יחידות עם הרב מרדכי אליהו (ו' מרחשוון תשנ"ב)
רשימת הדברים ושקו"ט של כ"ק אדמו"ר שליט"א, בעת ביקור הרה"ג וכו' וכו' מרדכי אליהו (הרב הראשי דאה"ק) שליט"א[עריכה | עריכת קוד מקור]
דבר מלכות |
---|
בראשית |
בראשית • נח • לך לך • וירא • חיי שרה • תולדות (א) • תולדות (ב) • ויצא • וישלח • י"ט כסלו • וישב • חנוכה • מקץ • ה' טבת • ויגש • ויחי |
שמות |
שמות • וארא (א) • וארא (ב) • בא • נשי ובנות ישראל • בשלח • חמשה עשר בשבט • יתרו • כ"ב שבט • משפטים (א) • משפטים (ב) • תרומה • תצוה (א) • תצוה (ב) • כי תשא • ויקהל |
ויקרא |
ויקרא • צו • י"א ניסן • ערב פסח (א) • ערב פסח (ב) • אחרון של פסח (א) • אחרון של פסח (ב) • כ"ו ניסן • כ"ח ניסן • שמיני • תזריע מצורע • אחרי קדושים • אמור • בהר בחוקותי |
במדבר |
במדבר • שבועות (א) • שבועות (ב) • נשא • בהעלותך (א) • בהעלותך (ב) • שלח • כ"ח סיון • קרח (א) • קרח (ב) • חוקת • בלק • פנחס • מטות מסעי |
דברים |
דברים • ואתחנן • עקב • ראה • שופטים • תצא • תבוא • ערב ראש השנה (א) • ערב ראש השנה (ב) • נצבים וילך (ור"ה) • קונטרס בענין הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם • שמחת תורה |
הוספות |
יחידות עם הרב מרדכי אליהו (ו' מרחשוון תשנ"ב) • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • ב' ניסן תשמ"ח |
ליל ב' פ' לך לך, ו' מרחשון ה'תשנ"ב[עריכה | עריכת קוד מקור]
א. (לאחרי חילופי דברי ברכה קצרים עם הרב אליהו שליט"א ומלוויו – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
בנוגע להשראת השכינה במעמד עשרה מישראל ביחד (כפי שנמצאים כאן), כמארז"ל[1] "כל בי עשרה שכינתא שריא" – כותב בעל התניא באגרת הקודש[2] ש"אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד אף שאינם מדברים בדברי תורה, תפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשריא עלייהו עד שהי' מתבטל ממציאותו לגמרי".
והחידוש בזה – שהשראת השכינה היא "אף שאינם מדברים בדברי תורה" (באופן המותר, כמובן, שפטורים מלימוד התורה, כיון שעוסקים במצוה אחרת, וכיו"ב), כלומר, נוסף לכך ש"עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרוי' ביניהם"[3], ישנה השראת השכינה בין "עשרה שיושבים" מצד עצם הנוכחות של עשרה מישראל.
הרב אליהו שליט"א: ענין זה הוא בבחינת "אשרי יושבי ביתך"[4] – שאף שיושבים בלבד, אשריהם. וחידוש גדול יותר בפסוק[5] "השוכן אתם בתוך טומאתם" – שהשכינה ביניהם היא גם במצב שאינם ראויים כ"כ בגלל היפך הטהרה.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: אפשר לומר, שבהדגשת רבינו הזקן שהשכינה שרוי' במעמד עשרה מישראל אף שאינם מדברים דברי תורה יש חידוש גדול יותר מאשר בפסוק "השוכן אתם בתוך טומאתם", כי:
בפסוק "השוכן אתם בתוך טומאתם", יש לומר, שהטומאה אינה שוללת השראת השכינה שצריכה להיות ביניהם מצד לימוד התורה, כמארז"ל[6] ש"דברי תורה אינם מקבלין טומאה", ומזה מובן שהטומאה אינה שוללת מעלת השראת השכינה שנעשית ע"י לימוד התורה; ואילו החידוש שבדברי רבינו הזקן הוא בנוגע להשראת השכינה (לא מצד ההתעסקות בענין שממשיך השראת השכינה, אלא) מצד עצם נוכחותם של עשרה מישראל.
ויש להוסיף בדיוק הלשון "שכינתא שריא" ("שכינה שרוי' ביניהם") – שהשראת השכינה הו"ע נעלה יותר מאשר נוכחות השכינה, שלא זו בלבד שהשכינה נמצאת ביניהם, אלא שקדושת השכינה נמשכת ושורה על כל הנמצאים בהסביבה.
הרב אליהו שליט"א: עפ"ז אפשר לומר ש"שכינתא שריא" הו"ע נעלה יותר מ"השוכן אתם בתוך טומאתם", שפירושו "אע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם"[7].
כ"ק אדמו"ר שליט"א: וכאמור, השראת השכינה במעמד עשרה מישראל היא "אף שאינם מדברים בדברי תורה", ומזה אפשר לשער גודל העילוי והתוקף שבמעמד עשרה מישראל כשמדברים ועוסקים בתורה, כבנידון דידן.
ב. הרב אליהו שליט"א: המעלה של עשרה היא לא רק בישראל, כפי שמצינו בתפלתו של אברהם על סדום ש"על פחות (מעשרה) לא ביקש, אמר, דור המבול היו ח', נח ובניו ונשיהם ולא הצילו על דורם"[8], שמזה מובן שהמעלה של עשרה היא גם באומות העולם.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: הראי' מאברהם אבינו היא רק בנוגע לזמן שלפני מתן־תורה, משא"כ לאחרי מתן־תורה שהקב"ה בחר בישראל דוקא (כהפס"ד בהלכה שבאמירת "ובנו בחרת מכל עם ולשון" צריך לכוין על מעמד הר סיני[9], כיון שאז היתה הבחירה בישראל), ומאז, במשך כל הדורות עד היום הזה, ועד סוף כל הדורות, קשורים ומאוחדים ישראל עם הקב"ה, "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"[10], ולכן, "אכל בי עשרה שכינתא שריא".
הרב אליהו שליט"א: בירושלמי חלה[11] מצינו שכשנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמחים וסלתות חייבים בחלה, כיון שחלות הקדושה היא מלמפרע, מזמנו של אברהם אבינו ("לזרעך נתתי את הארץ"[12]), קודם מתן תורה.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: בנוגע לחיוב דחלה – ה"ז מצוה בתורה, והחידוש בירושלמי הוא שקיום התומ"צ בעתיד (לאחרי הכניסה לארץ) פועל חלות הקדושה מלמפרע (מזמנו של אברהם אבינו), שישנה גם הקדושה שתומשך ע"י קיום התומ"צ.
הרב אליהו שליט"א: חלות הקדושה מהני לקיום התומ"צ, כדאיתא בבבא בתרא[13] "התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש, כי[14] מציון תצא תורה", ופירשו התוספות "לפי שהי' רואה קדושה גדולה כו' הי' מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו'[15], גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהי' עומד בירושלים והי' רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה הי' גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה". וכן מצינו שלימוד התורה בארץ הקודש, בקדושת הארץ, הוא באופן נעלה יותר[16].
כ"ק אדמו"ר שליט"א: וכן לאידך, שגם קדושת הארץ כשלעצמה (לפני קיום התומ"צ) פועלת בישראל, כמובן מהפלאת קדושת הארץ בדברי חז"ל שהעלי' והביאה לארץ ישראל כשלעצמה – לפני לימוד תורת ארץ ישראל וקיום המצוות התלויות בארץ, ועד להקרבת הקרבנות – פועלת המשכת השכינה על בנ"י.
ג. כ"ק אדמו"ר שליט"א: ההסברה בדברי רבינו הזקן שהשראת השכינה על בנ"י היא גם כשאינם מדברים בדברי תורה (כנ"ל ס"א), היא, מפני שישראל הם למעלה מהתורה:
איתא בתנא דבי אליהו[17] "שני דברים קדמו לעולם, תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קודם, כשהוא אומר צו את בני ישראל דבר אל בני ישראל, אומר אני ישראל קדמו", כלומר, מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, אפילו לתורה, והראי' על זה היא מהתורה עצמה, שכל מציאות התורה היא הציווי והדיבור לבנ"י, וזוהי גדלות התורה שהיא בעצמה מגלה ומודיעה שיש דבר שקודם לתורה – ישראל קדמו לתורה, קדימה לא רק בזמן, אלא גם (ובעיקר) במעלה.
הרב אליהו שליט"א: בנוגע לתורה – נתפרש בגמרא[18] ש"גנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם", זמן מוגבל, ואילו בנוגע להקדימה דישראל לעולם (כמובא בפירוש רש"י בהתחלת התורה שבריאת העולם היא בשביל תורה וישראל שנקראו ראשית, "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה"[19]) לא מצינו הגבלת זמן, ויש לומר הטעם – כמו שהרבי אומר – שישראל הם לפני התורה.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: ומעלתם של ישראל שקדמו לתורה (כמודגש בתורה, צו את בנ"י ודבר אל בנ"י) היא – לא כפי שנמצאים בגן עדן, נשמות בלא גופים, אלא כפי שנמצאים בעולם הזה, נשמות בגופים, שדוקא במעמד ומצב זה ניתנו להם ציוויי התורה.
וענין זה מודגש גם בדיוק הלשון "אכל בי עשרה שכינתא שריא", שכינה דייקא: באלקות ישנם כמה דרגות, כולל גם דרגות שהם למעלה מהשראת השכינה למטה, ובלשון הכתוב[20] "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך"[21], והדיוק בתואר "שכינה" הוא "ע"ש ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין"[22], בעוה"ז התחתון, שבו ניתנה התורה, כמ"ש[23] "לא בשמים היא".
ובהיות בנ"י בעוה"ז התחתון, שבו ניתנה להם התורה – גדלה מעלתם ממעלת התורה, שלכן, "אכל בי' עשרה שכינתא שריא", "אף שאינם מדברים בדברי תורה".
כלומר: גם לאחר מתן־תורה, ולאחרי כל הדורות עד לדורנו זה שבנ"י לומדים תורה ומחדשים בתורה[24] – דבר נחוץ ועיקרי בכל דור ובכל יום לקיומה של הבריאה כולה שנבראת "בשביל התורה שנקראת ראשית" – ישנה מעלתם של ישראל (שקודמים לתורה), ולכן, עוד לפני שיהודי מתחיל בלימוד התורה, ולפני אמירת "מודה אני לפניך" בהתחלת היום (כשעדיין ישן), שאז אינו יכול לעסוק בתורה כיון שלא אמר ברכת התורה – ישנו העיקר, עצם המציאות של איש ישראל, נשמה בגוף.
ד. כ"ק אדמו"ר שליט"א: בענין זה מודגשת גם גודל חשיבות הגוף דוקא, שצריך להיות גוף בריא ושלם – מצד עצם מציאותו שהוא גוף של יהודי, נוסף לכך ש"היות הגוף בריא ושלם מדרכי עבודת ה' הוא"[25], שעי"ז נעשה לימוד התורה וקיום המצוות בשלימות, באופן ש"כל עצמותי תאמרנה"[26], "ערוכה בכל רמ"ח אברים"[27], ברמ"ח אברים ושס"ה גידים בריאים ושלמים.
הרב אליהו שליט"א: מצינו במדרש[28] שכשהלל הי' הולך לרחוץ הי' אומר שהולך לגמול חסד עם הגוף, כלומר, אף שרחיצה הו"ע של טהרה הקשורה עם הנשמה, ה"ז גם הנאת הגוף.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: במדרש שם: "אני שנבראתי בצלם ובדמות עאכ"ו", כלומר, שהלל אמר זה בשבחה של הנשמה, שיש לה זכות לגמול חסד עם הגוף שנברא ע"י הקב"ה (כלשון חז"ל[29] "לך ואמור לאומן שעשאני"), שבו נגלה ונראה כח הבורא, כי, הנשמה להיותה רוחנית לא רואים בה חידוש גדול של כח הבורא, ודוקא בבריאת גוף גשמי, בשר וגידים ועצמות, רואים חידוש גדול דכח הבורא.
הרב אליהו שליט"א: שלימות ובריאות כל הגוף תלוי' בקיום כל המצוות, כיון שלכל אבר ואבר יש מצות עשה השייכת לאבר זה[30] [מסופר שהרח"ו סבל פעם על הכתף, ואמר לו האריז"ל שצריך לתקן ולהשלים בקיום העשה השייך לאבר זה], וע"י קיומו בשלימות נעשה האבר שלם, בלי מום, ככל פרטי הדינים דשלימות האברים שהובאו להלכה בספרו של הרמב"ם[31].
כ"ק אדמו"ר שליט"א: החידוש בזה – שהפירוט דשלימות האברים הוא (לא רק בנוגע לאדם, אלא גם) בנוגע לבהמה[32], כי, גם הבהמה היא בשביל איש הישראלי, "בשביל ישראל שנקראו ראשית", שהיא מזינה ומוסיפה כח ובריאות בגופו של איש ישראל עי"ז שנעשית דם ובשר כבשרו.
הרב אליהו שליט"א: החיד"א[33] מפרש את הפסוק[34] "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וגו'", ש"ידע שור קונהו" הוא שורו של ישראל שלא רצה לעבוד בשבת לאחרי שנמכר לגוי, עד שלחש היהודי לשור שכיון שנמכר לגוי צריך לעבוד בשבת (וכשראה זאת הגוי, הלך ונתגייר, וקראו לו בן תורתא)[35], ו"חמור אבוס בעליו" זה חמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא רצה לאכול אצלם מאבוס שלא הי' מעושר[36]. ועל זה אומר הנביא שישראל צריכים ללמוד מהם מוסר, כמ"ש[37] "מלפנו מבהמות ארץ".
כ"ק אדמו"ר שליט"א: וזהו העילוי הכי גדול שיכולים לפעול אצל השור והחמור – שמהם למדים ישראל בנוגע להנהגה שלהם, כאמור, שמציאות השור והחמור היא "בשביל ישראל".
ה. הרב אליהו שליט"א: בנוגע לבריאת העולם בשביל התורה ובשביל ישראל, כותב האור־החיים הקדוש[38] "מי שזכה בתורה זכה בכל עולם, ומי שלא זכה בתורה אין לו ליהנות מן העולם עד מדרך כף רגל זולת אם ישמש הכשר עמלי'".
כ"ק אדמו"ר שליט"א: ענין זה הוא פס"ד ברמב"ם[39] – בנוגע ליעודים הגשמיים שבתורה – "מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך . . כל אותן הדברים בעולם הזה, כגון שובע . . ושלום וכו'", וכי זהו ענינה של התורה לדבר אודות יעודים גשמיים?! "אלא כך הוא הכרע כל הדברים . . הבטיחנו בתורה . . שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה . . וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום וריבוי כסף וזהב כו'", כלומר, שטובתם הגשמית של בנ"י היא כדי שיעסקו בתורה.
אבל, מלבד זה צריכה להיות טובתם הגשמית של בנ"י גם (ובעיקר) בגלל מעלתם של ישראל מצד עצמם, שקודמים לתורה.
ולכן משתדלים בחב"ד להתעסק בטובתם של בנ"י, לספק כל צרכיהם, גם צרכים גשמיים כפשוטם, לאו דוקא בתנאי שילמדו תורה, אלא מפני שמדובר אודות בני ובנות ישראל, אנשים נשים וטף[40], שמציאותם קדמה לכל העולם כולו, גם לתורה.
הרב אליהו שליט"א: דברי כבודו הם לא רק פסק הלכה והוראה, אלא גם למעשה, כפי שידוע לי בירושלים, מהפעילות של "כולל חב"ד"[41], שעוזרים ומסייעים לאנשים גם לפני לימוד התורה, ישראל לפני תורה.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: העזרה היא הן לאנשים והן לנשים וגם לטף, כמ"ש ביוסף "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף"[42], "לפי הצריך לכל בני ביתם"[43], ובאופן כזה צריכה להיות הנהגתם של ישראל – שנקראים על שם יוסף, כמ"ש[44] "נוהג כצאן יוסף", "לפי שהוא פירנסם וכלכלם כו'"[45] – "ויכלכל גו' לחם לפי הטף".
ויש להוסיף בזה ע"פ המבואר במדרש[46] בפי' "לחם לפי הטף", ש"יותר ממה שהתינוק אוכל מפרר" (כפי שרואים במוחש בדרך הטף, גם טף דאוה"ע), היינו, שהנתינה היא לא רק המוכרח לצרכיהם, לחם לאכול ובגד ללבוש, אלא גם בשביל מה שמאבדים בהפירור (שהוא יותר ממה שאוכלים) – שבזה מרומז שנתינת הצרכים הגשמיים לבנ"י היא לא רק עבור לומדי תורה, ע"ד ובדוגמת הלחם שניתן לגדולים שיש בו תועלת האכילה, אלא גם עבור בנ"י שלעת־עתה הם לפני לימוד התורה (ולא בתור תנאי כדי שילמדו תורה), ע"ד ובדוגמת הלחם שניתן לקטנים כדי לפרר שאין בו תועלת האכילה.
ו. כ"ק אדמו"ר שליט"א: נוסף על האמור לעיל ע"ד הקדימה דישראל לתורה שגם לולי לימוד התורה שורה השכינה עליהם, מודגשת מעלתם של ישראל שקודמים לתורה גם בשייכותם לתורה.
ומהדוגמאות לזה:
קדושת ספר תורה נעשית ע"י ישראל דוקא – החל מעיבוד העורות לשם קדושת ספר תורה, ועד לכתיבת הספר תורה לשם קדושת ספר תורה[47].
בירור פסקי דיני התורה נעשה ע"י ישראל דוקא – שע"י לימודם ועיונם בשקו"ט כו' מבררים ופוסקים דיני התורה[48], ובמיוחד אלו מבנ"י שנתמנו לרבנים ומורי הוראה שהפס"ד שלהם נעשה פס"ד דתורה.
הרב אליהו שליט"א: בהגדה של פסח אומרים "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו", וא' הפירושים, שקרבנו לפני הר סיני וקבלנו את התורה, אבל לא נתן לנו את התורה במתנה מוחלטת שתהי' שייכת אלינו באופן שהפס"ד שלנו מחייב שכך יהי' הפס"ד למעלה, ועל כן שמחים אנו שמחה מיוחדת ש"בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", שע"פ הפס"ד שלנו יתנהגו גם למעלה, כדאיתא במדרש[49] "כשמתכנסין מלאכי השרת לפני הקב"ה לומר אימתי ר"ה . . הקב"ה אומר להם . . אני ואתם נלך אצל ב"ד של מטה".
כ"ק אדמו"ר שליט"א (בחיוך): שאלה זו שואלים אצל הרבנים, ודוקא שלשה רבנים, בית דין.
הרב אליהו שליט"א: מצינו שגם רב אחד יכול לפסוק – כמסופר בגמרא[50] אודות הפלוגתא במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן כו', שאמרו, שיש לשאול אצל רבה בר נחמני.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: הסיבה לכך היא – כההמשך בגמרא – "דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות".
ובענין זה מודגש יותר שהפס"ד בתורה צ"ל ע"י נשמה בגוף דוקא (כנ"ל ס"ג), כי, פלוגתת הפוסקים אם הלכה כרבה בר נחמני תלוי' אם יש לו דין של נשמה בגוף אם לאו, "דכיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי הוי בכלל לא בשמים היא"[51], או שחשיב עדיין נשמה בגוף.
[הרב אליהו שליט"א: אודות רבה בר נחמני מסופר באותה סוגיא[50] שהי' אוסף רבים מישראל שתי חדשים בשנה (ירחי כלה) ללמדם תורה, ובגלל זה רדפה אותו המלכות. ומזה מובן שנשמתו של רבה בר נחמני ירדה לעולם כדי להכניס קדושת התורה בגופות של בנ"י.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: כולל גם באופן שקדושתם היא למעלה מקדושת התורה, ועד שהם פועלים קדושת הספר תורה, כנ"ל].
זאת ועוד:
לא זו בלבד שב"ד פוסקים דיני התורה (גם בענין שיש בו פלוגתא במתיבתא דרקיעא), אלא יתירה מזה, שבכחו של בית דין לעשות היפך התורה בתור הוראת שעה[52], בדוגמת אליהו בהר הכרמל שהקריב בחוץ כדי להכחיש את נביאי הבעל ולהחזיר את ישראל למוטב עד שאמרו "הוי' הוא האלקים הוי' הוא האלקים"[53], שבזה מודגשת הבעלות של ישראל על התורה, שבכחם לעשות היפך התורה – אמנם בתור הוראת שעה בלבד, כיון שהתורה היא נצחית[54], אבל, בשעה זו נעשה יהודי בעה"ב על התורה ללא כל הגבלות.
ז. וחידוש הכי גדול – שמצינו ציווי בתורה[55] למחוק פרשה מן התורה (מגילת סוטה) בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו.
ולא עוד אלא שהציווי למחוק פרשה מן התורה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו הוא (לא באשה כשרה וצנועה שמקפידה בתכלית על דיני התורה, שבשבילה צריכים לעשות את הכל, אלא) באשה שהתנהגה באופן בלתי־רצוי, ועד שגם לאחרי שבעלה התרה בה (קנא את אשתו), עברה על התראתו ונסתרה, ויש עדים שנסתרה (ועד"ז בנוגע לבעל, שבשביל השלום שביניהם מוותר הוא על הקפדתו בעניני צניעות) – ואעפ"כ, אמרה תורה שתמחק פרשה מן התורה בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו.
ומזה רואים עד כמה גדולה מעלתו של כל אחד ואחת מישראל, גם כשנמצא במעמד ומצב בלתי־רצוי, שבשביל טובתו יש ציווי בתורה למחוק פרשה מן התורה!
[הרב אליהו שליט"א: בענין סוטה מצינו דבר מעניין: הרמב"ם[56] פוסק ש"באותה שעה שתמות היא (אם נטמאה כו'), ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא (גם אם הוא בקצה העולם), ויארעו לו מאורעות שאירעו לה לצבות בטן ולנפיל ירך", שבזה רואים בגלוי ובמוחש אמיתיות התורה.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: עיקר החידוש הוא (לא רק העונש כשלעצמו, אלא) צורת העונש – כפי שמדגיש כבודו ש"יארעו לו מאורעות שאירעו לה" – בהתאם לפרטי הענינים דהחטא. אבל, העיקר הוא שכל ענינים אלו הם באופן המותר, ע"פ התורה, וכשיש ספק בדבר, מצוה הקב"ה להשתדל בעשיית שלום בין איש לאשתו, ע"י לקיחת (מים ו)עפר מקרקע המשכן[57], היסוד של המשכן וביהמ"ק, ועד למחיקת פרשה מן התורה, שכל זה הוא מצד מעלתן של ישראל שלמעלה מהתורה].
ויש להוסיף בזה ע"ד הרמז:
איש ואשתו קאי על הקב"ה וכנס"י, ובזמן הגלות ה"ז ע"ד ובדוגמת המעמד ומצב דסוטה שאסורה לבעלה,
[ואף שנאמר "השוכן אתם בתוך טומאותם" (כפי שהזכיר כבודו (לעיל ס"א)), ה"ז סו"ס מעמד ומצב דהיפך הטהרה, ורצונו של הקב"ה (הבעל) שיהי' מעמד ומצב של טהרה, "טהורה היא ונקתה ונזרעה זרע"[58], "אם היתה יולדת בצער תלד בריוח, אם היתה יולדת שחורים יולדת לבנים"[59]],
ועל זה ישנו ציווי בתורה שמוחקים פרשה מן התורה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו, היינו, שהקב"ה מוותר כביכול על החסרון בשלימות קיום התומ"צ ("מפני חטאינו גלינו מארצנו") כדי שיהי' שלום בינו ובין כנסת ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה.
ח. כ"ק אדמו"ר שליט"א: ובהמשך לזה – יש לעורר עוה"פ (כפי שאמרתי כמ"פ) שהרבנים צריכים לפרסם הפסקדין ש"כלו כל הקיצין"[60], ובנוגע לתשובה (כהמשך דברי הגמרא "ואין הדבר תלוי אלא בתשובה") – כבר עשו תשובה (כפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר כמ"פ שכבר עשו תשובה, וכבר השלימו כל עניני העבודה), ועתה נשאר רק הענין דגאולה האמיתית והשלימה בפועל ממש.
ואז – לא יהי' צורך בהענין ד"השוכן אתם בתוך טומאתם", כיון שיבטל המצב דהיפך הטהרה: לכל לראש – גם בזמן שכולנו טמאי מתים[61] (כיון שאין לנו אפר הפרה), הרי, מצד מעלת הציבור נדחית הטומאה, ויש אומרים שבטלה מעיקרא (דחוי' או הותרה)[62], ועוד ועיקר, שלעתיד לבוא לא תהי' המציאות דטומאה, ולא תהי' המציאות דהיפך החיים, אלא חיים נצחיים בשלימות הטהרה.
הרב אליהו שליט"א: לעתיד לבוא תהי' הטהרה ע"י אפר הפרה שיעשה המלך המשיח, שהרי, נוסף על תשע הפרות שהיו בעבר, תהי' גם פרה העשירית שיעשה מלך המשיח[63], שבה יהי' גם מאפר הפרה הראשונה שעשה משה רבינו[64].
כ"ק אדמו"ר שליט"א: נוסף על אפר הפרה הראשונה שעשה משה רבינו, יהי' בה גם מאפר כל הפרות שנעשו במשך כל הדורות[65], שבזה מודגש שבגאולה שלנו תלוי' גם הגאולה של כל הדורות שלפנ"ז.
ט. הרב אליהו שליט"א: בנוגע להזאת אפר הפרה לעתיד לבוא – נאמר[66] "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", שהזריקה תהי' ע"י הקב"ה.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: בענין זה מודגשת גודל מעלתם של ישראל, כלשון המשנה בסוף (פרק יוהכ"פ ב)מסכת יומא: "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר מקוה ישראל ה'[67], מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל".
ויש להוסיף בדיוק הלשון "לפני מי אתם מטהרין" – ע"ד מ"ש[68] "לפני הוי' תטהרו", שפירושו (כפי שמבאר רבינו הזקן[69]) למעלה משם הוי', היינו, שטהרת ישראל היא מדרגא שלמעלה משם הוי', כיון שישראל קשורים ומאוחדים עם העצם דהקב"ה כפי שהוא למעלה משמות, ועד ש"לא אתרמיז בשום אות וקוצא כלל"[70].
ועפ"ז מבואר בתורת החסידות[71] הטעם שמחרת יוהכ"פ נקרא "בשם השם" – דכיון שיוהכ"פ הוא "לפני הוי'", למעלה משם הוי', לכן, היום שלמחרתו אין לו שם פרטי, ונקרא רק "בשם השם".
ויש לומר, שמעין זה הוא גם ע"י עבודת התשובה (ענינו של יוהכ"פ) בכל יום [כפס"ד הגמרא[72] שע"י הרהור תשובה נעשה צדיק[73], וכדאיתא בזהר[74] "זכאי חסידי בכל יומא ויומא . . עבדין תיובתא שלימתא"] – דכיון שהתשובה היא "לפני הוי'", נמצא, שבכל יום מגיע כאו"א מישראל לדרגא שלמעלה משמות, "בשם השם".
ויתירה מזה: כאו"א מישראל הוא זה שנותן שמות להקב"ה – כמודגש בתפלה שבה קורא יהודי להקב"ה בשם המכוון ומתאים לתוכן הבקשה בתפלה, כידוע שכל ההמשכות וההשפעות למטה תלויות בשמותיו של הקב"ה[75], ועי"ז שיהודי קורא להקב"ה בשמות אלו נמשך ומתלבש בשמות אלו שעל ידם תהי' ההמשכה וההשפעה למטה בכל המצטרך, ולדוגמא: הקריאה בשם אלקים – "בעל היכולת ובעל הכחות כולם"[76], ע"ש השפעת הכחות כו', או הקריאה בשם הוי' – מלשון מהוה[77], ע"ש שמהוה הבריאה כולה, וכן בשאר השמות, ועד"ז בנוגע לתוארים שנקרא בהם, כמו "הגדול הגבור והנורא" שאומרים בברכת "מגן אברהם", וכן בשאר הברכות, "רופא חולים" ו"מברך השנים", וכיו"ב. ולמעלה מזה – הדרגא שלמעלה מכל השמות, שבדרגא זו מושרשים כל בנ"י.
י. הרב אליהו שליט"א: בנוגע לברכת "מגן אברהם" שהזכיר כבודו – איתא בתוספות[78] ש"אלקי אברהם הוי כמו מלכות, דאברהם אבינו המליך הקב"ה על כל העולם שהודיע מלכותו".
כ"ק אדמו"ר שליט"א: כח זה – להמליך את הקב"ה – ניתן לכאו"א מישראל בהתחלת השנה, כמארז"ל[79] "אמר הקב"ה . . אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות . . כדי שתמליכוני עליכם . . ובמה בשופר".
וגם בענין זה מודגשת גודל מעלתן של ישראל – שהקב"ה מבקש מכאו"א מישראל ש"תמליכוני עליכם", היינו, שמלכותו של הקב"ה נעשית ע"י ישראל דוקא (ע"ד האמור לעיל שבנ"י הם למעלה מכל השמות, והם אלו שנותנים השמות כו').
ומודגש גם בהמשך המאמר "ובמה בשופר" – שפעולתו של יהודי להמליך את הקב"ה היא (לא ע"י אמירת חידוש עמוק בתורה, אלא) ע"י מעשה פשוט דתקיעת שופר, ולא סתם מעשה פשוט, אלא מעשה פשוט שקשור עם קרן של בהמה, בהמה ממש (ולא נפש הבהמית שבאדם, אלא בהמה כפשוטה ממש), ומן הבהמה עצמה לוקח הקרן בלבד, שחשיבותו פחותה (לא רק מחשיבות הבשר שנעשה מאכל אדם, אלא גם) מחשיבות העור שעושים ממנו לבוש, שלכן אינו מקבל טומאה[80] – שבזה מודגשת מעלתו של יהודי, שגם מקרן של בהמה (דבר פחות ביותר) עושה "שופר" שעל ידו ממליך את הקב"ה!
יא. הרב אליהו שליט"א: בנוגע לאמירת מלכיות זכרונות ושופרות – דעת רוב הראשונים[81] שאין זה חיוב דאורייתא, אלא מדרבנן (אלא שאסמכינהו אקראי), אבל מדברי בעל המאור[82] משמע שהחיוב הוא מדאורייתא.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: גם לרוב הדעות שהחיוב הוא מדרבנן – יש בזה המעלה של "דברי סופרים" שהם לא רק "חמורים" מדברי תורה, אלא גם "ערבים" (מתוקים) מדברי תורה[83].
הרב אליהו שליט"א: החילוק הוא בנוגע לכוונת המצוה, "מצות צריכות כוונה"[84], כדברי הפוסקים[85] שמצוה מדאורייתא אם לא כיוון לא יצא ידי חובתו, ובמצוה דרבנן גם אם לא כיוון יצא ידי חובתו. אבל, מדברי השו"ע משמע שאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן[86]. ולכן אני אומר תמיד: רבותי, תזהרו באמירת "לשם יחוד", שעי"ז מקיימים החיוב של מצוות צריכות כונה.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: מנהג חב"ד שאומרים "לשם יחוד" פעם אחת בהתחלת היום, לפני אמירת "ברוך שאמר", ואין אומרים "לשם יחוד" לפני כל מצוה בפ"ע, כיון שאמירת ה"לשם יחוד" שבהתחלת היום היא בתוקף גדול כ"כ שנמשך ופועל על כל היום כולו, בנוגע לכל המצוות שמקיימים במשך היום[87] – "מלאים מצוות כרימון"[88], תרי"ג מצוות, בדוגמת הרימון שיש בו תרי"ג גרעינים[89] – שכל פרטי הענינים דתרי"ג מצוות נכללים באמירת "לשם יחוד" בהתחלת היום, לפני "ברוך שאמר והי' העולם", שכולל כל עניני העולם כולו שבהם מקיימים תרי"ג מצוות.
הרב אליהו שליט"א: אני לא ידעתי מנהג חב"ד, אבל כיוונתי לדעתכם בנוגע לכוונת השמות, "יכוין פירוש קריאתו באדנות שהוא אדון הכל, ויכוין בכתיבתו ביו"ד ה"א שהי' והוה ויהי', ובהזכירו אלקים יכוין שהוא תקיף בעל היכולת ובעל הכחות כולם"[76] – שכיון שקשה לאדם לכוין בכל ברכה וברכה, יכוין פעם אחת בהתחלת היום ויאמר שזוהי כוונתו בכל הברכות שיאמר במשך היום, מעין שיטת חב"ד באמירת "לשם יחוד".
כ"ק אדמו"ר שליט"א: כן הוא גם בנוגע ללימוד התורה[90] – שמברכים ברכת התורה פעם אחת בהתחלת היום (בברכות השחר), ומהני להלימוד במשך כל היום, גם לאחרי שהפסיק והסיח דעתו מלימוד התורה, ועד להפסק והיסח הדעת שע"י שינה (שבנוגע לעבודה במקדש צריך לחזור ולקדש ידיו ורגליו[91]), כיון שהברכה שבהתחלת היום היא בתוקף גדול ביותר.
יב. הרב אליהו שליט"א: בנוגע להיסח הדעת מלימוד התורה כשנכנסים למקום שאסור להרהר בדברי תורה, כמו בית הכסא – מביא הבית־יוסף[92] שגם כשמפסיק לצאת לבית הכסא אינו מסיח דעתו מללמוד. וטעם נוסף, ש"אף כשהוא נפנה צריך ליזהר בדינים כמו בגילוי טפח וכיצד יקנח".
כ"ק אדמו"ר שליט"א: גם המחשבה שבמקום זה אסור להרהר בדברי תורה – שזה מותר להרהר גם במקום טומאה – מבטלת ההיסח הדעת מלימוד התורה.
ויש להוסיף, שכיון שנוגע למעשה בפועל (שלא יהרהר בד"ת), ה"ז כמו לאפרושי מאיסורא, שאז, אין זה רק היתר בלבד, אלא יש חיוב בדבר כדי לאפרושי מאיסורא, ולא רק בנוגע לעצמו, אלא גם להזולת ("ואהבת לרעך כמוך"[93]), שצריך להזהיר הנמצאים בסביבתו שידעו שבמקום זה אסור להרהר בדברי תורה[94].
הרב אליהו שליט"א: ישנם המכוונים כוונות בעת הטבילה במקוה. כיון שהמקוה עמוק לפחות עשרה טפחים, ה"ז רשות בפ"ע, ומותר להרהר בדברי תורה, אם אין ערוה גלוי'.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: ע"פ דין מהני גם ההפסק בידו – "אם האדם מחבק גופו בזרועותיו ה"ז חשובה הפסקה בין לבו כו', שאף שהיד אינה חשובה כיסוי (שהלב והיד גוף א' הן ואין הגוף יכול לכסות א"ע), חשובה הפסקה, כיון שמ"מ אין לבו רואה כו'"[95].
הרב אליהו שליט"א: גם בנוגע לכיסוי הראש לא מהני שמכסה ראשו בידו, לפי שהיד והראש גוף א' ואין הגוף יכול לכסות את עצמו[96].
כ"ק אדמו"ר שליט"א: כיסוי הראש אינו חמור כ"כ כמו כיסוי החלק התחתון, שהרי, בזמן הש"ס לא היו נזהרים כ"כ בכיסוי הראש, "שרוב העם היו רגילים לילך לפעמים הרבה בגילוי הראש"[97], ודוקא בדורות האחרונים (בזמן הב"י והרמ"א) נתחדש חומר הענין דכיסוי הראש, מצד מדת חסידות[98].
ויש לומר, שבימים ההם הי' כיסוי הראש בבחינת גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, משא"כ בדורות האחרונים.
ולהעיר, שגם בענין זה רואים את מעלתם של ישראל לגבי התורה (כנ"ל ס"ו) – שכאשר ב"ד גוזר גזירה ונעשה דין בתורה, ואח"כ רואים שלא נתקבלה הגזירה בכל ישראל, בטלה הגזירה, היינו, שרוב הציבור מנצח את הב"ד!
הרב אליהו שליט"א: יש בכל זאת הגבלה בדבר, כדאיתא בגמרא[99] שלאחרי שהתירו שני דברים לא רצו להתיר דבר שלישי, כדי שלא יקראו "בית דינא שריא". אבל הפשט הוא – כפי שאומר כבוד הרב – שאם הציבור לא קיבל את הגזירה, אין כאן גזירה ותקנה מעיקרא.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: ויה"ר שבקרוב ממש יתחשב הקב"ה בהחלטת הציבור שאינם יכולים לסבול את גזירת הגלות, ובפרט שכן הוא גם פס"ד התורה, כפי שפוסקים הרבנים (כנ"ל ס"ח) שכבר "כלו כל הקיצין", וכבר הגיע הזמן של הגאולה האמיתית והשלימה, וכיון שיקויים היעוד "ואשיבה שופטיך כבראשונה"[100], שיחזור ויעמוד ב"ד הגדול בלשכת הגזית, ישאלו ויבררו אצלם כל הענינים שנשארו בספק, ויקבלו הפס"ד תיכף ומיד.
יג. הרב אליהו שליט"א: בנוגע לספקות שיתעוררו בזמן המשיח, מצינו בגמרא שישאלו אצל משה ואהרן – ולדוגמא: "מתים לעתיד לבוא צריכים הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין (מהשאלות ששאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא), אמר להן . . לכשיבוא משה רבינו עמהם"[101], ומזה משמע שלא יצטרכו לטרוח לשאול אצל הסנהדרין, כיון שילכו מיד למשה רבינו?
[כ"ק אדמו"ר שליט"א (בחיוך): אני משתדל להגדיל את כבוד הרבנים . . . שיצטרכו לשאול אצלם.
הרב אליהו שליט"א: אבל יותר כדאי ללכת ישר למשה ואהרן מאשר ללכת לסנהדרין].
כ"ק אדמו"ר שליט"א: אצל משה רבינו ישאלו בנוגע ל"דברים שלמדו מפי השמועה", "דברי קבלה" – שקיבלו ע"פ המסורה איש מפי איש עד משה רבינו, "הלכה למשה מסיני" – אם קיבל מסיני כך או כך; אבל ב"דברים שלמדים מן הדין", "באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן" – כיון שתלוי בדעת הרוב של ב"ד הגדול, "אחרי רבים להטות"[102], לא יועיל הבירור אצל משה רבינו, או משה ואהרן, שהם רק שנים, אלא יש צורך בהכרעת הרוב דב"ד הגדול של שבעים ואחד.
[ובכגון־דא לא מהני מעלת הנבואה דמשה רבינו, שהרי "אין נביא רשאי לחדש דבר", כיון שהתורה "לא בשמים היא"[103].
וזה שמצינו "נביאים" בשלשלת קבלת התורה, כמ"ש[104] "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים" – אין זה בתור נבואה, אלא שנמסרה להם הקבלה ממשה רבינו, והם מסרו הקבלה ("ונביאים מסרוה") לאנשי כנסת הגדולה].
ומטעם זה יש מקום לשינויים בדיני התורה שנקבעה בהם ההלכה ע"פ דעת הרוב בב"ד הגדול – ע"פ דעת הרוב של ב"ד הגדול שבימות המשיח, כמ"ש[105] "אל השופט אשר יהי' בימים ההם", "אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך"[106], ואם דעת הרוב בב"ד הגדול שבימות המשיח תהי' שונה מדעת הרוב בב"ד הגדול שבדורות שלפנ"ז, תקבע ההלכה כדעת הרוב דב"ד הגדול שבימות המשיח.
ועפ"ז יש לבאר מ"ש בכתבי האר"י ז"ל[107] שלעתיד לבוא תהי' הלכה כב"ש – כיון שב"ד הגדול שבימות המשיח יעמוד למנין, ודעת הרוב תהי' כב"ש[108].
הרב אליהו שליט"א: ב"ש "מחדדי טפי"[109], ולכן הוצרכו לבת קול שהלכה כב"ה שהם הרוב, כלומר, אף שהמיעוט מחדדי טפי הולכים אחר הרוב[110], וגם "מפני שנוחין ועלובין היו"[111].
כ"ק אדמו"ר שליט"א: אבל, הפס"ד שהלכה כב"ה אינו בגדר של נבואה (ע"פ הבת־קול), אלא ע"פ הכרעת הרוב כפי שלמדו ע"פ שכלם ודעתם, באופן של שקו"ט ופלפול כו', ע"פ הכללים שקיבלו ממשה רבינו (י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם), כללים שאינם תלויים בדעת הרוב, להיותם מפי הקבלה, ועליהם מיוסדת כל השקו"ט והפלפול עד להכרעה ע"פ דעת הרוב.
יד. הרב אליהו שליט"א: יש חקירה בנוגע לחיוב קרבנות לעתיד לבוא על דברים שנעשו בזמן הזה[112]: מחד גיסא – נעשית הכפרה בזמן הזה ע"י לימוד סדר קרבנות, כדברי הגמרא במסכת מגילה[113] "אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע שמא ח"ו ישראל חוטאים לפניך . . אמר לו קחה לי עגלה משולשת וגו'[114] . . בזמן שאין ביהמ"ק קיים מה תהא עליהם, אמר לו, כבר תקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ("כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת"[115]) ומוחל אני על כל עוונותיהם", אבל לאידך גיסא – מצינו שרבי ישמעאל "כתב על פנקסו לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמינה"[116], שמזה משמע שהעסק בתורת קרבנות הוא רק כאילו הקריב קרבן, אבל אין זה פוטר חיוב הקרבן כשיבנה ביהמ"ק.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: חיוב הקרבן הוא כשיבנה ביהמ"ק, אבל ברגע שלפנ"ז, התשובה היא בשלימותה ע"י הקריאה והעסק בתורת הקרבנות באופן ד"ונשלמה פרים שפתינו"[117], "נשלמה" (גם) מלשון שלימות[118], כך, שגם התשובה היא בשלימות, היינו, שיש לו את כל המעלות של בעל־תשובה גמור, כולל גם המעלה שעל ידה באה הגאולה[119], ועד ש"משיח אתא לאתבא צדיקייא בתיובתא"[120], שגם אצל צדיקים תהי' מעלת התשובה.
וחידוש מיוחד בענין זה – בנוגע לגיור:
גיור בזמן שביהמ"ק הי' קיים נעשה ע"י מילה וטבילה וקרבן, ואילו "בזמן הזה שאין שם קרבן צריך מילה וטבילה, וכשיבנה ביהמ"ק יביא קרבן"[121], ואעפ"כ, ה"ה "גר גמור" לכל דבר.
הרב אליהו שליט"א: דין זה למדים ממ"ש[122] "וכי יגור אתכם גר גו' לדורותיכם", "אע"ג דליכא מקדש"[123].
כ"ק אדמו"ר שליט"א: והחידוש בזה[124] – שלא זו בלבד שבזמן הזה דינו כ"גר גמור" לכל דבר, אלא גם כשיבנה ביהמ"ק ה"ה "גר גמור" לכל דבר, ועד שמותר באכילת קדשים (ובתו יכולה להנשא לכהן שישמש בכהונה כשיבנה ביהמ"ק בתחלת ימות המשיח, ש"בונה המקדש"[125]), עוד לפני שהביא קרבן, כי, הגיור שהתגייר בזמן הזה הוא גיור גמור, והקרבן הוא חיוב בפ"ע.
טו. הרב אליהו שליט"א: גם בנוגע לשיעורים יתכן שינוי לעתיד לבוא – כפי שמצינו במסכת יומא[126] שהאוכל פחות מכזית בזמן הזה יכתוב כשיעור הזה אכלתי, שמה יבנה בית המקדש בימיו ויתחדש בית דין ותתחדש הלכה ויאמרו שחייב קרבן על כזית קטן.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: שיעורים הו"ע בפ"ע, כי, גם כשאינו חייב קרבן, מפני שאכל פחות מכשיעור, ה"ז דבר איסור, כיון שהשיעור הוא רק לגבי עונש, אבל האיסור הוא בתקפו גם בפחות מכשיעור, שהרי חצי שיעור אסור מן התורה[127].
הרב אליהו שליט"א: נסתפקתי באדם שהכה את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה שלוקה (משא"כ בהכאה שיש בה שוה פרוטה, שמשלם ואינו לוקה)[128], אם יכול לחזור ולהכותו הכאה שאין בה שוה פרוטה, באופן ששתי ההכאות יצטרפו לשוה פרוטה, וישלם שוה פרוטה ויפטר ממלקות, או שכל הכאה בפ"ע גורמת חיוב מלקות.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: השיעור דשוה פרוטה הוא בנוגע לחיוב תשלומין, אבל גם בפחות מכשיעור שאין חיוב תשלומין ישנו איסור, כאמור, שגם חצי שיעור אסור מן התורה.
הרב אליהו שליט"א: יש חילוקי דעות אם האיסור של חצי שיעור הוא בכל דבר או באכילה בלבד[129].
כ"ק אדמו"ר שליט"א: מדברי רבינו הזקן[130] משמע שהאיסור דחצי שיעור הוא לא רק במידי דאכילה (שמפורש בקרא), אלא גם בשאר איסורים, וזיל בתר טעמא, שהשיעור אינו אלא בנוגע לכמות האיסור, אבל מהות האיסור הוא בתקפו גם בפחות מכשיעור.
הרב אליהו שליט"א: כך משמע גם מדברי רש"י במסכת שבת[131] – "וכי מותר לאפות פחות מכשיעור", "נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא, דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה".
כ"ק אדמו"ר שליט"א: יש דבר פלא במהר"ם חלאווה[132] – שס"ל שפחות מחצי שיעור אינו אסור מן התורה[133]. אבל זוהי דעת יחיד, ודעת רוב הפוסקים שחצי שיעור לאו דוקא, אלא גם פחות מחצי שיעור, אפילו כל שהוא, אסור מן התורה[134].
הרב אליהו שליט"א: בעל יושב אהלים[135] מאריך בביאור דברי המדרש[136] על הפסוק[137] "היא נתנה לי מן העץ ואוכל", "ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל, אכלתי ואוכל", דלכאורה תמוה, "פה קדוש יאמר דבר זה" – ש"אכלתי" פחות משיעור, "ואוכל" פחות משיעור (בהפסק כדי אכילת פרס), ועל זה נאמר לו "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת"[138], לרמז שהציווי הי' גם על פחות משיעור, כל משמעות אכילה, אפילו כל שהוא.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: יתירה מזה מצינו בפוסקים – ש"משהו אין לו שיעור ויכול הוא להתפשט ולהתחלק לאלפי אלפים משהויין"[139].
הרב אליהו שליט"א: דין זה נוגע במיוחד לחמץ בפסח שאיסורו בכל שהוא, גם משהו דמשהו.
טז. הרב אליהו שליט"א: הרדב"ז[140] כותב שהטעם שהחמירה תורה בחמץ יותר משאר כל איסורים, הוא, מפני שחמץ בפסח[141] רומז ליצה"ר. ועפ"ז יש לבאר גם מ"ש[142] "כי כל שאור גו' לא תקטירו", "כל" דייקא, אפילו כל שהוא – שקרבן לה' אסור להקריב ממנו (לא רק בפסח, אלא) גם בכל השנה.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: מלבד בחג השבועות, שבו מקריבים שתי הלחם מן החמץ[143] (אף שאינם קריבים על המזבח, ועליהם נאמר[144] "קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו"[145]).
וענינו בעבודת האדם[146] – שאיסור חמץ הוא משום גאוה, אבל בעניני קדושה שאני, ואדרבה: לא זו בלבד שגאוה מותרת בעניני קדושה, אלא עוד זאת, שהגאוה בעניני קדושה הו"ע טוב וחיובי, כמ"ש[147] "ויגבה לבו בדרכי ה'".
וענין זה מודגש במיוחד בחג השבועות (שבו מקריבים שתי הלחם מן החמץ), "זמן מתן תורתנו" – שיהודי גאה בכל התוקף שזכה לקבל את התורה, וזכה לברר ולפסוק דינים בתורה, ולא עוד אלא שבתור הוראת שעה ניתן לו הכח להיות בעה"ב על התורה ללא כל הגבלות (כנ"ל ס"ו).
ויה"ר – והוא העיקר – שבקרוב ממש יתבטל לגמרי הענין הבלתי־רצוי שבחמץ שרומז ליצה"ר, כמ"ש[148] "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", שלא ישאר (לא רק "משהו", אלא) אפילו "רוח" בלבד.
הרב אליהו שליט"א: ואז תתגלה רוח הקדושה – "רוח אפינו משיח ה'"[149].
כ"ק אדמו"ר שליט"א: על זה נאמר כבר בהתחלת הבריאה "ורוח אלקים מרחפת על פני המים"[150], כדאיתא במדרש[151] "זה רוחו של מלך המשיח".
ולהעיר, שרק לאח"ז נאמר "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור"[152], היינו, שעוד לפני שנברא אור בעולם היתה כבר "רוחו של מלך המשיח"!
הרב אליהו שליט"א: "מים" רומז על התורה, "אין מים אלא תורה"[153], וכיון ש"רוחו של משיח" היא "על פני המים", ה"ז למעלה מהתורה – כפי שאמר כבודו (לעיל ס"ג) שישראל (שמשיח הוא גואלן של ישראל) הם למעלה מהתורה.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: ויש להוסיף בדיוק הלשון "על פני המים" – מלשון פנימיות, שישראל הם למעלה גם מהפנימיות דהמים.
יז. הרב אליהו שליט"א: צריכים להחליט ולפסוק שהמשיח צריך לבוא מיד!
כ"ק אדמו"ר שליט"א: מיד ממש.
הרב אליהו שליט"א: מיד דידן, לא לפי שאחרים מבינים, אלא לפי הפס"ד שלנו.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: אין מה לחכות יותר, כיון שכבר סיימו כל עניני העבודה, וכבר עשו תשובה, ואין הדבר תלוי אלא בביאת משיח עצמו. – "אין הדבר תלוי אלא בתשובה" הי' לפני משך זמן, אבל עכשיו (לאחרי שכבר עשו תשובה) אין הדבר תלוי אלא בביאת משיח עצמו. כל מה שצריך זה שיבוא משיח בפועל ממש, "מראה באצבעו ואומר זה"[154], זה משיח צדקנו!
ובפרט בבואנו ממוצאי שבת קודש (יום ראשון), "סעודתא דדוד מלכא משיחא"[155], היינו, שמקשרים את ביאת דוד מלכא משיחא עם סעודה גשמית בשביל הגוף הגשמי, שבזה מודגשת גם שייכותה של הגאולה לגוף הגשמי, ועאכו"כ בנוגע להנשמה.
הרב אליהו שליט"א: גם במתן־תורה מצינו ש"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם"[156], ומפרש רש"י "שישמח בו במאכל ומשתה", כלומר, אע"פ שמתן־תורה הו"ע רוחני, מ"מ, צ"ל בו גם שמחת הגוף.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: ויתירה מזה – כמבואר בתורת חסידות חב"ד שלעתיד לבוא תהי' הנשמה ניזונית מן הגוף[157]. הסדר בזמן הזה הוא שהגוף מקבל חיותו מן הנשמה, אבל לעתיד לבוא, כשיתבררו כל הענינים ויתעלו לשרשם ומקורם, תתגלה מעלת הגוף על הנשמה, שהנשמה תהי' ניזונית מן הגוף (ובזה מודגשת עוד יותר גודל החשיבות דבריאות הגוף, כנ"ל ס"ד).
והעיקר – שיהי' כן בפועל ממש, באופן ש"מראה באצבעו ואומר זה", ותיכף ומיד ממש, כפי שהנני חוזר ומדגיש כמ"פ שלא זו בלבד שסוף הגאולה לבוא, אלא שהגאולה עומדת כבר על סף הפתח, ומחכה לכל אחד ואחת מישראל שיפתח את הדלת ויסחוב את הגאולה לתוך החדר!!
הרב יעקב שי' קצין: בנוגע לגאולה יש פלוגתא בין הקב"ה וכנס"י: הקב"ה אומר "שובו אלי ואשובה אליכם"[158], וכנס"י אומרת "השיבנו ה' אליך ונשובה"[159]. וכיון שיחיד ורבים הלכה כרבים, ההלכה כמו כנס"י שצ"ל "השיבנו ה' אליך ונשובה".
כ"ק אדמו"ר שליט"א: הכלל "אחרי רבים להטות" הוא גם בפלוגתא במתיבתא דרקיעא, ואפילו בפלוגתא בין הקב"ה ומתיבתא דרקיעא, ועאכו"כ כשישנו פס"ד של בנ"י בב"ד של מטה, בודאי שהלכה כמותם.
הרב אליהו שליט"א: בנוגע לפלוגתא בין הקב"ה וכנס"י, "שובו אלי" או "השיבנו ה'", כותב הבן איש חי דבר יפה מאד: הכלל הוא שהלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני[160], ואעפ"כ, בפלוגתת רב ושמואל אם עילאה גבר או תתאה גבר, ההלכה היא (לא כרב שס"ל עילאה גבר, אלא) כשמואל ש"תתאה גבר"[161]. ועל זה אומרים להקב"ה: רבש"ע, תמיד הלכה כמותך (עילאה גבר), אבל כאן ההלכה היא ש"תתאה גבר", ולכן "השיבנו ה'", כדברי כנס"י.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: והעיקר – שיקויים בפועל תיכף ומיד ממש, ולא לחכות עד שנבוא לארץ ישראל, (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך, ואמר:) אע"פ שכבודו נמצא כעת בחוץ לארץ, ובודאי לא יקפיד על כך שהגאולה תבוא תיכף ומיד, כשנמצא בחוץ לארץ, ויצטרך אח"כ להטלטל ולעלות לארץ ישראל.
יח. הרב אליהו שליט"א: מחר בלילה מתחילים לומר בארץ ישראל "ותן טל ומטר", משא"כ בחו"ל מתחילים לומר "ותן טל ומטר" ששים יום לאחר תקופת תשרי[162]. ויש שאלה איך נוהג בן ארץ ישראל שנמצא בחו"ל, כמוני עתה, כמנהג א"י או כמנהג חו"ל.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: בענין זה יש חילוקי דעות בפוסקים[163]. – איך נוהג כת"ר עתה בהיותו בחוץ לארץ?
הרב אליהו שליט"א: אני אנהג כדעת הרדב"ז[164] (אף שהחיד"א[165] חולק על זה[166]) שבן א"י שנמצא בחו"ל נוהג כמנהג א"י, כיון שכוונתו בברכת השנים היא על פרנסתו בארץ ישראל, מקומו הקבוע, ולא בנוגע למקום שנמצא בו באופן זמני.
[דובר גם אודות בן א"י שמשמש שליח ציבור – אם יש מקום לחלק בין תפלת לחש לחזרת הש"ץ, שבתפלת לחש יאמר כבא"י, ובחזרת הש"ץ יאמר כבחו"ל[167] (ובפרט ע"פ הקבלה שיש כוונות מיוחדות בתפלת לחש וכוונות מיוחדות בחזרת הש"ץ), אע"פ שהטעם שהש"ץ מתפלל בלחש הוא כדי שתהא תפלתו סדורה בפיו, שיכין את עצמו להתפלל בציבור].
כ"ק אדמו"ר שליט"א: בקהילה של הרב העכט (שנמצא כאן), יש ענינים שנוהג כמנהג הספרדים בארץ הקודש.
הרב אליהו שליט"א: בא' הבתיכנסיות נוהגים גם לברך ברכת כהנים בכל יום.
[דובר גם אודות מנהג הספרדים לעלות לדוכן גם בתפלת נעילה ביוה"כ, וכן בשאר ימי התעניות כשמתפללים מנחה סמוך לשקיעת החמה. ונזכר גם שיש המקפידים שהכהנים יטבלו במקוה לפני שנושאים כפיהם. ובהמשך הדברים נזכר גם ע"ד חילוקי המנהגים בין ספרדים לאשכנזים בנוגע לנשיאת כפים דהש"ץ כשיש עוד כהנים מלבדו, וכן בנוגע לכריעת הש"ץ באמירת "והכהנים" בסדר עבודה ליוה"כ].
כ"ק אדמו"ר שליט"א: אשרי חלקם של הספרדים שזכו לנשיאת כפים בכל יום (לא רק ביו"ט)[168]. – רבינו הזקן רצה להנהיג שגם בחו"ל יקיימו מצות נשיאת כפים בכל יום, ולאחרי ההשתדלות לא עלה בידו שהציבור יקבל תקנה זו[169].
והעצה לזה – שתבוא הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד, ואז תהי' ברכת כהנים בבית המקדש, ובשם המפורש[170] (לאחרי שילמדו את הכהנים איך לבטא שם המפורש).
יט. הרב אליהו שליט"א: בנוגע לביהמ"ק – לא צריכים לחכות עד שיבנוהו (כדעת הרמב"ם[125] שמשיח "בונה המקדש"), כיון ש"מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים" (כדעת רש"י ותוספות[171]).
כ"ק אדמו"ר שליט"א: ולכן יכול להתגלות ולבוא גם בלילה[172], עתה ממש.
הרב אליהו שליט"א: ואז יקויים היעוד[173] "לילה כיום יאיר", כפי שהי' ביצי"מ[174]. – צריכים לפסוק שתבוא הגאולה ממש.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: תיכף ומיד ממש, ברגע כמימרא, ובמעשה בפועל ממש, שאז אין מקום לפלפול ושקו"ט ומחלוקת שצריך להכריע כדעת הרוב, ע"ד מארז"ל[175] "אין למדין הלכה כו' עד שיאמרו לו הלכה למעשה".
הרב אליהו שליט"א: רצוני לקבל ברכה מכבודו שהקב"ה יזכה אותנו "לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא"[176], "שלא נכשל בדבר הלכה"[177], וכשאקבל ברכה כזו, נפסוק הלכה בנוגע לגאולה (עם היותה ענין על־טבעי) שמשיח צריך לבוא מיד, ויבוא מיד.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: בפועל ממש.
ובפרט שיש לכם בית־דין שיש בו גם כהן (הרב שפירא שליט"א), כפס"ד הרמב"ם[178] ש"מצוה להיות בסנהדרין גדולה כהנים ולוים" (אע"פ ש"אם לא מצאו אפילו היו כולם ישראלים הרי זה מותר"), והרי כל הענינים דלעת"ל יהיו באופן של מצוה מן המובחר (כפי שאומרים אצלנו: "לכתחילה אריבער"), ועאכו"כ בהלכות הקשורים בעניני הגאולה וההכנה לגאולה, שבהם מסיים וחותם הרמב"ם את ספר ההלכות: "ובאותו הזמן כו' כל המעדנים מצויין כעפר, ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד כו', שנאמר[179] כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".
ולהעיר, שענין זה מובא גם בהלכות תשובה[180], ללא סיום הפסוק "כמים לים מכסים", שמוסיפו בסיום חיבורו דוקא, ויש לומר, שבזה מרומז שבסיום הגלות (מתאים לסיום החיבור) צריך להיות גם "כמים לים מכסים".
"מים" – רומז על תורה, "אין מים אלא תורה", ו"כמים לים מכסים" זה מקור התורה, ששייך במיוחד לרבנים שבבית דין, ובפרט בארץ ישראל, כמ"ש "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" – ה"ז תלוי בכם.
הרב אליהו שליט"א: אנחנו מוכנים לפסוק גם כשנמצאים עדיין בגולה, שהרי אנו פוסקים כדעת הרדב"ז, שגם כשנמצאים בחו"ל ה"ז כמו שנמצאים בא"י (כנ"ל סי"ח), ואנחנו נפסוק שמשיח יבוא מיד ממש.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: בתורת החסידות מובא שבמקום שרצונו של אדם שם הוא נמצא[181].
וידועה הראי' מהלכות עירובין – "שדעתו של אדם ודירתו במקום מזונותיו הוא, וכיון שמזונותיו מונחים שם ביה"ש, ה"ז כאילו הוא עצמו שבת שם, ויכול להלך למחר ממקום עירובו אלפים אמה לכל רוח אע"פ ששבת ולן בבית"[182].
אין ספק בידי שגם כשכבודו נמצא כאן, מחשבתו בארץ ישראל, בציון וירושלים, ובמקום שמחשבתו של אדם שם הוא נמצא. ויה"ר שימשיך מקדושת ארץ ישראל גם בחו"ל, וכ"ש וק"ו באנשי חו"ל.
כ. [במענה לבקשתו של הרב אליהו שליט"א לברכת רפואה שלימה עבור הרב יהודה צדקה שליט"א[183], הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א את זכותו שהעמיד תלמידים הרבה, כהוראת המשנה[104] "והעמידו תלמידים הרבה", שקיימה בפועל במשך שנים רבות. ואח"כ אמר]:
תורה מביאה רפואה לעולם[184]. ויה"ר שתהי' רפואה קרובה וגם שלימה בקרוב ממש לכל בנ"י בכל מקום שהם, ועד להרפואה הכי עיקרית (בהוספה על רפואה כפשוטה) – רפואת הגלות – שעי"ז שמוסיפים ב"גלות" אות אל"ף, שרומזת לאלופו של עולם, ונעשה מ"גלות" "גאולת"[185], גאולת כל בנ"י בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, לפני שכבודו חוזר לארץ הקודש, ואז ניסע כולנו יחדיו לארץ ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"[186].
הרב אליהו שליט"א: אמן.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: ברכה והצלחה ותודה רבה.
הרב אליהו שליט"א: תודה רבה כבוד הרב.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: יה"ר שבקרוב ממש תהי' הגאולה, אזי אבקר את כבודו בהיכל קדשו בארץ הקודש.
הרב אליהו שליט"א (בהתלהבות): ברוך הבא! אני אגיד בשמחה רבה: "ברוך הבא בשם השם".
הרב אליהו שליט"א הציג את בנו, באמרו שיש לו כולל, וצריך לחזק אותו שימשיך ללמוד תורה ויעלה מעלה מעלה ויגדל להיות גדול בתורה. ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:
אמן. "כולל" פירושו – שכולל את כל הרבים הלומדים ועושים מהם ענין אחד, "כולל" בלשון יחיד (ולא "כוללים" בלשון רבים), שקשור עם "יחידו של עולם". ויה"ר שיחידו של עולם יהי' שרוי ביניהם, וילמדו תורה מתוך שמחה וטוב לבב. ברכה והצלחה.
כ"ק אדמו"ר שליט"א יצא ללוות את הרב אליהו שליט"א ואמר לו (בחיוך): אש"ל – ר"ת אכילה שתי' לוי'[187]. אכילה ושתי' לא קיימתי, לוי' אקיים.
הרב אליהו שליט"א: יה"ר מהשי"ת שנזכה לביאת הגואל מיד, היום ממש.
כ"ק אדמו"ר שליט"א: עוד הלילה. ובזכות קבלת אורחים נקבל גם פני השכינה[188].
[כ"ק אדמו"ר שליט"א ליווה את הרב אליהו שליט"א, ובהמתינו לנסיעת המכונית, עודד בידו הק' את הנאספים שיחיו שניגנו "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון"[189]].
הערות שוליים
- ↑ סנהדרין לט, א.
- ↑ סכ"ג (קלו, ב).
- ↑ אבות פ"ג מ"ו.
- ↑ תהלים פד, ה.
- ↑ אחרי טז, טז.
- ↑ ברכות כב, א. רמב"ם הל' ק"ש בסופן.
- ↑ פרש"י עה"פ.
- ↑ פרש"י וירא יח, לב.
- ↑ שו"ע אדה"ז או"ח ס"ס ס"ד.
- ↑ ראה זח"ג עג, א.
- ↑ פ"ב ה"א.
- ↑ לך לך טו, יח.
- ↑ כא, א.
- ↑ ישעי' ב, ג.
- ↑ פ' ראה יד, כג.
- ↑ ראה ב"ר פט"ז, ד.
- ↑ כ"ה בכ"מ בדא"ח (סה"מ ה'ש"ת ע' 61. ועוד). וראה תדבא"ר פי"ד ופל"א. ב"ר פ"א, ד.
- ↑ שבת פח, ב.
- ↑ ירמי' ב, ג.
- ↑ מ"א ח, כז.
- ↑ "לא יכלכלוך" דייקא (באופן של השראה), אף שנמצא שם.
- ↑ תניא פמ"א (נז, ב).
- ↑ נצבים ל, יב. וראה ב"מ נט, ב.
- ↑ דאף ש"אכשור דרי" בתמי' (יבמות לט, ב ובפרש"י. וש"נ), הרי, הענין ד"תלמיד ותיק עתיד לחדש" (ראה מגילה יט, ב. ועוד) נאמר גם על דורנו זה.
- ↑ רמב"ם הל' דיעות רפ"ד.
- ↑ תהלים לה, יו"ד.
- ↑ עירובין נד, רע"א. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ט.
- ↑ ויק"ר פל"ד, ג.
- ↑ תענית כ, ריש ע"ב.
- ↑ ראה מכות כג, סע"ב. תנחומא תצא ב. הקדמת הרמב"ם לסהמ"צ בסופה.
- ↑ הל' ביאת המקדש פ"ז־ח.
- ↑ שם פ"ז.
- ↑ חומת אנך עה"פ בישעי' א, ג.
- ↑ ישעי' שם.
- ↑ פס"ר פי"ד.
- ↑ חולין ז, סע"א ואילך.
- ↑ איוב לה, יא. וראה עירובין ק, סע"ב.
- ↑ ר"פ בראשית.
- ↑ הל' תשובה רפ"ט.
- ↑ גם נשים שחיובן בלימוד התורה הוא רק בהלכות הצריכות להן, ועאכו"כ טף שאינם חייבים בלימוד התורה.
- ↑ הרב אליהו שליט"א הי' אורח הכבוד במלוה מלכה של "כולל חב"ד" (המו"ל).
- ↑ ויגש מז, יב.
- ↑ פרש"י עה"פ.
- ↑ תהלים פ, ב.
- ↑ פרש"י עה"פ.
- ↑ לקח טוב עה"פ ויגש שם.
- ↑ ראה רמב"ם הל' תפלין פ"א הי"א ואילך.
- ↑ ראה גם תניא אגה"ק סכ"ו (קמה, א).
- ↑ דב"ר פ"ב, יד. וראה שמו"ר פט"ו, ב.
- ↑ 50.0 50.1 ב"מ פו, א.
- ↑ כס"מ הל' טומאת צרעת ספ"ב.
- ↑ רמב"ם הל' ממרים פ"ב ה"ד.
- ↑ מ"א יח, לט.
- ↑ ראה רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט. תניא רפי"ז. ובכ"מ.
- ↑ ראה שבת קטז, א. וש"נ. רמב"ם הל' חנוכה בסופן.
- ↑ הל' סוטה פ"ג הי"ז.
- ↑ נשא ה, יז.
- ↑ שם, כח.
- ↑ פרש"י עה"פ.
- ↑ סנהדרין צז, ב.
- ↑ ל' היראים סשכ"ה. רדב"ז הל' בכורים פ"ה ה"ט. ב"ח יו"ד סשכ"ב. מג"א סתקס"א סק"ב. הנסמן בלקו"ש חכ"ח ע' 137 הערה 43.
- ↑ פסחים פ, סע"א. וש"נ.
- ↑ רמב"ם הל' פרה אדומה ספ"ג.
- ↑ ראה פרה פ"ג מ"ה ובמלאכת שלמה שם.
- ↑ ראה סה"ש תשמ"ט ח"א ע' 347 ובהנסמן בהערות שם.
- ↑ יחזקאל לו, כה.
- ↑ ירמי' יז, יג.
- ↑ אחרי טז, ל.
- ↑ לקו"ת אחרי כו, סע"ג ואילך.
- ↑ לקו"ת פינחס פ, ב. וראה זח"ג יא, א. רנז, ב.
- ↑ כש"ט הוספות סק"י. וש"נ.
- ↑ קידושין מט, ב.
- ↑ וע"פ גירסת האור זרוע (סקי"ב) – "צדיק גמור".
- ↑ ח"א רכ, סע"א.
- ↑ כמאמר רז"ל "לפי מעשי אני נקרא" (שמו"ר פ"ג, ו. וראה בארוכה סהמ"צ להצ"צ שרש מצות התפלה פ"ה ואילך).
- ↑ 76.0 76.1 שו"ע או"ח ס"ה. וראה טור ושו"ע אדה"ז שם.
- ↑ זח"ג רנז, סע"ב. פרדס ש"א פ"ט.
- ↑ ברכות מ, סע"ב. וראה שם מט, סע"א.
- ↑ ר"ה טז, סע"א. וש"נ.
- ↑ רמב"ם הל' כלים פ"ה ה"ח.
- ↑ חידושי הר"ן ר"ה לב, א. חי' הריטב"א ר"ה טז, א. ועוד.
- ↑ סוף ר"ה.
- ↑ ראה סנהדרין פח, ב – במשנה. ירושלמי שם פי"א ה"ד. ועוד.
- ↑ ברכות יג, א. וש"נ.
- ↑ שו"ע אדה"ז או"ח ס"ס ס"ה. ובהנסמן בהערה הבאה.
- ↑ ראה משנ"ב שם סק"י. מג"א או"ח סתפ"ט סק"ח, ובמחצה"ש שם.
- ↑ ראה סה"מ מלוקט ח"ב ע' פב. וש"נ.
- ↑ ברכות נז, א. וש"נ.
- ↑ ראה מלבי"ם עה"פ שה"ש ד, ג. ועוד.
- ↑ ראה שו"ע או"ח סמ"ז סי"א. שו"ע אדה"ז שם ס"ז.
- ↑ רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ה ה"ג.
- ↑ לטואו"ח שם (ד"ה וכתוב בהגהות).
- ↑ קדושים יט, יח.
- ↑ ראה טושו"ע ואדה"ז או"ח סו"ס פה.
- ↑ שו"ע אדה"ז או"ח סע"ד ס"ד.
- ↑ שו"ע (ואדה"ז) או"ח סצ"א ס"ד.
- ↑ שו"ע אדה"ז או"ח (מהדו"ת) ס"ב ס"ו.
- ↑ ראה בארוכה פס"ד להצ"צ בתחלתו.
- ↑ ע"ז לז, א. רמב"ם הל' ממרים פ"ב ה"ח.
- ↑ ישעי' א, כו.
- ↑ נדה ע, ב. וראה יומא ה, ב.
- ↑ משפטים כג, ב. רמב"ם הל' סנהדרין רפ"ח.
- ↑ רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ט.
- ↑ 104.0 104.1 אבות רפ"א.
- ↑ שופטים יז, ט.
- ↑ רמב"ם הל' ממרים רפ"ב.
- ↑ מק"מ לזח"א יז, ב. ועוד.
- ↑ ראה בארוכה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 2־570.
- ↑ יבמות יד, א.
- ↑ ראה תוד"ה כאן – עירובין ו, סע"ב. תוד"ה רבי יהושע – יבמות שם. תוד"ה לא בשמים – ב"מ נט, ב.
- ↑ עירובין יג, ב.
- ↑ ראה פני דוד פ' ויקרא. ראש דוד ונחל קדומים פ' צו. שו"ת יוסף אומץ סס"ה ס"ג. וראה בארוכה שו"ת לב חיים (לר"ח פלג'י) או"ח סכ"ט.
- ↑ לא, ב. וש"נ.
- ↑ לך לך טו, ט.
- ↑ מנחות בסופה.
- ↑ שבת יב, ב.
- ↑ הושע יד, ג. וראה שו"ע אדה"ז או"ח (מהדו"ת) סוס"א.
- ↑ ראה לקו"ת פ' ראה ל, רע"ג. ובכ"מ.
- ↑ ראה סנהדרין צז, ב. רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה.
- ↑ ראה זח"ג קנג, ב. לקו"ת דרושי שמע"צ צב, ב. ובכ"מ.
- ↑ רמב"ם הל' איסורי ביאה פי"ג ה"ה.
- ↑ שלח טו, יד. כריתות ט, א.
- ↑ פרש"י כריתות שם.
- ↑ ראה בארוכה לקו"ש חכ"ו ע' 160 ואילך. וש"נ.
- ↑ 125.0 125.1 רמב"ם הל' מלכים רפי"א.
- ↑ פ, א.
- ↑ שם עד, א.
- ↑ כתובות לב, ב. וש"נ.
- ↑ ראה אנציק' תלמודית ערך חצי שיעור ס"ג (ע' תריח ואילך). וש"נ.
- ↑ ראה שו"ע אדה"ז או"ח סש"מ ס"ד. סש"ב בקו"א. חו"מ ריש הל' גזילה וגניבה.
- ↑ עד, א.
- ↑ פסחים מד, ב (ד"ה לר"ע).
- ↑ ראה גם פס"ד להצ"צ יו"ד סס"ו ובהערותי לשם (תכז, ב. בהוצאת תשנ"ב תכד, ב). וראה לקוטי לוי"צ אג"ק ע' שכה.
- ↑ ראה אנציק' תלמודית הנ"ל ע' תר. וש"נ.
- ↑ ר"פ בראשית.
- ↑ ב"ר פי"ט, יב.
- ↑ בראשית ג, יב.
- ↑ שם, יא.
- ↑ שו"ע אדה"ז או"ח סתמ"ז סט"ז. וראה לקו"ש חכ"ט ע' 156. וש"נ.
- ↑ שו"ת ח"ג סתתקע"ז. הובא בשמחת הרגל להחיד"א "לימוד א'".
- ↑ משא"כ בשאר ימות השנה, כפי שמחלק בזהר (ח"ב קפג, סע"א ואילך) בין התקופה דימי הפסח לשאר ימות השנה.
- ↑ ויקרא ב, יא.
- ↑ אמור כג, יז. מנחות נב, ב.
- ↑ ויקרא ב, יב.
- ↑ רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פי"ב ה"ג.
- ↑ ראה לקו"ש חכ"ב ס"ע 31 ואילך. וש"נ.
- ↑ דה"ב יז, ו.
- ↑ זכרי' יג, ב.
- ↑ איכה ד, כ.
- ↑ ב"ר פ"ב ד. פ"ח, א.
- ↑ ב"ר פ"ב ד. פ"ח, א.
- ↑ בראשית שם, ג.
- ↑ ב"ק יז, א. וש"נ.
- ↑ ראה תענית בסופה. שמו"ר ספכ"ג. פרש"י בשלח טו, ב.
- ↑ סידור האריז"ל במקומו. ועוד.
- ↑ פסחים סח, ב.
- ↑ ראה הנסמן בלקו"ש ח"כ ע' 44, וחכ"א ע' 88.
- ↑ מלאכי ג, ז.
- ↑ איכה בסופו.
- ↑ בכורות מט, ריש ע"ב. וש"נ.
- ↑ פסחים עו, רע"א ובפרש"י.
- ↑ טושו"ע ואדה"ז או"ח רסקי"ז.
- ↑ פר"ח או"ח שם סק"ב. וראה כף החיים שם סקי"א. וש"נ.
- ↑ סנ"ח. הובא בפר"ח שם.
- ↑ ברכ"י שם סק"ה.
- ↑ משא"כ אם יצא מא"י לאחרי שהתחיל לומר ותן טל ומטר, מודה גם החיד"א שממשיך לומר כמנהג א"י (שם סק"ו).
- ↑ ראה ברכ"י שם סק"ח.
- ↑ ראה ר"ד בעת ביקור הרבנים הראשיים בארה"ק, אור ליום ב', בדר"ח כסלו תשד"מ סכ"א; כ"ז אדר שני תשמ"ו סי"א.
- ↑ ראה גם לקו"ש חי"ח ע' 448.
- ↑ סוטה לח, א. רמב"ם הל' נשיאת כפים פי"ד הי"א.
- ↑ סוכה מא, סע"א. ועוד.
- ↑ פרש"י ותוס' שם.
- ↑ תהלים קלט, יב.
- ↑ זח"ב לח, א. וראה בהנסמן בנצו"ז שם.
- ↑ ב"ב קל, ב.
- ↑ יומא כו, א.
- ↑ ברכות כח, ב.
- ↑ הל' סנהדרין פ"ב ה"ב.
- ↑ ישעי' יא, ט.
- ↑ פ"ט ה"ב.
- ↑ כש"ט הוספות סל"ח. וש"נ.
- ↑ שו"ע אדה"ז או"ח סת"ח.
- ↑ הערת המו"ל: הרב יהודה צדקה זצ"ל נלב"ע ביום א' י"ב מרחשון.
- ↑ ראה עירובין נד, א. ועוד.
- ↑ ראה ויק"ר ספל"ב. לקו"ת בהעלותך לה, ג. ובכ"מ.
- ↑ בא יו"ד, ט.
- ↑ ראה מדרש תהלים מזמור קי. הנסמן בלקו"ש חט"ו ס"ע 501.
- ↑ ראה שבת קכז, א: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".
- ↑ ישעי' נה, יב.