לקוטי שיחות חלק לא הוספות/יתרו
| לקוטי שיחות |
|---|
| חלק לא |
| שמות א • שמות ב • שמות ג • וארא א • וארא ב • וארא ג • וארא ד • בא א • בא ב • בא ג • בשלח א • בשלח ב • בשלח ג • יתרו א • יתרו ב • יתרו ג • משפטים א • משפטים ב • משפטים ג • פ' שקלים • תרומה א • תרומה ב • תרומה ג • תצוה א • תצוה ב • פורים א • פורים ב • תשא א • תשא ב • ויקהל א • ויקהל ב • ויקהל ג • פקודי • הוספות: שמות • בא • יו"ד שבט • בשלח • ט"ו בשבט • יתרו • משפטים • תרומה • תצוה • אדר • פורים • פורים־פסח • תשא • ויקהל • פרה־החדש |
יתרו
(ממכתב כ"ב אלול, תש"כ)
. . . בענין שאלתו מה שקשה לו לבאר להם את ענין המצות אם זהו מצד קב"ע או שיש להם טעם בשכל, הנה הנקודה הכללית בזה היא, שהמצות ניתנו מהשי"ת לבני אדם, ובמילא מובן הדבר אשר החכמה שבהם היא בלי גבולית, לאידך גיסא מובן ג"כ שיש גם איזה תפיסא ואחיזה בשכל אנושי, וזהו ענין טעמי המצות המובאים בספרים, אבל כיון שזהו מחכמתו ורצונו של הקב"ה הרי פשוט שכמה שיתעמק האדם בטעמי המצות והתועלת שבהם, הנה אין זה עד גמירא כי א"א לבעל גבול לתפוס ולהקיף ענין בלתי גבולי, כ"א אפס קצהו ושמץ מנהו.
ונוסף ע"ז, כיון שהמצות ניתנו מהבורא ית' לתועלת האדם הנברא על ידו, הרי בטוח הדבר שיכול הוא ית' לכוון לטובת הנברא על ידו, וכמו שא"א שיאמר אדם שלא יאכל עד אשר יבין בשכלו את התועלת שיש באכילה ושתי' וכמו שמופרך הדבר שהחולה בראשו יאמר שלא יקבל כל תרופה עד שיבין בשכלו אם תועיל לו, כי אדרבה לקיחת הסממנים והרפואות והאכילה ושתי' מחזקים את המוח וכח השכל שבמשך הזמן יוכל להבין את התועלת שיש באכו"ש בסממנים ורפואות.
הנה כן הוא הדבר ג"כ בענין המצות, שבטוח הדבר שיש להבינם אפס קצהו גם בשכל אנושי, אבל אין זה תנאי ח"ו לקיום המצות ולימוד התורה כ"א אדרבה התומ"צ הם הדברים המביאים לזה שבמשך הזמן יהי' שכלו מוכשר להבין ולהשיג את הנ"ל, ויש להאריך בזה, אבל הביאור צריך להיות מתאים להדרגא שבו נמצאים התלמידים, ואל בינתו אשען אשר יוכל להתאים הדברים לכח הבנתם והשגתם.
מוסג"פ איזה ענינים ממה שי"ל כאן באנגלית, שיוכל להשתמש בזה להבנת נקודה הנ"ל והשי"ת יתן לו הצלחה בעבודתו בקדש וכן הצלחה בעניניו הפרטים ובריאות הנכונה לזוגתו ולבתו שיחיו . . .
(ממכתב א' שבט, תשי"ב)
. . . לכתבו שיש שאלה שמבלבלת לו ולע"ע לא מצא מענה עלי' וסובל מהספק וכו', ושואל למראה מקמות וציונים בם ימצא המענה לשאלתו.
והיא, מנה"מ דקיום המצות נדרש מאתנו גם במעמד ומצב שקשור הדבר בקישוים וביגיעה ועד לכדי נסיון.
ולפלא הספק והשאלה בענין פשוט כהנ"ל, ואבאר שיחתי, שהרי הספק האמור יש לו מקום באחת משתי אלה, א) באם מצוה המצוה ציווה עלי' באופן בלתי משוכלל, ז.א. אומר רק ראשי פרקים וחסרה הפרטיות, שבמילא יש מקום לכמה ספיקות באותם הענינים שלא פורש אודותם, ב) באם מצוה המצוה לא הי' יכול לשער כל מעמד ומצב אפשרי בו יהי' נמצא זה המצווה ממנו, ובמילא אי אפשר לדעת באם גם במעמד ומצב זה מצווה הוא לקיים הציווי.
כיון שיסוד אמונתנו (דא"ג – זהו גם יסוד שאר אמונות להבדיל) שמצוה המצוה, הוא תכלית השלימות, ובמילא ניכר זה גם בהציווי[ם] שבאו באופן מבורר, וכן יודע עתידות הוא, ובשלימות חכמתו שיער כל מעמד ומצב אפשרי בו יהי' נמצא מקבל הציווי בהווה ובעתיד, הקרוב ואפילו בעתיד הרחוק, הרי שני תנאים האמורים אינם במציאות בודאי ובודאי, ולכן יש למצוא בתורת המצוה גם אופן ודרישת קיום המצוה שבכלל אין בזה הגבלה רק הגבלה אחת, וחי בהם וכו', וכמבואר מרז"ל בכ"מ (ומהם יומא פה, ע"ב) שמזה נלמד שאך פקוח נפשות דוחה עניני התורה ותו ולא מידי, ועד"ז שאר ההגבלות שישנן במצות, וכמו הידור מצוה עד שליש, גם הם נתפרשו בפירוש בתורתו של מצוה המצוה, באופן שאין כל מקום ספק, ובזה גם נשלל הספק שלו . . .
(ממכתב כ"ז ניסן, תש"כ)
. . . א) בנוגע להערה שלו[2] שבענין הטעמים שבתורה אם נכון לקרות הפסוקים מתאים לפשט המקרא, או כפי הטעמים, לא הי' בזה ספק אצלו, וכללות הספק הוא רק בנוגע למקרה אחד מסוים בלבד. ודוקא בזה הוא הספק כיון שעפ"י כללי הטעמים במקרא צריכים היו להיות הטעמים בפסוקים אלו באופן אחר מכמו שהם בפועל, מפני שכלל אחד נדחה מפני כלל השני.
מענה: כללי הטעמים, הנה כפי שכתבתי לו במכ' הקודם אינם, ברובא, אלא מעשה ידי אדם שכללם ע"י החיפוש בהטעמים שבכתובים אשר כדי לתרץ הסתירות שיש בזה ממקום למקום, הוציאו כללים אלו, ובמילא אם יתענין איש אחר בזה ויכול למצוא כלל שיתרץ כל הקושיות באופן אחר הרי אז אפשר שיבוטל הכלל הקודם, ויחזיקו בהכלל שימציא איש זה (כמובן הנה כ"ז הוא רק ברוב כללי הטעמים, כי אחדים מהם יסודם בהררי קדש, וכידוע יש איזה מכללי הדקדוק והנגינה שיסודם בחכמת הקבלה). משא"כ בתושבע"פ שנמסרה לשיקול דעת חכמי התורה.
היוצא מהנ"ל שגם במקרה מסוים שעמד עליו הנה, לפ"ד, ברור הדבר שצריך לקרותו כפי הטעמים.
ב) יותר על כל הנ"ל, גם אם היו הכללים הנ"ל מקובלים הלכה למשה מסיני, הנה כיון שגם הפרט שכלל פלוני נדחה מפני כלל השני הרי גם זה הלמ"ס הוא שבמקום מסוים זה צריכים להיות הטעמים כפי הכלל השני, במילא צריכים לנגן את הכתוב ג"כ באופן כזה, וכמו שהצעתי במכ' הקודם מהזהר שהטעמים ניתנו לנגן בהם את הכתובים והם כנפש ונשמה לגוף.
ג) סניף [. . .] להנ"ל: במק"א מפורש שינגנו דלא ככתוב (בפשטא זרקא ת"ק שהם לעולם בסוף תיבה. בת"ג שהיא לעולם בראש תיבה. עייג"כ שמיני יו"ד, ב) מכלל דליכא אחריתי.
ד) שאלתו במה אלים כלל א מחבירו שבשבילו נדחה הוא ולא יהי' להיפך, הנה כנ"ל הכללים נוסדו על יסוד המציאות שראו בכתובים וזה הכריח את המדקדקים ובעלי הטעמים לכלול כלל שבמקרה ששני כללים הם בסתירה א' לחבירו הרי רואים אנו בכתוב איזה מהם עדיף ודוחה את חבירו. הטעם על הדחוי, בפשטות, י"ל, שזהו תלוי ביופי הנגינה ונעימות הקול.
ה) מ"ש מפני מה לא הזכרתי את הסוגיא בנדרים המדברת ע"ד הטעמים, הנה התירוץ ע"ז במכ' שציינתי להספרי' המובאים בפקועות שדה, ובהם מתבארת סוגיא דנדרים ג"כ כדי צרכה . . .
(ממכתב ח' כסלו, תשי"ב)
. . . ובענין של צדקה הרי אמרו רז"ל גדול המעשה יותר מן העושה, שזהו עוד יותר ממרז"ל חמרא למרא טיבותא לשקייא.
דרך אגב ידועה הקושיא שמאחר שאומרים חמרא למרא טיבותא לשקייא, א"כ למה אסורה עבודת כוכבים ומזלות שעל ידיהם ג"כ נמשכת ההשפעה למטה, וכמו שכתוב וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים. והתירוץ פשוט, אשר השמש והירח וכל צבא השמים אינם בעלי בחירה ואינם אלא כגרזן ביד החוצב שאין מקום לנתינת תודה לגרזן, משא"כ אם השקייא הוא בעל בחירה, שאז ברצונו הטוב נעשה שליח להביא הטוב בפועל ממש, הרי מגיעה לו נתינת תודה[3]. יוצא מזה ג"כ שכיון שהמלאכים אינם בעלי בחירה, וכמו שהובא בתניא פ' ל"ט בהתחלתו, וגם בברואי מטה אין הבחירה חפשית מצוי' אלא בבני ישראל, הנה ענין טיבותא לשקייא אינו שייך לאמיתתו אלא בבני ישראל.
– ומובן הדבר כי בחירה חפשית לגמרי אינה אלא בבורא עצמו, שהוא אין דבר מכריחו ח"ו, ולכן בחירתו חפשית, משא"כ בכל הנבראים שאי אפשר שיהיו חפשים לגמרי, כיון שסו"ס טבעם או שכלם או רצונם ותאוותם מכריחים אותם לעשות פעולה זו ולא הפכה. וגם אם ההכרח בא מבפנים, הרי גם אז אין הבחירה חפשית. וכיון שאין בחירה חפשית שייכת אלא במהות ועצמות א"ס ב"ה שהוא תכלית השלימות, הרי גם למטה אין לזה מקום אלא באדם הנעשה בצלמנו כדמותנו, אשר אתם דוקא קרואים אדם . . .
(ממכתב ו' תמוז, ה'תיש"א)
במענה למכתבו מיום 22/5 (ולפלא גדול על אברך ישיבה מגזע אנ"ש ותמימים שבמכתבו יורה התאריך למספרם, בה בשעה שבאותו יום עצמו אמר היום יום חמישי בשבת, מיוסד על הציווי זכור את יום השבת לקדשו, ולא עוד שהוא בימי הגבלה דמתן תורה) . . .
(ממכתב ט' סיון, תשי"ח)
. . . קדרה ישנה ריקנית על האש – תמי' איזה תיקון יש בזה 'ומקלקל הוא, ובפרט של מתכות. וכנראה בחוש, ומקרא מלא הוא בפורעניות (יחזקאל כד, יא) והעמידה על גחלי' רקה למען גו'. ומש"כ בזה משו"ע או"ח סשי" קדרה ישנה ריקנית ח סעי"ב – הרי שם מים בתוכה. – (ואם באופן כזה התירו עאכו"כ שאין לאסור בריקנית שמקלקל שמא יתכוון להתחלת מלאכת צירוף!) ולכן סתמו כל הפוסקים בסי' רנג ס"ג: קדרה ישנה ריקנית ולא חילקו בין חרס ומתכת – (וממש"כ סו"ס תק"ב חרס י"ל דאדרבה של מתכות קילא טפי ויש מקום להתיר גם בחדשה. עיי"ש) . . .
(ממכתב כ"א שבט, תשט"ו)
. . . בענין התפירה כמדומה שעכ"פ רמזתי במכתבי הקודם, שלכאורה ענין התפירה יש בו שני פרטים: א) חיבור שני דברים נפרדים ע"י דבר שלישי. ב) שדבר המחבר צ"ל ע"י חוט התפירה. היינו שהוא נכנס בדוחק בהנקב כו'.
וחבור יכול להיות גם ע"י חוט של מתכת וכמו שגם במשכן אחד החוטים הי' של זהב (ובזה נפתר הספק שלו במכתבו בנוגע לחוט של ברזל). ולכן חייב ג"כ המדבק ניירות או עורות ע"י דבר שלישי, דבק.
ובזה מובן ג"כ החילוק דחבור ענין של פרקים או תופר, שהתפירה הוא ע"י דבר שלישי, משא"כ ענין של פרקים. וזהו ג"כ ההיתר כשהנקבים רחבים מתוקנים ועגולים, כי אז החוט לא בדוחק. וע"פ הנ"ל מובן ג"כ ההיתר, המובא בפשטות, דהכנסת קרסים בלולאות. ואינו דומה למה שהביא במכתבו מהקרבן נתנאל האיסור לחבר הבגד ע"י שפילקע, דאין בזה תנאי ההיתר דלעיל.
וע"פ הנ"ל מובן ג"כ ההיתר דזיפער, כיון דבזה אין דבר שלישי המחבר. והוא נכנס בדין כלי של פרקים, שכלי שיש בו חריצין מותר לחברו בשבת כיון שאינו מעשה אופן וכיון שעשוי לפתוח ולסגור תמיד (עיין ט"ז ומג"א סי' שי"ג סעיף ו', ובשו"ע רבינו שם סעיף כ"א). ולא עוד אלא אפילו הי' בנדון הזיפער חוט המחבר, הנה ע"פ הנ"ל יש להתיר זה, שהוא ע"ד נקב עגול תפור ורחב שמותר להכניס בו השנצים, שהטעם בזה הוא שאינו כמו תפירה שהוא הדוק. ואף שגם בזיפער הדוק. אבל מובן שאין דומה ההידוק דמתכת ע"ג מתכת לגבי ארג וארג, וע"ד המובא לענין חציצה בטבילה (שבת נז, א). והבו דלא לוסיף עלה.
הערה: 1) ע"פ הנ"ל מובן ג"כ מה שמהדקים את הנעל ע"י שרוך הנעל שנכנס בנקבים שמשני צדי הנעל, שהוא ע"ד שנצים הנ"ל, ועושים כן אפילו אם העיגול של מתכת המקיף את הנקב חסר, ואין פוצה פה ומפקפק בזה.
2) המובא לעיל בענין ההיתר המובא בפשטות להכניס הקרסים בלולאות הנה לכאורה הכוונה לקרסים התפורים מצד אחד בהבגד והלולאות תפורים מצד השני. ולא כהקרסים ולולאות שביריעות המשכן, ששם היו הקרסים דבר נפרד, וע"פ הנ"ל ה"ז תולדה דתופר . . .
(ממכתב כ"ז שבט, תשי"ד)
במענה על מכתבו עם המוסגר בו שקו"ט בנוגע להשתמשות במחט בטחון (כנראה כוונתו, זיכער נאדעל) בשבת.
מובן שנבהלתי מהקס"ד בסיום התשובה שלו, שלא רק אסור אלא שחושש גם לאיסור דאורייתא ח"ו, וחס לי' לזרעא דאבא לעשות כו"כ מבנות ישראל הכשרות בדורנו זה ובדורות שלפנינו לטועות בכגון דא, ומי לנו גדול מהקרבן נתנאל (שבת פ"ז סק"ו שמביאו כת"ר בהתשובה שלו) שנזהר אפילו מלאסור בפירוש, ורק שכותב שתמה מאין נוהגים העולם וכו', ומובן שע"ד שדבר משנה שמצוה לקיים דברי חכמים, הרי מצוה לקיים מנהג זקנות מישראל מכמה דורות מבלי מוחה בידם.
ובטעמי ההיתר הנה יש לומר כמה ענינים וכדאי צירופם יחד לבאר מנהג הנ"ל, והם:
א) במתכת ובחוט של מתכת אין תפירה, ואף שאין ראי' מפורשת לדבר הנה זכר לדבר ממה שכל מלאכות שבת למדין אנו ממשכן, ואף שהי' גם חוט של זהב בהאריג, אבל פשיטא שלא תפרו בחוטים אלו, דמילתא דתמיהא כזו צריך הי' להיות ציווי מפורש בזה, וממ"ש במנחות מא, א דנקטה בסיכי שלפירוש הערוך היינו יתדות, הנה מובן ששם צ"ל ענין של חיבור ואינו נוגע כלל באיזה אופן, אם של תפירה או באופן אחר, ופשוט ג"כ, שגם בכלאים לא נזכר בכתוב ענין של תפירה כ"א יחדיו, ובמילא אין מזה ראי' לחיוב על תפירה בשבת. ומה שנמצא באיזה דברים חיבור או תפירה שלא ע"י חוטים, היינו דוקא בענין שדרכו לחברו באופן כזה, ופשוט בכ"מ דחיוב מלאכה בשבת הוא דוקא כשהמלאכה נעשית כדרכה ולא בשינוי וכלאחר יד, משא"כ כלאים.
ומ"ש כת"ר בתשובה שלו, ששבת וכלאים שווים, הנה לדידי אי אפשר לומר כזה וכנ"ל וכבר ידועה הראי' משבת מ"ח ריש ע"ב, זה חיבור וזה אינו חיבור, עיי"ש.
ב) כבר ידוע דעת רבנו יואל אשר נפסקה הלכה כמותו (שו"ע או"ח סי' שי"ז ס"ג) אשר צ"ל תפירה של קיימא, וקיימא בעניני שבת מצינו במפורש בענין קשר של קיימא, ועיין שו"ע לרבנו הזקן סי' שי"ז בתחלתו, שהיינו דוקא בעומד להתקיים לעולם (גם בזה י"ל הסברא בפשיטות, כיון שכן הי' במשכן, שכל עניני תפירה וחיבור היו על מנת שישארו כך לעולם). ובנדון דידן יש להוסיף שמחט ובמחט בטחון ביחוד הנה רואים במוחש בכל ענינים שמשתמשים בהם לשם חיבור שאי אפשר שישארו כך לעולם.
ג) השימוש במחט בטחון הרי ע"פ רוב – השימוש הוא דוקא בענינים של צורך היום, שאז מתירים בתרי דרבנן אפילו לכתחלה וכמובא בכ"מ. וע"פ כל הנ"ל הנה לדעתי בתחיבה אחת דמחט בטחון אין מקום לערעור כלל וכלל, ויש מקום לומר שאפילו בב' וג' תחיבות מותר, ועכ"פ לא יותר מענין דרבנן.
לא הארכתי בכל הנ"ל כפי הדרוש כי כבר האריכו בזה בשקו"ט בגוו"ר[4] סי' יז־יט בספר טל אורות שהחזיק בדעת המשיב, ובס' ארחות חיים החדש סי' ש"ם, ומאסף לכל הדיעות בזה בספר קצות השולחן להרב אברהם חיים נאה חלק שמיני סי' קמ"ו סעיף י"ב עיי"ש בארוכה בכל הנ"ל.
דא"ג במה שהעיר כת"ר הראי' ממנחות וכנ"ל, כיוון לדעת הגדולים הוא בקונטרס אחרון לשו"ע רבנו הזקן סי' ש"א בסופו, וכמו שהעיר ג"כ בקצות השולחן . . .
(ממכתב כ"א אלול, תשט"ו)
במענה על מכתבו, והוא בהמשך להשקו"ט בענין חוט של מתכת ותפירה בו בהנוגע להלכות שבת, ומביא כת"ר כמה מרז"ל במכתבו שמשתמשים בלשון תפירה או חייטא, היינו תפירה בארמית, אף שהוא חוט של מתכת וכיו"ב.
ולפלא על הנ"ל, דכי תפירה כתיבא בקרא באיסור שבת? חיובי שבת ילפינן ממלאכת המשכן, ואינו נוגע אם נקראים תפירה א"ל, אלא אם הייתה המלאכה במשכן או עכפ הדריכה, ואף שבמשנה נקט הלשון" תופר, הוא משום דיש בכלל מאתים מנה, אבל אין בכלל מנה מאתים, וכמו שבשאר לשונות המשנה ה"ז דוקא באופן אישי שהי' במשכן ודרכו ופשוט.
דא"ג אף שאין נוגע להנ"ל, במה שהעיר ממ"ש ויתפרו עלה תאנה, שלא הי' להם חוטי משי או צמר או אף כיו"ב, כך לומד שהכוונה היא על אופן תפירה שהיא שלא כדרכו בימינו, אין חומר נוגע, הנה אם משום הא, יכול לומר גם כן שבטח לא. הי' מחט ובמילא תפרו באצבעים, היינו שעשו נקב בצפורן כו' וכו' ועל יסוד זה לחייב תפירה הפטורה לכל הדיעות. ובהנוגע לפועל הנה צ"ע מנין לכ' שלא הי' להם חוטי משי או צמר וכו' ורק הא פשוט שלא הי' להם חוט של מתכת דעלי' אנו דנין, כי הרי בן בנו של אדם הי' לטש כל חרש נחשת וברזל.
כן במ"ש שאין הבדל בין כלאים לשבת באיזה חומר תוכף השתי תכיפות, לדעתי פשוט ההיפך, כי בכלאים אינו נוגע באיזה אופן נעשה החבור כי אם המציאות שנעשה היינו החיבור, ובשבת הוא להיפך – שכל האיסור ורק תלוי בזה אם כשהאופן בו נעשית המלאכה הוא כדרכו וכו'.
ובמה שהעיר על לשוני לעשות מבנות ישראל הכשרות וכו' דמנ"ל דכן מנהג בנות ישראל. הנה תמכתי יתדותי עה"כ בקרבן נתנאל ובספרים שלאחריו, שכן נהגו בקהלות ישראל וכו' כי הדין שוה במחט בטחון כמו שהוא בדורנו זה או בהאופנים המובאים. בקרבן נתנאל ובספרים דלאחריו . . .
במש"כ כת"ר משבת (עד, ב) ועוד, הנה, לטעמיך, אם מדמה מחט של בטחון לזה הרי צ"ל בפשיטות חייב חטאת וכו', ועכצ"ל גם לכ' שאינו דומה, והטעם כי אין תפירה במחט, ובמשכן חוטים היו.
משבת (מח, ב) מוכח דאין ללמוד שבת מכלאים, כי תפירה שאינה לקיים אינה תפירה וחיבור בשבת (ועיי"ש בהגמ"ר). והטעם כנ"ל.
במה שהקשה בתוד"ה דידע (שבת סט, א) דאיך אפשר דידע בעשה דשבת ולא ידע בלאו כיון דקיום העשה הוא ע"י שמירת הלאו – לא הבנתי הקושיא דהפי' שם הוא שלא ידע שיש בתורה איסור לאו בזה. לגוף ההנחה דקיום הדתשבות הוא רק ע"י שמירת הלאו – ראה רמב"ם הל' שבת רפכ"א.
(ממכתב יו"ד ניסן, תשט"ז)
. . . ובמה שכותב בענין מנורת החשמל, הנה אצל כמה חרדים לדבר ה' נוהגים בכגון דא לתקן א שבת זייגער, ואף שיש מחמירים ביותר המפקפקים גם בהיתר זה, שלכן הנני מושך את ידי מלתת עצה באופן רשמי, אבל הוא מצדו עליו להשתדל בזה, ומבלי לעשות טומעל, ולכן כדאי שיחקור איפוא יכול להשיג שעון כזה, שבודאי נמצא למכביר בתל אביב ובפרט בין חוגי היראי שמים דאשכנז, שנהגו בכגון דא זה דורות ויקנה השעון על חשבוני, ומובן שעלי לסלק את כל ההוצאות, היינו מחיר השעון וגם קביעתו במקום הצריך בבית בו נמצא, לאחר שיודיעני, ולאחר שיעשה את זה מובטחני שיעלה בידו שיסכימו על הדבר ובמילא יקל ג"כ להנהיג זה בשאר מוסדות המלבן, וד"ל . . .
(ממכתב ג' טבת, תשט"ז)
במענה על מכתבו ששואל אם יקנה עסק בשותפות עם עוד אחד שאינו שומר שבת, באופן אשר גם העסק לא יהי' בשמירת שבת, אלא שיהי' על חלקו של השני.
הנה בטח יודע כי ממון הקשור עם חלול שבת הנה ר"ל לא רק הם הולכים לטמין, אלא גם גוררים ממון אחר, א"כ מה לו ולמסחרים כאלה הקרובים מאד מאד להפסד ורחוקים משכר?!
והשי"ת הזן ומפרנס לכל, בטח ימציא לו פרנסתו בריוח באופן כשר ובאופן שיוכל להשתמש בפרנסתו אף געזונטע זאכן און אידישע זאכן . . .
(ממכתב ט' אייר, ה'תיש"א)
איך האב ערהאלטען אייער בריף פון מוצאי שבת קדש מקץ, אין וועלכען איר שרייבט וועגען דעם צופאל, דורך דעם טעות פון דעם פעיפער בנוגע צו דער צייט פון ליכט צינדען:
איר זאלט צוטיילען אויף צדקה, אין פארלויף פון עטליכע וואכען, 7,02$[5] (זיבען דאללאר מיט 2 סענט) און עס איז בעסער צו טאן דאס, ערב שבת פאר ליכט צינדען, און אויך לערנען די דינים פון שבת, אין קיצור שולחן ערוך, - אויף וויפיל איך ווייס, איז פראן דער קיצור שולחן איבערזעצט אויך אין ענגליש, וועט אייך מסתמא זיין גרינגער צו לערנען פון דער ענגלישער איבערזעצונג - און עס וואלט זייער גלייך געווען ווען איר זאלט צו דעם לערנען, צוציהען נאך אייניגע פרויען, אויף צו לערנען צוזאמען, און זאלט אויך אויפגעבען דעם געדאנק (מסיח דעת) פון דעם גאנצען ענין, און זאלט נאך אמאל בודק זיין די מזוזות פון אייער הויז.
(ממכתב ח' טבת, תשי"ב)
[הבא לקמן מסר כ"ק אדמו"ר שליט"א בתור הוספה ללקו"ש יתרו (י"ח שבט) תשמ"ח].
ז"ע הגיע לידינו ביכל כתב יד מעתיק הכולל דרושי ומאמרי כ"ק אדמו"ר האמצעי, ולתועלת הרבים[6] מועתק הרשום שם (דף פו, ב)[7]:
הטעם שמעמידין החתן תחת החופה ביום חתונתו, כי החופה הוא בחי' מקיף וכל מה שיעסוק בעבודת ה' עד ימי חייו נמשך לו ממקיף בעת הזאת ולכן צריך לקשר מחשבתו בה' אז שע"י כן ימשיך ממקיף אז כו', וד"ל. תקע"ח.
הערות שוליים
- ↑ ראה לקו"ש ח"ד ע' 1332. המו"ל.
- ↑ על מכתב י"ט תמוז תשי"א (לקו"ש חט"ז הוספות לפ' יתרו ע' 572). המו"ל.
- ↑ ראה סהמ"צ – להצ"צ – מצות מילה פ"ג. לקו"ש חל"ו יתרו תשנ"ב. וש"נ. המו"ל.
- ↑ גנת וורדים חאו"ח כלל ג סי' יז־יט.
- ↑ 7,02$: בגימטריא שבת. המו"ל.
- ↑ ולהעיר מפרז"ל עה"פ בפרשתנו ויתיצבו בתחתית ההר (יט, יז) שכפה עליהם הר כגיגית (חופה) שלפני מ"ת (קידושין) – שעי"ז באו לביטול ומס"נ ורצון ואהבה כו' לתכה"י (תו"א מג"א צח, סע"ד – וראה פרש"י עה"ת שם. שבת פח, א. ועוד).
- ↑ לאח"ז – נדפס במאמרי אדה"א דרושי חתונה ח"ב בסופו (ע' תשכח). המו"ל.