל הימני שבלב שמקבל ממוח החכמה כו'. רק ע"י בחי' הגבהת הלב קצת בחלק שמיני שבשמינית בזה עולה הלב ומתחבר במוח. ונמשך אח"כ המוח דחכמה בלב בבחי' בטול כנ"ל. וע"כ דוקא ת"ח צריך לחלק ס"ד דגסות כו'. ויותר מזה הוא גסות הרוח שבלב להיות בחי' יש ממש ולא יועיל אח"כ בחי' בטול דחכמה כו' אבל חלק ס"ד מעטרא ליה כו' בבחי' מקיף: נוגע ואינו נוגע שבקליפה הוא בחי' עמלק המן חוצפה ממש. שרש המדות. ובקדושה הוא בחי' המן דקדושה לאחר הבירור כמו ויגבה לבו בדרכי ה' כנ"ל. וזהו המנגד לבחי' המן דקליפה. כי בחי' התנשאות דקדושה ג"כ למעלה מבחי' המדות אוי"ר דקדושה אלא נוגע ואינו נוגע. כי אע"פ שההתנשאות של הלב בהתלהבות הוא למעלה מהתפעלות אהבה כו'. מ"מ ה"ז בחי' מקורן ושרשן כו'. וכאשר הוא רק חלק ס"ד בלבד. אזי מעטרא ליה כסאסא' כו' בבחי' עטרת וכתר כו' וד"ל. וזהו המן מן התורה מנין. פי' המן דקדושה לאחר הברור וכנ"ל. שנאמר המן העץ כו'. למעלה מעה"ד טו"ר במורגש היש כו' ונוגע ואינו נוגע. שהוא בקליפה ראשית גוים כנ"ל ובקדושה הוא הגבהת הלב בדרכי ה' ברצוא שבתפלה. ורק חלק ס"ד הוא במורגש התנשאות. שאז יש בחי' ברור להמן דקליפה כו' וד"ל:

(כג) וזהו ויקח המן את הלבוש ואת הסוס כו'. המן דוקא. כי הנה בחי' לבוש מלכות הנ"ל. ה"ז בחי' גאות והתנשאות דמלוכה שבקדושה. כמ"ש ה' מלך גאות לבש. וזהו ע"י בחי' המן דקדושה לאחר הברור. שהיא בחי' הגבהה והתנשאות הלב למעלה כו'. וזהו שאמר המן יביאו לבוש מלכות שבידו להביא בחי' לבוש דהתנשאות זאת. ובחי' סוס הוא ב"פ ס"ג שעולה בגי' סוס כי טבע הסוס בגאות וגסות כו'. ולהיות בחי' ס"ג הוא ענין הגסות וכמ"ש כלו סג. כשיש יותר משמיני שבשמינית שהוא חלק ס"ד כנ"ל. אך לאחר הברור עולה בבחי' ס"ג דקדושה. היינו ב"פ ס"ג שהוא בגימטריא סוס. והוא סוס שרכב עליו המלך. בהתנשאות דמלוכה דוקא (שלמעלה מבחי' סוסים שהן אותיות החכמה כנ"ל) וזהו ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס. כל מה שהסוס רץ ומצל כו' כמ"ש במ"א). וזהו ויקח המן את הלבוש ואת הסוס. אבל דוקא לבוש וסוס בלבד. אבל כתר מלכות אינו ע"י המן. כי מ"ש ואשר נתן כתר מל' בראשו. ניתן מלמעלה ולא הזכיר מי הוא הנותן. והיינו כמ"ש במ"ת בעטרה שעטרה לו אמו דוקא. שאמו היא הנותן עטרה זו על ראשו. והיינו כנ"י שלא זז מחבבה עד שקראה אמי והיינו ע"י בחי' בטול רצון דנעשה ונשמע ונעשה קודם לנשמע כנ"ל. שזה הבטול הוא למעלה מן החכמה כו'. ואין בזלע"ז לנגד זה בחי' המן כלל. כי המן הוא בחי' התנשאות כו' ע"כ לא נאמר רק ויקח המן את הלבוש ואת הסוס בלבד. ואשר ניתן כתר מלכות בראשו הוא ע"י ישראל דוקא מפני שאין בזלע"ז דוגמתו כלל וכלל וד"ל:

(כד) ולהבין כ"ז בתוס' באור. וגם להבין מ"ש קח את הלבוש כו' למרדכי היהודי היושב בשער המלך. מהו ענין הלבשה זו למרדכי היהודי דוקא היושב בשער המלך כו'. אך הנה יש להקדים ענין א' על מ"ש כי אל דעות ה' כו'. שיש ב' דעות. א' דעה עליונה דקמי עצמותו. איך דקמיה כלא חשיב. שזהו מיש לאין כו'. והדעה הב' שלגבי העולמות שהוא מאין ליש כו'. וע"ז נאמר כי אל דעות. שסובל ב' דעות הפכיים הללו. מפני שהוא למעלה מב' הדעות כו'. ובאור הדברים הנה יובן עד"מ גשמי מן התהום שהוא למטה מן הארץ וממנו נובע דרך גידי הארץ מעיינות רבות: וכמו מעינות תהום רבה כו' משום דהארץ חלחולי מחלחלא בגידין רבים: ומתצמצם הילוך מי התהום לעבור דרך צמצום הגידים הקצרים שבארץ. ומן המעינות שנובעים מן הארץ. הן הן הד' נהרות הגדולות שנמשכים ממעינות תהום כידוע. ונמצא יש כאן ג' מדרגות: הא' בחי' מי התהום עצמם שהוא עיקר המקור שמשם נובע ונמשך בגידי הארץ מעט מזעיר. דכלא חשיב ממש לגבי מקור התהום עצמו. והב' הוא מעינות תהום הללו שבגידי הארץ בהעלם: והג' מה שנובע מן המעיינות שבארץ לחוץ ע"פ הארץ שהן הנהרות. והנהרות הגם שמתגברים משפע רב. מ"מ עיקר חוצבם אינו רק טפה א' שנובעת בתמידות מן המעיין שנעלמה בארץ ומן ההעלם בא לידי גלוי להיות נהר שוטף. ונהר יחרב ויבש כאשר יסתם מעיינו כידוע. וה"ז כמו כל בחי' המשכה שמאין ליש שהמעיין נובע בבחי' ההעלם בבחי' אין והנהר נראה ליש. ואמנם ענין נביעת המעיינות מן התהום ה"ז מיש לאין. דהיינו שהתהום הוא בחי' יש האמתי. ומה שממנו נמשך בגידי הארץ. כלא וכאין חשיב לגבי התהום עצמו כנ"ל. וא"כ ודאי אין ערך לומר בבחי' אין של היש המדוד דנהר שהוא המעיין. שיש לו דמיון לגבי צמצום בחי' האין דיש האמתי שהוא התהום כאשר נמשך ממנו מעט מזעיר. שמזה מקור כל המעיינות שבארץ בלי הפסק. שהגם דכלא חשיב לגבי התהום עצמו. מ"מ הוא יותר נעלה הרבה מבחי' אין של היש. שהן המעיינות שבארץ שכבר נתצמצמו: אע"פ שהן נקראים מקוריות לגבי הנהרות בבחי' אין והעלם כנ"ל אבל מ"מ מבחי' אין דיש האמתי נעשה אין של יש הגבולי דנהרות שהן המעינות ונמצא ג' מדרגות הללו. ד' הן. שהגם שבכלל אין כאן רק ג' מדרגות יש ואין ויש. דהיינו יש האמתי ואין שלו. שהוא אין של היש הגבולי. מ"מ בפרט ד' הן מפני שב' מדרגות באין. משום דאין דיש האמתי הרי הוא למעלה הרבה מאין דיש הגבולי כו' וד"ל:

(כה) ויובן זה יותר בענין משל אחר כמו תלמיד לפני רבו שמקבל הארת שפע שכל וחכמה מרבו. שאצל רבו החכמה והשכל. רב כמו מי התהום. והתלמיד מקבל רק אפס קצהו כטפה מים. ואף גם זאת המעט אצלו בהעלם ואין. להיותו מופלא מכלי שכלו עדיין. ואח"כ מבינה ומקבלה בשכלו ומתפשטת בהשגה והיה לנהר רחב כו'. ובהיותו טרוד למבלע ולקבל. אז בטל כלי שכלו ונעשה בבחי' אין. משום דכלא וכאין ממש חשיב לגבי עצם החכמה כמו שהיא במוח רבו וע"כ איידי דטריד למבלע לא פליט. להיות משפיע לתלמידו הקטן הימנו כידוע. אבל אחר שקבל מרבו הגם שהוא אצלו עדיין בבחי' אין. מ"מ יוכל להשפיע לזולתו בבחי' יש דהשגה הגבולית. או לעצמו להרחיב בה כו'. ונמצא גם כאן ג' מדרגות הנ"ל. שהן ד' בפרט שהרי מה שהתלמיד מתבטל בעת קבלתו מרבו. יש בו ב' טעמים הא' מצד הפלאת השכל הזה. שהוא אצלו בבחי' אין עדיין. והב' שהוא עיקר הביטול מה שכלא חשיב ממש לגבי עצם החכמה כמו שהיא אצל רבו אשר ע"כ איידי דטריד למבלע לא פליט כלל. להיות בבחי' אין ויש. ונמצא יש כאן ד' מדרגות בפרט. א' בחי' יש האמתי שהוא עצם החכמה שברבו. והב' מה שהארה בעלמא נשפעת להיות אור שפע לתלמיד. דכלא וכאין חשיב לגבי עצמות חכמתו. והג' מה ששפע זו נעשה בבחי' אין והעלם לגבי שכלו של התלמיד. והד' מה שמתפשט מאין ליש בתלמיד. לעצמו או להבינה לזולתו. ואע"פ שאין כאן רק יש ואין ויש. שהוא יש האמתי דרב. והארת השפע שלו. שנעשה אין של היש בתלמיד. מ"מ בבחי' האין יש ב' מדרגות כי מה שהארת המשפיע נק' אין לגבי עצמותו. יותר נעלה הרבה ממה שנק' אח"כ אין של היש לגבי התלמיד. והכל עולה לסגנון א' עם משל הראשון וד"ל:

(כו) ועוד משל שלישי בזה מבחי' כח הצומח שבארץ, שהוא כח עצמי להצמיח בלי שעור. ובזורע חטה בארץ: תרקב תחלה. ואז יתלבש בה כח הצומח להצמיחה מאין ליש ממש: והרי גם כאן ג' מדרגות הנ"ל שהן ד' בפרט. כי כח הצומח עצמו הוא נק' יש האמתי שבכחו להצמיח עד אין שעור כו' והצמיח' בפרט שמתפשט הימנו. כלא חשיב לגבי עצם כח הצומח כו'. וכאשר מתלבש הארה פרטית להצמיח את החטה. יש כאן ב' מדרגות. א' מיש לאין. שהוא מיש האמתי דעצם כח הצומח. להצמיח בפרט דכלא חשיב כו'. והב' מה שנעשה בחי' הארה דצמיחה זו בבחי' אין של היש הממשי דחטה זו. אשר לא תוכל להצמיח כ"א ברקבון תחלה שהוא בטול היש לאין זה כו' וד"ל:

(כז) ועוד משל ד' והוא מענין התהוות הטפה רוחניית במוח שנק' אין של היש הולד הנולד ומצטייר ברמ"ח אברים כו' והוא כלא חשיב לגבי כח העצמי שבנפש. שמשם נמשך טפה זו במוח. שבכח זה להמשיך ולהוליד עד אין שיעור כו' וד"ל: וכן הוא בענין התהוות השכל מלמעלה מן השכל. שנק' נקודה כאין. כמ"ש והחכמה מאין תמצא כו'. אבל אין זה שממנו נמצא החכמה ליש. שנק' אין של היש. הוא למטה מבחי' אין דיש האמתי. מטעם המובן מכל המשלים הנ"ל וד"ל. ובכ"ז יובן ענין הנ"ל. במ"ש כי אל דעות ה' כו'. ב' דעות. א' בחי' דעה עליונה. איך דקמיה כולא כלא וכאין חשוב. שזהו מיש לאין כנ"ל. דהיינו מבחי' היש האמיתי. שהוא בחי' עצמותו ומהותו ממש. ומה שנמשך הארה בעלמא להיות בבחי' סובב וממלא כלא וכאין כו'. ואמנם הגם שבחי' הארה זו נקר' אין לגבי השתלשלות העולמות דאבי"ע שנק' יש. ה"ז הענין דומה לענין נביעת המעיין לגבי הנהר כו'. או לקבלת התלמיד כשטריד למבלע ואח"כ משפיע לזולתו כנ"ל. או כמשל הגרעין והטפה כו'. שמבואר למעלה דבבחי' אין זה. יש ב' מדרגות ובחי' אין דכלא חשיב לגבי עצם המשפיע. הרי זה הגבה למעלה הרבה ממה שנעשה אח"כ אין ליש גבולי כו'. וזהו דמיון להבין למעלה בכללות ההשתלשלות שראשית שלהם הוא בחי' החכמה שמאין תמצא. דהיינו מאין ליש גבולי. שהרי מהחכמה ולמטה נמשך בבחי' השתלשלות בבחי' אורות וכלים המגבילים האור כו' עד שמתהווה בחי' גבול ממש כידוע. וא"כ הרי בחי' אין זה אין לו ערך כלל לגבי בחי' אין שלפני עצמותו שהוא מיש לאין. איך דקמיה כלא וכאין. לפי שזה הבטול דאין משום דקמיה כלא וכאין ה"ז מצד עצמות אא"ס דוקא משא"כ בחי' אין לגבי היש. מאחר שהוא בצמצום רק לפי ערך התהוות היש בלבד (ומלבד זה המה ב' הפכים: דאין דיש הוא בבחי' בטול דכלא כו'. ואין ליש. הרי נמשך להיות בבחי' יש. ולא נק' אין רק להמקבל כו') וזהו ב' דעות הפכיים. דעה שאצל המשפיע שהוא מיש האמתי לאין. ודעה דמקבל. שהוא מאין ליש גבולי. וכתיב כי אל דעות. שסובל ב' דעות. משום דקמיה עצמותו כמו שהוא קודם שיבא לכלל ההשפעה לגמרי גם מיש לאין. מאחר שאין ערך כלל אליו: ב' דעות הללו שוין ממש. דהיינו מפני שהמשפיע והמקבל שוין כו' וד"ל:

(כח) והנה יש ב' בחי' בטול. הא' בחי' בטול היש לאין. שזהו מצד בחי' הדעה הב' דמאין ליש. לזה שייך ענין בחי' בטול היש שנתהווה מן האין. לחזור לבחי' אין כמקדם וכמשל בטול היש דגרעין וטפה כו' וכן ביטול הנהר לגבי המעיין. שזהו בטול היש ההשגה לנקודת חכמה שנק' אין של היש כו': והב' בחי' בטול עצמי ומקורי. דהיינו כמו בטול האין לגבי היש האמתי הנ"ל. שזה הביטול כלא באמת. מצד בחי' העצמות שאין לפניו בחי' יש כלל לומר בו בטול היש כו' וכמו תלמיד שבטל לפני רבו. מצד שכלא חשיב כל שכלו לגבי עצם חכמת רבו כנ"ל. או בטול כח הצומח פרטי שבגרעין. או כח המוליד פרטי שבטפ'. לגבי עצם כח הצומח. או לגבי עצם כח המוליד שבנפש וכה"ג. וכמו"כ בטול דאין דחכמה לגבי העצמות כו'. ואין זה נקרא בטול היש לאין מאחר שאינו ביטול עצמי אלא נעשה מחדש כי היה יש ונתבטל. אבל בטול זה דמצד העצמות הוא בטול עצמי ומקורי כמו עד"מ המתבטל בעמדו לפני מלך שמצד המלך בא לו בטול עצמי שאינו בבחי' יש כלל וכלל. משא"כ המבטל א"ע מצד החכמה שנק' כח מה עד שבטל מישותו בלבד. שאין זה רק בטול היש בלבד כו' וד"ל ובכלל הוא ההפרש בין בטול שמצד החכמה כח מה שאינו רק בטול היש בלבד לאין דחכמה. ובין בטול עצמי שלמעלה מן החכמה אלא רק מצד שבטל לפני העצמות. דקמיה עצמותו כלא וכאין. שזהו אין באמת מצד אמתת העצמות כו' וד"ל:

(כט) ובכל זה יובן ענין וילבש את מרדכי כו'. דהנה בחי' הנשמות יש בהן ב' מדרגות. הא' מצד שנמשכין מבחי' החכמה שמאין ליש תמצא. וכידוע בענין כי אתה אבינו. כטפה במוח האב כו'. והוא בטול היש לאין כח מה שבכל נשמה לברר ברורים כנ"ל בענין מיר' דכיא כו'. וזהו בחי' מרדכי. ומה שנקרא מרדכי היהודי היושב בשער המלך כו'. הוא בחי' יחידה שבנשמה ששרשה בבחי' העצמות ע"כ יש לה בחי' בטול עצמי שלמעלה מן החכמה. וכמו בטול הנעשה בבחי' רצון פשוט כו' כנ"ל. והנה כדי להמשיך לנשמה שנמשכת מאין ליש שבבחי' החכמה מלמעלה מעל' דהיינו מבחי' העצמות דקמיה כלא כבחי' דעה הא' כו'. אין זה בא רק לבוש מקיף לנשמה. שהוא להמשיך עליה בחי' בטול דלבוש מלכות שזהו איך דקמיה כלא. שז"ש ה' מלך גאות לבש כו'. וזהו ויקח המן את הלבוש ה"ז כי בחי' המן בקליפה הוא החוצפה שלמעל' מן החכמה כנ"ל. ולאחר הברור מגיע בבחי' התנשאות אלקית. שבא מצד העצמות דוקא. שלמעלה מבחי' אין דיש שבא בהשתלשלות כנ"ל ע"כ המן לאחר הברור דוקא מלביש למרדכי שהוא בחי' הנשמה שמאין דחכמה כו' מבחי' לבוש מלכות. שנמשך מבחי' הארה דיש האמתי וד"ל. אבל כתר מלכות הוא בעטרה שעטרה לו אמו דוקא ע"י ישראל ע"י בחי' בטול רצון דנעשה כו' ולא ע"י המן כי אין בחי' המן מגיע לשם כלל כנ"ל. לפי שבחי' כתר מלכות הוא בבחי' עצם התענוג הפשוט שבעצמותו ממש. ונקרא שעשועי המלך שמצד העצמות דוקא. שזהו למעלה גם מבחי' ההתנשאות דלבוש מלכות שאינו רק הארה בעלמא. מה דכולא קמיה כלא חשיב אבל אין זה בחי' העצמות ממש ע"כ אין בחי' התנשאות דכלא חשיב מגיע לשם כלל. רק ע"י בחינת בטול הרצון העצמי שלמעלה מן החכמה. מפני שמגיע בבחי' העצמות ממש. מצד שישראל שרשן בבחי' העצמות ממש. ע"כ בחי' כתר מלכות זה הוא ע"י ישראל דוקא (ואע"פ שהתנשאות האלקית מגיע בבחי' יש האמתי כאשר מבואר במ"א בדוגמא לזה ממ"ש רשב"י אנא סימנא בעלמא כו' וכה"ג וכמ"ש המלך המרומם כו' ומתנשא כו'. מ"מ אין בחי' התנשאות נופל רק על זולתו שהוא כלא חשיב. א"כ אין זה בחי' היש האמתי כמו שהוא רק שבא מצד שהוא יש האמתי ע"כ הוא מרומם ומתנשא מימות עולם כו' וד"ל) לפי שאין ד"ז בזלע"ז כלל. כי גם בחי' התנשאות דהמן לאחר הברור אינו מגיע לשם כלל. להיותו למעלה מבחי' לבוש מלכות. וזהו ואשר נתן כתר מלכות. ולא ע"י המן אלא כמו במ"ת דכתיב בעטרה שעטרה לו אמו דוקא שהן כנ"י בשעה שאמרו נעשה כנ"ל וד"ל:

(ל) ולהבין שרשי הדברים בבחי' לבוש מלכות וכתר מל' הנ"ל גם להבין ההפרש בין שרש התורה ושרש המצות שיש מעלה בזה מה שאין בזה כנ"ל. הנה יש להקדים תחלה מ"ש במ"ח בענין אורות המקיפים ואורות הפנימיים. דבחי' המקיפים הן כגלדי הבצלים זעג"ז והעליון מכולם משובח מכולם והתחתון גרוע. ובפנימיים הוא להפך. שהעליון גרוע ומלובש זה בזה. עד שהפנימי מכולם משובח מכולם כו'. וזהו עצמו ההפרש שאנו רואים בין כתר לחכמה בכלל. שבחי' גלגלתא הנק' כתר. מקור כל בחי' מקיפין. ובחי' ח"ס וחכמה שבכתר מקור כל אורות פנימיים. הרי בחינת חצונית הכתר שהוא עצם הגלגלתא הוא בחי' גשמית ובו שורה הרצון שבבחי' חיצונית ג"כ. כי אין לרצון טעם כלל. אבל בחי' מו"ס שבתוך הגלגלתא הוא בבחי' פנימית הכתר שהרי יש בה טוב טעם לטועמיה כו' וד"ל. וזהו ג"כ שרש ההפרש שבין תורה ומצות דהנה שרש התורה שהוא רק פי' ובאור על המצות. בבחי' ח"ע. שנק' מו"ס דא"א. שהוא פנימי' הכתר דהיינו הטעם לרצון. שהוא בחי' פנימיות. האור והחיות של הרצון. למה ירצה כך וכך דוקא. וע"כ המו"ס כמוס ומכוסה בתוך הגלגלת והגלגלת מקיפה כשומר לפרי. שהשומר טפל והפרי עיקר כו'. כן הרצון עצמו שאינו רק בחי' חצונית בלא אור וחיות טעם ושכל. רק שרוצה כך. ה"ז בבחי' הגלגלת מצד עצמה שאינו רק עצם גשמי. והוא הנק' חצונית הכתר כנ"ל. אבל מו"ס שבו שהוא בחי' פנימיות הטעם לרצון הוא כמוס בגלגלת כי הוא בחינת פנימיות שבו. וא"כ לפ"ז הרי בחי' רצון העליון שבמצות. הוא בחי' הגלגלתא. חצונית הכתר. למטה במדרגה מבחי' שרש התורה דבבחי' ח"ס. שהוא פנימיות שברצון זה המלובש בגלגלתא ולפיכך אמרו דת"ת עדיף ממצות. וכמו דמוכח כמה מאמרים לזה. כמו שהתלמוד גדול. ושת"ת כנגד כולם. וכל חפצים לא ישוו בה אפי' חפצי שמים: כל מצותיה של תורה אינם שוים אפילו לדבר א' מד"ת וכנ"ל. אך א"כ לא יובן מה שאמרו בכמה דוכתי שהמצות עדיף מת"ת כמו לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. והלומד ואינו עושה כו'. ומה שתלמוד גדול אינו אלא מפני שמביא לידי מעשה. וזיל בתר טעמא כו' כנ"ל. ובהכרח לומר שיש מעלה יתירה במצות מה שאין בתורה. והענין הוא דבאמת לא ראי זה כראי זה. דודאי יש מעלה יתירה בתורה מה שאין במצות כנ"ל. לפי שהתורה שרשה בבחי' מו"ס. משא"כ במצות ששרשן רק בחצוניות הכתר כנ"ל. אמנם יש גם מעלה יתירה במצות. שנמשכים מבחינת תרי"ג ארחין דגלגלתא חצונית הכתר. מה שאין בתורה הנמשכת מבחי' מו"ס. והיינו משום דאדרבה היא הנותנת. דמשום שבחי' הגלגלתא היא רק בבחינת חצונית בלבד. הנה זה מורה על היות שרשה למעלה בבחי' אא"ס עצמו. הוא בבחי' ומדרגה גבוה ונעלה יותר משרש המו"ס: דהיינו ששרש ומקור דבחי' מו"ס דא"א באא"ס. הוא בבחי' ומדרגה באא"ס. למטה מבחי' ומדרגת שרש הגלגלתא. אשר ע"כ בא הארת אא"ס בבחי' מו"ס. בבחי' פנימיות דוקא. והאור הבא משם בבחי' גלגלתא בא בבחי' חצוניות יותר. מפני כלל גדול הידוע. שכל אור היותר עליון למעלה מעלה א"א לו לבא למטה כ"א בלבוש חצוני ביות' כי בבחי' פנימית לא יוכל להכיל אותו כל אור רק דוקא בדבר חצוני ביותר וכל שהוא עליון ביותר צריך לבא למטה בלבוש חצוני ביותר וכל שאיננו אור עליון כ"כ במקומו למעלה אי אפשר לו לבא למטה רק בבחי' פנימיות שיוכל בחי' פנימיות להכילו ולא בחי' חצוניות (וכמשי"ת בסמוך) וזהו ההפרש בין מו"ס לגלגלתא: דמשום דשרש בחי' מו"ס באא"ס איננו אור עליון כ"כ כמו שרש האור דגלגלתא ע"כ בא למטה גם בבחי' פנימיות. והוא בחי' מו"ס שהוא בחי' פנימיות האור. שהרי הוא בחי' טוב טעם לרצון כו' כנ"ל אבל שרש האור דבחי' גלגלתא. להיותו בבחי' מעלה ומדרגה יתירה במקומו למעלה. ע"כ בירידת אורו לבא למטה: א"א לו להתלבש כ"א בבחי' חצונית דוקא. והיינו בחי' עצם הגלגלת המקיף המוחין שבו הרצון שבלא טעם כו' כנ"ל:

(לא) ומזה הטעם עצמו יובן סבת ענין ההפרש שבין תורה למצות כנ"ל לפי שהתורה שרשה בבחי' מו"ס. שיכול לבא בהמשכת אורו ושפעו למטה ממנו ג"כ בבחי' פנימית. והוא ענין טעמי המצות שבבחי' חכמה ושכל. שמשתלשל ויורד מבחי' מו"ס מקור כל חכמה עד תורה הנגלית שלנו שבעשיה. שהיא ג"כ בבחי' טעם ושכל המושג בעשיה. ולא בא בלבוש חצוני כ"כ כמעשה המצות. אבל הנה שרש המצות בבחי' גלגלתא. ומפני ששרשה באור עליון ביותר שאינו רק בחצונית ע"כ גם בחי' ירידת התלבשות רצון העליון שבגלגלתא הוא בא למטה הימנו בעולמות ג"כ בבחי' חצוניות. עד שמתלבש רצון העליון במצות מעשיות בדברים גשמיים דבחי' נגה דעשייה כו'. ובזה יש יתרון מעלה למצות על התורה. מצד שרש דגלגלתא. אבל מצד בחי' התגלות האור. הרי בבחינת מו"ס בא הגלוי בבחי' פנימיות. ובבחי' גלגלתא בא האור בבחי' חצוניות. ובזה יש יתרון למעלת התורה על המצות כנ"ל. ונמצא דכל המאמרים שנאמרו במעל' התורה על המצות ובמעלת המצות על התורה שניהם אמת ולא סתרי אהדדי כלל וד"ל:

(לב) אך הנה יש להבין בעיקר ענין כלל גדול הנ"ל. באור העליון ביותר שאינו בא למטה רק בחצוניות. וכל שאינו עליון כ"כ אינו בא רק בפנימיות ולא בחצוניות כו'. להיות ידוע בבחי' עצמות אא"ס ממש. שכשמו כן הוא אין לו סוף כו' ואין לו תחלה. קדמון לכל הקדומים כו'. והוא בבחינת אח"פ בתכלית. דהיינו שהוא בבחי' יחידות לבדו. מובדל בערך מכל בחי' אור וגם בחי' האור היותר עליון. אין לו שתוף וחבור עמו כלל. גם שיוכל להשיגו אפס קצהו. וכמאמר דאפי' אור צח אור מצוחצח. אוכם הוא לגבי עה"ע כו' וע"כ אמרו דלית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל. אפי' מחשבה וחכמה סתימאה כו'. משום שהחכמה מאין תמצא. רק מבחי' היותר אחרונה שבעצמות אא"ס א"כ איך יש ביכולת ח"ס להיות לה בחינ' תפיסא במהותו ועצמותו כו'. מאחר שכל עיקר מציאותה מבחי' האין אינה רק בחי' הארה בעלמא. היותר חצונית שבאא"ס עצמו כו'. אמנם הנה דוקא לית מחשבה תפיסא ביה. בבחי' מחשבה וחכמה דוקא הוא שאינו נתפס כלל מטעם הנ"ל. והיינו להיות כי עיקר בחינת ומהות דמחשבה וחכמה הרי הוא עכ"פ בבחי' השגת דבר מה. שהרי תכלית עיקר ענין החכמה הוא להשיג דבר מה כו'. ובבחי' אח"פ לא יגיע שום בחינת השגה ותפיסא כלל מטעם הנ"ל ע"כ אמרו דלית מחשבה תפיסא ביה. אמנם זהו דוקא בבחי' חכמה ומחשבה. להיותו בבחי' אור פנימי עכ"פ שהרי הוא בבחי' כח השגה (אע"פ שגם ההשגה רחוקה מאד בערך מעצמות אא"ס. כמו עד"מ שיאמר אדם שא"א לו לתפוס דבר חכמה בידו. שבודאי א"א להעריך בחי' המשוש ביד לגבי השכל הרוחני כמ"ש בלק"א שיותר מזה א"א לומר שיהיה תפיסא במחשבה וחכמה סתימאה לאא"ס הנבדל בערך יותר מהבדלת ערך השכל הרוחני מן המשוש הגשמי כו'. מ"מ לא נחשב בחי' החכמה בחי' לבוש חצוני כ"כ כמו לבוש חצוני הבא בהגשמה ממש כמו בחי' הגלגלת כו' כי מפני עוצם רוממות עצמות אא"ס. גם בחי' החכמה בחי' רוחניות ופנימיות תחשב. עד שלא יוכל להתלבש בה רק בחצוניות ממנה יותר. וכמו ענין משלים שיתבארו בסמוך וד"ל) כי הנה אע"פ שעצמות אא"ס הוא מובדל בערך לגמרי. ולא יוכל להתגלות בכל אור הנמצא מאתו היינו דוקא בבחי' גלוי פנימיות. כמו בחי' מחשבה סתימאה שנאצל מאתו בבחי' פנימית. שנקרא בשם חכמה עכ"פ. ובבחי' פנימית ודאי אין ערך כלל. שיהא בחי' תפיסא לחכמה הנאצל בעצמות המאציל כו'. אבל בבחינת גלגלתא. מפני היותה בבחי' החצונית ביותר. הנה שם דוקא יוכל לבא בחינת גלוי התלבשות אא"ס כמו שהוא ממש. מאחר שאין זה בא בבחי' פנימית האור כמו בחי' ההשגה ותפיסא בחכמה עלאה רק בבחי' הלבשה בחצוניות בלבד. הרי שם יוכל להתגלות כמו שהוא דוקא. וע"כ מזה יש יתרון מעלה בבחי' גלגלתא עם היותה בבחי' חצוניות יותר ממו"ס. אבל זה מורה על היות שרשה בעצמות אא"ס באור עליון ביותר. אשר ע"כ אינו בא למטה רק בבחי' חצונית. שהוא בחי' הגלגלתא כנ"ל. משא"כ בחי' מו"ס. להיותו בבחי' פנימית יותר. ע"כ מזה יש הוראה בשרשו שהוא אינו אור עליון כ"כ במקומו ע"כ לא יוכל לירד רק בבחי' פנימית שהוא בבחי' החכמה. ולא יוכל לבא בבחי' חצונית ביותר כו' וד"ל. והנה עדיין אין דבר זה מובן על בוריו. דהגם שזה מובן מה שאור עליון ביותר לא יוכל לבא בבחי' פנימית שלא יוכל להכילו כנ"ל כ"א בחצונית יותר כו' אבל מה שהאור שאינו עליון כ"כ אינו בא רק בבחי' פנימי' ולא יוכל לבא בחיצוני' זה אינו מובן לכאור' דלאו ק"ו הוא אם בפנימית הוא בא ונמשך למה לא בא ויתלבש גם בחצונית כו':

(לג) אך הנה שרש ענין הכלל הזה יובן ע"פ שלשה משלים גשמיים. הא' ממשל האבוקה הגדולה ביותר שתאיר למרחוק מאד כפי ערך גודלה כמו האבוקות והמדורות הגדולות שמאירין למרחוק ב' או ג' פרסאות וכה"ג. והנה אנו רואים שהגם שההארה של האבוקה הגדולה מאירה למרחוק לא תאיר שם בתוקף האור רק הארה מועטת ביותר מפני עוצם הרחוק שרחוק ממקום האבוקה והמדורה כמו לערך פרסה ויותר. ואם היה מדליק אבוקה קטנה באותו מקום הרחוק היה מאיר שם הרבה יותר. אך מ"מ בזאת יתרון מעלת ההארה הבאה שם מן האבוקה הגדולה להיותה באה מהארת אור גדול במקומו עכ"פ. שמאחר שכחה של האבוקה גדול כ"כ להאיר למרחוק. הגם שהארתה שם מעט הוא אבל מזה ניכר ונראה מעלת אור האבוקה במקומו שהוא גדול מאד שאם היה אור אבוקה קטנה במקומה לא היה מגיע במקום הרחוק שום האר' כלל וכלל. רק במקומה תאיר אורה בלבד אבל ברחוק מקום לא ניכר אור' כלל. כי אין התפשטות ההארה מגיע למקום הרחוק רק מן אור האבוקה הגדול' דוקא משא"כ אבוקה קטנה במקומה כו':

(לד) והנמשל מזה יובן למעלה בטעם ענין כלל הנ"ל. שכל אור העליון במקומו ביותר. תתפשט הארתו למטה מטה גם במקום הרחוק ממנו ביותר. שזהו ענין ירידת השראת האור הזה בחצוניות. הגם שהארתו נעלמת שם מאד. מ"מ זהו הוראה דוקא שמאור גדול במקומו הוא בא. וכמשל לאבוקה הגדולה שמאירה למרחוק ביותר. שגם אם ימצא איזה אור למטה בגלוי יותר. מ"מ הוא למטה הרבה במדרגה. מבחי' אור הנעלם הזה בחיצוניות (ודוגמא לדבר ענין פנימיות התורה. שנק' טעמי תורה. אע"פ שמאירין אור בגלוי טעם וחכמה עלאה. מ"מ הוא למטה מבחי' חצוניות הנגלות לנו. מטעם הנ"ל וד"ל) וכל אור שאינו עליון במקומו כ"כ. אין הארתו מתפשטת למטה מטה כ"כ. כמשל האבוקה הקטנה שלא תאיר רק במקומה בלבד כו' כמו"כ אין אור כזה מתפשט למטה מטה בהתלבשות חצוניות. רק בבחי' פנימיות. הקרוב עדיין בערך אל מקום אור העליון הזה. ולא יאיר ברחוק מקום הימנה שהוא בחי' החצוניות כו' וד"ל:

(לה) וכמו"כ יובן הנמשל מזה. בהפרש שבין תורה למצות. להיות שרש התורה רק בבחי' אור החכמה עלאה. שנק' בחי' אור קטן בערך לגבי עצמות אא"ס. כערך אור אבוקה קטנה מאד לגבי האבוקה הגדולה ביותר. וכמ"ש יהי אור. שזהו אור דתורה. וכמ"ש ותורה אור כו' ובהיות כן לא יוכל בחי' אור דתורה. לירד להאיר למטה מטה כ"כ. אלא עיקר אורה הוא למעלה במקורה ושרשה. שהוא בחי' מו"ס הנק' פלאות חכמה ותעלומות חכמה. והוא בחי' עדן שנאמר בו עין לא ראתה כו'. כי כמוסה ונעלמה בלתי מתפשטת בגלוי אור למטה להיות בבחי' חצוניות כמו בעשיה גשמית אלא בבחי' רוחניות. כמו טעמי המצות ובאורן בתורה שבע"פ. מפני שהוא בבחי' פנימיות לרצון העליון בשרשו למעלה בטוב טעם מתוק לחיך. שהוא בחי' עדן. שהנשמות משיגות סוד טעמי המצות. וכמ"ש ישקני מנשיקות פיהו. אלו טעמי מצות שלא יתגלו רק לעתיד. כי בלתי מתפשט למטה כמו שהן למעל' בבחינת מו"ס. וה"ז כמשל האבוקה הקטנה. שלא תאיר רק במקומ' ובקירוב אליה. ולא בריחוק מקום הימנה כנ"ל. אבל שרש המצוה שהוא בחי' גלגלתא. בחינת כתר. ששם שורה בחי' הארת עצמות אא"ס. בחי' סובב כו'. להיותו בחי' אור עליון וגדול ביותר במקומו בבחי' א"ס ממש. ע"כ יוכל להתפשט. למטה מטה אשר לא יוכל כל אור להגיע כ"כ למטה. וכמשל האבוקה הגדולה שמתפשטת למרחוק ביותר. הגם שהארתה שם בצמצום כנ"ל. וזהו ענין המשכת אא"ס בבחי' גלגלתא. שהוא רק רצון בחצוניות בלא טעם פנימי כו' ונמשך רצון זה עד למטה מטה. בבחי' עשיה גשמית דמעשה המצות. אשר לבחי' מו"ס אין כח זה כלל. להיותו קטן בערך באור עצמותו כמו שהוא למעלה במקומו כמשל האבוקה הקטנה כנ"ל וד"ל:

(לו) ועוד יובן ע"פ משל ב'. והוא כמו חקיקות האותיות החקוקים באבן טוב הבהיר וזך ביותר שא"א להסתכל בעין באותיות הללו החקוקים באבן טוב זה. לעוצם הבהירות שבו שמבהיק לעין. עד שלא ניכר לעין הרואה שום תמונת אותיות כלל. אך כאשר ישימו האבן הטוב הזה בשעוה. ויחתום בו בציור האותיות החקוקים בו. אז נכרים האותיות שבו בשעוה דוקא כי בשעוה שם אין אור האבן מבהיק כ"כ אדרבה חשך אורו שם ע"כ שם ניכר האותיות אבל כאשר אין האבן טוב מבהיק יכירו חקיקות אותיות שבו בהסתכלות בעצמו ומהותו בלי הצטרכות לשומו בחותם השעוה (וע"פ משל זה יובן מ"ש בריש הורמנא דמלכא גליף גליפו בט"ע פי' גליף גליפו הוא חקיקה לחקיקה. שזהו כציור אותיות חותם האבן הטוב הבהיר. בשעוה וכה"ג. והיינו מפני שבחי' אור דבחי' טהירו עלאה הוא אור בהיר ומבהיק ביותר. אשר ע"כ נק' טהירו עלאה והיינו בחינת גלוי עצמות אא"ס שקודם הצמצום דמק"פ וחלל כו'. ובחי' האותיות החקוקים בו. היינו מה ששיער בעצמו בכח. מה שעתיד להיות בפועל. בחי' מקור להשתלשלות בבחי' קו כו' כמ"ש במ"א. ומפני שא"א שיקבלו העולמות מאותיות הללו. ע"כ גליף גליפו בחקיק' אותיות הללו בהתלבשות חצוניות יותר כמ"ש באורך נראה אור כו'. מפני ששם דוקא ניכרים. מטעם המשל הנ"ל וד"ל) וא"כ הרי מובן ממשל זה. שכל אור יותר עליון. לא יוכר רק בהתלבשות שלו בחצוניות יותר וכל אור שאינו עליון כ"כ א"צ להתלבשות חיצוניות כו' כי כל דבר הגבוה גבוה ביותר לא יוכר אורו רק בריחוק מקום בהלבשה חצוניות דוקא (וכמו אור הנר שאינו מאיר רק במקום חשך ואפלה ביותר. שם יוכר אורו ביותר. אבל שרגא בטהרא מאי מהני. וכמ"ש במ"א):

(לז) ועוד יובן ענין כלל הנ"ל יותר ע"פ משל הג'. והוא מענין משלי שלמה כמ"ש וידבר שלשת אלפים משל כו'. דלכאורה זהו דבר פלא. מה עוצם שבחו של חכמת שלמה במ"ש ויחכם מכל האדם: ברוב משלים שדבר והלא המשלים רוב ענינם: ענינים זרים ורחוקים יוצאים מגדר השכל. ומהיכן יש להם שייכות עם עמקי החכמה כו': וכן אמרו בשבח מעלת חכמתו של ר"מ שהיה דורש ג' מאות משלי שועלים כו'. אך הענין ידוע שאין המשלים מצד עצם ענינם חכמה גדולה. שהרי הם דברים פשוטים מאד. אלא מפני שהמשלים הן להשיג חכמות עמוקות ביותר שא"א להשיגם בהבנה כמו שהם. להיותם בתכלית העומק וההפלאה מן השכל ביותר: אשר ע"כ צריך להיות להם בחי' לבוש זר שע"י יבאו לידי השגה (וכמו משל הנ"ל בחקיקת אותיות שבאבן טוב הבהיר. שאינם ניכרים רק בשעוה וכה"ג) וכמו שאנו רואים שכל שהשכל והחכמה עמוקה ונפלאה ביותר. לא יוכלו לעמוד על עמקו. כי עמוק עמוק הוא מי ימצאנו כו': כ"א שימצא לו ענייני משלים: הגם שהם דברים זרים: אך שהן קרובים לענין הדבר שבו השכל והחכמה שיובן מזה בדרך נמשל עכ"פ. אז ע"י המשלים יוכלו לעמוד על כל עומק החכמה הנפלאה. וכל שאור החכמה ההיא עמוקה ונפלאה ביותר: יותר צריך לרוב משלים. ושיהיה זה משל לזה וזה לזה. עד שבאמצעות כל המשלים שמלבישים זא"ז. אז יוכלו לעמוד על עומק הפלאת החכמה להשיגה (כי במשל הראשון עדיין לא יוכלו להבין עומק החכמה. מפני שגם משל זה צריך לבוש ומשל וכן משל הב' צריך גם הוא משל ולבוש שיושג על ידו: וכן עד כמה משלים רבים מאד שזה משל לזה כו'. עד המשל היותר אחרון. שהוא בחי' לבוש היותר חצוני. שם דוקא יוכלו לעמוד על עומק החכמה שמלובש במשל הראשון. וכל שהיא עמוקה ביותר: צריך לבא בלבושים דמשלים רבים יותר. וכל שאינו עמוק כ"כ די לו בב' וג' משלים וכיוצא: וא"צ לבא בהתלבשות במשל למשל ברבוי כ"כ: וכאשר אינו עמוק כלל. א"צ כלל משל להשיגו. כי יושג בלא משל כו') וזהו וידבר שלשת אלפים משל: שכ"כ היתה חכמת שלמה עמוקה בעמקי סודות התורה. עד שהיה צריך אור חכמתו לבא בג' אלפים משלים. זה משל לזה כנ"ל. עד שבמשל האחרון שבג' אלפים שם הוא מובן ומושג. וגם זה לא כמו שהוא אלא כמו שרואה דרך המסך כו': כן כל מי שחכמתו יש בה עומק גדול: שלא יוכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו וחכמתו כמו ר"מ בדורו שנק' ר' נהוראי שמנהיר עיני חכמים כו': שלא יוכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו היה דורש חכמתו בג' מאות משלים כו' (וה"ז כמו אור מבהיק ביותר. שצריך לבושים עבים להשיגו בעין. ע"ד דוגמא ממה שאמרו משה ראה באספקלריא א' ושאר הנביאים בז' אספקלריאות דמצד עוצם הפלאת האור מהם. הוצרך לבא אליהם בז' לבושים ומסכים. שכל לבוש ומסך מסתיר את שלפניו בכדי שבאמצעות ההעברה דרך כלם זא"ז דוקא יתמעט האור כ"כ עד שיוכל להתגלות במראה הנבואה לפי כלי הגבלת נשמתם משא"כ למשה שלא היה האור מופלא הימנו כ"כ מצד עוצם מעל' נשמתו כידוע לא היה צורך האור האלקי לבא ולהתגלות בנשמתו רק ע"י בחי' לבוש ומסך דאספקלרי' א' לבד וכו' והאספקלריא הוא רק מה שהחכמה הוא מאין ליש בלבד. וז' אספקלריאות הוא בעבור האור מחו"ב למדות כו' וד"ל) וכמו חכם גדול שצריך להשפיע איזה שכל עמוק. לתלמידו הקטן בערך ביותר: שצריך להלביש השכל הזה במשל. אך גם משל הזה שכל עמוק הוא ועדיין לא יושג גם הוא אז צריך להלביש גם למשל זה במשל גס וקטן השכל יותר: עד שלפי ערך קטנות התלמיד. ולפי ערך גדלות עומק שפע השכל: צריך להלביש בלבוש תוך לבוש. עד שנעשה בלבוש גס: וקצר השכל ביותר: כדי שיוכל גם התלמיד קטן השכל. לעמוד על אותו עומק השכל הראשון. כמו שהוא אצל המשפיע ממש. רק שמלובש אצלו בבחי' הקטנות ביותר. דהיינו רק לפי צמצום אופן המובן לפי הגשמת המשל האחרון בלבד. אבל מ"מ ה"ז אותו המכוון שבשכל העמוק כמו שהוא בלי לבוש כלל. וה"ז ממש כמו שתופס אדם בלבוש. שמ"מ תופסו ממש רק שתופסו ע"י לבוש: וכן כשרואה בשמש דרך מסך. הגם שאורו הוקטן אצלו ע"י המסך: מ"מ רואה ממש למהות השמש גם בהביט בו ע"י המסך כו'. אך כל שהוא אור בהיר ביותר צריך להסתכל בו ע"י מסכים רבים יותר כו' וד"ל:

(לח) ועוד זאת מובן שכדי להמציא משלים רבים. צריך זה עצמו להיות ע"פ חכמה עמוקה ונפלאה. יותר מעצם גוף החכמה שרוצה להביאה במשל. כי הרי צריך לכוין לענין משל. שיהיה קרוב ודומה בנמשל. שישיגו ממנו השגת המכוון הפנימי שבנמשל וכן במשל למשל עד המשל האחרון. הרי באחרון דוקא שם ימצא עיקר המכוון מהמשל הראשון. ולזה צריך שכל עמוק יותר. דהיינו לידע פנימיות המכוון שבאותו שכל. בכדי למצוא לו משל שיהיה מובן ממנו כו'. וזה בהכרח מלמעלה מאותו השכל כמ"ש במ"א וד"ל ונמצא מובן עכ"פ מכל ענין זה. שכל אור היותר עליון. צריך לבא בלבושים והעלמות רבות זו אחר זו לפי ערך רוממות מעלתו. וכל שאינו אור עליון כ"כ א"צ לבא בלבושי' והעלמות רבות כ"כ. אך אעפ"כ הרי כשהאור נראה כמו שהוא בלי לבוש והעלם כ"כ. ודאי הוא יותר עליון מצד זה. מן האור העליון הימנו הרבה. אבל אינו נראה רק ע"י לבושים רבים ביותר כו'. ולא ראי זה כראי זה כו' וד"ל:

(לט) וכמו"כ יובן הדוגמא מכ"ז. בטעם ענין ההפרש הנ"ל בין תורה למצות שהוא ההפרש בין בחי' מו"ס לבחי' גלגלתא כנ"ל. להיות שבחי' מו"ס שרשו אינו אור עליון כ"כ כמו בשרש האור שבגלגלתא ע"כ הוא מאיר בבחי' פנימית. דהיינו שמאיר במקומו בלי העלמות ולבושים כ"כ. מפני שא"צ בחי' לבושים והעלמות. כמשל חכמה שאינה עמוקה כ"כ. שא"צ להלבישה כ"כ אלא מושגת כמו שהיא במקומה ועד"מ כאשר אין חכמת המשפיע גדולה כ"כ. הרי למי שחכם שמבין מדעתו. א"צ לומר בלבוש משלים כלל. כי יבין השכל כמו שהוא בלי יצטרך להלבישנו כלל. ולקטני הערך שצריך להלביש אותו במשלים הנה אין ביכולתו להביא העמקות של השכל ההוא בלבושים ומשלים כלל. כי לא יוכל לכלכל דבריו באופן שיובן ע"י עניני משל מפני שאין לו עומק באותו שכל וכידוע שכל מי שהוא חכם גדול ביותר. יודע העומק שבאותה חכמה יותר ע"כ יוכל להביא החכמה ההיא בלבושים ומשלים רבים עד שיוכל לכלכל הדבר להבינו גם לתינוק קטן. משא"כ מי שאינו חכם כ"כ. אינו יודע בחכמה ההיא רק כמות שהיא דברים כהווייתן בלתי עומק המכוון שבה כו'. ע"כ לא יוכל לידע איך להלבישה בלבושים ומשלים. להבינה גם לקטני ערך ביותר. רק למי שהוא חכם ומבין מדעתו. יוכל להשפיע השכל כמו שהוא בלבד (וכמ"ש במ"א) וזהו דמיון לענין הולדת ולד גשמי: שהוא בא מצד בחי' גדלות המוחין דוקא כשהוא בן ט' כו' ומזה מובן למעלה בענין אל עליון שהוא הארת הכתר בחכמה דוקא. אזי קונה הכל לבני בניהם כו') ונמצא גם מזה מובן עכ"פ שכל אור שאינו עליון כ"כ אינו מאיר רק לזולתו ורק כמו שהוא בלי הלבשה כו' ואינו יכול להשפיל א"ע למטה מטה לקטנים ממקומו להתלבש בלבושים. אלא למטה מטה הימנו במדרגה הוא סתום ונעלם. כי הגם שירבה דברים. לא יבינו קטני הערך. ולהמציא משלים לא יוכל. מטעם שלא יוכל לכלכל דבריו בהתלבשות כלל. וכמשל האבוקה הקטנה שאינה מאירה למרחוק כלל רק במקומה והמקום הקרוב אליה כו'. וכמו"כ לא יוכל זה החכם הקטן להאיר דברי חכמתו במקומות הרחוקים מערכו לקטנים וכה"ג. ונשאר סתום ונעלם אצלם לגמרי. כמו שאין אור האבוקה הקטנה מגיע במקום הרחוק כלל וד"ל:

(מ) והנמשל מזה יובן ג"כ בבחי' מו"ס הנ"ל הגם שנק' אור צח ומצוחצח. קטן הערך הוא לגבי עה"ע. והוא מאיר בתוקף הארתו דוקא. למעלה במקומו כמו שהוא מטעם הנ"ל. אבל בירידתו למטה במדרגות התחתונות הימנו הרי הוא נק' בשם בחי' מוחא סתימאה. דהיינו שהוא סתום ונעלם לגמרי מן המקבלים ואם היה אורו יורד בבחי' לבושים והעלמות. הרי היה מושג גם למטה מטה ע"י בחי' הלבושים הללו. עד"מ הנ"ל בחכם גדול שיכול להוריד ולהשפיל אור חכמתו בכמה לבושים ומשלים עד שהתנוק יבינו ג"כ כו'. אלא מזה מורה על היות שרש האור דמו"ס. בקטנות הערך לגבי עה"ע. ע"כ נק' סתימאה לגבי התחתונים. וכמשל החכם הקטן שאור חכמתו נשאר סתום ונעלם לגבי קטני הערך שלמטה הימנו כו' כנ"ל וד"ל. אבל בחי' האור המאיר בגלגלתא. ה"ז בא בבחי' לבוש חצוני. שהוא בחי' עצם הגלגלתא. אבל מזה הוראה גמורה על היות בחי' שרש הארה זו מעצמות אא"ס. ממקום ומדרגה עליונה ביותר. אשר ע"כ ירד בלבושים והעלמות עד בחי' לבוש חצוני כזה דוקא לפי שכמו שהוא במקומו למעלה. לא יוכל כל אור להכילו כלל מצד עוצם רוממות ערכו. והוא בחי' עצמות אא"ס דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. דהיינו שלא נתפס בבחי' השגה. כמשל עומק החכמה ביותר. שלא יותפס כלל בהשגה כי אם ע"י רבוי המשלים דוקא. וכמו"כ בחי' עה"ע עצמו לא יתגלה ויתפס למטה כ"א בלבוש היותר חצוני שלפי ערך עומק רום כן ערך עומק תחת שהוא בחי' הלבושים והעלמות. להסתיר ולהעלים בלבוש חצוני יותר כמובן מענין הנ"ל במשלי שלמה וד"ל:

(מא) וזהו ענין בחי' הגלגלתא. שהוא רק לבוש חצוני ביותר כמו שאנו רואים בחוש. שעצם הגלגלת גשמי הוא ואין לו ערך כלל וכלל לגבי בחי' הרוחניות הדקה שבמוח שמבפנים לגלגלת. שהרי כל החיות של כל הגוף תלוי בו. שהרי בקרום של מוח אם נקב במשהו טרפה. ובגלגלת עד שנחבסה רובה כו' כידוע והיינו לפי שבחי' רצון העליון שרשו בבחי' רעוא דכל רעוין שבעצמו' אא"ס הפשוט כו'. אשר לעוצם רוממות ערכו למעלה במקומו דוקא. לא יוכל לבא לידי גלוי למטה כ"א בבחי' החצונית. והוא בחינת עצם הגלגלתא. שבו שורה הרצון החצוני. שבלא טעם שהוא רק חצונית. לפנימיות המוחין הכמוס בו כנ"ל. אך עם היותו בחי' חצונית. הרי הוא בחי' כלי להשראת אור עליון ביותר. שהוא בחי' רעוא דכ"ר כו'. כמ"ש באד"ר מצחא דע"י ביה גלי רצון דיליה כו'. וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל:

(מב) וזהו ג"כ ענין ההפרש בין מו"ס לגלגלתא. בענין ירידת' למטה. שאור רצון העליון שבגלגלתא. מאיר ונמשך לבא למטה מטה בחצוניות ביותר. והוא ענין רצון העליון שבמעשה המצות בפ"מ בדברים גשמיים כו'. משא"כ בחי' מו"ס. הגם שהוא בחי' סוד וטעמי המצות בבחי' פנימית לרצון העליון כנ"ל מ"מ א"א שיבא בבחי' עשיה גשמית כרצון העליון החיצוני שבגלגלתא. רק בבחי' ההשגות הרוחניות. כמו אל נשמות הגבוהות. העומדים בסוד ה' כו' כמו רשב"י וחבריו וכה"ג וד"ל. וה"ז כמשל הנ"ל בחכם הגדול. שלרוב עמקות חכמתו. לא יוכל זולתו להבין דבריו כ"א ע"י משל ומליצה. וגם מה שממציא משל חצוני ביותר. הוא לרוב עמקות חכמתו דוקא כנ"ל. וזהו כמו האבוקה הגדולה שתאיר למרחוק ביותר כנ"ל (והיותר רחוק גם מן המשלים. הוא ענין הרמז שמרמז דבר חכמה עמוקה בידו שהיא עשיה גשמית ממש בפועל היד. ובזה עומד ע"ד עומק המכוון שבחכמה הנפלאה כמו דמחוו ליה במחוג כו'. וע"כ לפי ערך זה נמשלה התורה למשלים כמ"ש כאשר יאמר משל הקדמוני. שבמשל יש עכ"פ איזה ענין שכלי הנדמה לנמשל כנ"ל והוא ענין הנגלות שבתורה דוקא כנ"ל והמצות שהן בבחי' עשיה גשמית הרי הן כמו בחי' הרמז. שבו נרמז עיקר פנימית המכוון שבעומקי החכמה עלאה כו' והיינו בחי' הארת הכתר בחכמה כמ"ש והחכמה מאין כו' וד"ל):

(מג) ובכל הנ"ל ג"כ יובן ענין כללות ההפרש בין בחי' מקיפין לבחי' פנימיים כמ"ש במ"ח דלעיל. דבמקיפין התחתון מכולם גרוע מכולם. והוא בחי' חצונית הכתר שבבחי' גלגלתא הנ"ל אבל שרשו בעליון מכלם המשובח מכלם והוא בחי' רעוא דכל רעוין כנ"ל. ובחי' מו"ס חכמה שבכתר. הוא ראשית ומקור כל הא"פ והוא בחי' הפנימית מכולם שהוא משובח מכולם כי הרי בבחי' א"פ דבחי' יושר באין בהתלבשות זה תוך זה כו' עד שהדבור ומעשה חצון מכולם ומקור החכמה שמאין תמצא הוא בחי' מו"ס זה בחי' פנימית מכולם כו' אבל אינו נמשך למטה בחצונית כמו בחי' גלגלתא שמזה הוראה על שרש שניהם במקומם למעלה ששרש אור הגלגלתא למעלה משרש האור דח"ס וא"כ הרי גם בחי' האחרונה שבמקיפים למעלה מבחי' היותר פנימי' שבפנימים כו' וד"ל:

(מד) אך עדיין יש להבין איך נק' בחי' מו"ס בחי' או"פ מאחר שנק' סתימא ונעלם מן המקבלים וכמ"ש באד"ר דבחי' חכמה דאצילות הנק' אבא הוא המתפתח לל"ב שבילין כו' אבל בחי' מו"ס זה לא מתפתח לל"ב שבילין כו' ונק' מוחא דשקיט ושכיך באתריה כו' דהיינו שאינו בא בבחי' התגלות האור באצילות כו' אך זה ידוע שבהיות שמו"ס זה הוא בחי' מקור לחכמה דאצי'. הגם שנק' אין שלו בבחי' ההעלם וע"כ נק' מו"ס. מ"מ יחשב גם הוא בבחי' מקור לכל או"פ עכ"פ מאחר שנמצא מאתו בחי' התהוות חכמה בגלוי מאין ליש כו' רק שהוא מאיר בארח סתים ונעלם משא"כ בחי' חכמה דאצי' למטה שמאיר בגלוי. בבחי' ל"ב שבילין הנק' ל"ב נ"ח המאירים בבינה בבחי' השגה ממש. כידוע דאו"א נק' תרין ריעין כו' והוא ענין ממלא כ"ע בכלל אבל בחי' גלגלתא המקפת על המוחין ה"ז בבחי' מקיף ממש שבלתי בא ממנו שפע אור בבחי' או"פ לעולם רק בבחי' ההעלם ומקיף כמו הגלגלת שמקפת על המוחין כו' להיות בחי' כלי להשראת בחי' סובב הכללי שמקיף לד' עולמות כו' ששם הוא בחי' רעוא דכל רעוין כו' מקור כל המקיפין שבחי' גלגלתא זה הוא התחתון מכולם וחצונית מכולם אבל מצד שרשו בבחי' סובב הכללי כו' הוא למעלה גם מבחי' מו"ס מקור כל או"פ כנ"ל ובזה יובן כללות ענין בחי' סובב וממלא שהוא מקיף ופנימי בכללות ההשתלשלות כידוע דהיינו בשרש בחי' מו"ס וגלגלתא. שמשם מקור כל בחי' ממלא וסובב בכלל וד"ל:

(מה) ומעתה הנה יש להבין עוד מ"ש בכמה דוכתי בע"ח בענין שרש התהוות הכלים שהוא בא מבחי' הכאת האורות דמקיפים ופנימיים כשפוגע זה בזה כו' וזהו ביאור שרש ענין הנ"ל בהתהוות יש גשמי שהוא בא מבחי' סובב דוקא כו' והנה תחלה יש להבין בשרש ענין הכלים מה הן בהיות ידוע שהכלים הן המגבילים את האור. פי' כי בחי' ע"ס עצמן נק' ע"ס בלי מה בלי מהות יש ודבר מה במציאות כלל רק בחי' אורות היוליים שאינם בבחי' מציאות דבר מה עדיין מפני שנכללין ועולים למעלה במקור חוצבם בבחי' הסתלקות והתכללות להיות נכללים במאצילם כמו שהיו טרם שנאצלו ממש כו' וזהו טבע כל בחי' אור שמסתלק ונכלל באור עצמות המאציל כמו עד"מ בטול והתכללות אור הנר שעולה למעלה ואינו נאחז למטה להיות בבחי' יש ודבר בפ"ע כלל לפי שזהו הכלל בכל בחי' עילה ועלול שטבע העלול להכלל ולהדבק בעילתו ולא יוכל להיות בחי' יש נפרד הימנו כלל וכלל וזה ידוע אשר האורות נאצלו מעצמות המאציל בבחי' עילה ועלול והוא ע"י בחי' הקו והחוט שנמשך מאא"ס אחר הצמצום דמק"פ שהוא בחי' מקור הראשון של כל האורות עליונים. וע"כ בחי' אור עצמות המאציל נק' בשם עילת כל העילות כו' ומאחר שבחי' אור הקו הזה הוא בחי' ההמשכה שבדרך השתלשלות עו"ע הרי כל אור שנק' עלול נכלל ועולה תמיד להדבק בעילתו שהוא אור עצמות המאציל הנק' עה"ע כבטול אור הנר בפני האבוקה וכה"ג אמרו בס"י שהע"ס הן כשלהבת הקשורה בגחלת שר"ל שאינם במציאות יש ודבר נפרד בפ"ע כלל וכלל אבל המה כלולים וקשורים בעצמות המאציל דוקא וזהו כדמיון שלהבת שהיא קשורה וכלולה בעצמות הגחלת כו' וכמ"ש בזהר דאיהו וחיוהי חד ממש ר"ל שאינם בבחי' מציאות ויש בפ"ע כלל וכלל ושרש הדבר הזה אינו רק משום דבחי' המשכת כל האורות ממקורן ושרשן הוא מבחי' הקו שהוא בא בבחי' עו"ע וכל עלול נדבק בעילתו ממש בלי ניכר למהות ומציאת יש נפרד בפ"ע כלל:

(מו) ואמנם הנה יש להבין באור ענין זה למעלה בע"ס שאם אינן בבחינת מציאת יש כלל ונק' ע"ס בלי מה כנ"ל א"כ איך נקרא בשם מציאות דבר מה כמו מהות חכמה ובינה וחסד וכה"ג. ואע"פ שאמר חכים ולא בחכמה ידיעא כו' מ"מ הרי עכ"פ חכים אתקרי כו' אך הענין הוא דמה שנקרא הע"ס בשם מציאות דבר מה כמו חכים ומבין כו' זהו ענין ובחי' הכלים המגבילים את האור דהיינו שמגבילים ועושים את האור להיות בבחי' מציאות יש ודבר מה דוקא כמו אור החכמה הרי מצד האור גם שם חכים לא נקרא מאחר שבחי' אור זה כלול ונכלל באור עצמות המאציל כמו שלהבת הקשורה כו' וכה"ג וא"כ איך עולה בשם דבר מה להיות נק' חכים כנ"ל אך מצד בחי' הכלי הוא שמוגבל להיות בתואר מציאת יש ודבר מה והוא מה שנתפס ונק' בשם חכים ומבין וכה"ג שיש מציאות שנק' חכמה וכן אור החסד כשנתפס בבחי' יש ודבר להקרות בשם חסד היינו בחי' הכלים שמגבילים ומתארים תואר מציאות יש ודבר מה וכמו כלי אור החכמה היינו כשהחכמה נתפסת בבחי' יש ודבר מה במציאות להיות נק' חכמה הוא בחי' הכלי של אור ההיולי דחכמה כמו שנאצל מן המאציל כנ"ל אבל אור החכמה אינו עולה בשם ותואר מציאות חכמה עדיין כנ"ל וכן כלי החסד היינו בחי' המגביל ומתאר תואר ומציאת שם חסד. אבל אור החסד כלול באור המאציל בלתי נתפס בתואר ומציאות שם חסד עדיין וכן הוא בכל בחי' הכלים של האורות כמו כלי הנצח וכלי ההוד וכה"ג וד"ל:

(מז) אך מעתה יש להבין מאין נמצא בחי' זו של הכלים להיות האורות נתפסים בבחי' יש ומציאות נפרד בפ"ע כו'. מאחר שמצד עצמן הרי הן כלולים באור העצמות. כשלהבת הקשורה כו' כטבע כל עלול שנכלל בעילתו ממש. וע"כ נק' ע"ס בלי מה. בלי מהות כלל כנ"ל. וא"כ איך יהיה נמצא בהן דבר ההפכי מטבע עצמן לגמרי. מן הקצה לקצה. מאחר שמצד עצמותן א"א להן להיות בבחי' יש ומציאות נפרד לעצמן כלל מטעם הנ"ל. אמנם הענין הוא שזהו מה שאמר בע"ח בכמה דוכתי בשרש התהוות בחי' הכלים של האורות. אינו מבחי' שרש ומקור אחד. עם שרש התהוות האורות. דשרש התהוות כל אור הרי הוא מבחי' הקו. אבל שרש התהוות הכלים המגבילים האור הנה הוא מבחי' סובב ומקיף הכללי שלפני בחי' הקו. שמשם דוקא נמצא בחי' השרש של התהוות הכלים. המגבילים ועושין לאורות בבחי' יש ודבר מה במציאות נפרד לעצמו כנ"ל שאם היה שרש התהוות הכלים דאורות ג"כ מבחי' הקו. שהוא בא בבחי' השתלשלות עו"ע כנ"ל. הרי לא היה יכול להיות בחי' הכלי המגביל לבחי' יש בפ"ע. אלא גם בחי' הכלי היה בטל ונכלל למעלה כמו האור ממש כו'. אבל לפי ששרש בחי' הכלים בא מבחי' מקיף הכללי שלפני הקו. הנה דוקא משם יוכל להיות בחי' הגבלת הכלי. להיות האורות בבחי' יש ודבר מה כנ"ל. ודוקא מבחי' הכאת האורות. דהיינו ע"י שבחי' אור מקיף הכללי הנ"ל שמכה ומאיר בפנימי שהוא בחי' הקו הנ"ל מקור כל האור פנימי כו' וד"ל:

(מח) ובאור הדבר הנה ידוע בפי' בחי' מקיף וסובב. שהוא אור עליון דעצמות א"ס. הבלתי בא בבחי' השפעה והמשכה של אור וחיות להתלבש בתוך העלול ממש הנקרא השתלשלות עו"ע. אלא רק מרחוק הוא מאיר על כל ההשתלשלות דאבי"ע. בבחי' מקיף וסובב בלבד. ומקיף לכולם בשוה ממש כמ"ש בע"ח. משא"כ בחי' הקו שנמשך אחר הצמצום דמק"פ. שבא בבחי' השפעת אור וחיות באבי"ע שזהו בחי' ממלא כ"ע כידוע משא"כ בסובב כ"ע. שאין האור המאיר מבחי' סובב. בא בבחי' התלבשות והשתלשלות עו"ע. דהיינו שלא ע"י בחי' השפעת אור ממנו. להתלבש בתוך ופנימית העלול אלא רק מרחוק בהעלם מאיר עליו מלמעלה. דהיינו כמו שאמר כי הוא צוה ונבראו. צוה בצווי מרחוק. ולא שצווי זה נתלבש ובא בתוך דבר המתהווה. אלא ע"י צווי זה ממילא נתהוו בבחי' יש. וכמ"ש ונבראו ממילא. ולא אמר ובראם. שפי' בורא הוא הממשיך אור וחיות ממש. כח פועל ידיו בנפעל כו'. אבל אמר ונבראו היינו ממילא שלא ע"י בחי' המשכת אור וחיות בפנימיות אותו דבר הנברא. ואעפ"כ יוכל הנברא להיות חי וקים במציאות ישותו זה. ע"י בחי' צווי זה דוקא. כי כל יכול הוא. ויכול להיות התהוות מציאות יש ודבר נפרד ממנו. שלא ע"י בחי' השתלשלות עו"ע ולהיות בבחי' יש ודבר דוקא משא"כ בחינת ההשתלשלות דעו"ע. הרי כל עלול נכלל בעילתו ואינו במציאות יש בפ"ע. מפני שנלקח מעצם העילה. לפי שהעילה משפיע וממשיך בחי' אור וחיות מעצמותו בתוך פנימית העלול. ומפני כן טבע העלול להדבק בעילתו. כי הוא עצם מעצמיותו ואינו בחי' נפרד ממנו כלל כנ"ל וד"ל:

(מט) וזהו ג"כ הטעם מ"ש בע"ח דבחי' התהוות הכלים. נמשך מבחי' מקיף הכללי שהוא בחי' סובב שלפני הקו. מפני שהוא המאיר שלא ע"י בחי' עו"ע כנ"ל. ע"כ כל יכול הוא. להיות ממנו דוקא בחי' צמצום הגבלת הכלים שהוא לעשות האור בבחי' יש ודבר במציאות נפרד בפ"ע. הפך טבע עצמותו. וכנ"ל בענין צוה ונבראו. שזהו בחי' התהוות היש של הנברא. שהוא נמשך מבחי' סובב בבחי' צווי ממילא דוקא. שלא ע"י בחי' השפעת עו"ע כנ"ל וד"ל (אך עדיין אינו מובן. איך יוכל להיות כח בכלי. לעשות הפך טבע האור מצד עצמו כנ"ל. אבל הענין הוא משום דשרש הכלים מבחי' מקיף שלפני הקו. הרי הוא למעלה מעלה מבחי' שרש האור. שהוא מבחי' הקו בלבד. ע"כ יש בכלי כח ותגבורת. להתגבר על בחי' טבע האור שלא יוכלל למעלה. אלא להביאו למטה להיות בבחי' יש ודבר כו'. וזה הכח לבחי' הכלים הוא נמשך מצד שרשם למעלה. בבחי' המקיף שהוא הגובר על בחי' פנימית דקו כו'. והיינו שא' בע"ח שהמקיפים מכה בא"פ וע"י הכאת המקיף בפנימי דוקא נעשה בחי' הכלים למטה כו'. שהוא ענין התגברות אור המקיף בהכאה זו להיות א"פ נמשך ונתפס בבחי' יש ודבר שזהו בחי' הכלים המגבילים האור כנ"ל אבל בלא הכאת אור המקיף בפנימיים רק מבחי' אור המקיף לבדו לא היה כל אור נתפס להיות בבחי' יש אלא דוקא מהכאת אור המקיף בפנימי דוקא. והיינו מבחי' הכאת האור דסובב. בקו שהוא בחי' ממלא כו'. וזהו כי הוא צוה כו'. מאחר שהבריאה היא בבחי' השתלשלות דעו"ע מבחי' הקו א"כ כדי שיהיה בבחי' יש צריך להיות נמשך מבחי' מקיף המכה ומאיר על הפנימיים דוקא כו' וד"ל:

(נ) והנה ראיה ברורה לענין הנ"ל שכל בחי' התהוות יש ודבר בפ"ע הוא מבחי' סובב ומקיף הכללי דוקא. הנה יובן ד"ז יותר ממה שאנו רואים בבחי' התהוות עולם השפל שלנו החומרי והגשמי בכל דצ"ח גשמיים שבו וגם בכל הברואים שבשמים וארץ וכל אשר בהם כו' בהיות ידוע שבי' מאמרות נבראו כל העולמות כו' וכמו על ידי מאמר יהי אור נברא האור מאין ליש ועל ידי מאמר יהי רקיע נברא הרקיע מאין ליש כידוע אמנם הנה מ"ש יהי אור ויהי אור יש בזה ב' מדרגות הא' בחי' הארת אור האלקי שמשפיע בחי' רוחניות אור וחיות האלקי והוא בחי' אותיות האלקיים דמאמר זה יהי אור ואותיות הללו דיהי אור הוא בחי' מקור החיות לבריאת האור כידוע אבל כל זה אינו אלא דוקא בחי' ההשפעה הרוחנית האלקית להיות התהוות האור מבחי' אין כו' אך מה שאמר ויהי אור הוא מדרגה שני' בפ"ע והוא מה שנתהווה האור במציאות יש ממש שזה נמשך מבחי' סובב דוקא שלמעלה מן הי' מאמרות כי התהוות גשמיות היש של כל נברא א"א שיומשך מבחי' האור וחיות הרוחנית האלקית המלובש במאמרות עצמן שהן בחי' המשכת חיות רוחני של כל הנבראים בבחי' ממלא כ"ע כנ"ל מאחר שאין ערוך כלל וכלל בין גשמיות לרוחניות ואין להם ענין שתוף וחבור בסוג כלל וא"כ איך יתהווה היש החומרי של מציאת האור מבחי' האותיות הרוחניים האלקיים דיהי אור וכה"ג אלא ע"ז אמר ויהי אור פי' מהות גשם האור נתהווה ע"פ צווי ה' הבא מבחי' סובב דוקא כנ"ל בענין כי הוא צוה ונבראו דצוה ונבראו זה היינו בכל פרטי המשכת אור האלקי שבאמצעות הי' מאמרות הוא צוה ונבראו להיות בחינת היש החומרי שלהם כי מהמאמרות לא נמשך רק בחי' חיות רוחני שלהם כנ"ל וע"כ נאמר ויהי כן בכל המאמרות. מפני שהוצרך להתהוות גשמיות היש שלהם להמשיך מבחי' סובב כו' וזהו ויהי כן כמו כי הוא צוה ונבראו לבחי' יש כו' והיינו שתיבת ויהי הוא שם הוי"ה חסר ה' אחרונה כי יו"ד במקומה בהיות כי המשכה זו היא מבחי' אין דסובב כו' וד"ל. וכן הוא בהתהוות כל גשם מן הרוחני למטה שבודאי א"א שימצא הגשם מן הרוחני מאחר שהרוחני מושלל לגמרי מגדר וסוג הגשם ואין להם חבור ויחוס ערך להיות הסתעפות מזה לזה כשאר עו"ע וא"כ מאין יכול להיות התהוות מהות גשם הצומח דעשב ואילן מן בחי' הרוחני דמזלות או כח הצומח שבארץ שמצמיח ע"י מאמר תדשא הארץ שמלובש בו מאחר שא"א לומר שהרוחני יוליד ויצמיח גשמי אלא בהכרח לומר שהתהוות גשם הצומח דעשב ואילן הוא בא מלמעלה מבחי' הרוחנית דכח הצומח כו' דהיינו מבחי' המקיף וסובב כו' אבל מבחי' הרוחנית דכח הצומח לא נמשך רק בחי' חיות רוחנית של העשב והאילן בלבד כנ"ל בענין המאמרות וכה"ג יובן בכל הנבראים הפרטים בכל פרטי חלקי דצ"ח וד' יסודות הגשמיים שהתהוות גשם מהותן נמשך מבחי' סובב כו' שהוא למעלה מבחי' מקור האור והחיות רוחנית שלהם שאינו רק מבחי' ממלא שהן בחי' המאמרות בכלל וד"ל:

(נא) אך עדיין יש להבין איך יתכן להיות בחי' התהוות כל יש גשמי מבחינת סובב דוקא מאחר שלגבי בחי' סובב שוה רוחנית וגשמית ממש וכמ"ש בע"ח דבחי' מקיף הכללי הוא מקיף לד' עולמות דאבי"ע בשוה ממש וא"כ בחי' ראשית האצילות שהו' בחי' ח"ע עם סוף העשי' כמו התהוות גשם הצומח והדומם שוין לפניו ממש כו' ולפ"ז איך נאמר שבחי' הארת הסובב נמשך בכל פרטי התהוות יש עד התהוות יש דדצ"ח שבעה"ז כו' אמנם הנה התירוץ לזה הוא מני' וביה דאדרבא היא הנותנת דמשום שבחי' סובב זה הוא מובדל ומרומם בערך מכל ההשתלשלות עד ששוה לפניו ראש וסוף כנ"ל ע"כ כל יכול הוא להיות ממנו בחי' התהוות דבר יש גשמי ג"כ כי יוכל להיות ממנו התהוות דבר בדלוג הערך ביותר מאחר שנבדל ומרומם מהכל וע"כ נק' כל יכול כו' וד"ל. ובאור ד"ז הנה ידוע בענין אין ערוך לך כו' שזהו במה ששוין לפניו ראש וסוף ממש בהשוואה אחת כמו בחי' ח"ע שנקרא ראשית כל האצילות וסוף העשיה הגשמית שוין ממש בערך א' לפניו שאם יש לבחי' הח"ע יותר קרוב הערך קצת לגבי' מסוף העשיה שרחוק בדלוג הערך יותר מצד שח"ע היא ראש האצילות הרוחני והעשי' היא סוף כל המדרגות כו' א"כ ה"ז בבחי' ערך ושייכות עם בחי' ההשתלשלות דממלא בבחי' ראש וסוף אלא בהכרח לומר ששניהם בשוה אין ערוך להם בתכלית הריחוק וא"כ הרי כמו שהתהוות היש הגשמי הוא בא בדילוג וריחוק הערך מבחי' סובב כמו"כ ממש בחי' התהוות ח"ע דאצי' בא בדלוג ורחוק ערך מבחי' סובב שא"א לומר שבחי' ח"ע אינו בא בדלוג וריחוק הערך כ"כ להיותו בבחי' ראש בהשתלשלות שא"כ יפול בו בחי' ערך לגבי בחי' סובב ואין זה כפי האמת בענין אין ערוך לך שכולם בשוה אין ערוך אליו דהיינו שבשמים ממעל אין עוד ממש כמו מתחת לארץ אין עוד שהרי אמר אין עוד לשניהם בשוה כמ"ש בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד ובשמים ממעל היינו עד רום המעלות שהוא בבחי' ראשית הכל כו' עד על הארץ מתחת בסוף העשיה שניהם שוין בענין הבטול דאין עוד שזהו ענין אין ערוך לך כו' וד"ל. וא"כ לפ"ז כמו שיכול להיות התהוות החכמה הרוחנית בבחי' יש בדלוג הערך כמו"כ יכול להיות התהוות יש הגשמי דעשיה מבחי' סובב ג"כ באותו הענין ממש ולמה יפלא יות' על התהוות יש דעשיה מבחי' סובב מהתהוות ח"ע מאחר ששניהם שוין כי הגם שהחכמה נבדל בערך המעלה לגבי העשיה היינו מצד בחי' ההשתלשלות שזה ראש וזה סוף משא"כ לגבי מהו"ע שניהם שוין בדלוג הערך מאתו ית' מאחר שהתהוות שניהם הוא בא שלא ע"י בחי' עו"ע ממהו"ע אלא כי הוא צוה ונבראו כנ"ל וזהו התירוץ על הקושיא דלעיל דמשום שהוא מקיף לד' עולמות בשוה אדרבה היא הנותנת לומר שיוכל להיות ממנו התהוות יש דעשייה בענין דלוג הערך ביותר מאחר שגם בחי' ח"ע דאצילות בא מאתו ג"כ בבחי' דלוג הערך ביותר באותו ענין שמתהווה יש גשמי לפי ששניהם שוין לפני מהו"ע כנ"ל וד"ל:

(נב) ואחר כל הנ"ל יובן בשרש ענין בחי' לבוש מל' הנ"ל. דהנה ידוע שבחי' הארת הקו והחוט הנמשך מאור א"ס. הוא הנמשך מבחי' מלכות דא"ס. בחי' האחרונה. שבו הוא שמתלבש בבחי' הקו הזה. הנמשך אחר בחי' הצמצום הראשון הנקרא מק"פ וחלל כו'. ונמצא שבחי' הארה זו ממל' דא"ס. שלאחר הצמצום דמק"פ נקרא רק הארה דהארה. לגבי עצמות אא"ס כמו שהוא קודם הצמצום דמק"פ כו'. וז"ש כי עמך מקור חיים באורך נראה אור כידוע וזהו הנקרא בחי' ממלא כ"ע בכללות כל ההשתלשלות דאבי"ע. לפי שמבחי' אור זה נמשך האור והשפע בכל עולם ועולם לפי ערך קבלתו כו'. ע"פ מאמר קו המדה. עד שבא בבחי' הגבלת אורות בכלים בציור פרצוף אדם. שזהו בחינת אדם דאצילות בכלל (ובחינת אדם זה יש בו מדרגות חלוקות. כשהוא בבחינת הקטנות נקרא ז"א. וכשהוא בבחי' הגדלות נקרא א"א כידוע. וכשהוא בבחינת הגדלות יותר. נקרא א"ק כו'. וג' מדרגות הן. אדם דבריאה. אדם דיצירה כו' כמ"ש במ"א). והנה בבחי' פרצוף אדם יש בו בחי' ראש ותוך וסוף וימין ושמאל ואמצעי כו'. כי בחי' המוחין חב"ד נקרא חכמה שבראש: שבהן בחינת אור וחיות גדול מכל מה שלמטה הימנו. ולמטה הימנו בחי' המדות חג"ת שבלב ונקרא גופא ותרין דרועין שזהו ימין ושמאל ואמצעי כו'. ולמטה יותר בחינת נה"י תרין ירכין כו'. והן ד' העולמות דאבי"ע בכלל אצילות חכמה בריאה בינה כו'. וגם בחי' הכתר דאדם דאצילות. הוא בכלל ציור פרצוף אדם רק שהוא למעלה על כל האורות להיות כי בחי' הכתר הוא כמו העטרה על הראש. והוא בחי' גלגלתא וקרקפתא. שהיא בבחי' כלי עכ"פ רק שהוא בחינת כלי לאור הרצון העליון שלמעלה מבחי' המוחין דחב"ד כו' כידוע אבל נקרא גלגלת דאדם ה"ז בציור אדם דוקא משא"כ למעלה מבחי' הקו הזה שנמשך בציור אדם שם נא' כי לא אדם הוא בציור ראש וגלגלתא ומוחין ומדות כו' אלא הוא בחי' אור פשוט בתכלית והוא בחי' עצמות אא"ס שלפני הצמצום הנקרא מק"פ שנקרא עיגול הגדול המקיף לכל החלל ומק"פ עם בחי' הקו שנמשך משם מראש לסוף בשוה ממש כי קמיה שוין ראש וסוף ממש כנ"ל באריכות וד"ל:

(נג) וזהו בחי' לבוש מל' כמו עטה אור כשלמה ולבוש ממש וכמ"ש ה' מלך גאות לבש כו' דהיינו שנמשך אור מבחי' מקיף וסובב הגדול שלפני הצמצום דמק"פ הנ"ל בבחי' לבוש מקיף להלביש על בחי' כתר ומו"ס דא"א הנ"ל עד"מ אדם שמתעטף בטלית ע"ג ראשו שמשים הטלית על הראש. שאז גם העטרה שע"ג ראשו מוקפת מן הטלית מאחר שהטלית מקיפו מראשו לרגליו הרי גם עטרה שבראש בכלל והיינו בחי' הארת א"ס שלמעלה מבחי' אדם לגמרי כנ"ל שנעשה בבחי' מקיף ממעל לראש וגלגלתא דא"א גם לבחי' עטרה שע"ג הראש כו' מפני שבחי' מקיף זה מקיף לד' עולמות בשוה כנ"ל כמו שהוא בעצמו לפני הצמצום דמק"פ שמקיף את כל החלל שבו הקו כו' וממנו ג"כ בא בחינת הכאת אור מקיף בפנימי. להיות מזה בחי' התהוות הכלים המגבילים את האור להיות בבחינת יש כו' וגם כל בחינת התהוות יש גשמי הוא בא מבחינת סובב זה דוקא. מפני שהוא מובדל בערך מהכל ושוה לפניו ראש וסוף כנ"ל באריכות וד"ל ואע"פ שמבואר למעלה בבחי' גלגלתא וכתר שהוא ג"כ בבחי' מקיף אבל אינו רק בבחי' מקיף בדרך פרט שזהו לגבי החכמה והמוחין המכוסים ונעלמים בפנימיות שבגלגלתא שהוא בחינת מו"ס הנ"ל אבל לגבי בחינת העצמות דאא"ס שנקרא לבוש מלכות הרי גם בחי' כתר שבגלגלתא מכלל בחי' ציור אדם שהוא אור מוגבל בכלי עכ"פ כנ"ל. אלא שמ"מ יש בו מבחי' התחתונה שבעצמות המאציל וכידוע שבחינת אור הכתר בכלל הרי הוא בחינת ממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו מבחינת התחתונה שבמאציל שזהו בחי' גלגלתא דא"א בחי' רצון העליון ששורה בו הארת סובב הכללי ובחי' מו"ס דא"א הוא שרש הנאצלי' כו' וד"ל:

(נד) וזהו יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך פי' בחי' לבוש. המקיף אל כל בחי' אדם העליון. ממעל לראשו עד בחי' רגליו בהשוואה אחת והיינו בחי' המשכת אור מבחי' עצמות אא"ס שלפני הצמצום כו' ובחינת לבוש מלכות זה יביאו למעלה ע"י אתדל"ת בבחי' ביטול הרצון לבעל הרצון דוקא שנקרא רעוא דכ"ר כו' והוא ע"י שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כנ"ל נעשה דוקא בבחי' עשיה בפ"מ וכנ"ל דשרש בחי' העשיה נמשך מבחי' סובב דוקא ודוקא ע"י בחינת קיום המצוה בבטול רצון דוקא מפני שבטול עצמי זה שלמעלה מן הטעם מגיע למעלה בשרש ומקור הראשון דהיינו בחי' לבוש מלכות הנ"ל שמאיר בגלגלתא כו' כנ"ל ואח"כ אמר ואשר נתן כתר מלכות בראשו שהוא בחי' עטרה שעטרה לו אמו כו' כעטרה ע"ג הראש. שהיא למטה מבחי' לבוש מל' והוא בחי' כתר עליון תר"ך עמודי אור שהן בחי' תרי"ג ארחין דגלגלתא כו' המלובש במצות מצד עצמן כשהן עשוין מדברים גשמיים שנמשל לאבנים טובות שבעטרה כמ"ש למעלה (אך למעלה מבואר בכ"ז להפך דבחי' לבוש מלכות למטה מבחי' כתר מל' שלבוש מל' הוא מבחי' המצות עצמם טרם שמקיימין אותם משום דסוף מעשה שהוא הרצון המלובש בדברים גשמיים עלה בתחלת המחשבה להיות אנא אמלוך שזהו רק בחי' מלכות דא"ס כו' אבל קיום המצוה כמו בבטול דנעשה כו' מעורר למעלה בחי' כתר דמל' דא"ס זה והוא בחי' העטרה ע"ג הראש שזהו נח"ר לפניו שאמר כו' וזהו ואשר נתן כתר מלכות בראשו שהוא למעלה מבחי' לבוש מל' כמ"ש למעלה באריכות) ובכ"ז מובן בתוס' באור בשרש ענין ההפרש בין תורה למצות הנ"ל שיש מעלה בזה מה שאין בזה דהיינו מצד הארת סובב הכללי ששורה בגלגלתא שהוא בחי' רצון העליון שבמצות ה"ז למעלה משרש התורה שהוא בבחי' מו"ס שאין שם הארת סובב זה בגלוי כ"כ רק ע"י צמצום ודלוג גדול כמ"ש והחכמה מאין כו' אבל מעלה יתירה יש בתורה בשרשה במה שהיא בבחי' פנימית ולא בחצוניות כנ"ל וד"ל ומעתה הנה יש להבין בשרש ענין וסוס אשר רכב עליו המלך שזהו מ"ש במ"ת כי תרכב על סוסיך כו' וגם להבין שרש ענין מאמר רז"ל בליליא מאי קא עביד קודב"ה רוכב על כרוב קל שלו ושט בח"י אלף עלמין שנא' רכב אלקים רבתים כו' א"ת שנאן אלא שאינן דהיינו שחסר ב' אלפים כי הנה ח"י אלף עולמות הן בבחינת גבול והוא בבי"ע ושרשן הוא נמשך מבחי' האצילות ושם הוא בחי' ח"י חוליות שהן ח"י ברכאן דצלותא שהן בחי' המשכות עליונות מאצילות לבי"ע ע"י הכריעה שכורע בברוך אתה הוא שנמשך בחי' שם הוי"ה שבאצילות להיות הוי"ה אלקינו בגלוי מאין ליש בבי"ע שהן ח"י אלף עולמות ואמנם שרש הראשון של המשכות הללו דח"י חוליות הוא בבחי' המוחין עליוני' שבראש שהוא בחי' חכים ולא בחכמה ידיעא מבין וכו' וזהו ע"י הכריעה בכפיפת הראש שכופף תחלה שזהו בחי' המשכת חכמה מוחא ואח"כ ממילא נמשך בחי' ח"י חוליות שבהן הולך ועובר חוט א' מן המוח שבראש כו' עד בחי' הירכין ששם חלש כח החוט הזה כו' וגם שם אין כפיפה כמו בח"י חוליות אבל אמנם ע"י נמשך ונשפע כל שפע אור הנמשך ונק' בחי' נצח והוד שהן בחי' כלי ההשפעה והוא ענין ג' ברכות אחרונות רצה ומודים כו' כידוע בכוונת הש"ע וד"ל. והנה כאשר נשפע ונמשך מאצילות לבי"ע אזי מבחי' ח"י ברכאן שבאצילות נמשך ומתחלק לח"י אלף עולמות כי כל א' וא' מתחלק לאלף מדרגות בבוא האור והשפע מאצילות לבריאה שהרי בי"ע הן בבחי' הגבול לגבי אור האצי' וע"כ א"א שיקבלו המלאכים הארת אור האצילות כמו שהוא באצי' אלא ע"י שיתחלק האור לאלף ונמצא מלאך א' מקבל רק חלק האלף שאם יקבל יותר מכפי המדה יתבטל מציאותו לגמרי כענין הושיט אצבעו קטנה ביניהם ושרפם כידוע וד"ל:

(נה) והנה בחי' אור ההמשכה וההשפעה הזאת מח"י ברכאן דאצי' בבי"ע הוא ע"י בחי' כרוב קל כמ"ש רוכב על כרוב קל שלו ושט בח"י אלף כו' פי' כרוב כרביא שהוא אדם קטן כידוע בדברי רז"ל כתי' פני הא' פני הכרוב ופני הב' פני אדם כו' היינו פני כרוב היינו פני אדם אפי רברבי ואפי זוטרי שאפי זוטרי הוא בחי' הכרוב כרבי' ואפי רברבי הוא מ"ש ועל דמות הכס' דמות כמראה אדם עליו כו' והענין הוא דמה שאמרו הקב"ה רוכב כו' הוא בחי' אדם הגדול דאצי' בחי' אפי רברבי בבחי' מוחין דגדלות שאא"ס מאיר שם בגלוי יותר כו' ובחי' אדם הקטן שנק' כרוב כרביא אפי זוטרי היינו בחי' מט"ט דבריאה ששמו כשם רבו כו' בבחי' מוחין דקטנות ונק' נער כמ"ש נער הייתי כו' והוא בחי' כרוב קל שלו שע"י נמשך השפע לח"י אלף עולמות כנ"ל ובאור הדברים הנה פי' אדם היינו בחי' שם מ"ה בגי' אדם והוא שם מ"ה במלוי אלפין דאיהו אורח כל האצי' כו' דהיינו שע"י דוקא הוא בחי' החבור והתכללות של כל האורות העליונים זע"ז ע"י שנמשך בחי' תוס' גלוי אא"ס בבחי' שם מ"ה זה וכל בחינת תוס' גלוי אור עליון ממשיך בחי' בטול עד שגם ההפכיים ומנגדים זע"ז יתאחדו ויתחברו יחד כי נתבטל כ"א ממציאותו ואינו מרגיש א"ע כלל וע"כ יכול לסבול גם הפכו ומנגדו כי מה שלא יוכל לסבול הפכו היינו מפני בחי' ההתפשטות ישותו כו' וכמשל שני שרים מנגדיים כאש ומים בבואם לפני המלך מפני אימת רוממות המלך שגבוה מאד משניהם יחדיו יתבטל כל א' מישותו ויסבול הפכו והיו לאחדים ממש וכמו"כ בענין עושה שלום במרומיו בין מיכאל וגבריאל שר של אש ושר של מים ואין מכבין זא"ז מפני בחי' תוס' גלוי אור האלקי עליהם שלמעלה משניהם שממשיך בחי' בטול גדול בהם עד שיתאחדו ואין מכבין זא"ז כלל:

(נו) וכמו"כ יובן בענין בחי' שם מ"ה דאצי' שהוא בחי' כח מה דחכמה בחי' הבטול הגדול מפני שראשית גלוי אא"ס הוא בחכמה דוקא וע"כ בחי' שם מ"ה זה הוא ארח כל האצילות להיות בחי' ההתכללות והחבור בע"ס דאצילות גם בהפכיים כמו חו"ג לאכללא ימינא ושמאלא כו' גם להחליף כל אור בכלי המנגד שלו כמו אור החסד בכלי הגבורה כו' משום דאנת הוא דקשיר לון ומיחד להון כו' והיינו ע"י בחי' תוס' גלוי אא"ס בשם מ"ה זה שעי"ז נמשך בחי' בטול גדול וממילא הם מתכללים ומתיחדים זע"ז כו' וזהו ע"י שם מ"ה שהוא במלוי אלפין דוקא כי הנה האלף שרשו בחכמה כמו ואאלפך חכמה ותמונת אות הא' הנה כולל ב' מיני חכמה חכמה עלאה והיינו בחי' היו"ד שע"ג הוי"ו שבאלכסונו וח"ת שהוא היו"ד שתחת הוי"ו שזהו בחי' יח"ת ויח"ע והוי"ו שבאמצע מתחברים בו ב' היודי"ן דח"ע וח"ת שהן כמו ב' הפכים ממש שהרי בחי' ח"ע מאין תמצא בבחי' בטול לאין ובחי' ח"ת הוא הפך זה שהרי מבחי' ח"ת שנק' חכמה שבדבור נמשך ההשתלשלות מאין ליש דוקא כמ"ש כלם בחכמה עשית כו' ולחבר ח"ע בח"ת היינו ע"י בחי' הוי"ו שהוא אמצעי ביניהם לחברם יחד והוא עיקר ענין תמונת הא' שזהו בחי' א' דאדם שהוא בחי' החבור וההתכללות דב' יודי"ן דח"ע וח"ת וע"כ הוא ארח כל האצילות בבחי' ההתכללות בפרט כו' וז"ש דעד דלא הוה מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין כו' אלא ע"י בחי' מתקלא שהוא שם מ"ה עיקר התיקון חזרו להיות פב"פ ביחוד והתכללות זע"ז כו' וד"ל:

(נז) והנה כתיב מה שמו ומה שם בנו מה שמו היינו בבחינת המוחין עצמן דחב"ד ששם הוא עיקר בחי' תוס' גלוי אא"ס ומבחי' המוחין דחב"ד נמשך ההארה ומתפשט גם במדות חג"ת ונק' מוחין דז"א כידוע וזהו ומה שם בנו כו' והיינו בחי' אדם קדמאה אור אבא ואדם בתראה בחי' ז"א כו' והוא בחי' אדם בפרצוף שלם במוחין ומדות ונק' בחי' מוחין דגדלות בבחי' אפי רברבי הנ"ל שהרי בחי' מוחין דחו"ב נמשך גם במדות דז"א בתכלית הגדלות כמו בזקן בהיותו בן ע' שנה שנק' זקן שקנה חכמה ונק' ישראל סבא דדעתוהי סתים כו' בבחי' ח"ס כו' וכמאמר רז"ל בשעת מ"ת נדמה להם כזקן כו' שבחי' המוחין הן עיקר והארת בחי' הבטול בהן בתכלית כמו עד"מ הזקן שהוא מיושב בדעתו ביותר משום דמוחין שלו שקיט ושכיך כחמר טב על דורדיי' כו' מפני עוצם גדלות החכמה במקורה כו' ומפני זה נמשך בחי' גלוי אא"ס במוחין דגדלות דאדם הגדול זה ביותר אבל בבחי' אדם הקטן שהוא בחי' נער מטט' אפי זוטרי כרביא הנ"ל היינו בחי' אדם שהמוחין שלו הן בבחי' הקטנות ביותר כמ"ש לפי שכלו יהולל איש כערך שכל התנוק והרביא שהוא קטן ביותר לגבי שכל הזקן ואדם הגדול וע"כ ממילא גם מדותיו בקטנות מאד לגבי מדותיו של אדם הגדול מפני הארת קטנות השכל במדותיו משא"כ בגדול שגדלות השכל מתפשט גם במדותיו כו' ומפני זה גם בחי' הבטול הנמשך ע"י בחי' מוחין דקטנות הללו אין לו ערך לגבי בחי' הבטול שבמדות ומוחין דאדם הגדול וממילא אין בחי' ההתכללות והיחוד במוחין ומדות דאדם דקטנות כמו במוחין ומדות דאדם דגדלות וע"כ בבחי' מוחין דגדלות מתגלה אא"ס בגלוי רב ומאיר אור גם במדות משום דלפי שכלו יהולל איש כנ"ל ואז ממילא יש בחי' התכללות ביותר גם במדות דאדם הגדול כנ"ל בענין שם מ"ה דאיהו ארח כל האצילות בפרטי פרטיות כו' משא"כ בבחי' נער מט"ט דבריאה שנק' רביא שמפני קטנות המוחין והמדות אין ההארה מאא"ס שבאצילות בא שם רק בבחי' הצמצום ביותר ע"כ ממילא אין שם בחי' ההתכללות והחבור בין ב' הפכים כמו באצילות ומ"ש עושה שלום במרומיו כו' היינו רק שאין מכבין זא"ז שסובלין זא"ז אבל לא שנכללים ומתאחדים ממש כיחוד והתכללות האמתי שבמדות דאצי' כו' וד"ל:

(נח) וזהו ענין מט"ט שנק' נער כמ"ש נער הייתי וגם זקנתי כו' ששמו כשם רבו שהוא בחי' אדם העליון דאצי' כידוע דבחי' ו"ק דאצי' מתלבשים בו"ק דבריאה שהוא מט"ט והיינו שהקב"ה רוכב על כרוב קל כו' בחי' מט"ט זה שע"י נמשך השפע לכל המלאכים והעולמות שהן ח"י אלף עולמות ומה שמתחלקין לח"י אלף היינו ג"כ מפני שבבחי' הקטנות מתחלק לחלקים רבים יותר דהיינו מה שבבחי' הגדלות דאצי' הוא רק אור א' מתחלק למטה בבחי' הקטנות דנער כו' לאלף והיינו שע"י בחי' כרוב קל זה שט בח"י אלף כו' והיינו דוקא בלילה כמ"ש בליליא מאי קא עביד רוכב כו' כי ביום חסד אל שהוא מדת יום שבאצי' בבחי' מוחין דגדלות דחב"ד ומדות דאדם הגדול והיינו מ"ש ג"ש ראשונות הקב"ה יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן כו' אבל בליליא הוא בחי' הקטנות דמל' כשמסתתרת למטה מטה שאז הוא ע"י בחי' כרוב קל להשפיע למלאכים דוקא כי ביום הוא זמן שפע לנשמות דוקא שהן מבחי' אדם העליון וע"כ ביום דוקא כל ענייני האדם בג' תפלות ובמזון סעודותיו בקר וערב ובעסק פרנסתו כו' משא"כ המלאכים כל עניינם הוא בלילה דוקא ולא ביום כמו שיר שלהם הרי או' בלילה דוקא וגם זמן שפע מזונם מלמעלה הוא בלילה כי נזונים ע"י בחי' המל' שמבררת ברורים בלילה להמציא טרף ומזון למלאכים כמ"ש ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה אלו המלאכים וחק לנערותיה הן בחי' היכלות כו' וע"כ אמרו שהקב"ה רוכב על כרוב קל שלו בלילה דוקא להשפיע שפע למלאכים שהן ח"י אלפים עולמות כמ"ש רכב אלהים רבתים כו' לפי שמקבלים מבחי' מט"ט ב"פ ט"ס דא"י ואו"ח גי' ח"י כמ"ש חי חי הוא יודוך. ח"י ברכאן דאצי' וח"י דמט"ט כמ"ש כי שמי בקרבו רק שבא בו שם הוי"ה בבחי' הקטנות מאד וע"כ חסר בו ב' אלפין שהן ב' אלפין דואאלפך חכמה אאלפך בינה כו' שהוא בחי' הכתר שהוא מקור בחי' הגדלות דחכמה וע"כ נקרא מט"ט (ויש הפרש בין מיט"ט ביו"ד שהוא בריאה ובין מט"ט בלא יו"ד שהוא ביצי' כמ"ש במ"א) וז"ש שנאן שאינן שנשארים בהעלם ואין למעלה כו' אבל כמו שהוא למעלה באצי' נק' רכב אלהים רבתים. י"ס דא"י וא"ח בשלימות הארת הכתר בחכמה וכמ"ש במ"א בענין עשרים גרה השקל כו' וד"ל):

(נט) אך כ"ז שהשפע נמשך דרך בחי' כרוב הנ"ל היינו דוקא מאצי' לבי"ע שהוא בבחי' רוחניות השפע עדיין להיות מזון וחיות למלאכים עליונים דבי"ע ה"ז ע"י בחי' נער מט"ט בחי' אדם רק שהוא אדם קטן כרביא בחי' הקטנות דמוחין ומדות אבל הוא בבחי' פרצוף אדם במוחין ומדות כו' כי בחי' גדלות המוחין דח"ע עכ"פ מאיר גם בו רק שמצומצם בו ביותר כמשל הנער ששכלו ומדותיו קטנים כנ"ל אבל בחי' ההמשכה וההשפעה היורדת למטה מטה בהגשמה גמורה כמו בעוה"ז השפל החומרי שהוא למטה מטה הרבה מבחי' ח"י אלף עולמות הרוחני' הנ"ל הנה זה נמשך ע"י בחי' סוס דוקא וכמו שראה זכריה במרכבה סוסים אדומים וסוסים שחורים כו' שהוא בחי' כחות ההשפעה שנמשך ע"י לעוה"ז השפל להתלבש בגשמיות ממש כמו בני חיי ומזוני הגשמיים וכל הברכה והשפע הגשמי' בדצח"מ וארמ"ע כו' והיינו וסוס אשר רכב עליו המלך עד"מ הסוס בגשמיות שכחו גדול יותר מן האדם ע"כ יכול לישא את הרוכב למקום רחוק ביותר שלא יוכל להגיע שם בעצמו כלל וגם מרוצתו גדול' הרבה יותר ממרוצת האדם מפני גבורת כח הסוס כידוע. וכמו"כ יובן למעלה בבחי' ירידת אור השפע מרוחניות וגשמיות בעוה"ז השפל שהוא ע"י בחי' גבורת סוס העליון שיוכל להוריד השפע וחיות הרוחניות למטה מטה כ"כ עד עולם הגשמי הזה שזהו בבחי' מרוצה בכח גדול שאין זה בכח אדם כלל דהיינו שאין זה ביכולת בחי' כרוב נער מט"ט הנ"ל שא"י להוריד בעצמו כ"כ למטה מטה רק מאצי' לבי"ע בבחי' הרוחניות בלבד כנ"ל אבל לא בעשיה גשמית כ"א שולח השפע ע"י בחי' מרכבה דסוסים עליונים שהן כמו מרכבות סוסים שראה זכריה הנביא שמוליכים בחי' שפע עליונה לע' שרים שלמטה כו' וזהו כי תרכב על סוסיך מרכבתיך ישועה שבחי' מרכבה דסוסים היו גם בזמן מ"ת וע"ז אמר דוקא וסוס אשר רכב עליו המלך כנ"ל דהנה אמר רכב אלקים רבתיים כו' אד' בם סיני בקדש ולכאורה אין זה שא' סיני בקדש שייך לענין רישא דקרא רכב אלהים כו' אך הענין הוא שכש' שנמשך למלאכים עליונים שהן ח"י אלף עולמות מבחי' רכב אלקים בחי' כרוב קל הנ"ל כך אדנ"י בם סיני בקדש דהיינו ע"י בחי' אור דשם אדנ"י המצומצם במרכבה דפני אריה כו' נמשך מהם למטה מטה לבא האור והשפע בעשיה גשמית והוא ענין בחי' ההמשכה האלקית ממש שנתלבש ובא בעשיה גשמית בעוה"ז השפל בבחי' גלוי קולות וברקים וענן כבד ואש להמשיך התורה בעשיה גשמית לא תרצח כו' וכמו לעשות המשכן בדברים גשמיים כיריעות וקרשים גשמיים שיהיה גלוי אלקות ודברים גשמיים כ"כ ה"ז ע"י בחי' מרכבה דסוסים דוקא כמו שהתלבשות אור העליון בעוה"ז בהשפעת הגשמיי' הוא ע"י סוסים מטעם הנ"ל כמו שגבורת הסוס גשמי גדול מגבורת האדם להוליך למקום רחוק כו' וזהו כי תרכב על סוסיך בשעת מ"ת מרכבותיך ישועה שיש בהן כח ואור גדול ביותר מאור הנמשך ע"י בחי' אדם שהוא ע"י בחי' כרוב נער מט"ט הגם שנא' בו כי שמי בקרבו כנ"ל וד"ל:

(ס) אך עדיין יש להבין הא גופא למה יש גבורה וכח בסוס יותר מאדם שע"י יוכל אור העליון לירד מטה מטה כ"כ כו' אמנם שרש הדברים הוא לפי שגי' דסו"ס הוא ב"פ ס"ג והיינו בבחי' ס"ג שלמעלה משם מ"ה כי בחי' שם מ"ה הוא בבחי' אדם וכנ"ל בא' דאדם שהוי"ו שבו מחבר יו"ד העליון ויו"ד התחתון והיינו אלף ואאלפך חכמה שזהו בבחי' חכמה הבאה בבחי' גלוי מאין וכמ"ש והחכמה מאין תמצא בבחי' נקודה דיו"ד ויו"ד זה מתחבר למטה בח"ת יו"ד התחתון חכמה תתאה כמ"ש פיה פתחה בחכמה כו' משום שנעוץ תחלתו בסופו חכמה בראש עם חכמה בסוף רק שחכמה שבראש נק' אדם גדול וח"ת שבדבור בלבד נק' אדם קטן בחי' כרוב כו' אך כ"ז במה שכבר בא האור והשפע מן ההעלם דכתר לחכמה שנקרא אלף דאדם כו' ואמנם בחי' אור הנעל' בכתר שלא בא עדיין בגלוי בחכמה זהו הנקרא פלא שנפלא ונעלם מלבא בגלוי כלל גם בבחי' נקודה דיו"ד כו' ואז א"א להיות תמונת אלף כלל רק התמונה הוא אות הס' שהוא עגול וסתום מכל צד שמורה על בחי' הפלאת האור למעלה בעצמותו בלתי יבא למטה כלל (וכמ"ש במ"א בענין ס' ומ"ם שבאפרסמון כו') וכמו שבחי' פלא זה הוא למעלה בעצמות כמו"כ גם בבואו למטה הוא סתום ונעלם והוא מ"ש אתה אל מסתת' ובחי' הסתר זה הוא באותיות הטבע כו' וזהו ס' הב' דסוס אמנם הוי"ו שבאמצע הוא המחבר לבחי' הסתר והעלם העליון העצמי דס' הא' לבחי' הסתר והעלם שלמטה שהוא בחי' הסתר גמור שהוא ס' הב' והיינו ב"פ ג"ס שהוא לאחר ירידת האור למטה בהסתר והגשמת אותיות הטבע ושרשו ב"פ ס"ג כמו שהיה קודם השבירה בבחי' ס"ג דתהו שהיו כולם בבחי' הכתרים כו' וזהו עיקר ענין גבורת הסוס שממשיך מפלא העליון למטה מטה במדרגות התחתונות ששם בחי' הסתר אלקות בתכלית כנ"ל כי כמו שוי"ו דאל"ף מחבר לב' יודי"ן דח"ע וח"ת כמו"כ וי"ו דסוס מחבר מהעלם האור דח"ע שבבחי' כתר למטה מטה בסתר המדרגות וע"כ בחי' גבורת הסוס יותר מגבורת כח האדם דשם מ"ה במלוי אלפין שיוכל להוריד אור עליון למטה מטה כ"כ וממקום עליון ביותר אך לא ע"י הסוס לבדו כ"א ע"י הרוכב עליו שהוא בחי' אדם שם מ"ה משום דבחכמה אתברירו כו' ואע"פ שהמרוצה עצמה היא של הסוס מ"מ צריך לרוכב שירכב עליו וגבורתו הוא שמוליך את הרוכב למקום רחוק כו' וזהו כי תרכב על סוסיך במ"ת שבחי' אדם הגדול דאצי' רוכב על בחי' הסוסים שגבורתם להמשיך מלמעלה מבחי' החכמה למטה ביותר וע"כ מרכבתיך ישועה בחי' שע"ה נהורין דהאר' פנים דא"א שלמעלה מן הח"ע כו' כידוע ופי' ישועה הוא ג"כ לנצח את השונא במלחמה אך כתיב סוס מוכן למלחמה ולה' הישועה דוקא וכמ"ש לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה שכולל בזה גבורת הסוס הנ"ל עם רוכבו שהן שוקי האיש כמו רוכב על כרוב כו' כ"א את המיחלים לחסדו חסדו ממש כי חפץ חסד הוא מעצמו לבלתי ידח ממנו נדח כו' שבזה מתברר יותר כל הניצוצות שנפלו בנוגה ולא יחפוץ במלחמ' דסוס ורוכבו לברר ברורים כו' כמ"ש סוס מוכן למלחמה אבל לה' הישועה דוקא הגם שמושיע ע"י סוס ורוכבו אבל אין הישועה מצד עצמם כ"א לה' הישועה וכמ"ש שקר הסוס לתשועה כו' אך הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו דוקא וד"ל ולע"ל כתיב ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה' וארז"ל כל מה שהסוס רץ ומצל יהיה קדש לה' כו' שהוא ענין הברורים שע"י בחי' מרכבה דסוסים כמו שראה זכריה כו' בסוף שיהיה תשלום הברור ע"י וזהו שיהיה כל מה שהסוס רץ כו' וכ"ז מפני שצריך להמשיך האור ממקום עליון ביותר כשבא למטה מטה ביותר כידוע שבמקום חשך צריך אור גדול יותר וגם כאן כדי שירד האור למטה מטה ביותר בעשיה צריך להיות מאור עליון ביותר לפי שכל הגבוה גבוה יותר יותר יוכל להשפיל א"ע כו' וכמשל האבוקה הגדולה שמאיר' למרחוק יותר כו' ע"כ א"א לבא השפע בעשיה כ"א ע"י בחי' סוס ולא ע"י בחי' כרוב דהיינו ע"י בחי' ס"ג שלמעלה מבחי' מ"ה כנ"ל מפני שבחי' כרוב הנ"ל הממשיך אל המלאכי' אין בכחו לרוץ כ"כ למטה כמו בחי' הסוס וע"כ גם במ"ת שהוצרך להשפיל האור בבחי' עשי' גשמית דמצות מעשיות ומעשה המשכן וכה"ג ע"כ אמר כי תרכב על סוסיך דוקא וד"ל וזהו וסוס אשר רכב עליו המלך ששרשו למעלה מבחי' אדם ובכחו להמשיך מטה מטה ממקום עליון ביותר שהוא באותו בחי' ומדרגה דלבוש מל' שלמעלה בציור אדם כנ"ל וד"ל (ויביאו לבוש מלכות וסוס כו' הכל מלמטה למעלה באתדל"ת דוקא כו' וד"ל):

(סא) אך מעתה יש להבין מ"ש ויקח המן את הלבוש ואת הסוס כו' מה שייך זה להמן דוקא וגם למה לא הזכיר רק הלבוש והסוס ולא הזכיר כתר מל' כו' כי הנה שרש בחי' המן בקליפה מבואר למעלה שהוא למעלה מז' עכו"מ שהן ז' מדות כו' וזהו ראשית גוים עמלק דהיינו בחי' חוצפה וגסות שהוא בחי' ס"ג אותיות גס. אמנם הנה יש בחי' המן בקדושה לאחר הברור והוא בחי' התנשאות והגבהת הלב למעלה בעבודת ה' כמ"ש ביהושפט ויגבה לבו כו' וכמארז"ל שיתן עיניו למטה ולבו למעלה פי' עיניו בחי' חכמה כח מה דמשה שפלות וענוה יתירה ולבו למעלה בקצת הגבהה כו' שאל"כ לא יערב לבו לגשת אל ה' כו' כנ"ל וע"כ ת"ח צ"ל בו חלק שמיני שבשמיני' כו' כנ"ל וזהו שלאחר הברור נעשה מגס ס"ג אך הנה בחי' ס"ג דמלכי' דתהו שא' אנא אמלוך כו' ה"ז בחי' הגבהה והתנשאות יתירה כמו לאמר אנא אמלוך אנא דוקא כו' וכיוצא בזה מצינו בכמה צדיקים מופלגים שהיו מנשאים א"ע ביותר וכמו רשב"י שאמר ראיתי בני עלי' והם מועטים כו' עד שא' אני ובני הם כו' וכן אמר אנא סימנא בעלמא ולכאורה זהו הפך ממש משפלות וענוה דכח מה דמשה כו' אך הענין הוא דכמו שיש בקליפה המנגד לקדושה האלקית ב"פ ג"ס שהוא ב' מיני גסות וחוצפה הא' מצד הטעם כמו מצד עושרו וגדולתו כמו ויספר להם המן את כבוד עשרו כו' והב' גסות וחוצפה שלמעלה מן הטעם כו' והיינו ב"פ ג"ס וכנגד זה לאחר הבירור דקליפה להיות בבחינה הקדושה נעשה ג"כ ב"פ ס"ג כנ"ל והיינו ב' מיני התנשאות האלקית הא' התנשאות והגבהת הלב בדרכי ה' מצד הטעם והשגה בקרבתו לאור ה' כמ"ש ז"ל ולבו למעלה כו' אבל זהו רק חלק שמיני שבשמינית כו' ויותר מזה מזיק לנפשו האלקית שנעשה בחי' גס כמ"ש כלו סג אותיות גס כו' והב' הוא בחי' התנשאות יתירה בבחי' אלקות שלמעלה מן הטעם וההשגה כמו שא' רשב"י אנא סימנא בעלמא כו' וכה"ג והוא בהיות שהיתה נשמתו מבחי' מל' דאצי' ממש וכידוע שבחי' מל' דאצי' נעשה ע"י לבריאה והוא בציור אדם קומה שלימה ויש נשמות שנק' ראשי אלפי כו' ושרש נשמתו היה מבחי' כתר דמל' בחי' גלגלתא כו' ע"כ אמר בחד קטירא אתקטרנא ביה אחידא כו' שהוא בבחינת התקשרות דרצון העצמי שלמעלה מן החכמה כו' ע"כ היה בחי' התנשאותו בבחי' אלקות ממש דהיינו כמו בחי' התנשאות דכתר מל' למעלה וכמו התנשאות דוד המלך כו' וזהו בחי' התנשאות האמתית דבחי' יש האמתי מפני שהוא בחי' היש דקדושה האמתי מצד שהוא יש באמת בחי' מקורא דכולא וזהו כי גאה גאה גאות למעלה מגאות כי מ"ש ה' מלך גאות לבש הוא רק לבוש מלכות בחינת התפשטות הארה בעלמא מגאות דיש האמתי מצד עצם רוממותו וזהו בחי' ס"ג הב' שמקבל מס"ג הא' וכידוע בענין אהיה אשר אהיה דכתר דס"ג דבינה שרשו בכתר הכללי כו' וע"כ תרגומו גאה על גיוותניא שהוא בחינ' המנגד להשפיל בחי' גאות דקליפה שזוהי בחי' חוצפה שלמעלה מן הטע' ג"כ אבל היא מלכותא בלא תגא בלא כתר מפני שאין בהתנשאות זאת רק חוצפה כמ"ש אם תגביה כנשר כי אין בחי' הארה והשפעה כלל במלכות דקליפה ונק' אין ואפס כמ"ש כל הגוים כאין נגדו כו' והיינו ג"כ ענין בחי' ס"ג דמלכי' דתהו ששרשן בבחי' כתר מלכות אנא אמלוך כו' שבבחי' יש האמתי דעצמות אא"ס שלמעלה מן החכמה לגמרי כו' וד"ל:

(סב) וזהו אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים פי' ע"י בחי' ב' גאות והתנשאות שבקדוש' האלקית הנ"ל שהוא ב"פ ס"ג אהיה אשר אהיה כו' כנ"ל עי"ז נשפל סוס ורוכבו כו' שהן ב"פ ג"ס דקליפה גי' סו"ס כנ"ל וזהו סוס ורוכבו שהוא בחי' מל' דקליפה כמו בקדושה דכתיב וסוס אשר רכב עליו המלך כו' כנ"ל והיינו דוקא ע"י בחי' התנשאות דיש האמתי שנק' גאה גאה עי"ז דוקא סוס ורוכבו דקליפ' רמה בים למטה מטה בנוק' דתהומ' רבה כמ"ש קפאו תהומות כו' וכמ"ש אם תגביה כנשר כו' משם אורידך אורידך דוקא וכמארז"ל כל המגביה עצמו הקדב"ה משפילו כו' לפי שלגבי בחי' התנשאות דיש האמתי מקורא דכולא בחי' עצמות אא"ס אין מקום כלל לבחי' התנשאות דקליפה שהוא חוצפה שבלא טעם מלכותא בלא תגא כו' וממילא יפול וכמ"ש קומה ה' ויפוצו אויביך כו' וע"כ נאמר בעמלק ראשית גוים אבל ואחריתו עדי אבד בתכלית הירידה שאין לה עליה כמ"ש משם אורידך כו' ומ"ש מבני בניו של המן כו' היינו בבחי' גאות וחוצפה שמצד הטעם שיש לה בירור בקדושה בהתנשאות אלקית דהגבהת הלב בדרכי ה' כנ"ל אבל בחי' חוצפה שלמעלה מן הטעם אין לה תקון כלל רק אבוד ממש כי בקדוש' ה"ז בבחי' התנשאות דיש האמתי ואין זה בקליפה כלל מאחר ששרשו אין ואפס כו' כנ"ל וד"ל (וזהו הענין שיתבאר בסמוך דכתר מל' לא ניתן ע"י המן רק בעטרה שעטרה לו אמו כנ"י דוקא כו'):

(סג) וזהו ויקח המן את הלבוש ואת הסוס כו'. דהיינו בחי' המן דקליפה לאחר הברור בקדושה שנעשה מב' פעמים ג"ס הנ"ל ב"פ ס"ג דקדושה שזהו גי' סוס ע"כ שני הדברים הללו ע"י המן א' בחי' לבוש מלכות דקדושה שהוא מ"ש ה' מלך גאות לבש בבחי' התפשטות ההתנשאות להיות מלך על עם כו' למטה שלמטה מבחי' התנשאות עצמותו מצד העצמות שמרומם לבדו ומתנשא מימות עולם לגמרי גם מהיות להם בחי' ראש ומלך כו' אלא שנתלבש בבחי' צמצום דבחי' מל' כידוע והוא הנק' בחי' מל' דא"ס שמאיר להיות בבחי' לבוש מל' (הגם שהוא בחי' מקיף לד' עולמות בשוה כנ"ל. מ"מ אינו רק הארה בעלמא מעצמות אא"ס ממש כמו שהוא לפני הצמצום ומק"פ כו' כי רק אפס קצהו מתלבש בבחי' לבוש כמ"ש עטה אור כשלמה שזהו ה' מלך גאות לבש כו') ואף ע"פ שמבואר למעלה שבחי' לבוש מל' זה הוא למעלה מבחי' חכמה דאדם ע"כ הוא מקיף ע"ג הראש כו' והרי יוכל להיות ע"י ברור המן דקליפה כשמתברר גם בחי' חוצפה וגסות שלמעלה מן הטעם שבקדושה הוא בחי' הבטול שלמעלה מן הטעם שזהו ע"י בחי' נעשה ונשמע כנ"ל שעי"ז נעשה גם בחי' כתר מל' וא"כ הרי יש ברור ותקון גם לבחי' חוצפה שלמעלה מן הטעם וגם ע"י בחי' ברור זה יוכל להיות בחי' עטרה וכתר מל' וא"כ למה לא נתן המן גם הכתר מל' בראשו וה"ז סותר לענין הנ"ל בב"פ ס"ג וגס כו'. אך שרש הדברים הוא שיש ב' מיני בירורים הא' ברור להפך לכשנגדו שישתנה ממהותו כמו להפוך מרירו למיתקא ע"י רבוי מים מתוקים שאז טעם המר נעשה בטעם אחר שהוא טעם המתיקות אבל טעם מרירות מצד עצמו רע הוא וכן כשנהפך רע לטוב הרי נעשה הרע מהות אחר שהוא במהות בחי' הטוב אבל מציאות הרע כמו שהוא בלא תקון רע הוא משא"כ כשהרע עצמו כמו שהוא אינו רע כלל ולא שנהפך לטוב וע"ד שא' זדונות נעשין לו כזכיות. זדונות כמו שהן וכן טוב מאד זה מ"ה כו' וכן בענין היש וגסות כשנהפך למהות אחר שהוא מהות הבטול הרי מהות הישות וגסות כמו שהוא נשאר בבחי' רע ופרוד ח"ו כו' משא"כ כשהישות והגסות והתנשאות כמו שהוא איננו בבחי' רע ופרוד כלל שזהו כמו הרע עצמו שאינו רע כלל ולא שנהפך ממהות למהות כו' וגם כאן יש ב' אופנים א' חוצפה וגסות שבלא טעם כשנהפך למהות דבחי' בטול שלמעלה מן הטעם המנגדו ממש אבל מהות החוצפה זו עצמה כמו שהיא נשאר עדיין בבחי' גסות ופרוד כו' משא"כ כמו ברור הב' דרע כמו שהוא במקומו אינו רע אלא טוב ולא שהוא במהות דבחי' טוב אלא במהות עצמו דוקא כו' גם כאן צ"ל שבחי' חוצפה זו עצמה כמו שהיא במהות' נעשה בבחי' הקדושה שהוא בבחי' התנשאות אלקית בהתנשאות דוקא ולא בבחי' בטול וזה א"א לומר בקדושה כלל מאחר שההתנשאות האמתי היא להיותה בחי' יש האמתי כו' שזה לא נק' חוצפה כלל כו' וד"ל וע"כ א"א להיות בחי' כתר מל' למעלה שהוא בחי' ההתנשאות האמתי דיש האמתי רק ע"י ישראל בבחי' בטול שלמעלה מן הטעם שמגיע מזה לעורר לבחי' התנשאות שמצד עצמו דוקא שלמעלה מבחי' התנשאות דלבוש מל' כנ"ל אבל בחי' לבוש מל' יכול להיות ע"י בחי' בירור דהמן כמו שהוא דוקא שהוא ההתנשאות בטעם ודעת כמו שמורכב בטעם גדולת המלוכה ועושר וכבוד כו' וגם בחי' סוס אע"פ שהוא ב"פ ג"ס מ"מ הרי הוא בא למטה בבחי' ס"ג הב' ע"י הוי"ו שבסוס כנ"ל שזהו בחי' יש וגסות המורכב בטעם רק שנמשך מגס שלמעלה מן הטעם כו' וע"כ גם בחי' סוס אשר רכב עליו המלך להיותו בא למטה כו' נמשך ג"כ ע"י בחי' המן לאחר הברור (דהיינו בחי' ברור הב' הנ"ל כמו שהוא במהותו כו') אבל בחי' כתר מל' בראש המלך שהוא בחי' התנשאות עצמותו אין זה בקליפה כלל שיוכל להיות ע"י גם לאחר שיבורר במקומו רק בחי' חוצפה שלמעלה מן הטעם ואין זה שייך כלל בבחי' הקדושה מטעם הנ"ל):

(סד) והנה כתיב וילבש המן את מרדכי כו' ויש להבין מה שייך בחי' הלבשה זו דלבוש מל' ורכיבה זו דסוס ובחי' כתר מל' למרדכי דוקא אך הנה פי' מרדכי כתרגום מר דרור מירא דכיא כו' והענין הוא שיש ב' מדרגות בבחי' מרדכי כי ידוע דבחי' מרדכי למעלה הוא בחי' פנימי' יסוד אבא שבו מלובש פנימית יסוד דע"י כו' והיינו ענין מר דרור דרור הוא ל' חרות והוא בבחי' עולם החירות חירות ממ"ה כו' שהוא בחי' פנימית יסוד אבא בפנימי' יסוד אמא שנק' עלמא דחירותא יובלא עלאה ונק' ג"כ יין המשומר ממגע עכו"מ דהיינו מיניקות החיצונים שאין שם שרש ליניקת חצונים כלל וכלל והענין הוא כידוע דשרש מציאות ז' מדות רעות דקליפה למטה הוא מצד בחי' השבירה בז' מלכי' דתהו כמ"ש וימלוך וימת כו' וידוע שהשבירה לא היתה רק בבחי' ס"ג אותיות ג"ס והיינו דוקא בבחי' ס"ג דס"ג אבל לא בבחי' ע"ב דס"ג שזהו בחי' חכמה שבבינה כמאמר הבן בחכמה וחכם בבינה שבחי' פנימית בינה הרי הוא בחי' עומק המושג שנק' עמקות בינה דלא קימא לשאלא כו' שזהו למעלה מבחי' חצונית ההשגה שמוליד המדות וכמ"ש במ"א באריכות ובחי' פנימית בינה זו נק' מי אותיות ים שמקבלת ומתיחדת בבחי' פנימית יסוד אבא כו' וידוע שבחכמה לא היה בחי' שבירה כלל וכמ"ש ימותו ולא בחכמה כו' כי חכמה כח מה בחי' הבטול שזהו הפך בחי' היש דבינה שמזה היה סבת השבירה והנפילה להיות בבחי' יש גמור כו' וע"כ בחי' ס"ג דס"ג זה בירידתו למטה מטה הוא שרש לבחי' סוס דקליפה למטה ב"פ ג"ס שהוא תכלית הגסות כו' וד"ל. אבל בבחי' ע"ב דס"ג דבינה ג"כ למעלה מבחי' השבירה והנפילה דז' מדות כו' ע"כ נקרא עלמא דחירות בחי' יובלא עלאה שאין שם מקום ושרש לרע וכמ"ש לא יגורך רע כו' והוא יין המשומר ממגע עכו"מ והיינו חירות ממ"ה כמו לעתיד ממש שיבולע המות לנצח משום דואת רוח הטומאה אעביר כו' וע"כ נאמר אז לא ירעו ולא ישחיתו כו' וגר זאב עם כבש כו' וכמ"ש במ"א בענין תבת נח כו' וד"ל: ואמנם אין זה רק מצד הארת אין וכח מה דשם ע"ב דאור אבא שמאיר בפנימית אור אמא שהוא בחי' ע"ב דס"ג מפני בחי' היחוד שלהם בבחי' הפנימית דוקא וזהו בחי' מרדכי כמו תרגום דמר דרור דהיינו כמו שהארת פנימית יסוד אבא באמא באצי' עדיין שבו בחי' פנימית יסוד ע"י כו' אשר ע"כ גזרו או' דיעקב אבינו לא מת כו' וד"ל:

(סה) והנה בחי' ומדרגה הב' במרדכי הוא מה שתרגומו של מר דרור הוא מירא דכיא שזהו בחי' יסוד אבא זה עצמו כשיורד ונשפל יותר למטה מטה עד בחי' היכלות דנגה דבי"ע לברר ברורים ע"י תו"מ לאהפכא מרירו למתיקו כו' שזהו משום דבחכמה דוקא אתברירו וע"ז נא' הנה ה' יוצא ממקומו שיסוד אבא יוצא מהיכל אמא הפנימי' הנ"ל לחוץ ממש בנגה דבי"ע לברר כו' (אשר אין זה בכח אמא עצמה כמ"ש במ"א) והיינו שרש ענין חכמה שבתורה שירדה למטה מטה כ"כ בדברים גשמיים להבדיל בין טמא לטהור כו' כשר פסול כו' שזהו עיקר ענין הברורים דנגה דעשיה כידוע וזהו שנק' מירא דכיא כי דכיא הוא תרגום של טהור בלה"ק כידוע ומשום שבחכמ' אתברירו לטהר ולהעלות לרפ"ח ניצוצות שנפלו ע"י השבירה שבבחי' ס"ג כו' ע"כ נק' דכיא ומה שנק' מירא דכיא ל' מרירות לפי שמתלבש בדכיין ומסאבין שאין טהור אלא כשיוצא מגדר הטומאה כידוע והמסאבין המה בחי' כתרין דמסאבותא שעליהם או' אשכלות מרורות למו בחי' גבורות הקשות בתכלית כו' וזהו ששה חדשים בשמן המור דמר דרור ומירא דכיא הנ"ל שמתלבש למט' לברר ברורים דנוגה דוקא וכמ"ש חכמות בחוץ תרונה ח"ע שנמשך בח"ת לברר ברורים בחוץ כו' (וכמ"ש במ"א לפי שבאמת בחי' כח ירידת ח"ע ממקומו בהיכל אמא למטה לברר לבחי' נגה שנק' מירא דכיא ה"ז למעלה מעלה גם מבחי' יסוד אבא למעלה שנק' מר דרור כי זה היכולת והכח לירד למטה כ"כ ולברר ולהפוך חשוכא לנהורא כו' הוא בהכרח ממקום עליון יותר מגופה של חכמ' עלאה כמו שהיא במקומה באצי' עדיין וכמ"ש במ"א באריכות שכח המברר דחכמה עושה בחי' תוס' אור בחכמה עצמה כמשל מי שחכמתו עמדה לו לתקן איזה דבר שנתקלקל או שיוכל לתקן המעוות והטעו' שנפל או שימציא טרף מזונו כו' זה בא מכח ומקור של חכמתו העצמית כו' וד"ל וע"כ מכריזין בג"ע אשרי מי שבא לכאן לג"ע ותלמודו בידו שהן ההלכות שהלך ויצא ה' ממקומו בפנימית היכל אמא לברר למטה כו' שבעבור זה יתוסף אור בנשמתו להשיג בכחו יותר מזיו השכינה כו' וד"ל:

(סו) וזהו ג"כ מ"ש כל הנביאים עתידין להבטל חוץ ממגלת אסתר וכן ההלכו' שהוא בחי' אסתר ומרדכי (כמ"ש למעלה באריכות בענין מרדכי ואסתר מן התורה מנין כו') כי הנביאים שרשן רק בבחי' נו"ה המאירי' במל' לפי שעה באותו הזמן שכנ"י בגלו' כו' משא"כ ההלכות שבחכמה אתברירו כל משך זמן הגלות ששרשן למעלה מן החכמה עצמה מטעם הנ"ל וד"ל וכמו"כ זהו ענין מ"ש אסתר מן התורה מנין שנא' ואנכי הסתר אסתיר פני כו' כי הנה ידוע כי בחי' מל' דאצי' מסתתרת בראש הבריאה והיינו מה שבחי' מלכות דאצי' נעשה בבחי' ע"י לבריאה בבחי' כתר והעלם שנק' הסתר וזהו הנק' אסתר אך א' דאסתר ל' להבא כמ"ש אסתיר פני ביום ההוא הענין הוא דלעתיד כתיב הנה אלקינו זה שבחי' בינה הנק' אלקינו יבא לידי גלוי ונק' זה והיינו ההתגלות מעלמא דאתכסייא כו' מן העולם ועד העול' אך זהו רק בחי' בינה דבריא' למל' דבריאה וכה"ג אבל בחי' ע"י דבריאה ע"ז א' אסתיר פני ביום ההוא דבינה כו' כי בחי' ע"י שבבינה לא יתגלה גם לעתיד שיאמרו אלקינו זה כו' וזהו אסתיר פני ביום ההוא בחי' הפנימית שבמל' דאצי' שהן שרש הע"ס דמל' דאצי' כמו שהיא מקבלת מבחי' ע"ס דאצי' עצמן כידוע דמבחי' מל' שבכתר דאצי' נמשך בחי' כתר שבמל' דאצי' ומבחי' מל' שבחכמה דאצי' נמשך בחי' חכמה שבמל' דאצי' וכיוצא בזה בכל פרטי האורות דמל' כו' וכ"ז לא יבא לידי בחי' גלוי לעתיד גם לאחר שיהי' בחינת אלקינו זה גלוי אור הבינה במל' וזהו ענין א' דאסתר כו' שגם לעתיד תהיה בהעלם דהיינו גם ביום ההוא אסתיר פני כו' וזהו שרש ענין אסתר מן התורה כו' וד"ל:

(סז) ולהבין באור זה בהיות ידוע שהעוה"ב שרשו בבחינת בינה כי ביו"ד דחכמה נברא העוה"ב מאין ליש וז"ש להנחיל אוהבי יש שהוא בחי' בינה שהיא בבחי' יש דהשגה אך לא בחי' יש גמור שהוא בחי' ס"ג אלא בחי' יש שבא מצד בחי' התענוג המאיר בהשג' דוקא שהרי עיקר התענוג מן השכל הוא כשמשיגו דוקא וזהו הנקרא התגלות ע"י בבינה דוקא שזהו ענין גלוי התענוג שלמעלה מן החכמה שמאיר בגלוי בבינה והשגה יותר מבחכמה כמ"ש במ"א וזהו שרש ענין העוה"ב שהנשמות נהנין בהשגה בתענוג מורגש בבחי' יש דוקא אך בחי' תענוג מורגש זה אינו בחי' יש גמור כי מאחר שמתענגים על ה' בבחי' העונג האלקי ה"ז בחי' בטול וכלות הנפש בתענוג זה כו' וע"כ ה"ז התענוג דומה קצת לבחי' התענוג העליון הפשוט כמו שהוא למעלה מן החכמה שהוא בבחי' יש האמתי כו' ולמעלה מעלה נקרא בחי' שעשועי המלך בעצמותו כו' ולמטה נקרא בחי' עתיק דבריאה שקצת הארה ממנו מתלבש ומתגלה בבינה דבריאה כו' וז"ש אהיה אשר אהיה כו' והנה מאחר שהנשמות שהן מבחי' עלמא דאתגליא מאין ליש גמור נהנין בבחי' הענג העליון שבבינה שהוא ענין העוה"ב כנ"ל הרי האור נמשך מבינה למל' שהוא מן העולם ועד העולם מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא וזה שאמר הנה אלקינו שבבינה עלמא דאתכסיא בא לידי גלוי בבחי' זה לנוכח כו' והטעם שנקרא אתכסיא לפי שזהו בבחי' פנימית בינה שנקרא עולם החירות כנ"ל שהוא למעלה מבחי' חצונית בינה בחי' ס"ג דס"ג אלא הוא בחי' ע"ב דס"ג כנ"ל ומה שהעוה"ב נקרא יש אינו מצד ההשגה כי שם הוא למעל' מן ההשגה רק בחי' עומק המושג כו' אלא מצד התענוג המורגש בבחי' יש כנ"ל וד"ל וזהו ענין מרדכי ואסתר מרדכי הוא בחינת פנימי' יסוד אבא דבריאה או דאצי' שהוא פנימי' יסוד ע"י כנ"ל ואסתר הוא בחי' פנימית אמא דבריאה או דאצי' שבה מוסתר בחי' עתיק דבריאה או דאצי' אך מה שנק' אסתר אע"פ שאדרבה שבחי' ע"י מתגל' דוקא בבינה שהוא העוה"ב כנ"ל הענין הוא דהגם שבחינת ע"י מתגלה בבינ' אין זה רק בבחי' ההשגה הבאה לנשמות שיהיו נהנין כו' אבל אין זה רק קצת הארה בעלמא מבחי' הארת עצם התענוג הפשוט שמוסתר ונעלם הוא לעולם גם בהיות בחי' ההתגלות דע"י בבינה כמו בעוה"ב שיהיה אלקינו זה כו' וזהו אסתיר פני ביום ההוא פי' גם ביום ההוא שנקרא אתכסיא ועתיד להגלות בחי' הארת ע"י שבאה לנשמות בעוה"ב גם אז יהיה מוסתר בה בחי' אור עצם התענוג הפשוט שנקרא בחינת עתיק דבריאה או דאצי' והוא הנקרא בחי' סתימא דכל סתימין שגם מן סתימין הוא סתום ונעלם דהיינו גם מבחי' פנימית או"א שבינה ג"כ נק' אתכסייא להיות' למעלה מבחי' השגה כנ"ל וכן בחי' פנימית אור אבא בחינת מרדכי כו' גם מהן נק' סתימא שהרי לעתיד שיהיה גלוי ההעלם דבינה במל' מ"מ יהיה אורו מוסתר ביום ההוא דבינה כו' משום שבחי' עצמות התענוג כמו שהוא נבדל הוא בערך מן החכמה ובינה כו' דאפי' אור צח כו' אוכם הוא לגבי עה"ע ולית מחשבה תפיסא ביה אפי' מחשבה וחכמה הקדומה כו' מפני שאין תענוג פשוט זה מורכב בבחי' חכמה וטעם כלל וכלל כמ"ש במ"א וד"ל:

(סח) וזהו שאמרו כל הנביאים עתידין להבטל חוץ ממג"א כו' וכן ההלכות שהוא בחי' מרדכי כו'. כי הנה בחי' אסתר שמסתתר בבריאה שנק' ע"י דבריאה שרשה הוא בחי' עתיק דאצילות כו' וזהו ענין אסתיר פני כו' וכמ"ש ופני לא יראו שנקרא סדכ"ס לפי שבבחי' מל' דאצי' הרי בחי' כתר שבה שנק' כתר מל' והוא בחי' ע"י דבריאה שרשו מבחי' מל' שבכתר דאצי' הנק' עתיק דאצי' וע"כ נק' בחי' פני' לגבי האור דט"ס הנמשך מבחי' מל' דאצי' בבריאה וכמו"כ נקרא פני' בבחי' כתר דעתיק דאצי' מפני שבחי' מל' דא"ס ג"כ כלול מי"ס ובחינת הכתר שבו ג"כ כלול מי"ס ובחינת מלכות שבכתר שבו נעשה בחינת כתר דעתיק דאצילות כמו שמבחינת מל' שבכתר דאצי' נעשה בחי' כתר מל' דאצי' בבריאה כו' (ומה שבחי' מל' דכתר נק' פני' היינו משום דנעוץ תחלתן בסופן דמל' שבכתר הוא מחשבה דאנא אמלוך שעלה ונכלל ברצון ותענוג הפשוט כו' והוא שנעשה רצון בגלוי למלוכה כו' וד"ל) וזהו כל הנביאים בחינת נו"ה שבכל פרצוף עתידים להבטל כי עכשיו מבחי' נו"ה שבעליון משפיע למל' כמו מבחי' נו"ה דז"א למל' וכמו"כ מבחי' נו"ה דכתר וע"י באו"א כו' אבל לע"ל יהיה עליית המל' בכתר ולא תקבל מנו"ה דז"א וכמו"כ בחי' או"א לא יקבלו מנו"ה דע"י כו' אבל אסתר לא תבטל כי תתעלה בבחי' כתר וע"י עצמו שנקרא סדכ"ס ע"כ נק' אסתר אסתיר פני כו' וענין בטול הנביאים דנו"ה היינו שיסתלקו למעלה כי מאחר שלא ישפיעו למטה ע"כ ממיל' בטלים ונכללים בגופו של המשפיע שהרי נק' ירכין כו' וכמו ענין אם תשיב משבת רגלך שהוא בחינת הסתלקות נה"י משום שנאמר אל יצא איש ממקומו כו' כמ"ש בלק"ת וד"ל. וכן ההלכות שהן בחי' מרדכי כנ"ל. כי הנה במרדכי נאמר ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דדו כו' דהיינו מה שבחי' ח"ע פנימית יסוד אבא יוצא ממקומו באצי' למטה בבריאה כו' שנקרא אסתר שמסתתרת שם כו' ונק' הדסה כמו שושנה בין החוחים כו' וע"י בחי' הבירורים שבח"ע מתברר בחי' מל' בחי' ב"ן. דמ"ה מברר ב"ן היא בת דדו ששרשה בבחי' ע"י מבחי' מל' שבכתר וע"י כנ"ל שהח"ע מאין תמצא ג"כ משם כנ"ל ולפי שע"י הברורים דח"ע יש עלייה לח"ע למעלה ממקומו כנ"ל באריכות והוא בבחי' פנימית ע"י שאא"ס מאיר שם ע"כ אין לו בטול כו' והיינו שההלכות דוקא אין להן בטול שזהו מה שח"ע מלובש בדברים גשמיים כו' וזהו שנקרא מר דרור למעלה ומירא דכי' למטה כנ"ל הכל ע"י בחי' הברורים כי מר דרור הוא בחי' העוה"ב עולם החירות כנ"ל בחי' יובלא עלאה שאין זה רק לנשמות שהיו בבחי' הברור בעוה"ז ע"י תו"מ גשמיים כו' וד"ל:

(סט) וזהו מה שנקרא אמן את הדסה כו' דהיינו מה שמברר ומעלה לכל הנשמות שנק' הדסה בפרט וכמ"ש ובזה הנערה באה אל המלך שהוא בחי' עלית הנשמה הנק' נערה ופי' ובזה היינו על ידי העמוד המחבר מעלה ומטה הנערה באה כו' והוא כאשר ששה חדשים בשמן המור שהוא בחי' גבורות דאבא כי שמן הוא בחי' ח"ע שמוכרח לצמצם ולעיין בכח הדין שבחכמה איך להעלות ולתקן שזהו בחי' גבורות שבחכמה דוקא וששה חדשים בבשמים כו' היינו בחי' גבורות דאמא כמ"ש אני בינה לי גבורה כו' והסיכה שתסוך הנשמה האלקית בשמן המור שהוא בחי' גבורו' דאבא מעלה ריח חזק בבחי' הגבורות שתוכל להעלות עי"ז וטעם לששה חדשים דוקא היינו לנגד ו' מדות שבה שתטהרם מכל סיג שנפל מצד השבירה כו' וששה חדשים בבשמים בבחי' ריח הנכנס בתוך הגוף וכמ"ש וריח אפך כו' נרד וכרכם כו' וסיבת שמן המור הוא בבחי' מקיף דחכמה כמו ידי נטפו מור כו' שפתותיו כו' נוטפות מור כו' והבשמים הם בחי' או"פ דבינה שהנשמה נהנית ממש מן הריח כו' והוא בחי' גבורות דאמא (וששה חדשים היינו ו' אלפי שנין שבח"ע אתברירו כו' וששה חדשים בבשמים כו' הוא בג"ע העליון שהנשמות נהנין כו' ובזה הנערה באה כו' באלף הז') וכאשר כל נשמה תהיה ו"ח בשמן המור וו"ח בבשמי' כו' ובזה הנערה באה כו' בזה הוא בחי' יסוד אבא שהוא העמוד שכלול י"ב חדשים הללו שנקרא ז"ה להיותו בחי' מחבר מעלה ומטה כי בכל העלאה וחבור שמתחתון לעליון הימנו יש עמוד המחבר עליון ותחתון והוא בחי' יסוד שנקרא צדיק יסוד עולם וכמ"ש כי כל בשמים כו' דאחיד כו' כמו העמוד שמג"ע התחתון לג"ע העליון וכאשר הנשמה עולה ובאה דרך העמוד הזה אז נשכח ממנה כל בחי' התענוג האלקי שהיה לה בג"ע התחתון כי כמו שיש נהר דינור שבו טובלין הנשמות לשכוח חיזו דהאי עלמא תענוג הגשמי כו' שאל"כ לא יוכל לקבל ענג האלקי שבג"ע התחתון כן יש עמוד שע"י ישכחו הנשמות התענוג שבג"ע התחתון וא"ל לא יוכלו לקבל ענג העליון ממנו הרבה שבג"ע העליון שהוא תענוג נפלא ביותר למעלה מעלה בערך מן התענוג שבג"ע התחתון וכ"ה עוד עליית הנשמות מג"ע העליון לאצי' כמו מיכאל כה"ג מקריב נשמות כו'. ובין כל תחתון לעליון הימנו יש בחי' עמוד שבו עולין כל הנשמות והיינו ובזה הנערה באה אל המלך כו' עד בחי' התענוג הפשוט שבעצמו' המאציל שמשם נמשך מקור כל התענוגי' העליוני' שבחכמה ובינה כו' וענין התענוג הזה שנמשך משם הוא הנקרא טעמי תורה וכוונת המצות וסודותיהן שבזה יתענגו בענג נפלא ועצום כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו כו'. ואמנם אין זוכים לקבל התענוג הנפלא הזה כ"א שיוקדם להם תחלה ששה חדשים בשמן המור וו' חדשים בבשמים כו' שהוא בחי' מרדכי מר דרור כו' ומירא דכיא שהוא בחי' ההלכות הנגלות לנו שבח"ע אתברירו לאהפכה חשוכ' כו' כנ"ל שבזה דוקא הנערה באה וכמו שמכריזין אשרי מי שבא לכאן ותלמודו שלמד בעוה"ז דוקא בידו שאז יוכל לקבל בחינת טעמי תורה כו' וע"כ נקרא מרדכי אמן את הדסה כו' אשר ע"כ אין ההלכות בטלות לעתיד מפני שיהיה עליית העולמות עד אין שעור כמ"ש ז"ל ת"ח אין להם מנוחה כו' בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל כו' ובכל העלאה צריך לבחי' מרדכי שנקרא אמן את הדסה כו' שבזה דוקא הנערה באה עד רום המעלות בבחי' עצמות התענוג הפשוט כו' דהיינו מה שנקרא אסתר בחי' סדכ"ס כמ"ש אסתיר פני כו' הנה היא באה להכלל בעצמות כו' כידוע דנשמות ישראל עלו במחשבה הפשוטה כו' ולכך כל הנביאים יבוטלו רק אסתר ומרדכי לא יבוטלו גם בהגלות נגלות לעתיד מבחי' סובב הכללי כמ"ש ונגלה כבוד ה' כו' משום דבחי' אסתר ומרדכי הן בבחי' העצמות שנקרא מאור ולא אור וכל אור יש לו בטול והתכללות כו' אבל בחי' מאור עצמו אין לו בטול והתכללות כו' וד"ל:

(ע) ומעתה יש להבין מ"ש וילבש המן את מרדכי כו'. דהנה ידוע שבי"א סממני הקטרת הנה י' סמנים הן להעלות הטוב שבי"ס דקליפה והי"א הוא הלבונה שהוא בחי' המקיף שלהם וכידוע שי"א ארורים דקליפה מתבררים ע"י י"א סממני הקטרת אמנם בחי' הלבונה הוא בחי' מקיף שמאיר מן הקדושה עליהם והוא מה שאנו רואים שגם עכו"מ יש להם האר' האלקית רק שמאיר על נפשם מרחוק ולא מקרוב וכמ"ש רם על כל גוים כו' אתגאי על גיוותניא כו' והיינו מאי דקרו ליה אלהא דאלהיא שהגם שבקריאה זו אינם ממשיכים במוחם ולבם גלוי אלקות כלל משום דרק קרו ליה בדבור בלבד ועכ"פ בבחי' ההודאה מודים הם כו' וההודאה הזאת ג"כ אינה מאירה בגלוי רק בהעלם מאיר בנפשם כאדם המודה על דבר המופלא ונעלם הימנו הרבה שהגם שקורא בשמו מ"מ מופל' הוא ונעלם מאתו כו' וכמ"כ מאי דקרו ליה אלקא דאלקיא בבחי' אח"פ ממש מ"מ מופלא הוא ונעלם מהם לגמרי רק מ"מ ענין בחי' הודאה זו היינו מפני הארת בחי' מקיף דקדושה עליהם והוא בחינת הלבונה כו' וד"ל. וכמו"כ יובן גם בבחי' לבוש מל' העליון שהוא בחי' הגאות והתנשאות האלקית דה' מלך גאות לבש נמשך בבחינת מקיף על כל פנים בהמן ג"כ כשהוא לאחר הברור כמו בהגבהת הלב בדרכי ה' כו' שהוא בחי' הגאות שצריך גם ת"ח כו' ומעטרא ליה כסאסאה כו' כנ"ל וזהו שהלביש המן למרדכי כי המן נקרא ראשית גוים כו' שמקבל בבחי' מקיף וע"כ ע"י יוכל להיות בחינת המשכת לבוש מל' להלביש את מרדכי כו' וד"ל:

(עא) אך עדיין יש להבין מה צריך מרדכי דוקא לבוש זה וע"י המן שהוא בחי' התנשאות כו' הענין הוא לפי ששרש מרדכי מר דרור ומירא דכיא כנ"ל ה"ז בבחי' פנימית ח"ע כמו שהיא ממקורה בבחי' אין וכמ"ש והחכמה מאין כו' וירידת ח"ע למטה מטה לברר ברורים דנגה הוא בחי' מירא דכיא כנ"ל אמנם הנה כדי שיהי' בכח ח"ע להתצמצם ולירד כ"כ למטה ולהיות לו כח ועוז גדול כזה לברר ולאהפכא חשוכא כו' והגם שהחכמה נקרא אור כידוע והאור מאיר הוא את החשך כו' היינו שנדחה החשך מפני האור אבל לא שיהפך החשך עצמו לאור כו' כי איך יהיה יכולת באור להפוך חשך לאור ובודאי אין זה רק מבחי' מקור האור שהוא בבחי' מקיף לאור דח"ע ונק' מקיף דכתר בחכמה כו' וזהו בחי' מקיף דחיה בכלל והוא בחי' הלבוש שצריך מרדכי בחי' פנימי' יסוד אבא שע"י דוקא יש בו כח לירד מטה מטה ולבר' וכמ"ש או יחזי' במעוזי מעוזי מפעיל כי התורה עצמה נק' עוז כידוע ומעוזי בחי' מקיף דח"ע כו' והוא בחי' לבוש מל' דא"ס שמאיר בראשית הקו והחוט שנקרא אור כמ"ש יהי אור כו' בבחי' מקיף ולבוש והוא הנמשך ע"י בחי' המן דקדושה מטעם הנ"ל וד"ל: וכן סוס אשר רכב עליו המלך ג"כ ע"י המן שמרכיב למרדכי בחי' ח"ע דהיינו שירד אור ח"ע למטה מטה כ"כ שהוא מעוצם ההסתר שבנוגה כו' אשר אין זה בכח מרדכי מצד עצמו כי הוא רק בבחי' א' דחכמה יו"ד וי"ו יו"ד שבא' אבל מבחינת מקיף הנעלם דיו"ד דחכמה שהוא ס' דסוס שיבא למטה בסתר המדרגה כנ"ל בענין ו' דסוס ב"פ ס"ג כו' איך יהיה ע"י בחי' חכמה דמרדכי שם מ"ה כו' אלא ע"י המן דוקא ששרשו בבחי' מקיף דחכמה הוא המרכיב למרדכי על בחי' סוס אשר רכב עליו המלך להיות מגיע ע"י סוס האור דח"ע לברר למטה מטה ולהפך גם החשך לאור משום דס' הא' דסוס הוא מ"ש ישת חשך סתרו שלמעלה מבחי' אור דחכמה ע"כ בבאו למטה יוכל להפוך גם בחי' הסתר וחשך גמור דקליפה לאור כו' וז"ש במ"ת כי תרכב על סוסיך כו' כנ"ל וע"כ דוקא ב' דברי' הללו דלבוש מל' ורכיבת הסוס היו ע"י המן שהוא דוקא המלביש לבוש מל' את מרדכי ומרכיבו על סוס אשר רכב עליו המלך בזמן מ"ת להיות בח"ע אתברירו גם עכשיו כו' ולפי שב' דברים הללו הן הן בבחי' מקיף ולבוש דחכמה כו' וד"ל:

(עב) אך מ"מ עדיין יש להבין למה בחי' כתר מל' לא היה ע"י המן מאחר דקרו לי' אלקא דאלקיא כו' אמנם הנה ידוע דבחי' הקו והחוט הוא שנמשך אחר בחי' הצמצום דמק"פ שנקרא חשך סתרו והוא בחי' סתר להעלים עצמות אא"ס אבל לאחר הצמצום והחשך נאמר מגלה עמקו' מני חשך והוא בחי' גלוי האור דקו הזה שהוא בא מבחי' פנימית ועצמות אא"ס דוקא והיינו שבחשך סתרו נאמר אסתיר פני ואח"כ בא לידי גלוי בקו וחוט כו' וא"כ הגם שבחינת צמצום זה הוא בחינת מקיף והעלם דאור הקו כו' אבל שרשו של בחי' קו זה הוא למעלה מבחינת הצמצום הזה והוא בבחינת פנימית דאא"ס כו' ומשם נמשך שרש כנ"י שנקרא הסתר אסתיר פני כו' ע"כ כל שאינו בהסתר פנים אינו מהם כי נתעלם האור תחלה ואח"כ מאיר כו' והיינו בחי' כתר מלכות כי בחי' מל' דא"ס שמאיר על הקו אחר הצמצום הרי מתלבש בבחינת לבוש והעלם כו' משא"כ אא"ס עצמו שלפני הצמצום שמאיר ובא בבחי' גלוי בקו כנ"ל ומשם נמשך האור על בחי' העטרה וכתר שע"ג ראש דא"ק שהוא בראשית הקו כו' (ואע"פ שמבואר למעלה דלבוש מלכות מלביש על העטרה וכתר דא"ק או א"א כו' אבל שרש בחינת המקיף דעטרה מאחר שנק' כתר מלכות הרי גם למעלה שרשו בבחי' כתר דמל' דא"ס שהוא למעלה מבחינת לבוש מל' דא"ס שמאיר אחר הצמצום בבחינת מקיף על הקו כו') ולפ"ז אין כח להיות ניתן כתר מל' בראשו רק ע"י ישראל דוקא מקדשי שמך במס"נ כמו נעשה בבטול הרצון שלמעלה מן החכמה שבאור וקו כו' וזהו מפני שישראל עלו במחשבה הפשוטה שלפני הצמצום ואח"כ יצאו לידי גלוי בבחינת קו שזהו מבחינת פנימי' ועצמיו' דאא"ס דוקא כי חלק ה' עמו ממש ישראל עם קרובו כו' אשר אין שרש שם להמן כלל וכלל גם לאחר הברור שנעשה בבחינת הקדושה כמו בבחינת גבהות הלב בדרכי ה' כו' כי שרש המן אינו מגיע רק בבחינת מקיף דחיה שהיא החכמה אבל לא במקיף דיחידה (וכמ"ש במקום אחר בענין בבואה דבבואה לית להו והלבונה הוא רק מקיף דחיה כו') אבל בחינת אמתת הבטול מכל וכל דכנ"י הוא מגיע בבחי' מקיף דיחידה שלמעלה ה"ז בבחי' אין האמתי שא"א לבא לידי גלוי אור להיות מאיר בבחינת כתר ועטרה כו' כ"א ע"י תכלית הבטול ולא ע"י בחינת יש וגסות כלל וכלל ותכלית הבטול אינו אלא בישראל דוקא מצד שרשן בבחי' העצמות ממש כנ"ל והיינו בעטרה שעטרה לו אמו במ"ת דוקא שהן כנ"י שא' נעשה ונשמע ע"י נעשה נמשך בחי' עטרה בבחינת גלגלתא שהוא שרש המצות כנ"ל וע"י ונשמע נמשך האור בבחי' מו"ס שהוא מקור התורה כו' שזהו כללות הכתר שנקרא תר"ך עמודי כו' שמחבר עצמות אא"ס למטה מטה וזהו ואשר נתן כתר מלכות בראשו נתן כבר שזהו בזמן מ"ת כמ"ש וקבל היהודים את אשר החלו לעשות בזמן מ"ת כנ"ל וד"ל:

(עג) ולהבין זה בתוספת באור הנה יש להקדים תחלה בשורש ענין המצות דהנה יש במצות ב' דברים הא' המצות עצמן דהיינו גופי הדברים שבהן נעשה המצוה כגון אתרוג שנעשה מצוה בלקיחתו אותו מן האילן לשם מצוה גם טרם שקיים בו המצוה בפ"מ בנטילתו ולקיחתו עם הלולב בזמנו וכן קלף של תפלין שנקרא מצוה כשנכתבו בו ד' פרשיות וכו' גם בטרם שמקיים מצות תפלין בהנחה וכן צצית של צמר קודם שלובשו וכה"ג הרי הדברים הללו שנתקדשו למצוה שהוא כמו פרי האתרוג וקלף וצמר גשמי דבחי' נגה הוא בבחי' יש נפרד כידוע והנה ידוע שבחי' התהוות היש בכל השתלשלות עו"ע שבבחינת ממלא שם מאיר מבחי' סובב דוקא כמ"ש למעלה דהיינו מבחינת המקיף שמקיף לד' עולמות בהשוואה אחת וכמ"ש למעלה בענין כי הוא צוה ונבראו כו' כמו ויאמר אלקים יהי אור הגם שאותיות יהי אור מהוות את האור אבל אין זה רק בחי' חיות הרוחניות דאור אבל מציאותו הגשמי בבחי' יש גמור נתהווה ע"י הצווי דויאמר אלקים כו' כמ"ש כי הוא צוה כו' וזהו ויהי אור שכן היה כמו שצוה ועד"מ מלך שמצוה וגוזר שאין בצווי זה בחי' המשכת כחו ופעולתו רק בחי' צווי בדבור בהאר' בעלמא מרחוק בהעל' כי אינו רק צווי בעלמא רק שזה הצווי בא מבחי' ההתנשאות דמלוכה שהמלך יגזור ויקום כן כדבריו וזהו ויהי כן משא"כ בלא בחי' התנשאות דמלוכה אין הצווי כלום כו' ומאחר שאין זה רק צווי בעלמא הרי צווי זה שוה בכל התהוות העולמות באין הפרש בין עליון לתחתון רוחניות וגשמיות שוין בזה כמו שאין הפרש בין כשמצוה המלך לעשות דבר גדול ביותר בין כשמצוה לעשות דבר קטן הכל אינו רק בבחי' צווי בעלמא שבא מצד בחי' ההתנשאות ומאחר שהוא מתנשא מכולם בשוה קטן וגדול שוין לענין הצווי שלו כו' וכמ"כ למעלה במ"ש כי הוא צוה ונבראו כל העולמות עליונים ותחתונים רוחניות וגשמיות ואין הפרש כלל ביניהם בענין צווי זה מאחר שבא מרחוק על כולם בשוה ממש לפי שהוא המלך המרומם המתנשא מימות עולם לגמרי כמ"ש קטן וגדול שם הוא וכן כתיב כחשיכה כאורה כו' עד שגם הקליפות הטמאות גם הם מקבלים מבחינת צווי זה להיות בבחינת יש נפרד גמור כו' והוא בחינת הארת הסובב המקיף לד' עולמות בשוה להיות בבחינת יש לכולם מאיר בשוה וכמ"ש כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בשוה כו' וז"ש את השמים ואת הארץ אני מלא דלית אתר פנוי מניה כו' הכל בהשוואה ממש מטעם הנ"ל וד"ל אך הנה בחינת צווי זה הוא רק בחי' חצוניות הארה בעלמא כנ"ל הגם ששרשו בבחינת רצון כמ"ש כל אשר חפץ ה' עשה כו' ורצון זה בא מצד בחינת ההתנשאות דמלוכה כי משום שאין מלך בלא עם כו' ולמעלה היינו בחינת סובב כ"ע שמתנשא מימו"ע ונקרא בחינת לבוש מל' שהוא אשר עלה במחשבה הקדומה אנא אמלוך כו' אך פנימית רצון זה דמלוכה זה הוא מפני שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא שהן ענין המצות מצד עצמן כנ"ל כמו בחי' רצון העליון המלובש במצות אתרוג דהגם ששרש התהוות היש דאתרוג בא מבחינת סובב אבל אינו רק בהעלם ובחצוניות כנ"ל אבל בבחינת רצון העליון שבו כשנתקדש למצות אתרוג מאיר בו בגלוי מבחינת לבוש מלכות מבחינת הפנימית שבו כו' וכ"ה בכל הדברים שבהן נעשה המצוה שהן בבחינת יש דנוגה כו' וד"ל אבל מדרגה הב' במצות היינו ענין קיום המצות אשר יעשה אותם האדם בגופו ובמאודו כמו שלובש צצית ומניח תפלין וכה"ג שמבטל רצונו מפני רצון העליון ובחי' בטול זה שלמעלה מן הטעם והמוחין ממשיך מלמעלה ג"כ בחי' הרצון הפשוט שלמעלה מבחי' מו"ס שהוא ענין בחי' עטרה שע"ג הראש כו' ששם הוא ההארה מבחינת עצמות אא"ס ממש שלמעלה גם מבחינת פנימית המחשבה דאנא אמלוך כו' שהוא מה שנתאוה להיות לו דירה בתחתונים שאין זה רק לפי מדרגת אור אותו רצון העליון המלובש במצוה זו משא"כ ענין בחי' קיום המצו' מצד בטול הרצון כנ"ל ע"ז אמרו נח"ר לפניו שאמר ונעשה רצונו כו' וזהו למעלה מבחי' הרצון העליון שבמצוה שע"י זה נעשה לו דירה והשראה למטה כו' וזהו בחינת העטרה שעטרה לו אמו בזמן מ"ת ע"י ישראל כשאמרו נעשה ונשמע כנ"ל וד"ל:

(עד) ולהבין זה בתוספות באור יש להבין תחלה בענין הנ"ל במ"ש כי הוא צוה ונבראו כו' דלכאורה יש סתירה לזה מ"ש בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם הרי גם התהוות בחי' היש דשמים הגשמיים נעשה ונתהווה מבחינת דבר ה' דוקא שהוא בחינת האותיות האלקיים הנמשכים בבחי' ממלא דוקא בתוך כל נברא כמו כח הפועל בנפעל כידוע ואם נאמר שדבר ה' זה הוא צווי דבר מלך כמו דבר מלך שלטון שהמלך בדבורו גוזר ואומר ונעשה כדבריו וכן דבר ה' גזר שיהיה בחי' התהוות שמים גשמיים כמ"ש ויאמר אלקים יהי רקיע כו' ויהי כן והיינו מ"ש כי הוא צוה ונבראו כנ"ל ואין פסוק זה דבדבר ה' שמים נעשו עשיה גשמית סותר כלל למ"ש כי הוא צוה כו' אבל סיפא דקרא זה ודאי סותר שהרי אמר וברוח פיו כל צבאם הרי רוח פיו זה אינו רק הבל בעלמא ואותו בחי' רוח וההבל האלקי שנקרא רוח פיו ית' הוא המהווה לכל צבאם ועל בחי' רוח והבל זה לא שייך לומר שהוא בחינת צווי כמאמר הדבור אלא הוא רק הבל הדבור בלבד וא"כ ודאי סותר למ"ש כי הוא צוה כו' שהוא מבחי' סובב כנ"ל וההבל ורוח פיו ודאי בא בבחי' ממלא וא"כ גם רישא דקר' במ"ש בדבר ה' שמים נעשו ודאי הכוונה על בחי' אותיות דבור העליון מצד עצמו כמו מאמר אותיות יהי אור מהווה האור ואותיות דמאמר יהי רקיע מהווה רקיע ולא מצד בחי' הצווי שבדבור ומאמר זה כדי שלא יקשה רישא לסיפא וד"ל:

(עה) אך הענין יובן בהקדמה א' הידוע שבכל דבר יש בחינת חומר וצורה שנקרא אור וכלי שזהו כמו נפש וגוף ממש וגם בשמים וארץ וכל צבאם יש בכ"א מפרטי הנמצאים בחי' חומר וצורה ואין התהוות החומר והצורה ממקור ושרש א' אלא התהוות הצורה שהוא בחי' האור והחיות הרוחנית שלו ממקור מיוחד שהוא מקור אל כל בחי' ההשתלשלות בבחי' הרוחניות והוא מ"ש כלם בחכמה עשית שזהו בחי' חכמה שבדבור העליון בי' מאמרות וכמו במאמר יהי רקיע הרי בחינת החכמה שבאותיות וצרופים הללו הוא מקור האור והחיות הרוחנית דרקיע הגשמי הנקרא שמים וז"ש בדבר ה' שמים נעשו בדבר ה' דוקא שהוא מאמר דיהי רקיע בבחי' החכמה שבו אך זהו דוקא התהוות בחי' הצורה הרוחנית דרקיע זה אבל בחי' חומר היש הגשמי דרקיע זה יש לו מקור אחר גבוה מזה והוא בחי' סובב כו' שלמעלה מבחינת החכמה שבי' מאמרות שמשם נמשך כל בחינת התהוות החומר הגשמי של כל הנמצאים שנשתלשלו בדבר ה' ורוח פיו כו' וז"ש כל אשר חפץ ה' עשה כו' וכן כי הוא צוה ונבראו כו' ושרש הדברים הוא לפי שגם בעולם האצילות יש בחינת חומר וצורה שנק' אור וכלי בבחי' האצי' ושרש התהוות האורות הוא מבחינת אור החכמה שרש כל הא"פ ושרש התהוות הכלים הוא מבחי' המקיף של כל הא"פ שנמשך מן אור החכמ' ולמטה כו' ולזה הטעם גם בהתהוות הכלים מאיר א"מ מבחוץ לכלים וא"פ מאיר מבפנים לכלים כו' וד"ל אך א"כ מהיכן יש חבור וקשר לכלי עם האור להיות האור מוגבל בכלי והכלי תקבלנ' ותגבלנו מכל צד כו' מאחר שמקור ושרש התהוות הכלים הוא מבחי' המקיף שלמעלה מבחינת מקור ושרש האורות ואין למקיף חבור עם הפנימית מאחר שהוא סובב ומקיף עליו מלמעלה כו' ועוד יש להבין דלכאורה היה מהראוי להיות להפך שמבחי' אור המקיף שהוא עליון יותר היה ראוי שיהיה מקור להתהוות כל אור ומבחי' א"פ שלמטה הימנו יהיה מקור להתהוות הכלי המצומצם המגביל את האור כמו שבחי' א"פ מצומצם הוא לגבי המקיף כו' אך הענין הוא שאין התהוות הכלים מצד עצם אור המקיף מאחר שהמקיף בלתי מוגבל והכלי הוא בחי' מגביל דוקא ואיך יתהוה מוגבל מבלתי מוגבל כו' אלא הענין הוא שמבחי' כח המגביל שבמקיף הוא שנעשה מקור להתהוות הכלי המגביל כי המקיף הוא מגביל הא"פ מבחוץ מכל צדדיו כמו החומה שמקפת העיר ועד"מ רוחני יותר זהו שכל המשפיע שמקיף לשכל התלמי' הקטן הימנו שמגבילו מכל צד כמו העגול הגדול שמקיף לקטן שבתוכו כו' וע"כ ממנו בא התהוות הכלי ג"כ שהיא המגביל לא"פ מכל צד כו' וע"כ המקיף שורה ע"ג הכלי מבחוץ שזהו בבחי' ההגבלה וההיקף שמבחוץ אבל הא"פ שורה בבחינת הגבלה שבכלי מבפנים שהוא חלל בית קבולו כו'. ואמנם עדיין אין זה מובן במה שיש שייכות לכלי להתחבר לאור להגבילו בתוכו ומבחוץ כו' אך זהו מצד שיש חבור למקיף עם הפנימי כי הגם שהמקיף מקיף על הא"פ מלמעלה מ"מ אפס קצהו נכנס להאיר בו בגלוי רק שבלתי מתיישב בו ונשאר בבחי' מקיף עליו וה"ז בא בבחי' מטי ולא מטי נוגע ואינו נוגע כמו ורוח אלקים מרחפת ע"פ המים שהוא נוגע ואינו נוגע כו' כמ"ש בע"ח דמבחינת מול"מ דמקיף הוא שרש התהוות הכלי להגביל את האור שהוא בחי' הכאת המקיף בפנימי דוקא שיש חבור למקיף בפנימי רק שבלתי מתיישב בו כי אין הא"פ מכילו ע"כ מקיפו מבחוץ וכו' ומזה נעשה בחי' הכלי שהוא מקיף מבחוץ לאור וגם מקבלו בתוכו במקצת והוא א"פ המוגבל בתוך הכלי כו' וכמו שיש חבור למקיף עם הפנימי ע"י בחי' ההכאה דא"מ כו' כן יש חבור לכלי עם האור והיו לאחדים במה שיאיר בכלי תמיד ולא יסתלק האור מן הכלי וגם הכלי מגבילו שלא יצא אור שפעו יותר מכפי המדה שהוא בחי' צמצום והתפשטות הסתלקות והמשכה שנקרא רו"ש ששרשו בבחינת מול"מ שבבחי' מקיף עם הפנימי כו' רק ששם מטי תחלה בחי' התפשטות ואח"כ לא מטי הסתלקות ובאור וכלי רצוא תחלה מצד האור שמסתלק תחלה ואח"כ הוא שוב בכלי אבל מצד הכלי הוא להפך שתחלה ממשיך הכלי את האור לתוכה ואח"כ מגבילו בבחי' צמצום כו' והיינו לפי ששרש הכלי מבחינת מקיף שתחלה מטי כו' ומזה ראיה גמורה שאין הכלי בחי' מקבל מן האור אלא שרשו למעלה הימנו שהרי זהו הכלל שמלמעלה למטה נמשך מבחי' מול"מ ומלמטה למעלה בבחי' רו"ש כמ"ש במ"א ואם היה הכלי בבחי' מקבל שהוא מלמטה למעלה היה ראוי להיות בבחי' רו"ש והאור בבחי' מול"מ אלא הדבר מוכרח שהכלי למעלה מן האור ע"כ ממשיך האור ואח"כ מצמצמו כמו המקיף שהוא מאיר מלמעלה למטה והאור שהוא מקבל מן המקיף מלמטה למעלה ע"כ הוא בבחי' רו"ש כמו אור הנר שעולה תחלה ואח"כ יורד ונח כו' וד"ל:

(עו) אך הנה באצי' הרי אמרו דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד שזהו ענין יחוד אא"ס באורות וכלים שנקרא חיוהי וגרמוהי בשוה ממש בענין האחדות והיחוד שהרי כמו דאיהו וחיוהי חד כן ממש איהו וגרמוהי חד משום דבחי' הכלים דאצי' הגם שהן מגבילין את האור ומצמצמים אותו אין זה בחי' צמצום והגבלה ממש כצמצום והגבלת הנבראים שהרי הכל באח"פ דהארת הקו וחוט מאיר בכל האצילות כמשל האדם שחיות נפשו עם אברי גופו מתאחדים כא' כך כמו חסד דרועא ימינא כו' איהו וגרמוהי חד ממש וזה שנקרא הגבלה וצמצו' היינו רק שלא יתפשט האור האלקי יותר מכפי המדה כענין שאמר לעולמו די וכמ"ש במ"א אבל מאצילות לבריאה ויצירה כו' הרי ידוע שמבחינת למ"ד כלים דז"א נעשה בחי' נר"ן של האורות דע"ס דבי"ע נשמה בבריאה ורוח ביצי' כו' דהיינו מבחי' הגבלת הכלים דאצי' נמשך ומתהווה בחי' אור דבריאה כמו מבחינת כלי החסד דאצילות המגביל ממנו דוקא נמשך בחי' אור החסד דבריאה שהוא מקור להיות התהוות בע"ג ממש כמו נשמת אברהם והוא ע"י בחי' הכלי דאור חסד הבריאה המגביל בבחי' הגבלה ממש מאחר שהוא שרש נשמת אברהם מאין ליש ממש כו' וכן הולך האור בהשתלשלות מבריאה ליצי' ומיצירה לעשיה עד התהוות יש גמור מבחינת כלים דמלכות דעשיה כו' כמ"ש במ"א וד"ל ועכ"פ בכל עולם ועולם הנה בחינת הכלים שהוא בחינת המגביל את האור בבחינת יש ודבר מה כו' שרשו מבחי' המקיף המכה ומאיר בפנימי כנ"ל עד שגם בחינת החומר של גלגל הרקיע הגשמי שרשו מבחינת המקיף דאורות דמל' דעשיה ובחי' הרוחניות שלו שנקרא נפש הגלגל נמשך מבחינת הא"פ דמל' דעשיה ומקור הראשון דבחינת המקיף דמל' דעשיה הוא מקיף דמל' דאצי' עד מקיף דכתר דאצי' עד בחינת מקיף הכללי בחינת סובב כו' שהוא מקיף הראשון שנוגע ואינו נוגע בבחינת א"פ הראשון כו' וד"ל:

(עז) ובכ"ז יתורץ הקושיא דלעיל בענין ב' פסוקים דכי הוא צוה כו' ובדבר ה' שמים נעשו דסתרי אהדדי לכאורה שבאמת אין כאן סתירה כלל וכלל ששניהם אמת דמ"ש בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כו' זהו דוקא בבחי' עשיה לעשות הרוחניות שהוא האור וחיות דרקיע שנקרא נפש הגלגל כמ"ש כלם בחכמה עשית שהחכמה הוא בחינת מקור הראשון של כל האור והחיות הרוחניות הבא בהשתלשלות בבחינת א"פ כו' אבל בחינת חומר היש הגשמי של הרקיע שנקרא כלי וגוף הגלגל שרש התהוותו מבחינת המקיף המאיר בא"פ הראשון דחכמה שהוא בחינת סובב כ"ע שנאמר בו כי הוא צוה כו' הוא ל' נסתר וכידוע בענין אתה הוא דאתה א' עד ת' דהיינו כ"ב אותיות וה' מוצאות שבדבור ששרשו בחכמה דאבא יסד ברתא וע"כ אתה בבחי' החכמה כמ"ש כי אתה אבינו כו' וכמ"ש בזהר להיות שהחכמה באה בגלוי לנוכח כמ"ש והחכמה מאין תמצא מבחינת ראשית הגלוי כידוע אבל הוא ל' נסתר הוא בחינת המקיף ואתה מקבל מהוא כמ"ש אתה הוא כו' וזהו כי הוא צוה כו' והיינו כי ה' הוא האלקים שהוא המחבר הוי"ה ואלקים בחינת אור וכלי כו' וכמאמר אנת הוא דמקשר לון כו' וזהו מפני חבור דהוא באתה מקיף בפנימי בבחי' מול"מ כנ"ל וד"ל והיינו כמו ויאמר אלקים יהי רקיע הרי בחינת אמירה זו מצד עצמה בצרופי אותיות המאמר הוא בבחי' החכמה מקור כל הא"פ כנ"ל ומזה נתהווה בחינ' רוחניות החיות דרקיע אך בחי' הצווי דאלקים זה שצוה וגזר אלקים באמרו יהי רקיע ה"ז בא מבחי' סובב ומקיף הראשון כו' שע"ז נאמ' כי הוא צוה ונבראו כנ"ל שבזה הצווי שוין הכל מראש וסוף וגם הקליפו' מתהווין מצווי זה ג"כ כמו שאין הפרש בין חשך לאור כו' והוא כמו התהוות בחי' נוגה דבי"ע עד שגם בחי' נוגה דעשיה שרובו רע כו' וגם קליפות הטמאות לגמרי רוחין ושידין דאתבריאו בע"ש ביה"ש כו' אע"פ שבחי' צרופי אותיות שבבחי' א"פ בהתהוות רוחניות שלהם הוא בתכלית הצמצום וההסתר עד שנק' חשך גמור מ"מ בענין התהוות יש שלהם שוים הם עם היותר עליונים כו' ולפ"ז מ"ש בזהר דגופין דשדין לא אתבריאו בביה"ש דע"ש משום דאתקדש יומא כו' קדוש היום הוא שהפסיק הארת והמשכת הסובב ולא הפסיק הארת והמשכת דממלא כו' לפי שעיקר בחי' השבת הוא מ"ש כי בו שבת וינפש בבחי' הסובב כו' שאם בחי' הסתלקות זאת בבחי' ממלא כו' הרי היה הכל חוזר למקור הראשון כו' וא"כ זה סותר למ"ש בע"ח דעיקר השבת הוא בפנימיות העולמות ולא בחצוניות אשר ע"כ העולם הוא במציאות יש ודבר רק בחי' פנימיות החיות עולה מתחתון לעליון כו' אך הענין הוא דגופין דשדין לא נבראו משו' דאתקדש יומא בין המשכת א"פ להמשכ' א"מ משום דהצורה מתהווה תחלה כו' וד"ל ולא מטעם שהשבת הוא בבחי' סובב כו' אך זה גופא למה הפסיק קדוש היום בין המשכת א"פ להמשכת א"מ מבואר במ"א משום דהוו מחרבי עלמא לתוקף הדין הקשה וליואי אתקינו פגמא דא כי השלימו לקו השמאל להמתיק לבחי' הגבורות הקשות ביותר שמסתעפים למטה מטה כמו בקליפות הטמאות כו' וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל:

(עח) ולהבין בתוספות באור ההפרש בין מצות ת"ת למצות מעשיות בענין המבואר למעלה בענין תכלית חכמה כו' ללומדיהם לא נאמר כו'. להיות ידוע בשרש התורה שהיא רק מבחי' ממלא כ"ע דהיינו בבחי' הארת אא"ס בחכמה שנק' ראשית הגלוי בבחי' ממלא כידוע ואוריית' מח"ע נפקת אבל שרש המצות שהן מלובשים בדברים גשמיים דיש דנגה כמו קלף דתפלין וצמר דצצית וכה"ג שבהן יש הארה בהעלם עכ"פ מבחי' סובב להיות בבחי' היש כו' כמ"ש למעלה באריכות אבל הנה יש להבין בזה דלכאורה הרי מובן מענין זה שבחי' היש של כל הנמצאים שרשו מבחי' סובב כו' א"כ כל מה שצ"ל בבחי' יש יותר יותר מאיר שם מבחי' סובב בגלוי כו' ולפ"ז יש חלוק והפרש מדרגות גם בבחי' סובב שלמעל' בעולמות העליוני' יותר שאינם בבחי' יש כ"כ אין בחי' סובב מאיר שם כ"כ כמו בעולמות התחתונים הנפרדים בבחי' יש יותר שבהם מאיר בחי' סובב בגלוי יותר עד שבכלל יש הפרש גדול בין בחי' גלוי הארת סובב למעלה מעלה בראשית ההשתלשלות ראשית הגלוי שהוא בחי' החכמה שמאין תמצא בבחי' יש שאם לא היה הארת סובב לא היה החכמה בבחי' יש כלל אלא היתה כלולה בעצמות המאציל כמ"ש למעלה באריכות ובין הארת סובב למטה מטה כמו בדברי' גשמיים שבעוה"ז השפל מכולם שהן בבחי' יש ודבר ממש שבהן מאיר אור הסובב הרבה יותר מהארתו בבחי' החכמה כשמתהווה ליש וזה דבר שא"א לומר שבחי' סובב מאיר יותר ביש גשמי מביש רוחני כו' אלא הוא מאיר בכלם בשוה ממש שהרי נק' סובב כ"ע ובחי' סובב ה"ה בחי' מקיף לכלם בשוה וכמ"ש בע"ח דבחי' מקיף הכללי מקיף לד' עולמות דאבי"ע בשוה ממש כידוע וד"ל:

(עט) אך להבין כ"ז הנה תחלה יש להקדים ענין ההפרש בין בחי' פנימית לבחי' מקיפין בכללות ההשתלשלות דהנה ידוע בע"ח שמתחלה היה אא"ס ממלא כל החלל כו' ואח"כ צמצם א"ע ונעשה מק"פ וחלל כו' ונמשך בבחי' קו וחוט וכו' וא"כ גם בחי' קו זה שהוא מקור כל האורות פנימים כידוע גם הוא נמשך מבחי' אא"ס שלפני הצמצום שנק' מקיף וסובב הכללי כידוע ולפ"ז אין הפרש בין פנימיים למקיפין שכמו שהמקיפים שבקו זה נמשך מבחי' סובב הכללי כן ממש גם בחי' הפנימיי' שבקו זה נמשך מבחי' סובב מאחר שכל בחי' אור הקו הזה נמשך מבחי' סובב רק שנמשך אחר הצמצום וזה א"א לומר שהמקיפים נמשכו מבחי' סובב שלא ע"י צמצום דמק"פ כו' שהרי ידוע שכל המקיפים מבחי' הקו הזה שהוא נעשה אחר הצמצום הראשון דוקא (ומ"ש בע"ח דקו זה מתעגל וחוזר ומתעגל כו' שזהו בחי' המקיפים ואשר נמשך בבחי' יושר הוא הנקרא בחי' פנימיים כו' זה גופא יש להבין למה יהיה מעלת המקיפים גבוהים מן הפנימיים מאחר שממקור ושרש א' יוצאים שהוא בחי' הקו ושרש א' להם במקור הראשון שלפני הקו) וגם עוד יש להבין בעיקר ענין המבואר למעלה בענין התהוות יש גשמי שהוא נמשך מבחי' סובב שהוא בחי' אין ממש כידוע והלא נאמר בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כו' שהן י' מאמרות שבהן דוקא נבראו כל העולמות מאין ליש ממש שזהו בחי' צרופי אותיות דבור העליון שיש בהן בחי' הבל הקול והוא שנקרא דבר ה' ורוח פיו ממש כמו מאמר יהי אור הרי צרופי אותיות הללו דיהי אור מזה נתהווה מציאות היש דאור בבחי' יש גשמי שהרי נא' ויהי אור וכן ממאמר יהי רקיע נעשה הרקיע כו' כידוע וכ"ז ה"ה דוקא בבחי' ממלא כ"ע שזהו בחי' כח האלקי שיורד ונמשך בצרופי אותיות בדרך עו"ע מראש עד סוף כידוע וכמ"ש בס"י ה' אבנים בונות ק"ך בתים כו' שזהו האור המלובש בתוך כל עלמין ממש להוותם מאין ליש דוקא וכמ"ש ואתה מחיה את כלם מא' ועד תי"ו וה' מוצאות כו' מחיה ממש מאין ליש וגם בחי' המדות העליונות דאצי' המאירים ומלובשים בצרופי אותיות די' מאמרות הללו הרי גם הן באים בבחי' ממלא דוקא וכמו ביום הא' יהי אור שבמאמר זה מלובש ומאיר מבחי' חסד דאצי' כמו עד"מ חסד שבלב האדם שמאיר בדבורו בבחי' אור וחיות ממש וכמו"כ ביום הב' במאמר יהי רקיע נתלבש ומאיר בחי' אור הגבורה דאצי' כו' ובתוך המדות הללו מאיר בחי' המחשבה והשכל ובתוך השכל מלובש הרצון והתענוג כו' שכ"ז ה"ה בא בבחי' התלבשות בתוך כ"ע בבחי' ממלא דוקא (וגם מ"ש ישראל עלו במחשבה שלמעלה מבחי' הדבור די' מאמרות ג"ז הוא בבחי' ממלא רק שהוא בחי' פנימי' ורוחנית הדבור די' מאמרות כמו באדם למטה שהמחשבה היא פנימי' הדבור כו' ואפשר שעלו במחשבה הקדומה שלפני הארת הקו והחוט שהוא בחי' עצמות אא"ס ממש שהוא למעלה מן המחשבה שבדבור ונקרא מחשבה א' פשוטה באח"פ כו' כמ"ש במ"א):

(פ) והנה להבין כ"ז יש להקדים ב' הקדמות. הקדמה א' בענין בחי' ההמשכה וההשפעה שנמשך מבחי' עצמות אא"ס ב"ה שיש בזה ב' מיני המשכות והשפעות הא' בחי' ההמשכה והשפעה שנמשך מעצמות אא"ס בבחי' א"ס ממש מפני שזהו ענין ובחי' גלוי אור עצמותו ע"כ זאת ההארה באה ג"כ בבחי' א"ס ממש. והב' הוא בחי' המשכה והשפעה הבאה להיות האור בבחי' גבול ומדה ונק' מאמר קו המדה כו' ובאור הדברים הנה באמת ענין ופי' דסובב כ"ע הרי א"א לבאר מהותו באופן המושג לנו לעין השכל שהוא רק כמו הארת אור עליון ביותר המאיר בבחי' היקף מסביב ומרחוק מכל צד וכה"ג שהרי אין כל אור עליון האלקי נמשל לבחי' זיו ואור ממש כמו אור וזיו השמש וכה"ג לא מניה ולא דוגמתו כו' רק מה שנק' בשם אור הוא שם המושאל בלבד והוא על היותו ממשיך בחי' אור וחיות האלקי למקבלים וכידוע שכל מה שהמקובלים קוראים בשם אור הוא רק בחי' רוחניות חיות ושפע ולא בחי' אור וזיו ממש וא"כ גם בבחי' מהות דסובב זה כאשר אנו אומרים בו בחי' אור כמו בחי' הארת אור דסובב זה למטה כמו להקיף לכל העולמות כו' כנ"ל ה"ז ג"כ בחי' שפע והמשכת חיות רוחני המחיה ממש לכל העולמות ולא כמו זיו ואור השמש בלבד אלא הוא בחי' אור וחיות שמחיה את הכל בבחי' חיות ממש ומה שנק' הארת סובב דוקא היינו שבחי' חיות ושפע זו נמשך ומתפשט מבחי' ומדרגה עליונה הנק' סובב כו' שזהו בחי' ההמשכה שנמשך ונתפשט שלא בדרך השתלשלות והתלבשות בבחי' עו"ע אלא מחיה את כל העולמות בשוה ואפי' חומריות העוה"ז וגסותו הוא מחיה ממש כמו שמחיה לעולמות היותר עליונים שלפני עולם האצי' ממש בהשוואה א' כו' וזהו שהוא מאיר ומקיף לכלם בשוה אבל בחי' הארה זו הרי היא בחי' אור וחיות דוקא וז"ש דלית אתר פנוי מניה ממש שהוא בחי' סובב זה דכתיב ביה את השמים ואת הארץ אני מלא בשמים ובארץ בשוה ממש כו' וכידוע וד"ל:

(פא) אך א"כ יש להבין ד"ז על בוריו יותר שלפי הנראה מזה הרי בחי' הארה דסובב זה מחיה ממש אפי' לחומריות העוה"ז וכו' א"כ מהו ההפרש בינו לבחי' ממלא כ"ע שגם הוא מחיה את הכל וכמ"ש ואתה מחיה את כלם כו' ולמה נק' בשם הארת סובב דוקא שהוא רק בבחי' מקיף מרחוק בלבד מאחר שהוא מחיה ממש כנ"ל. אמנם הנה כתיב כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים וכל תהומות כו' דמשמע מזה שחפץ ה' שוה הוא בכל אשר עשה ואין חלוק בזה בין עולמות עליונים ותחתונים כלם חפץ ורצון א' עשה כו' וזה פלא לכאורה והנה יש להקדים תחלה ענין ובחי' מחשבה הקדומ' שבעצמות אא"ס אנא אמלוך שנק' בחי' מל' דא"ס כידוע והוא הנק' ג"כ בשם רעוא דכ"ר דהיינו כאשר עלה ברצונו הפשוט כו' כי המחשב' נק' רצון כידוע ועליית מחשבה זו דאנא אמלוך נק' רעוא דכ"ר אע"פ שאנא אמלוך הוא רק רצון פרטי מורכב בענין המלוכה הזאת דאנא אמלוך כו' אך בשביל רצון זה דאנא אמלוך הוא שעלה ברצונו הפשוט להיות לו רצון להשתלשלות העולמות בכללות והוא הנק' רעוא דכ"ר פי' רצון לרצון כו' ובאור הדברים הנה מובן מבחי' מל' דאצי' בבריאה שז"ש מלכותך מלכות כ"ע וידוע שזהו עד"מ מלכותא דארעא שמלכותו מתפשטת על כל אנשי המדינה דהיינו בחי' התנשאותו ואימתו מוטלת עליהם עד שבטלים כולם אליו לרצונו בכל אשר יגזור אומר עליהם כו' וכמו"כ למעלה בבחי' מלכותא דרקיע בחי' מל' דאצי' הוא בחי' התנשאות אור האלקי שמתנשא ומרומם על כל העולמות והכל בטלים אליו בתכלית הבטול כו' אבל לכאורה אין זה מובן כלל דהלא אין המשל דומה עם הנמשל שהמשל דהתנשאות מלך ב"ו הרי לא נמשך ע"י זה בחי' אור וחיות להיות מזה התהוות מציאות אנשי המדינה כי אין עצמות המלך מתפשט ומתלבש בהם כלל רק בחי' ממשלתו בלבד הוא שמתפשט עליהם ומציאותם נמצא במהות בפ"ע גם טרם שמושל עליהם אבל בנמשל למעל' בבחי' מל' דאצי' הרי ידוע שמבחי' ההתנשאות דמל' דאצי' מזה דוקא נמשך בחי' אור וחיות לכל הנבראים כמ"ש ואתה מחיה את כלם וכידוע אלא צ"ל שבאמת אין הנמשל רק בענין של בחי' המלוכה בלבד שהוא בחי' ההתנשאות אבל אינו דומה עם המשל ממש שהרי בבחי' מלוכה זאת הוא מחיה את כלם וכמ"ש ה' מלך גאות לבש כו' וכידוע דמבחי' מל' דאצי' נעשה בחי' מקור החיות של כל עולם הבריאה וכן מבחינ' מל' דבריאה נמשך בחינ' מקור החיות של כל עולם היצירה וכן ממל' דיצירה בעשיה וא"כ זה האור והחיות הגם שהוא בבחינת התנשאות מ"מ מאיר ומחיה ממש רק שהוא מאיר ומחיה לכל העולם בבחי' מקיף וסובב מאחר שהוא בחי' ההתנשאות כו' וזהו בדרך פרט כמו ממל' דאצי' בבריאה הוא בחי' מקיף לבריאה וז"ש בע"ח דמבחי' מל' דאצי' נעש' כתר לבריאה כו' וכן ממל' דבריאה נעשה כתר ליצירה כו' ובחי' כתר זה הוא בחי' הרצון הפרטי שנמשך להיות ממנו התהוות כל אותו העולם כמו בחי' רצון העליון לברוא עולם הבריאה כמ"ש בזהר כד סליק ברעותיה למברי עלמא כו' הנה זה הרצון הוא המחיה ומהוה אותם מאין ליש והרצון הזה בא ונמשך מבחי' מל' דאצי' שזהו מה שעלה ברצונו להיות מלך על עם נפרד כו' ע"כ נמשך רצון לברוא כו' וא"כ ה"ז האור והחיות שנמשך מצד בחי' מל' דאצי' הוא בא בבחי' מקיף לעולם הבריא' אבל הוא עיקר מקור החיות הנמשך מן הרצון לברוא כו' וז"ש ולכבודי בראתיו כו' כבודי הוא בחי' המל' בראתיו נעשה רצון לבריאה כו' וכן ממל' דבריאה נעשה כתר ליצירה כו' וז"ש מלכותך מלכות כ"ע כו' והנה מובן עכ"פ מזה שכל בחי' מל' שבעליון שנעשה כתר לעולם התחתון מאיר ומחי' אותו בבחי' מקיף שהוא ענין ההארה הבאה בהשוואה א' לכל פרטי הנמצאים שבאותו עולם התחתון לראש וסוף בשוה ממש וטעם הדבר כי גם הרצון הזה אשר נמשך להיות מקור החיות לעולם זה הוא בא בבחי' כללות הרצון השייך לזה העולם לכל הנמצאים שבו כמו כל אשר חפץ ה' עשה כו' ואח"כ מתחלק לרצונות פרטיים לכל נמצא ונברא בפרט כו' וזהו הנק' בחי' סובב לעולם זה בפרט דהיינו בחי' כתר שכותר בבחי' מקיף וסובב בהשוואה א' לכללות עולם זה מראשו לסופו ביחד כו' שכמו שיש בחי' סובב כ"ע בכללות כל ההשתלשלות דקו וחוט כו' ונק' מקיף הכללי כידוע שזהו בחי' מל' דא"ס שנעשה כתר לא"ק כו' כן יש בחי' סובב בפרט בכל עולם ועולם דאבי"ע דהיינו שמבחי' מל' שבעולם העליון נעשה בחי' כתר וסובב לעולם שלמטה הימנו כנ"ל וד"ל:

(פב) ומעתה הנה יובן ג"כ בבחי' סובב כ"ע בכלל שהוא נמשך מבחי' מל' דא"ס דהיינו בחי' מחשבה הקדומה דאנא אמלוך כו' כנ"ל שזהו ג"כ ממש ע"ד הנ"ל בבחי' מל' דאצי' בבריאה ומל' דבריאה ביצירה כו' רק שבחי' מחשבה זו דאנא אמלוך שנק' מל' דא"ס הוא בבחי' כללות יותר דהיינו בחי' ההתנשאו' אלקית שכלול בבחי' עצמות אא"ס עדיין וזהו שעלה במחשבה הקדומ' אנא אמלוך פי' מחשבה הקדומה היינו בבחי' העצמות ממש שנק' קדמון לכל הקדומים ופי' מחשבה זו הוא בחי' הרצון שהרצון נק' מחשבה כידוע אך נק' רצון קדום בחי' העצמות עדיין כו' והנה כמו שמבואר למעלה במשל דהתנשאות מלוכה למטה שאין הנמשל דומה עמו להיות שמבחי' מלוכה שלמעלה נמשך בחי' אור וחיות ממש כו' כן יובן ג"כ בכללות בחי' המלוכה שבמחשבה זו דאנא אמלוך שבעצמות אא"ס ממש שהוא בחי' מאיר ומחיה ממש לכל ההשתלשלות דאבי"ע רק שהוא מאיר ומחיה לכלם בשוה והוא בחי' מקיף הכללי שמקיף לד' עולמות בשוה ממש ונק' סובב כ"ע בכללות הכל וכמו שמבואר למעלה בענין מל' דאצי' בעולם הבריאה שנמשך בבחי' מקיף וסובב בפרט לעולם הבריאה שמאיר בו בהשוואה אחת מראשו לסופו כו' כי גם הרצון שנמשך שם הוא בכללות באותו עולם כו' כנ"ל וכן יובן ג"כ בכללות יותר בבחי' מל' דא"ס שנעשה בחי' מקיף וסובב כללי לכל הד' עולמות דאבי"ע שהוא מאיר ומחיה לכללותם יחד בהשוואה א' בראש האצי' עם סוף עולם העשיה כו' להיות שבחי' הרצון העליון שנמשך מבחי' מחשבה זו דאנא אמלוך כו' הוא בא בבחי' כללות ביותר ונק' רעוא דכ"ר כנ"ל כי בשביל רצון ומחשבה זו דאנא אמלוך כו' הוא שנעשה בחי' רצון כללי להיות ממנו מקור לכל ההשתלשלות בכלל דהיינו בחי' רצון לרצון והוא הנק' רעוא דכ"ר כו' כי הנה בחי' רצון הבא בגלוי להאציל לעולם האצי' ונק' כתר דאצי' שנמשך ממל' דא"ק וכה"ג הרי צריך להיות בתחלה רצון והסכמה שיהיה לו רצון זה וא"ל לא יעל' ברצונו להאציל כלל וכן בחי' הרצון העליון שבא בגלוי לברוא עולם הבריאה כו' הרי צ"ל תחלה בחי' רצון לרצון זה הפרטי וא"ל לא היה עולה ברצונו בגלוי לברוא כו' וכן להיו' לו לרצון בגלוי לעול' היצי' כמ"ש בראתיו יצרתיו כו' הנה מקור כל הרצונות הללו הוא הנקרא רעוא דכ"ר שהוא אשר הוסכם ברצון קדום שיהיה לו רצון להשתלשלות העולמות בכלל וממילא נמשכין אח"כ בחי' רעוין פרטיים כמו הרצון להאציל והרצון לברוא כו' עד שאפי' בחי' ומדרגה היותר תחתונה שבסוף עולם העשיה עלה תחלה בהסכם ורצון הקדום שנק' רעוא דכ"ר או מחשבה הקדומה כו' ואין הפרש בין התהוות הרצון להאציל להתהוות הרצון שבסוף העשיה להיות יש גשמי כמו כל אשר חפץ ה' עשה ממש כו' לכלם מחי' בשוה ממש מבחי' רעוא דכ"ר שהוא בא מצד בחי' מחשבה דאנא אמלוך הנק' מל' דא"ס וז"ש בע"ח שמאיר ומחי' לכל העולמות דאבי"ע בשוה ממש שהרי כמו שעלה ברצונו הפשוט שנק' מחשבה ורצון קדום להיות עולם האצי' כמו"כ ממש עלה ברצונו הפשוט הזה להיות עולם הבריאה ועולם היצירה עד בחי' ומדרגה היותר תחתונה שבסוף העשיה כו' וא"כ אין הפרש בין בחי' התפשטות הארה וחיות שנמשך ממחשבה ורצון קדום זה לעולם האצי' בין הארתו והתפשטותו בבי"ע להיות עשיה גשמית דהיינו מאחר שהיה רצונו הקדום להיות עשיה גשמית ממש כמו שהיה רצונו הקדום להיות בחי' האצי' וא"כ גם בחי' עשיה גשמית מקבל בחי' אור וחיות דמל' דא"ס שהוא בחי' רצון ומחשבה הקדומה כמו שמקבל עולם האצי' ממש בשוה ונמצא שבחי' התפשטות מלכותו ית' העצמות שנקרא מל' דא"ס הוא בכל העולמות בשוה אפי' בחומריות העוה"ז וגסותו וז"ש דלית אתר פנוי מניה כו' מניה ממש לפי שבבחי' מל' דא"ס עצמו שוין מעלה ומטה ממש ונק' סובב כ"ע בכלל רק מפני שרצונו הקדום שבעצמות ה"ה בבחי' א"ס ממש שאינו בא בגלוי למט' בעולמות אלא הוא סתום ונעלם בבחי' העלם העצמות שנק' סתימו דכל סתימין כו' ע"כ נק' בחי' הארה זאת בשם סובב כ"ע שאינו מאיר רק בבחי' מקיף אמנם אין הפירוש דסובב שהוא סובב ומקיף מלמעלה בלבד ואינו מאיר ומחיה כו' אלא שהחיות והשפע הוא בא בבחי' סובב שאינו בבחי' גלוי אלא בהעלם אבל הוא מאיר ומחיה ממש שהרי נק' מחשבה הקדומה ופי' מחשב' ורצון היינו בחי' אור וחיות ממש כי כאשר עלה במחשבה ורצון הרי זה הרצון והמחשבה הוא מקור להמשכת האור והחיות ממש להיות הדבר חי במציאות כך וכך כמו שעלה ברצונו ולא כמו רצון האדם שלא יפעול וימשוך חיות לדבר מה שרוצה אבל בחי' רצון העליון הוא המחיה ממש כי מיד שעלה ברצונו שיהיה כך וכך מיד נמשך האור והחיות כך וכך כמו ויאמר אלקים יהי אור שחפץ ה' שיהיה מציאות אור מיד ויהי אור וכה"ג בכל התהוות העולמות היותר עליונים עד רום המעלות כמו להיות התהוות אור האצי' מיד שעלה ברצון ומחשב' הקדומ' לזה מיד נמשך מקור התהוו' אור האצי' רק שבחי' הרצון הקדום מאיר בהעלם בבחי' סובב ומקיף מאחר שנקר' רצון לרצון בכללות כנ"ל אשר ע"כ הוא מאיר ומחיה לכל העולמות בשוה מטעם הנ"ל וד"ל (ויובן כ"ז עד"מ כאשר הוחלט ברצון המלך לבנות פלטרין גדולים וכה"ג שתכלית רצון זה הוא רק שיהיה הפלטרין בנוי בשלמות כמו שהעלה ברצונו מכבר וא"כ ה"ז רצון כללי בלבד אך הנה כלול בו כל פרטי הרצונות הבאים בו בגלוי אח"כ שהרי לאחר שעלה ברצונו בכלל שיהיה לו בנין פלטרין זה מוכרח שיתחיל במלאכתו בפ"מ ה"ז רצון שני הבא בגלוי להתחיל מלאכתו עכ"פ ולאחר שהתחיל מוכרח שיעלה רצון ג' איך ובמה לעשותו אם באבנים או בעצים ובאיזה ציור וכה"ג ואח"כ בעסקו במלאכת הבנין מתחדשים לו רצונות רבות פרטיות לכל דבר מלאכ' שבו בפרט כמו לקירותיו ולחלונותיו ודלתותיו והרצפה עד כלות גגו וכל פרטי חלקיו הקטנים הגם שהם דברים טפלים לטפלים כמו העפר שבקרקע שתחת הרצפה או העפר שע"ג הקורה וכה"ג לכל א' בא רצון בפרט כי א"א שיושלם שלמות ענין הבנין בלעדם והרי גם הן נכללים בכלל הרצון השלם שעלה ברצונו תחלה מכבר שיהי' לו בנין פלטרין ומאחר שבלעדם לא נשלם הרצון הכללי הזה א"כ הרי אין הפרש כלל לענין שלמותו של הרצון הקדום בין עיקר תחלת רצון המלאכה לגמר רצונותיו הקטנים בסופו בגמרו בדברים הטפלים וכה"ג כי כלם בשוה עלו ברצון הקדום כי ודאי כאשר עלה והוחלט אצלו שיהי' לו בנין פלטרין ידע שא"א לבנין בלא מעזיבה שע"ג הקורה או עפר שבקרקע הרצפה וכה"ג וא"כ עלה ברצון הקדום שיהיה גם מעזיבה בבנין פלטרין וכה"ג וא"א לומר שמה שיש שרש לרצון בעיקר הבנין ברצון הכללי הוא יותר נעלה משרש הרצון האחרון הקטן בעשיית הרצפה וכה"ג מאחר שכל עיקר ענין רצון הכללי הקדו' הוא רק שיהי' לו פלטרין א"כ מה לו ענין הפרש בין רצון שבתחלת מלאכתו לרצון שבסוף מלאכתו הכל ברצון א' הוא רוצה דהיינו כמו שרוצה בעיקר הבנין מטע' שעלה כבר ברצונו כן הוא רוצה בדבר הצריך לבנין בסופו מטעם שכבר עלה גם זה ברצונו תחלה ועל שניהם יגזור אומר ברצון א' פשוט שהוא מפני אשר כבר עלה ברצונו שיהי' לו פלטרין כמו שא"א להיות בלי שיגזור על תחלת מלאכתו כן א"א שיהיה גמרו מבלי שיגזור על מלאכת סופו וע"ד דוגמא הגם שיסודות הבנין צריכים הוצאה מרובה ועל חלקיו הטפלים שברצפה וגם בסופו הם בהוצאה מועטת מאד על שניהם יחול הרצון הכללי בשוה ולא יחול הרצון הכללי ביסוד הבנין בבחי' פנימית יותר מבגגו ורצפה שלו אע"פ שמצד בחי' גלוי הרצון יחול ביסוד ועיקר הבנין בפנימית יותר כו' מפני שלענין כללות הרצון שעלה תחלה שיהיה לו פלטרין אין הפרש בין תחלתו לסופו כלל ושניהם עלו בשוה ברצונו בענין כללות רצונו בדבר זה וד"ל:

(פג) או יובן עד"מ אחר כיוצא בזה כמו כאשר הוחלט רצון פשוט וכללי באדם שיעסוק במו"מ אחד להרויח בו ממון אשר כל פרטי עסקיו מתחלתו לסופו וגמרו כולם כא' נסקרו בעלות רצונו תחלה בכלל לעסוק במו"מ זה בלי הפרש מצדו בין ענין פנימית העסק ועיקרו לחצונית הטפל שבו כמו בקבוץ הממון הון רב לקנות הסחורה וכה"ג שזהו העיקר והיסוד אבל הצטרכות הנסיעה בכל פרטי דברים קטנים הטפלים לנסיעה לקנות שהנסיעה עצמה טפל לעיקר העסק והרי כל המצטרך לנסיעה טפל לטפל כו' מ"מ הגם שמצד גלוי הרצון ודאי יש בעיקר העסק בפנימי' שלו רצון פנימי הרבה יותר מרצון הקל בחצונית העסק כמו דברים הטפלים לנסיעה וכה"ג אבל מצד בחינת הרצון הכללי שכבר הוחלט אצלו שיעסוק במו"מ זה כדי להרויח שוין הן פנימית העסק וחצוניותו ממש שכשם שלא יושלם תכלית הרצון הזה בלא פנימית העסק כמ"כ לא יושלם בלא חצוניות שלו שהוא הנסיעה ושניהם עלו בשוה בתחלה ועל שניהם יגזור אומר בשוה ממש שכמו שיחפוץ בקבוץ הממון כמ"כ יחפוץ בהכנת הנסיעה מאחר שכל עיקר רצון זה הוא ריוח הממון מה לו ענין הפרש בין פנימית העסק לחצוניותו כו' וזה ודאי שאם לא היה לו רצון קדום זה לעסוק בבנין או מו"מ לא היה רוצה בכל פרטי הרצונות שבהן מתחלתן לסופן כו' אשר ע"כ נק' רצון קדום זה בחי' רצון לרצון בין בפרט בין בכלל דהיינו שכל רצון בפרט שבבנין ומו"מ היה לו רצון קדום לזה הרצון בפרט וא"ל לא היה רוצה בו אח"כ וגם הוא רצון לרצון בכלל לכל רבוי רצונות פרטיות שיהיה נולדים אח"כ הוא בחי' מקור כללי להם שהרי מצד כחו של רצון זה הרי הוא מוליד בנפשו רצונות פרטיים רבים עד שישלים רצונו זה הקדום בכלל הענין ואין כל חדש ברבוי רצונות הללו הנולדים אח"כ כי כולם היו תחלה ברצון הקדום וכולם בהשוואה אחת בלי חלוק מדרגות בזה כלל מטעם הנ"ל וד"ל ואמנם הנה מובן עוד דהגם שהרצון הקדו' הוא מקור כל הרצונות שאח"כ בכלל ובפרט ועל כולם בשוה כו' מ"מ אין הארתו אח"כ בהגלות נגלות הרצונות הפרטיים רק בבחי' ההעלם בהם ולא בגלוי דהיינו דהגם שבודאי לא היה לו רצון הגלוי הזה בפרט הענין אם לא שקדם תחלה ברצון הקדום ומכחו הנה הוא בא כו' אבל בחי' כח זה שמאיר ברצון גלוי זה מחמת כחו של רצון הקדום אינו רק בבחי' ההעלם ובחי' מקיף אשר ע"כ מצד בחי' הגלוי הרי יש בחי' פנימי יותר ברצון שבתחלת הענין ועיקרו יותר מרצון שבחצוניות הענין וטפל שבו כו' אבל אם היה מאיר ברצונות הפרטיי' בגלוי גמור בכחו של רצון הקדום הרי לא היה הפרש כלל ביניהן גם מצד גלוי הרצון מטעם שבבחי' רצון הקדום כולן שוין כנ"ל וד"ל אבל מה שמאיר עכ"פ בבחי' ההעלם ה"ה מאיר ומחיה לכל הרצונות מגדול ועד קטן לכולם בשוה דוקא כמובן מכל הנ"ל וד"ל וזהו כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים וכל תהומות כו' שבחי' חפץ ורצון הקדום שבעצמות המאציל בחי' מחשבה הקדומה הנ"ל עשה את הכל בחפץ ורצון א' לכולם בשוה וכולל את הכל בשוה בלי חלוק מדרגה בזה בין עולמות עליונים לעולמות התחתונים בשמים ובארץ בימים וכל תהומות כו' מטעם הנ"ל וזהו למה יאמרו הגוים איה נא אלהיהם שהוא בלתי מושג להם ע"כ אומרים איה להיותו בבחי' סובב כ"ע ממש ואינו מושג לא בעולמות עליונים ולא בתחתונים אבל באמת אלקינו בשמים כל אשר חפץ עשה פי' משום דמה שהוא בבחי' סוכ"ע היינו לפי שבחי' רצון העליון הזה שבעצמות הוא בבחי' א"ס ממש וע"כ נקרא סוכ"ע שאינו מושג כלל ובלתי מתלבש בבחי' גלוי בעולמות רק בבחי' ההעלם אבל עכ"פ בבחי' ההעלם כל אשר חפץ עשה שנמשך משם רצונות פרטיים לכל פרטי ההשתלשלות וכנ"ל דכמו שהיה רצונו להאציל כו' כמ"כ היה רצונו להיות בחי' עשיה גשמית כו' וא"כ גם בחי' עשיה גשמית מקבלת אור וחיות בהעלם מרצונו וחפצו הקדום בעצמות וזהו כל אשר חפץ עשה כו' ומפני שהוא בבחי' סובב בהעלם ע"כ ואלקינו בשמים בבחי' סובב כל אשר חפץ ברצונו הקדום עשה את הכל והוא בחי' רעוא דכ"ר הנ"ל הנקרא מחשבה הקדומה דאנא אמלוך בחי' מל' דא"ס שמקיף לד' עולמות דאבי"ע בשוה ממש כמ"ש בע"ח וכנ"ל וד"ל:

(פד) והנה מעתה יש להבין בחי' ומדרגה השניה הנמשך מעצמות אא"ס בבחי' גבול ומדה דוקא ולא בבחי' א"ס כנ"ל וזה פלא לכאורה איך יומשך בחי' גבול ומדה מעצמות אא"ס שהוא בעצם בבחי' א"ס בלתי ב"ג כו' אך הנה ידוע בע"ח שבחי' המשכת הקו והחוט שנמשך מעצמות אא"ס שהוא ע"י בחינת צמצום עצמות אא"ס תחלה דהיינו שנסתלק ונכלל עצמות אא"ס ונכלל ועלה בעצמותו ומהותו ממש (שלמעלה מבחי' אור וזיו כו') ונעשה כמו מק"פ וחלל כו' ואחר הצמצום הזה הוא שהאיר בבחי' קו וחוט כו' ובאור הדברים הנה מצד בחי' עצמות אא"ס ממש כמו שהוא לפני הצמצום הזה מאחר שהוא בבחי' א"ס ממש לא היה נמשך כלל דרך שעור ומדה כמו המשכת הקו ולהיות נאצל במדה עשר ספירות עשר ולא תשע עשר ולא י"א כו' כי מאחר שהוא אור פשוט בתכלית הפשיטות והוא בבחי' א"ס ממש הרי אינו בגדר אור וספי' פרטית עדיין וכמ"ש לאו מכל אנון מדות כלל ע"כ ממנו לא היה נמשך אור וספי' בפרט כלל גם לא בחי' קו וחוט להיות מקור לי"ס וראשיתן כו' וגם אם היה נמשך להיות מקור הספירות בפרטיהם לא היה נמשך בבחי' שעור ומדה אלא היה נמשך רבוא רבבות אורות וספירות לאין קץ ושעור כלל ובאופן ומהות אחר שאינו בגדר ומהות אורות וספי' הנאצלים כמו חו"ב ומדות כו' מאחר שזה האור והשפע היה בא מכח עצמות אא"ס ממש שהוא בלתי מדה ומושלל מכל מציאות אור וספי' כו' אשר ע"כ כדי שיומשך בחי' קו וחוט שהוא בחי' קו המדה למדוד שעור השפע בבחי' ע"ס פרטיות וי' כלול מי' כו' א"א שיהיה זה כ"א ע"י בחי' צמצום אור עצמותו תחלה דהיינו שלא יומשך האור בבחי' א"ס ממש אלא יומשך בבחי' גבול ומדה דוקא ואז נמשך בחי' הקו הזה שהוא המודד כל שעור ומדה בנאצלים כו' ובחי' צמצום עצמות אא"ס והסתלקותו כדי שיהיה נמשך בבחי' שעור ומדה זה הכח נמשך ג"כ מעצמות א"ס ב"ה שהוא כל יכול ויש בו בחי' זו ג"כ לצמצם אור עצמותו שלא יומשך בבחי' א"ס כו' והוא ענין הכח של בחי' הדין והצמצום שהיה תחלה בעצמו ששיער בעצמו בכח להיות גלוי פועל האור והשפע בבחי' גבול ומדה ולא בבחי' א"ס והיינו עיקר בחינת הצמצום שלפני הקו כידוע ומבואר במ"א בענין המאמר בריש הורמנא דמלכא גליף גליפו בטהירו עלאה דהורמנא דמלכא הוא בחי' רצון ורשות שהוא בחי' עליית רצון קדום הנ"ל שבעצמות אא"ס שלפני הצמצום שנק' סוכ"ע כו' ובו גליף גליפו וחקיקה שהוא בחי' הצמצום הראשון שבטהירו עלאה שלפני הקו עד שנעשה ונמשך בבחי' קו וחוט כו' וד"ל:

(פה) והנה בחי' ראשית הגלוי דבחי' קו וחוט הזה שהוא בחי' קו המדה נמשך תחלה בבחי' החכמה שהוא להיות נאצל אור החכמה לפי שהחכמה היא בחי' ראשית כל המציאות שהרי אנו רואים גם למטה בעולם העשיה הרי כולם בחכמה נעשו וגם האדם נעשה בחכמה כמ"ש אשר יצר את האדם בחכמה והוא חכמה הנפלאה הנראה בנתוח אברי האדם וסדר מהלכם שנלאו בו כל חכמי הרופאים לעמוד עד סוף החכמה העמוקה ההיא לפי שחכמה אלקית היא וכן בחלקי החי כמו בבהמות ועופות וחיות וטרף מזונם יש בזה חכמה אלקית וחלקי הצומח כעשב ואילן וכל תבואת הארץ והארץ וכל אשר בה יש בזה חכמה אלקית שבה נעשה הכל כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה שגם רקיעים וגלגלים העליונים בתבונה ובחכמה אלקית נעשו שהרי נלאו בהם כל חכמי התכונה לעמוד ע"ס ענין החכמה האלקית שבמהות הגלגלים ובסדר מהלכם כו' עד שגם בבריות הפחותים ביותר יש בהן הארת חכמה האלקית כמו בזבוב ותולעת ועד כל חלקי הרמש שבאדמה ומתחת לארץ כולם בחכמה עשית כו' ועד"ז גם כל עולם היצירה ועולם הבריאה הרוחני בחי' אדם שבהן ובחי' דצ"ח שהן המלאכים העליונים שבהם וכל צבא השמים ושמי השמים העליונים הרוחניים כולם בחכמה נתהוו ועד"ז גם עולם הנאצל וכל אשר בו מבחי' אדם שבו ורקיעים ועד חלק הדומם שבו כולם בחכמה נאצל והוא ע"י בחי' הקדומה שנמשך בראשית גלוי הארת הקו כו' (ונק' א"ק אדם דבריאה כו') אך כל זה האור שנמשך בבחינת החכמה שהיא ראשית כל ההשתלשלות שבקו וחוט כו' הרי היא בחי' הארה מצומצמת מאד הבאה בבחי' גבול ומדה לגבי בחי' עצמות אא"ס ממש כמו שהוא בבחי' א"ס ממש כנ"ל אשר ע"כ הוצרך להיות בחי' צמצום ומק"פ הנ"ל כדי להיות בחי' ההמשכה בבחי' מדה וגבול שהוא ענין ראשית גלוי הארת הקו בחכמה כו' כנ"ל וד"ל:

(פו) אך הנה כ"ז הוא להיות בחי' התהוות עצם האור וכח מהות ומציאות דחכמה שהוא בבחי' הקו והחוט דוקא אחר בחי' צמצום ומק"פ הנ"ל לפי שמבחי' סובב שלפני צמצום הקו לא היה באפשר להיות בחי' התהוות צמצום אור ומהות פרטי כמהות אור וכח החכמה שהיא בבחי' גבול לגבי בחי' עצמות אא"ס שהוא בבחי' א"ס ממש כנ"ל וכמו"כ בכל בחי' האורות שנאצלו ע"י בחי' הקו וחוט הזה הוצרך להיות ע"י בחי' צמצום ומק"פ בתחלה מטעם הזה אבל כדי להיות בחי' הכלים של האורות שנאצל ע"י הקו הזה שהן בחי' הגבלת האור שמוגבל בתוך הכלי ומסתיים אורו וכח מציאותו ע"י הכלי כמו ע"ד דוגמא שאו' לאדם עד פה תבא ולא יותר כו' הנה בחי' המקור להתהוות זה המהות של הכלי שיגביל את האור הנה הוא בחי' סוכ"ע שלפני צמצום הקו דוקא ולא מבחי' הקו כו' וכמ"ש בע"ח דשרש התהוות הכלים הוא מבחי' מקור המקיפים ושרש הא"פ הוא ממקור כל הא"פ שהוא בחי' הקו כו' והטעם הוא לפי שבבחי' סובב ומקיף הכללי הנ"ל שם הוא בחי' רצון העליון שהוא בחי' רצון ומחשב' הפשוט' דאנא אמלוך שנק' רעוא דכ"ר כו' ששם שוים מקור האצי' עם סוף העשיה כנ"ל וכאשר עלה ברצונו הפשוט הזה שיהיה כללות ההשתלשלות בבחי' ע"ס באורות פרטיים כנ"ל בהכרח שעלה ברצון זה דוקא שיהיה בחי' גבול ושעור להתפשטות כל אור אחרי התהוותו ואצילותו מן הקו כו' שאם לא יהיה לאור הנאצל שעור ומדה בהתפשטות הרי מתפשט בלי גבול ואז א"א שיהיה נאצל אור השני שאחריו שנק' ענף המסתעף הימנו שכל זמן שאור העליון מאיר נכלל בו האור התחתון ואין לו מקום ותפיסה להיות עולה בשם בפ"ע כלל כמו ע"ד דוגמא אור החכמ' שהחסד נמשך ומסתעף הימנ' ונק' החסד ענף החכמה כידוע הרי כל זמן שאור החכמה אינו כלה ומסתיים איך יאיר אור החסד בבחי' מציאות אור בפ"ע אלא צריך בהכרח שיתצמצם אור החכמה ויכלה כח התפשטותו שזהו ענין בחי' ההגבל' עד פה תבא ולא יותר כו' אז יוכל להיות התהוות מציאות החסד במהות וכח בפ"ע וכמו"כ הנצח שהוא ענף החסד א"א שיתחיל אור הנצח בלי שיוגבל ויצומצם אור החסד תחלה וזהו הנק' בחי' הגבלת האור שהוא ע"י בחי' הכלי המגבילו ומצמצמו שלא יתפשט יותר ונמצא שלא הי' בחי' השתלשלות ע"ס כלל אם לא ע"י בחי' הכלי' שכל כלי מגביל אורו ומצמצמו עד שיוכל להסתעף הימנו אור וספי' האחרת כו' וד"ל:

(פז) ואמנם א"א לומר שבחי' כח של הכלי המגביל את האור הוא בא ונמשך מבחי' הקו הנ"ל שהרי כל עיקר בחי' הקו הוא רק להיות מקור לכל התהוות מציאות האור ומהות עצם כחו בלבד ואדרבה ממנו יהיה מקור כח התפשטות האור בלי שעור וגבול אך בחי' כח הגבלתו הנק' כלי שרשו מלמעלה מעלה מבחי' הקו דהיינו מבחי' הרצון הפשוט הנ"ל שעדיין אינו בחי' מקור למקור כלל רק שעלה בעצמות רצונו שיהיה כך וכך כנ"ל בענין רצון קדום באורך וכאשר עלה ברצונו הזה שיהיה השתלשלות ע"ס הרי בהכרח שעלה ברצונו זה שיהיה כל אור מוגבל בהתפשטותו כדי שיוכל להיות המשכת אור וספי' האחרת כו' כדי שיוכל להיות תכלית רצונו הזה הפשוט שהוא בחי' אנא אמלוך כו' לפי שאין מלך בלא עם ואם כל אור היה נכלל בעליון הימנו הרי חוזר כל ההשתלשלות להכלל בעצמות אא"ס כמו שהיה לפני הצמצום וזהו הפך רצונו הקדום שהוא מחשבה דאנא כו' אשר ע"כ צמצם א"ע להאיר רק בבחי' קו כו' אלא מפני בחי' מחשבה זו עלה ברצונו הפשוט בהכרח שיהיה בחי' סיום להתפשטות כל אור ואור כדי שיוכל להיות בחי' השתלשלות חח"נ וכה"ג כו' וד"ל. וא"כ הרי מובן שכל התהוות האורו' בעצם מציאותן ומהותן הוא מבחי' הקו והחוט שהוא אחר הצמצום ומק"פ מטעם הנ"ל אבל שרש כח המגביל כל אור נמשך מבחי' אא"ס עצמו שלא בדרך קו כו' אלא מחמת שעלה ברצונו הפשוט כך שאל"כ לא יהיה בחי' השתלשלות כנ"ל וד"ל. (וה"ז ממש ע"ד הנ"ל בענין רצון הקדום ששוה אצלו הרצון לאצי' כמו הרצון לעשי' כמשלי' הנ"ל ברצון הבנין ומו"מ וכה"ג וכן בבחי' הרצון הקדום הזה להיות בחי' הגבלת האור כו' שוה אצלו ממש בחי' הגבלת אור עליון דחכ' להגבל' אור היותר תחתון כו' מאחר שכללות המכוון בזה אינו רק כדי שיהיה בחי' ההשתלשלות עו"ע כו' וכנ"ל במשלים באריכות) וזהו ענין בחי' מדרגה השני' שהוא בחי' ההשפעה והמשכה הנמשך מעצמות אא"ס דוקא להיות בבחי' קו המדה שהיא בחי' כח הגבול והמדה לכל אור אחרי התהוות אצילותו כנ"ל וזה דוקא נמשך מעצמות אא"ס שלא ע"י בחי' קו וחוט כנ"ל ואע"פ שזה פלא לכאורה איך ימצא שפע גבול מכח אא"ס שהוא בלתי בע"ג כו' והענין הוא משום דאא"ס כל יכול ויש ביכולתו ג"כ ליתן כח להגביל כל אור ושפע ואין זה מפני שאין יכולת הכח להיות מתפשט יותר אלא שעלה ברצונו הפשוט כך שיהיה בבחינת גבול שלא יתפשט האור יותר כמו שאומר וגוזר עד פה תבא שהגבלה זו אינה אמיתת מצד עצמה רק ע"פ מאמר וצווי זה שגזר אומר שלא יתפשט יותר וכמארז"ל שאמר לעולמו די כו' וז"ש חק נתן ולא יעבור כו' וא"כ יוכל להיות בחינת כח הגבלה הזאת מעצמות אא"ס ואדרב' מפני שעלה ברצונו הפשוט כך ע"כ זה הכח המגביל הוא נמשך דוקא מעצמות אא"ס ולא ע"י צמצום ומק"פ הנ"ל שצמצום ומק"פ זה א"צ רק בשביל להיות כח ומהות האור שהוא בבחי' גבול ממש לגבי העצמות משא"כ כח ההגבלה הזאת הרי היא באה מכח אא"ס בעצמו שגזר אומר לעולמו די כו' שא"צ לזה בחי' צמצום ומק"פ כלל כי כח זה נמשך מעצמותו דוקא וכידוע דבחינת חו"ג כלולים בעצמות אא"ס שלפני הצמצום וזהו אא"ס למעלה עד אין קץ ולמטה עד כו' כמ"ש במ"א וד"ל:

(פח) אך הנה לפי הנ"ל בשרש התהוות הכלים שזהו מבחי' סובב דוקא ששם הרצון בבחינת א"ס ממש כנ"ל א"כ איך יתכן שבחינת אא"ס מאיר בבחינת הגבלה שהוא בחינת יש וכידוע דכל אור הוא בחי' רוחניות של אותו המציאות להיות כחו ומציאותו בלבד אבל בחינת ההתגלות שכבר נגלה הדבר במציאות דבר מה בבחינת יש של הדבר ההוא הוא בחי' כלי המגביל ומתאר את האור כמו בחינת אור החכמה היינו בחינת האור והחיות הרוחני של מציאות השכל והחכמה אך מה שניכר במציאות יש ודבר מה הוא בחינת כלי של אור החכמה וע"כ מצד בחינת הכלי נקרא חכמה בה"א כמ"ש במ"א באריכות וא"כ יפלא איך מאיר הארת אין האמיתי שלמעלה מהיות גם בחינת מקור למקור להשתלשלות מציאות דבר מה רק ע"י בחינת צמצום ומק"פ כנ"ל להיות מכחו דוקא בחינת היש של כל מציאות כו'. אמנם הנה זה הדבר יובן ע"פ ההקדמה הב' והוא מ"ש בע"ח דמבחינת הכאת אור המקיף בפנימי משניהם יחד נתהווה שרש בחינת הכלים שהוא בחינת הישות של כל מציאות כנ"ל. ובאור הדברים הנה מבואר למעלה שבאמת הרי כל ההשתלשלות נמשך מבחינת אותיות די' מאמרות כמו באותיות יהי אור נעשה מציאות האור ואותיות דיהי רקיע כו' והאותיות והצרופים שבהבל הפה ה"ז בבחינת ממלא דוקא כנ"ל וגם בחינת המדות והחכמה והרצון והתענוג שבאים בהתלבשות בי"מ הכל הוא בבחי' ממלא דוקא אך אעפ"כ עיקר קיום מציאות היש של כל ההשתלשלות הוא נמשך מבחי' סובב שלפני הצמצום דוקא והוא מה שכפל הדבר אחר שכבר אמר יהי אור שבודאי אותיות הללו המציאו את האור מאין ליש חזר ואמר ויהי אור דויהי אור זה נמשך מלמעלה מבחינת הי' מאמרות והוא מבחינת סובב דוקא לפי שבחינת היש של האור שרשו נמשך מבחינת סובב דוקא מטעם הנ"ל שכך עלה ברצונו להיות בחינת מגביל לכל דבר עד פה תבא כו' כדי שיוכל להיות מציאות אחר כו' וז"ש כי הוא צוה ברצון הקדום וכבר נבראו כך ממילא כו' חק נתן ולא יעבור ולכאורה לאו רישיה סיפיה דמה ענין חק נתן למה שאמר ברישיה כי הוא צוה כו' אלא מפני שתחלה עלה ברצונו הקדום שיהיה כך וכך במדה והגבלה וז"ש כי הוא צוה כו' וחק וגבול נתן שם ברצונו הקדום כו' עד"מ המצייר ומחליט במחשבתו לעצמו עדיין איך שיהיו אופני ציור הבנין כל דבר ודבר במדה וגבול ואח"כ גוזר ומצוה לעשות כך וכך הרי כל הגבלת דבר ודבר שבצווי המאמר הוא נמשך מאשר הונח ועלה ברצונו ומחשבתו כבר שיהיה הגבלת הציור באופן כך וכך דוקא כו' וד"ל. ונמצא מובן שמבחינת רצון הקדום שעלה כבר הוא שמאיר בי"מ להיות כל דבר ודבר במדה כו' שהוא בחינת ההגבלה בבחינת יש (כמו להיות תמונת ישות של האור באותו האופן שהוא עכשיו בגוון לבן ואדום וממשו וכל חלקי טבעו כמו שהוא כך עלה ברצונו כבר ולא יהיה באופן מציאות אחר וכן הרקיע יהיה עגול כדורי ויהיה מורכב מאש ומים כו' וכה"ג בכל ציור הגבלת התמונה של כל הנבראים כמו העוף בב' כנפים וב' רגלים והבהמה בארבע רגלים והאילן והעשב בתמונתם שהוא בחינת היש התוארי כו' וכמ"ש במ"א וד"ל) וזהו ויאמר ויהי כן שבכל הי"מ והיינו בחינת המשכת והארת המקיף בבחינת סובב בפנימי שהוא בחינת ממלא להיות בחינת ההגבלה והיש שלכל דבר אחרי התהוותו בבחינת ממלא דוקא ואעפ"כ נק' בחי' סובב לפי שהוא מקיף לד' עולמות בשוה כי הוא הנותן כח לכל דבר ודבר להיות לו בחינת כלי מגביל כנ"ל מראש ההשתלשלות עד סופו בהשוואה א' ממש וד"ל:

(פט) ויובן זה עד"מ מבחינת כח ההיולי שבאדם שהוא אינו נתפס בגדר וסוג מציאות דבר מה עד שאינו עול' בשם דבר מה כלל ואעפ"כ הרי ממנו נמצא כל הכחות הגלויות באדם גם אחרי התהוותם הרי בכל פרטי חלקיהם מאיר שם מבחינת כח ההיולי הפשוט להיות קיום מציאותו בבחינת יש ודבר מה כו' כמו בחינת כח היולי דחכמה שהוא כח נעלם בלתי נתפס עדיין במציאות דבר חכמה בפרט ואינו עולה בשם חכמה רק שהוא כח היולי של כל מיני חכמה דהיינו לכשילמוד כל חכמה מיד ישכיל ויחכם הרי באותו כח היולי דחכמה תלויה כל מיני חכמה שיתלמד והוא הנותן כח לכל חכמה וחכמה בפרט אחרי התהוותה בכל פרטי חלקיה וראיה לדבר שאם אין כח ההיולי טוב ואינו מסוגל כ"כ ללמוד החכמה הרי הגם שמייגע את עצמו להשיג איזה שכל אין לו קיום כי לא ישיג היטב מפני חסרון כח ההיולי ויש משכיל היטב מפני טוב כח ההיולי שלו כו' וזהו עיקר ההפרש בין החכם לשוטה כידוע וכמ"כ בשאר כח היולי כמו כח היולי דאומנות שכח ההיולי טוב לכל מיני אומנות לכשילמד לעשות אותם שיהיה אומן טוב בהם ויש חרש חכם שכח היולי שלו למלאכת החרש בלבד ויש שכח היולי שלו טוב למלאכת האריגה בלבד וכה"ג בלמוד החכמות יש שכח היולי שלו טוב רק לחכמה מיוחדת כמו חכמת הרפואה ולא לאחרת כו' ויש חכם שכח היולי שלו טוב ומסוגל לכל מיני אומנות וכל מיני חכמות לכשילמוד א"כ הרי בכל פרט ופרט של החכמה והמלאכה שפועל ולומד עיקר קיום מציאות ישותה הוא דוקא מכח ההיולי כו' ואעפ"כ לא נראה ונגלה ענין המשכה והשפע' בגלוי מכח ההיולי שהרי הוא נעלם ואינו נתפס במציאות שם דבר חכמה ומלאכה כלל וגם מה שהוא בחינת מקור מציאותו הוא בהעל' ולא בגלוי כלל ושוה הארתו בכל מה שילמוד חכמה או מלאכה בלי הפרש לחלק בזה לומר שבלמוד חכמת הרפואה מאיר יותר מבלמוד חכמת התכונה מאחר שכח היולי א' הוא והוא עצמו מושלל מענין מציאות חכמה לגמרי רק שמכחו נמצאו הרי כל מיני חכמה א' הוא כו' וכן בכח היולי לכל מיני מלאכת אומנות מאיר הוא בכולן בשוה כו' וכה"ג יובן בכללות בחינת כח ההיולי שבנפש שממנו נמצאו כל מיני כחות שבאדם הגלוים כמו ראיה ושמיע' והילוך וריח וכה"ג ואמתת מציאותם תמיד נמשך מכח ההיולי הכללי כו' וד"ל ונמצא מובן עכ"פ שאע"פ שיש לכל כח וכח פרטי אור וחיות בגלוי בפ"ע מ"מ מאיר בכל א' מהם מבחינת כח ההיולי הכללי ושוה הארתו בגדול וקטן כמו אור וחיות של כח השכל הוא מהות בפ"ע ואור וחיות של כח הראיה הוא מהות בפ"ע וכן אור וחיות של כח הריח וכח השמיעה וכה"ג בשאר כחות האברים כולם פנימיים וחצוניים יש לכל א' אור וחיות הגלוי בו מ"מ כלם מקבלים מבחינת כח ההיולי שבנפש הנעלה שהוא מאיר ונותן כח לכל אור וחיות שבכל כח וכח בפרט אחרי התהוותו דהיינו שהוא נותן כח לאור הראיה לראות ולכח השמיעה לשמוע ולחוטם להריח וכה"ג לכח השכל להשכיל כו' ולכולם בשוה ממש מטעם הנ"ל וד"ל:

(צ) והנמשל מכל זה יובן למעלה בבחי' סוכ"ע שמקיף לד' עולמות כו' ומאיר בכל ההשתלשלות מחכמ' ולמטה מטה אחרי התהוותם דוקא להיות מציאות היש שלהם הנקרא בחי' כלי דהיינו גם אחרי התהוות של בחי' אור החכמה למעלה שזהו כמו אור השכל שבאדם הנה מאיר בו מבחי' סובב להיות החכמה במציאות יש בכל פרט שבה שנקרא כלי המגביל לאור כנ"ל וכן לכל מציאות האורות שנמשכו מבחי' הקו מראשו לסופו בסוף עולם העשיה בכולן מאיר מבחי' סובב דוקא כמו כח ההיולי שממנו נמצאו כל הכחות והוא הנותן כח לכל בחי' ובחי' אחרי התהוותה כו' וד"ל אבל גוף התהוות החכמה ממקורה הוא נמשך דוקא מבחינת הקו והחוט ולא מבחינת סובב כי מבחי' סובב שלפני הקו א"א להיות שום התהוות דבר מה אפי' מהות דאור וכח החכמה כנ"ל אם לא על ידי צמצום ומק"פ בתחלה שאז נמשך ע"י בחי' קו כו' וד"ל (וכמו במשל דכח ההיולי הנ"ל הנה הגם שממנו נמצא כל מיני חכמות שלומד כנ"ל מ"מ מה שממציא איזה שכל וסברא בפרט ענין דבר חכמה זהו נמשך ע"י הלמוד והעיון מכח ומקור השכל שמאיר באותה שעה רק שזה עצמו לא היה ביכולתו כלל אם לא בחי' כח ההיולי שלו שהוא טוב ומסוגל לכשילמוד שיתחכם כו' וכ"ה בכח היולי דאומנו' כו' דמה שיכול אומנות בפרט זהו מצד הלמוד שלמד אומנו' זו וא"א לומר שמה שמצייר הכלי הוא נמשך מכח ההיולי מאחר שאינו בגדר וסוג מלאכה כו' רק אעפ"כ מה שיש ביכולתו ללמוד מלאכה אומנות זו הוא מכח ההיולי שהוא טוב ומסוגל לזה כו' עד שמציאות קיום האומנות הזאת הוא מכח ההיולי אבל לא גוף התהוות למוד האומנות כו' וד"ל):

(צא) ומעתה יש לתרץ הקושיא דלעיל בהפרש שבין התהוות יש דחכמה מסובב כו' ובין התהוות יש גשמי מבחי' סובב שאם מאיר יותר מבחינת סובב ביש גשמי א"כ אין זה בשוה כו' דהנה באמת אין הפרש כלל לגבי בחינת רצון הקדום שבעצמות הנקרא סובב להיות בחי' יש וכלי המגביל לבחי' חכמה ראשית כל כו' לבחי' התהוות יש וכלי המגביל לסוף ההשתלשלות כמו להיות עשב ופרי גשמי וכה"ג ששניהם עלו בשוה ברצון הקדום כנ"ל (במשל דבנין פלטרין או עסק מו"מ כו' וגם כמובן ממשל דכח ההיולי הנ"ל ששוה אצלו ליתן כח לכל בחינה העליונה עם בחי' היותר תחתונה שכמו שנותן כח לשכל שבמוח כמ"כ נותן כח להלוך שברגל בשוה ממש עד שאנו או' שכל מה שנפעל בגלוי יש בכל כחות האדם כמו מה שרואה בעין והולך ברגל וכו' הכל נמשך בבת א' בשוה מבחי' כח ההיולי הכללי להיות נראים ליש אחר התהוותם מאור וחיות הנפש כו' וד"ל) ונמצא מובן מכל הנ"ל שא"א להיות התהוות הגשמיות ממש מבחינת הרוחניות כלל שכל רוחני לא יהווה מהות היש הגשמי וא"כ מוכרח לומר שהתהוות הגשמיי' נמשך דוקא מבחי' סובב כנ"ל וראי' לד"ז מבחי' החכמ' שהיא בחי' הראשית כו' והנה הגם שבחי' החכמה יורדת למטה מטה ברבוי השתלשלות מאצילות לבריאה כו' עד עוה"ז השפל מ"מ לא נמצא מזה בחינת התהוות גשמי ממש כמו דברים הגשמיים ממש אלא מתהווה בעוה"ז בחי' שכל וחכמה האנושית שלנו והוא שיוכל להיות השכלה והשגה בענינים גשמיים אבל מ"מ בחי' השגה והשכלה זו רוחנית היא רק שאינו משיג ומשכיל רק לדברים הגשמיים אבל לא שמתהווה עצם הדבר הגשמי מבחינת החכמה עליונה (אע"פ שנאמר כלם בחכמה עשית היינו בחי' החכמה שמלובשת בבחי' השפעת הרוחניות של כל הנמצאים כו' שזה נמשך מבחי' הקו כו') לפי שבחי' החכמה נמשכה בבחינת רוחניות האור דבחי' ממלא שהוא בחי' הקו כו' וא"א להיות מזה רק בחינת רוחניות ג"כ רק שיורד בירידות המדרגות עד שמתהווה להיות רוחניות מצומצמת דשכל האנושי שאין לה ערך לבחי' ח"ע כו' אבל בחי' התהוות הגשמית ממש לא נתהוו' מבחינת החכמה אלא מבחינת סובב דוקא שהוא מה שעלה ברצון הקדום להיות בחי' יש וכלי מגביל כו' ודוגמא לדבר הנה ידוע שכל נפשו' בהמו' הטהורות נמשכו מבחי' פני שור שבמרכבה ונפשות בהמות הטמאות נמשכו מבחי' מרכבה הטמאה שנז' בפ' שמיני כמו גמל ארנבת ושפן וכו' והנה כ"ז אין ההתהוו' מבחי' מרכבה העליונה רק בבחי' הנפש בלבד דהיינו בחי' הרוחניות של נפש הבהמות הטהורות כו' אבל בחינת הגשמיות של גוף הבהמה בעור ובשר ודם כו' זה לא נתהווה כלל מבחינת רוחניות האור והחיות של המרכבה כו' אלא שרשו נמשך מאשר עלה ברצון הקדום שיהי' בחי' יש וכלי חומר גשמי להגביל את האור והחיות בכל הנמצאים שבכל ההשתלשלות מראשו לסופו כנ"ל ונמצא מה שנמצא מציאות הגשמיות להלביש לרוחניות הוא נמשך מלמעלה מבחינת מקור הרוחניות וכמו כן בחלק הצומח כמו האתרוג שצומח מן האילן וכה"ג הנה ודאי ששרש וכח החיו' הרוחני של פרי האתרוג הנה הוא נמשך מבחי' המזל העליון הרוחני שמלובש בכח הצומח שבאילן ע"פ מאמר תדשא הארץ כו' ועץ עשה פרי כו' וכמו שאמרו אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל כו' אבל גופו ומהותו של גשמיות האתרוג שהוא ישותו וגסותו הנראה לעין הוא נמשך מבחינת סובב דוקא שלמעלה מבחינת מקור הרוחניות והחיות של אתרוג זה הנמשך ע"פ מאמר ועץ עשה פרי כו' שאינו אלא בבחי' ממלא כנ"ל וד"ל:

(צב) ולהבין מ"ש מהר קח את הלבוש ואת הסוס כו'. והנה יש להבין מהירות זאת לאיזה טעם הוא כי לכאורה למה צריך למהר הדבר כ"כ וכו'. אך הנה ר"ת דאת הלבוש ואת הסוס הוא אותיות אהו"ה והוא שם הידוע אהו"ה היוצא מר"ת דפסוק את השמים ואת הארץ כו' שהוא גי' טוב שזהו בחי' יסוד מדרגת יוסף צדיק עליון דאחיד בשמיא ובארעא כו' כמ"ש כי כל בשמים ובארץ כו' כמ"ש בכתבי האר"י ז"ל (ולזה אמר מהר משום דבחינת שפע דיסוד יוצא ונמשך במהירות דוקא וכמ"ש עד מהרה ירוץ דברו ומהרה בה"א שזהו בחי' השפע המגיע לבחי' הנוק' וז"ש עד מהרה גי' ר"נ שהוא נר שבת כידוע בעשר הויו"ת דדכורא שהוא גי' ר"ס כמ"ש כי סר לראות כו' ובחי' הנוק' שאינה מקבלת רק חלק הגבורות הוא מספר ק"ל כידוע בענין נשים דעתן קלות כו' אבל בחינת גבורות שביסוד מגיע לנוק' ואז נק' מהרה בה"א כו' גי' ר"נ מפני שה"ח וה"ג כלולים ביסוד כא' וה' פעמים ה' הוא כ"ה וי' פעמים כ"ה גי' ר"נ וזהו וחסידיך יברכו כה וכן פי' חנו כה כידוע אבל מהר הוא בחי' דכר בחינת יסוד שזהו מקודם בואם לנוק' שחסר ה"א כו' וד"ל) ובאור הדברים הנה יש להקדים תחלה דהשמים הן בחי' לבוש לארץ להלבישה ולהקיפה מכל צדדיה שהרי נאמר נוטה שמים כיריעה ולכן נק' רקיע שפרוש כיריעה ע"ג הארץ כמו הלבוש שהוא בחי' מקיף לאדם מכל צד (ומאחר שא' נוטה שמים כו' משמע שהארץ נבראת תחלה ואח"כ נטה עליה הלבוש דשמים כיריעה כמו עד"מ שעושה אדם אהל לשבת שנוט' היריעה על הארץ כו' וזהו טעם מ"ד שהארץ נבראת תחלה שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים וטעם מ"ד שהשמים נבראו תחלה שנא' את השמים תחלה מפני שבחי' המקיף קדם תחלה כו' ומ"ד הג' דשמים וארץ כא' נבראו שנאמר קורא אני עליהם יעמדו יחדו היינו מ"ש את השמים כו' ואז ר"ת אהו"ה דאחיד בשמיא ובארעא שמחברם וכוללם יחד כו' וד"ל) אך בחי' הלבוש אע"פ שהוא בחינת מקיף אבל הוא בחי' מסתיר ומעלים לגוף האדם כו' וכדוגמא זאת הן בחינת מחשבה ודבור שאנו רואים שאותיות הדבור באים בגלוי צרופים שונים ומחולקים ברבבות אופנים שונים אבל מחשב' אחת כוללם יחד בסקיר' אחת ומקפת ומלבשת מלמעלה לכל התחלקות צרופי אותיות הללו מראש לסוף הכל בבת אחת וכמו שידוע באדם שחושב מחשבה אחת לבד וכשמביאה בדבור תתחלק לרבבות צרופים שונים וגם בהיות ההתחלקות בדבור ומחשבה זו מקיפם מכל צד ומכ"ש בהיות הדבור כלול במחשבה שמוקף בתוך המחשבה כו' וכ"ה ענין השמים והארץ דהארץ כגרגיר חרדל מוקף בעגול כדור השמים שהשמים מקיפים כל מה שיש בארץ בהתחלקות רבות מראשה לסופה בעגול אחד כמו יריעה א' כו' וכמו"כ יובן ג"כ ענין הלבוש והסוס דהנה הסוסים הם בחינת אותיות שנק' סוס כמו שהסוס בטל לגבי רוכבו כמו"כ אותיות הדבור בטלים לגבי המחשבה המקיפם שנק' שמים כנ"ל (וכן בי' מאמרות אותיות יהי אור בטל לגבי המחשבה הכללית כו') וזהו את הלבוש שהן השמים שהן בחי' מקיפים כלליים לארץ ואת הסוס הוא בחי' הארץ שהן בחי' האותיות וכמו שיש ר"ת באת השמים ואת הארץ שהוא בחי' יסוד בחינת צדיק עליון דאחיד בשמיא ובארעא כנ"ל כמו"כ יש בחינת ומדרגה המחבר הלבוש והסוס וזהו ר"ת דאת הלבוש ואת הסוס כו' וז"ש מהר קח את הלבוש כו' למרדכי היהודי כו' ופי' קח את כו' שיקח אותם לחברם יחד כנ"ל וכ"כ כי כל בשמים ובארץ דאחיד כו' (ופי' מהר שיהיה אור השפע הולך במהירות לטעם הנ"ל שבחי' יסוד נקרא צדיק ונקרא טוב כמ"ש אמרו צדיק כי טוב כו' וכלול חו"ג אך הגבורות שביסוד מתגברים ביותר בכללות השפע דוקא כמו גבורות גשמים שיורדים בגבורה והוא בחי' גבורה שבחסד כמ"ש גשם נדבות תניף אלהים שממתיק לה"ג דאלקים והוא ה"א דמהרה שעד שם ירוץ דברו דדכורא כמו לרוץ אורח כו' וזהו מהר אותיות רמה כי ג' ידות הן יד הגדולה ויד החזקה שהן בחי' חו"ג כידוע ויד רמה הוא בחי' ת"ת ויסוד שכלול מחו"ג והגבורות גוברים וכמ"ש מלפני אדון חולי ארץ כו' ובהפוך באת זלע"ז כתיב ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת כו' וכשהקדושה גובר על סט"א כתיב סוס ורוכבו שהן דכר ונוק' דקליפה רמה בים כו' וגם כאן מהר קח את הלבוש ואת הסוס שהוא בחי' דכר ונוק' דנגה שהן שמים וארץ דנגה דכתיב אלביש שמים קדרות כו' כשנהפך לטוב ע"י בחי' הברורים כמשי"ת בעז"ה וד"ל):

(צג) והנה כתיב יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר נתן כתר מל' בראשו פי' ואשר נתן כתר מל' בראשו של הסוס כי הנה מבואר למעלה שהאותיות נק' סוסים ובחי' התלבשות והסתר אלקות בגלות בע' שרים דנגה נקרא רוכב על סוס כמו הנה ה' רכב על עב קל ובא מצרים עננים למרכב וכן זכריה ראה המרכבה דסוסים שחורים ולבנים כו' והן בחינת אותיות שנפלו בשבה"כ מרפ"ח נצוצים דתהו וידוע שהיה השבירה בבחי' ס"ג וב"פ ס"ג גי' סוס והוא בחי' ב"ן דנגה שנקרא אותיות כשלאחר הברור דרפ"ח כו' בבטול היש הנפרד לאין כו' עולה לשרשו בבחי' ס"ג דתהו אז נעשה בחי' סוס דקדושה וע"ז נא' כי תרכב על סוסיך בחי' אותיות מרכבותיך ישועה שיש עלייה לרוכב למעלה ממדרגתו והוא בחי' ס"ג דתהו שלמעלה מבחינת מ"ה שהו' הרוכב המבר' לב"ן כו' כנ"ל וזהו וסוס אשר רכב עליו המלך בחי' מ"ה שמברר לב"ן דנגה בזמן הגלות ואמנם עלייתו למעלה מעלה עד בחי' כתר מל' כי כאשר מתהפך חשוכא לנהורא כו' נעשה מזה בחי' כתר למלך העליון וכמ"ש בעטרה שעטרה לו אמו בחי' עטרת תפארת הכתר בראשו וכמשל עטרת הכתר שעושין אותה מאבנים טובות שהגם שהאבן הוא בחינת דומם אבל אחר הזדככותו מאיר ומבהיק ביותר עד שנעשה לעטרת תפארת בכתר המלך כו' כמו"כ מבחינת אותיות דנגה שנקרא אבנים כשעולין לשרשן בבחי' ס"ג דתהו נעשים בחי' עטרת תפארת בראש המלך בחי' ז"א וכמ"ש במ"א בענין סנדל' קושר כתרים לקונו מתפלות ישראל דוקא שהוא מבחינת האותיות דהבל נוגה כשנהפך חשוכא לנהורא בתשובה מעומקא דלבא כו' וזהו ואשר נתן כתר מל' בראשו דסוס לאחר הברור שלו להורות שמכח וגבורת הסוס נעשה כתר המלך וכמ"ש וסוס מוכן למלחמה כו' דהיינו מה שרכב עליו המלך לברר ברורים דנגה כו' וכמ"ש ה' איש מלחמה כנ"ל וד"ל ובחינת לבוש מל' הוא בחינת המקיף העליון כמ"ש ה' מלך גאות לבש בחינת התנשאות כמו המלך המרומם כו' והן כמו השמים שמקיפים לארץ וכנ"ל דארץ הוא בחינת סוס וכמ"ש והארץ הדם רגלי והשמים שמים לה' כמ"ש יושב בשמים כו' ונק' לבוש מל' כמו הלבוש שמקיף לאדם כו' כנ"ל ומ"ש יביאו לבוש מל' היינו בחי' הברור דשמים דנגה שנאמר בהן אלביש שמים קדרות ושק כו' בחי' הסתר והעלם אך לאחר הברור נעשים בחי' לבוש מל' לתפארת ולכבוד כי עיקר התפארת הוא בלבושים דוקא וכמ"ש ר"י קארי למאני' מכבדותא כו' וזהו שלאחר הברור דלבוש דנוגה צוה להלביש את מרדכי היהודי היושב בשער המלך שהוא בחינת יסוד אבא ויסוד ע"י שיושב בשער המלך בחינת מלכות דאין סוף כמ"ש ה' מלך גאות לבש כו' וד"ל וזהו מהר קח את הלבוש כו' דהמן זה שרשו בבחי' דעת דקליפה כמ"ש ראשית גוים עמלק כו' דז' עכו"מ הן בבחי' המדות חג"ת והדעת ראשית הז' מדות רעות והוא כולל חו"ג שהן שמים וארץ שהוא בחי' לבוש וסוס דנגה לאחר הברור ולזה צוה לו דוקא ליקח הלבוש והסוס ולהלביש את מרדכי להיות יחוד בחינת ת"ת ומל' דקדושה כו' שעיקר התפארת הוא בלבוש המלך ועיקר הכבוד הוא ברכיבת הסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מל' בראשו וכ"ז שייך למרדכי היהודי אחר הברור משום דבחכמה אתברירו שהוא בחינת מרדכי בחינת יסוד אבא שעליו נאמר אשר דבר טוב על המלך כו' וד"ל:

(צד) ומעתה הנה יש להבין טעם המהירות שאמר מהר קח כו' במהירות דוקא אך הנה יש להקדים תחלה מארז"ל ע"פ בעתה אחישנה אם בעתה מהו אחישנה אלא זכו אחישנה לא זכו בעתה דוקא כו' ובאור הענין הנה כתיב קץ שם לחשך שהקליפות וסט"א נק' חשך המסתיר ומעלים לאור האלקי עד שיוכלו לומר ידינו רמה כו' והוא להיות שאור האלקי מסתתר עליהם בתכלית ההסתר וההעלם עד שאין הקליפות מקבלים רק מבחינת אחוריים וחצוניות דחצוניות ולכן נקרא אלהים אחרים שמקבלים מבחי' אחוריים דקדושה דהיינו בחי' פסולת השפע העליונה דקדושה הנופל בבחינת מותרות ונובלות כו' כידוע אך הנה גם לבחינת פסולת ואחוריים יש שעור ומדה כמה יהיה וכמה יומשך למטה לחצונים והיא ע"פ מאמר קו המדה שנותן קצבה ושעור לכל ההשתלשלות כידוע וזהו ע"פ רצון בעל ההשתלשלות נתן חוק וקצבה גם למדה ושעור של יניקות החצונים מאחר שאת זה לעומת זה עשה האלהים כו' והן כ"ח עתים בחי' טו"ר עת ללדת ועת למות כו' (וסדרן לכאורה אינו מכוון דב' עתים הראשונים בחי' החסדים קודמים לגבורות והוא מ"ש עת ללדת ועת לטעת כו' ואח"כ להפך הגבורות קודמים שהן עת להרוג עת לפרוץ עת לבכות עת ספוד ועת להשליך אבנים כו' ואח"כ ג' חסדים עת לחבוק עת לבקש עת לשמור ואח"כ ב' גבורות עת לקרוע עת לחשות ואח"כ א' בחי' חסד עת לאהוב והב' בחי' גבורה עת מלחמה ובי"ד עתים השנייים בכ"ז להפך כו' וזהו בחינת התכללות חו"ג ומסיים בקו השמאל בעת שלום כו' וד"ל) וכמ"ש בזהר ע"פ ואל יבא בכל עת כו' וזהו קץ שם לחשך שיש שעור וקץ וגבול לכלות אור שפעם הנמדד להם ע"פ מאמר קו המדה ואז ממילא יאבדו כמ"ש כי הנה אויביך ה' כו' יאבדו כו' ומ"ש בפרוח רשעים הוא כדי להשמידם אחר כך וכמ"ש בלע המות לנצח כו' ואת רוח הטמאה אעביר כו' וכמארז"ל לע"ל מביאו הקב"ה ליצה"ר ושוחטו והענין ידוע שזהו ע"פ רצון בעל ההשתלשלות באופן הברור מרפ"ח נצוצות כו' עד שיושלם הבירור מרפ"ח כו' שנפלו בשבה"כ ולזה ניתן זמן קצוב לימי חיי האדם בעוה"ז כמ"ש ימי שנותינו בהם שבעי' שנה כו' וכאשר יושלם כל בחי' הבירורים וכמ"ש והוצאתי את בלעו מפיו כו' אז ממילא אין להחצונים יניקה כלל לפי שזמן וקץ שלהם כבר כלה עפ"י מאמר קו המדה וכמ"ש במ"א בענין כל הקצין כלו כו' שזמן ימות המשיח הרבה קצים כלו מפני שלא נשלם עדיין הברור דנוגה ע"י תשובה ומע"ט אבל הקץ אשר שם לחשך כבר כלה כו' ואין קיומם אלא מרפ"ח נצוצין לבד שעדיין מלובש בהם שצריך ברור והעלאה ע"י תו"מ ותשובה (וכמ"ש בזהר בענין קץ הימין וקץ הימים שנקרא ג"כ קץ כל בשר כו') וזהו שאמרו רז"ל זכו אחישנה לא זכו בעתה פי' זכו ישראל בתשובה ומע"ט בבחי' ברור דעה"ד טו"ר בתכלית עד שיוציאו כל הנצוצות דרפ"ח שנפלו לע' שרים בבחינת תוס' יניקה על זמן הקצוב להם אז אחישנה לזמן הגאולה שזו היא בחי' התגלות מל' דקדושה כמ"ש בדניאל ועתיק יומין יתב כו' ולה יהב שלטן כו' ומלכותה די לא תתחבל ואע"פ שבדניאל משמע דזמן גאולה יש לה עת קבוע כמ"ש עד עת קץ ובסוף מסיים ואתה לך לקץ כו' עד לקץ הימין ולזה מ"ש אחישנה היינו קודם הזמן ועת קץ הניתן לדניאל אבל לא זכו ישראל בתשובה ומע"ט אלא אדרבה שמוסיפים בעונות שלהם תוס' יניקה לחצונים שמקבלים מהקדושה יתר על המדה הקצובה להם אזי בהכרח שיתעכב זמן הגאולה עד עת קץ הניתן לדניאל רק שהו' סתום וחתום לא נודע ונגלה בכל העולמות כו' וזהו בעתה עת ה"א עתה דבחינת המל' בעת הגיע הזמן שלה להיות לה עליה בבחינת פנימית הכתר כמ"ש וגבה מאד (שזהו בבחינת מל' דא"ס שבג"ר דא"ק כו' כמ"ש במ"א) אך בבא עתה דמל' לעלות בפנימית הכתר הגם שאפשר שגם אז לא יושלם הברורים דרפ"ח מפני שגם אז לא יזכו ישראל בתשובה ומע"ט כו' עכ"ז לא ימנע מזה עת קץ הגאולה וזהו שאמרו לא זכו בעתה. דהגם שלא זכו מ"מ בעתה בהגיע עת קץ הגאולה בהכרח אז שיגאלו אע"פ שלא זכו כו' והיצה"ר שבלבם יבוער מעצמו כמ"ש והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר כו' וכמ"ש רז"ל שישחוט ליצה"ר כו' וד"ל:

(צה) וזהו מ"ש להמן מהר קח כו' היינו שימהר לגמור בחינת הברורים דרפ"ח שהוא בחי' הלבוש והסוס דנוגה וכשימהר הברורי' ויוציאו כל הטוב מבחי' נוגה ממילא אין להם תקומה עוד כי קצם כבר כלה כנ"ל ולא היה להם חיות רק מן הטוב שנופל בהם מסטרא דקדושה כמו מעונות ישראל (וכמ"ש במ"א שגם באת זלע"ז יש בחי' סוסים שרצים וגוזלים יניקה וחיות מהקדושה כו' ונק' שודדי לילה כו' ולאחר הברור נהפך לסטרא דקדושה והוא מה שצוה להמן דקליפה ליקח את הסוס להרכיב עליו את מרדכי כו' להיות בבחי' סוס דקדושה כנ"ל בפי' ואשר נתן כתר מל' בראשו כנ"ל וד"ל:

(צו) ועוד יש לפרש להפך דמ"ש מהר קח כו' זהו לטובתו דוקא ולא לרעתו דכשימהר הברורים דרפ"ח כו' שהוא בחינת הלבוש והסוס להלביש את מרדכי היהודי כנ"ל אזי דוקא יהיה לו תקוה עדיין וכשלא ימהר לא יהיה לו תקוה כלל והענין הוא להפך בפי' בעתה אחישנה דקץ זה אשר שם לחשך ע"פ מאמר קו המדה כנ"ל עדיין לא כלה ע"כ אם זכו ישראל בתשובה ומע"ט ויתברר על ידם בירורי נוגה במהירות גדול' עד שלא יבא זמן הקץ אשר שם לחשך אז אחישנה לזמן הגאולה והחצוני' לא יאבדו קודם זמנם הקצוב מאחר שעדיין יש להם זמן רב וכבר נתברר הכל ונתהפך מחשוכא לנהורא כו' כל הניצוצות דתהו שלזה היה עיקר כוונת המאציל אז לא יחפוץ בהשתלשלות דאת זלע"ז כלל והגם שכבר ניתן להם שעור לזמן הרע שבהם יחזור בו מאותו הרצון הקדום שהיה בתחלה כמו בדור המבול דכתיב וינחם ה' כו' וז"ש בפרוח רשעים כו' להשמדם קודם עת קצם וזהו שא"ל מהר במהירות גדולה לברר הכל ואז גם לך יש תקוה כמ"ש אז אהפך אל עמים שפה ברורה כו' כי מ"ש ואת רוח הטומאה אעביר כו' קאי גם בעכו"מ שהרי נא' וראו כל בשר כו' ונהרו אליו כל הגוים כי יוסר מהם הרע ג"כ משום דמה שעכשיו הן בבחי' רע גמור זהו מצד ההשתלשלות דאת זה לעומת זה כו' אבל אחר כל הברורים לא יחפוץ במות המת כו' ומ"ש להשמדם עדי עד לא קאי רק על בחינת הרע שבהם שיושמד ויבוער לגמרי וכמ"ש ואת רוח הטומאה אעביר כו' וכמו במזיקין שנא' ואריה כבקר יאכל תבן. לא ירעו ולא ישחיתו כו' וגר זאב עם כבש כו' דאע"פ שעכשיו יש בזאב וארי רע גמור המזיק וטורף וממית בלי חמלה כלל לעתיד יבוער כל הרע גם בזאב וארי לא יהיה בחי' רע המזיק כלל ע"כ לא ירעו כו' עד שיגור זאב עם כבש ולא יטרפנה כלל כי יבוער כל בחי' רע מכל הברואים שבעולם שנמשך עליהם רק מצד זוהמת נחש הקדמוני כו' כידוע אבל אם לא ימהר הברורים דרפ"ח כו' אלא יומשך זמן רב עד שיוקדם זמן עת קץ אשר שם לחשך שיאבדו ממילא הרי אין לך תקו' כלל כי בבא עת קצך תאבד ממילא והיינו כאשר לא זכו ישראל שאז בעתה דוקא ויכלה קצם קודם שיבא עתה דגאולתם (אך א"כ איך אמר כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה ונהרו אליו כו' וכמה כתובים שמורים על הפוך הרע דעכו"מ לטוב שמזה משמע דאחישנה דודאי זכו דאם לא יזכו ויהיה בעתה הרי יאבדו בזמן קצם ואפשר שכל הכתובי' הללו מדברים גם בלא זכו שיהיה הגאולה בעתה דוקא ואעפ"כ לא יאבדו החצונים בזמן קצם כי הגם שכלה קצם מקבלים תוס' יניקה ע"י חטיפה בסוסים הרצים כו' כמ"ש גוזל אביו כו' או מעונות ישראל וכה"ג אך א"כ למה אמר לו מהר כו' אלא מוכרח לאמר לפ"ז דמהר זה לרעתו ולא לטובתו כפי' דלעיל וד"ל:

(צז) ובכ"ז יובן מ"ש ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד כו' דהנה שרש קליפת עמלק הוא בבחי' הדעת שהוא בחי' ראשית לז' עכו"מ הכנעני כו' שהן ז' מדות חג"ת נהי"מ כו' ולכן קדם עמלק להלחם בישראל ונכנס ראשון יוצא אחרון וזהו ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אבד לגמרי שאחריתו קשה מכל ז' עכו"מ שהוא עדי אבד בלי תקון כלל משא"כ לעכו"מ שיש להם תקוה כמ"ש אז אהפך אל עמים כו' וגם בעת קצם ששם קץ לא יאבדו לגמרי כי יבוער כל הרע מהם והם יעבדו את ה' כי יבורר ויהופך חשך לאור ולא נא' קץ שם רק לחשך כו' ולע"ל כתיב גם חשך לא יחשיך כו' אבל עמלק אחריתו עדי אבד לגמרי והטעם הוא לפי שיש הפרש בין ז' עכו"מ לעמלק דז' עכו"מ הן ז' מדות רעות וכל מדה רעה בהכרח יש בה תערוב' טוב כל שהוא ולאחר שיבוער הרע מכל וכל ישאר בחי' הטוב שהיה גנוז בהעלם גדול בז' עכו"מ ומלבד מה שיהופך רע לטוב וחשך לאור שכ"ז מפני שבמדות חג"ת כו' יש בחי' עצם ומהות דבר מה כמו החסד הוא מדה ומהות דבר מה רק שחסד דקליפה הוא להתיהר או אהבה רעה כשנהפך לקדושה יהיה מדת אהבה דקדושה כו' וכן הכעס והתפארת והנצוח וכה"ג כשנהפכין לקדושה הן בחי' מהו' ומציאו' דבר מה משא"כ מדת עמלק אינה בחי' מדה כלל בעצם ואין בו ממש כלל כי עיקר בחי' עמלק הוא רק בחי' החוצפ' וההתנשאות לבד שבלא טעם כלל ונק' מלכותא בלא תגא כידוע והענין הוא שיש ב' מיני התנשאות הא' ההתנשאות שמצד הגדולה בעצם כמו מלך ושר או עשיר וחכם וגבור וכה"ג ה"ז יקרא בשם בחי' יש ודבר אבל ההתנשאות שנק' חוצפה הוא המתנשא רק בדרך חוצפה והעזה לבד שאין לו במה להתנשאות כלל כי חסר מכל מעלה ומדריגה כי הוא פחות הערך וחסר מכל לא חכמה ולא גדולה כלל רק שמעיז פניו בחוצפה לבד וזאת ההתנשאות אין לה ממשות בעצם כלל וכלל ותוכל לפול בקל מאד והענין הוא כי התנשאות הזאת הוא הנק' גסות הרוח שרוחו רמה וגבוה בלתי טעם כלל רק מצד טבע הרוח שהוא מתנשא בטבעו ויובן זה עד"מ גלי הים שמתנשאים ביותר עד למעלה מעלה כמ"ש רבב"ח לדידי חזו לי גלא דימא כו' ש' פרסי כו' והנה ידוע בסבת ההתנשאות וההגבהה של גלי הים שאין זה מצד עצמם כלל וכלל רק מצד הרוח לבד שמגביהם ומנשאם למעלה מעלה ולפי תוקף וחוזק הרוח כן יהיה ערך התנשאות' והגבהתם למעלה עד שברוח סערה חזקה ותקיפה ביותר יגביה הרוח סערה בכחו החזק להגלים הגבה למעלה מעלה ביותר ומיד כשינוח הרוח סערה מזעפו לפי ערך הנחת הרוח כן ערך הנחת הגל מהגבהתו למטה מטה עד שכשישתוק הרוח לגמרי יפול הגל למטה מטה וישתוה עם שאר מי הים כאלו לא היה מעול' כידוע שגלי הים בנוחם יפלו וישתוו לארץ שבשפ' הים כו' שהרי מצד טבע המים הוא להפך שיורדין מגבוה לנמוך ולא לעלות מנמוך לגבוה וא"כ ההתנשאות ורוממות הגלים מנמוך לגבוה גבוה זהו הפך טבעם לגמרי רק מצד הרוח שמגביה אותם ומיד שינוח הרוח יפלו למטה כפי טבעם שיורדין מגבוה לנמוך וכו' וד"ל. וכמ"כ יובן שרש ענין קליפת עמלק שהוא בחינת גסות הרוח רוח גבור' בהתנשאות וחוצפה שאינו מצד עצמה כהתנשאו' של הגדולה וכה"ג אלא רק הרוח גסה בהתנשאות והגבהה יתירה ע"כ מעיז בחוצפה בלא טעם כלל לפי שההתנשאות אינה עצמית רק ע"י הרוח וכשינוח הרוח ממילא יושפל גאותם והתנשאותם למטה מטה כאלו לא היו מעולם כמו גלי הים שע"י רוח באו וע"י הנחת הרוח ינוחו ויושפלו ממילא כאלו לא היו מעולם כו' וז"ש בשוא גליו אתה תשבחם ותורידם כו' כי הרשעים כים נגרש השקט לא יוכל כו' וכמו בכל דור ודור עומדים בעכו"מ שרים שמתנשאים ומתרוממים כגלי הים ע"י הרוח שהוא בחינת החוצפה דעמלק מלכותא בלא תגא בלא טעם כלל וכשאון מים כבירים ישאון בשאון ורעש כרעש גלי הים בהתנשאותם הגבה למעלה וכמו המן צורר היהודים שגדלו המלך בהתנשאות וחוצפה בלא טעם והמה שונאי ישראל וצוררי היהודים בתכלית כמו המן בשעתו ואנו רואים שנופלים פתאום מגדולתם ורוממותם למטה מטה כו' כמשל גלי הים לפי שע"י רוח בא התנשאותם וע"י רוח ינוחו כו' וכמו שאנו או' והיא שעמדה כו' וד"ל וכמ"כ אנו מוציאים במ"ש בז' מלכי' קדמאין דתהו (ששרש' בבחינת ס"ג אותיות ג"ס כמ"ש כלו ס"ג כנ"ל והוא בחינת ס"ג דס"ג כו') וימלוך וימת דוימלוך הוא בחינת ההתנשאות יתירה ומיד וימות בבחינת ירידה והשפלה למטה לפי שכל התנשאות שע"י הרוח מיד בהניח הרוח ינוח ויושפל למטה ממילא כנ"ל וד"ל ויובן ד"ז בתוס' ביאור באופן אחר והוא ממשל הולד בבטן אמו שאנו רואים שהולד נולד מן הברור שבטפה דוקא כידוע דאודם שממנו בשר כו' ולובן שממנו עצמות כו' הכל הוא מן הברור הנברר ממ"ד ומ"ן כו' ומן הפסולת גמורים דמ"ד ומ"ן שלא נתהווה מזה אפי' צפורניו ושערות כו' הנה מזה מתהווה השליא שהוא עור הולד שמכסה אותו ומקיפו מראשו לרגליו כידוע והנה בהיות הולד בבטן אמו היתה השליא דבוקה בגוף הולד והיה לו ללבוש ומכסה לשמור גופו כו' אך כאשר הולד יוצא לאויר העולם בהולד מבטן אמו אז בהכרח שיופשט גוף הולד מן השליא והשליא תלך לאבוד כי הולד א"צ לשליא ביציאתו לאויר העולם והשליא מצד עצמה היא מבחינת הפסולת של המ"ד ומ"ן כו' לצורך הולד וקיומו בהיותו בבטן אמו בלבד אבל אח"כ תלך לאבוד ונשלך ארצה כידוע וד"ל והנמשל מזה יובן ג"כ בשרש בחי' קליפ' עמלק הנ"ל דהנה בצאת ישראל ממצרים הדבר דומה לבחינת לידת ולד כמ"ש ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך כו' ובחינת קליפה עמלק שרשו בבחי' הפסולת דשליא כו' בבחינת מקיף כו' אך הגם שבבחינת עבור בבטן המל' שהוא בחינת הגלות דמצרים היה בחינת עמלק ראשית גוים כמו השליא הדבוקה בולד ונעשה שומר כו' אבל אחריתו עדי אבד כמו עד"מ שמשליכים עור הולד בהולדו וילך לאבוד כנ"ל וכן יובן גם לעתיד לאחר תשלום כל הברורים דרפ"ח כו' דהרי ידוע שהשבירה הי' בבחינת המדות שנקרא גופא ויש להם ברור ותקון כנ"ל אבל בחינת עמלק הוא בחינת השליא שתאבד לגמרי וזהו ואחריתו עדי אבד לגמרי אע"פ שהו' ראשית גוי' בתחלה כו' וד"ל ונמצא מובן מב' משלים הללו שאין תקון עצמי לקליפ' עמלק רק אבודו זהו תקונו לפי שמצד עצמו אין בו ממשות כלל ולא כבחי' המדות דז' עכו"מ כנ"ל שיש להם תקוה מטעם הנ"ל בענין ב' משלים אם כמו גלי הים או השליא שאין בו ממש כו' ובזה יובן בתוס' באור ענין מהר קח את הלבוש ואת הסוס כו' דלבוש זה הוא בחינת לבוש דנוגה ששרשו בבחינת חשמל דנוגה שדוגמתו למטה הוא כמו השליא המקיף כו' וכן הסוס הוא ב"פ ס"ג אותיות גס כשנהפך בחינת גסות הרוח דהמן לקדושה כמו שאמרו רז"ל המן מן התורה מנין שנא' המן העץ כו' הוא בחי' הדעת שרש המדות והוא שרש עה"ד טוב ורע וכמ"ש ראשית גוים כו' ומטעם הנ"ל וד"ל: