לקוטי שיחות בעניני גאולה ומשיח/וארא א
גאולה העתידה נפעלה כבר ביציאת מצרים
ומאחר שגם הלשון החמישי נאמרה ע"י הקב"ה בגאולת מצרים, מובן, שכבר מיציאת מצרים, החלה הגאולה העתידה עם כל עניני', ומתאים לפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר, שמאז יציאת מצרים, נוסעים אל הגאולה דלעתיד.
ב. איתא בגמרא[1]: ר' יוחנן אמר, אשו משום חציו. היינו שמרגע הדלקת האש מתחייב האדם על הנזקים שיצאו מכך לאחר מכן. לכאורה, הרי בשעה שנעשה ההיזק הוא אנוס, וא"כ כיצד יתכן לחייב אותו? אלא שהחיוב הוא על הדלקת האש, (שנעשית ברצונו), מאחר שבאותה שעה נעשה כבר ההיזק כולו.
מרובה מדה טובה ממדה פורעניות[2]. אם במדת פורעניות נעשה ההיזק כולו מהרגע הראשון, הרי ודאי שכמו כן הוא במדה טובה, שמיד כשהבטיח הקב"ה והבאתי אתכם אל הארץ הטובה, שהדבר מתייחס לדרגא העליונה של הגאולה דלעתיד, נפעל כבר אז הענין כולו.
ג. בנוגע לתענית תשעה באב, אומר אותו ר' יוחנן[3], שהוא הי' מתקן את התענית ביום העשירי באב, מאחר שבתשעה באב הי' עדיין רוב ביהמ"ק שלם, ועיקר החורבן הי' בעשירי באב.
נשאלת השאלה – לפי הכלל הנ"ל, שברגע הדלקת האש נעשה כבר כל ההיזק, א"כ מאחר שתחילת הבעירה היתה בתשעה באב, הרי שלדעת ר' יוחנן עצמו כבר בט' באב נעשה הענין כולו? אלא ההסברה בזה היא, שהכלל האמור שייך רק בנוגע לבשר ודם, אך לא לגבי הקב"ה.
טעם החילוק: בנוגע לאש, שאשו משום חציו, הרי מרגע שהחץ יצא מידי האדם אין לו כל שליטה עליו, ובמילא, כאשר הוא משליך חץ או מדליק אש, נעשה כבר כל ההיזק.
ובמילא מובן, שבנוגע לקב"ה שגם אש וחיצים לעולם אינם יוצאים מידו[4], ונשארים בשליטתו תמיד, לגביו אין הדבר נעשה כבר לפני כן, כיון שהוא יכול תמיר להחזירן.
לכן אומר ר"י שהי' ראוי לקבוע את התענית בעשירי באב, כיון שהגם שבאש הצתה, בתשעה באב, – אעפ"כ היות שתמיד ביכולתו להחזיר את האש, הרי שבתשעה באב לא נעשה עדיין החורבן.
ועפ"ז הרי לכאורה עד"ז הוא גם בעניננו – א"כ מדוע אנו אומרים שתיכף ברגע שהבטיח הקב"ה והבאתי גו', נפעלה כבר הגאולה, והרי הדבר תמיד בידיו, ומי יאמר לו מה תעשה, ובמילא כל זמן שלא נעשה הענין בפועל, עדיין לא נפעל דבר?
ד. אמנם באמת אין זו קושיא כלל. וכידוע[5], שעל גזירות רעות ר"ל הקב"ה מתחרט ומבטל אותם, אבל על גזירות טובות אין הוא מתחרט לעולם, ההוא אמר וגו' ולא יקימנה, בתמי'. ולכן, כאשר הקב"ה מבטיח והבאתי גו' שזהו הרי ענין טוב, ולעולם לא יתחרט על כך, הרי זה כאילו שהוא מוכרח כביכול בדבר, וזהו כביכול בדוגמת האדם לאחרי שהחץ יצא כבר מידיו.
ואע"פ שלמעלה אינו שייך הכרח חס ושלום, והכל ברצונו יתברך, אעפ"כ, מאחר שכך הוא רצונו יתברך, שענין טוב לא יתבטל לעולם, הרי שענין זה הוא מוכרח.
לגבי הקב"ה, ודאי שזהו ברצונו ית', שהרי זה גופא שהענין מוכרח הוא כיון שכן הוא ברצונו יתברך, אבל במה שנוגע לענין, הענין מוכרח, כיון שהוא – הענין – אינו יכול להתבטל בשום אופן. ובמילא לגבי הענין זהו בדוגמת בשר ודם, שהחץ יצא מידיו, שהוא (החץ) אינו יכול בשום אופן לחזור בחזרה.
ה. העניין בעבודה הוא:
כאשר יודעים שהגאולה, ועד לעילוי הכי נעלה שלה, קיימים כבר עכשיו, ורק זאת שהדבר צריך להתגלות, קל יותר לברך את כל ההעלמות והסתרים של עוה"ז בכלל, ובזמן הגלות בפרט, ובדורות האחרונים בפרטי פרטיות.
כיון שלבד זאת, שכידוע, כל המניעות ועיכובים שישנם על תומ"צ, אינם מציאות אמיתית ח"ו, אלא רק העלם והסתר, שמטרתם לגלות כחות פנימיים יותר בעבודת ה',
הרי יתירה מזו, מצד הגאולה שבאמת לאמיתו ישנה כבר עכשיו, כל ההעלמות והסתרים כבר עכשיו אינם.
וכאשר יודעים שאין זה אלא דמיון, ואין להתפעל מכך, אלא הולכים בתוקף בקדושה, אזי סר ההעלם גם מהעיניים הגשמיות, שנהי' לטב עביד, ועוד זאת – גם זו לטובה[6].