ספר הזכרונות פרק ו: הבדלים בין גרסאות בדף

{{להשלים}}

==== תרגום ללשון הקודש ====

כאשר בגרו הנערים הביאם צבי אריה אל הגאון רבי שלום שלמה, מי ששימש אז כרב העיירה ליובאוויטש, להבחן. הרב שיבח מאד את הנערים ומסרם לבנו, העילוי רבי יוסף, על מנת ללמדם, כעבור זמן קצר נפטר רבי שלום שלמה ובנו רבי יוסף עלה על כסאו כרב העיירה. הנערים המשיכו ללמוד אצל ר' יוסף, והלכו והתעלו בלימודיהם יותר ויותר.  

אותה עת הזמין אליו רבי יוסף, רבה של העיירה, את ראשי הקהל ואמר להם: "עד עתה הייתי נוהג לערוך מפעם לפעם גלות של חדשים ספורים, והרשיתי לעצמי למנות על דעתי את תלמידי כממלא מקומי לתקופות קצרות אלה. אך עתה מתכונן אני לערוך גלות ממושכת של לא פחות משנתיים ימים, ואין מן הצדק שאקבע על דעתי את ממלא מקומי לתקופה ארוכה כזו. עליכם, איפוא, לבחור בעצמכם את הרב לתקופה היעדרי".  

בטרם עזב את ליובאוויטש ביקש רבי יוסף מרבי בנימין שבמשך תקופת היעדרו מן העיר יפריש הוא חלק משכרו כרב לפרנסת אשתו ובתו של רבי יוסף. רבי בנימין הסכים לכך, ורבי יוסף יצא לגלותו בלב קל יותר.  

ר' יוסף התגלה עתה כ"מגיד" בדמות חדשה ומקורית. הוא צעד בדרך שונה לגמרי מן המגידים והמוכיחים של אותה תקופה. בליובאוויטש, כבכל שאר ערי ועיירות היהודים דאז, היו מופיעים תכופות מגידים ומוכיחים בשער, שהיו כולם משמיעים את דרשותיהם בצביון אחיד: היו מייסרים מאד את הצבור ומטילים אימה על שומעיהם, בתארם בצבעים קודרים ומפורטים את הגיהנום ואת העונשים והעינויים המצפים לחוטאים. תכופות היה הצבור פורץ בבכי, וחלל בית המדרש, הן בעזרת האנשים והן בעזרת הנשים, היה מתמלא באנחות וקולות בכי של גברים ונשים.