ספר הזכרונות פרק ו
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
רוח חדשה בליובאוויטש
שוב חזתה ליובאוויטש בידידות בין וולף לבין בנימין אלא שהפעם היו אלה נושאי שמותיהם של ר' בנימין, הצדיק הנסתר, ושל ר' וולף, הסנדלר הקדוש, שהם – בנם של צבי אריה ולאה בריינא, יורשיו של ר' בנימין הראשון, ובנו המיותם של ר' וולף הראשון. השנים למדו וגדלו יחד. שניהם גילו כשרונות מצוינים ולמדו בשקידה. גאוות כל העיר היתה עליהם.
כאשר בגרו הנערים הביאם צבי אריה אל הגאון רבי שלום שלמה, מי ששימש אז כרב העיירה ליובאוויטש, להבחן. הרב שיבח מאד את הנערים ומסרם לבנו, העילוי רבי יוסף, על מנת ללמדם, כעבור זמן קצר נפטר רבי שלום שלמה ובנו רבי יוסף עלה על כסאו כרב העיירה. הנערים המשיכו ללמוד אצל ר' יוסף, והלכו והתעלו בלימודיהם יותר ויותר.
בנימין הצטיין גם בנגינה. היה מזמר יפה וגם מנגן יפה בכנור. הקהל שהאזין לשירתו ולנגינתו היה מתלהב מאד מן הערבות הבלתי מצויה שבהן.
ארבע שנים למדו בנימין ווולף אצל רבי יוסף, רבה של ליובאוויטש, כאשר בגרו והגיעו לעונת השידוכים דאגו צבי אריה ולאה בריינא לשידוכים מתאימים עבורם. לוולף השיאו את בתם שרה.
חתונתם של וולף ושרה היוותה מאורע משמח לא רק להורים כי אם גם לכל תושבי ליובאוויטש. ואכן העיירה כולה, למגדול ועד קטן, השתתפה בחתונה. בנימין הנעים בה בשירתו ונגינתו.
באותה חגיגה נכח גם אחד מן הפריצים שמסביבת ליובאוויטש, אשר בא במיוחד להיווכח באמיתות השמועות שהגיעו לאזניו על טיב נגינתו של בנימין. הפריץ התרשם מאד מנגינתו של בנימין, וכאשר ערך, כעבור זמן מסוים, מסיבה בביתו לפריצי הסביבה שלח רץ לביתו של צבי אריה בדרישה שבנימין יופיע במסיבה וינעים לאורחיו בנגינתו.
בנימין הופיע למסיבה עם כמה מחבריו בני גילו ויחד שרו וניגנו לפני האורחים רמי המעלה. הללו ישבו אותה שעה וזללו וסבאו. לאחד הפריצים, שהיה שתוי יותר על המדה, והתחשק ללעוג על חשבונו של בנימין, והוא העלה דרישה שבנימין יופיע לבוש בעור חיה וינגן על גבי חבית הפוכה. שאר הפריצים, שהשתכרו אף הם במדה הגונה, הסכימו מיד לכך, ובנימין נאלץ לעשות את רצונם, לשמחת הפריצים ההוללים.
נקל לשער עד כמה השפיע הדבר על נפשו העדינה של בנימין העילוי הנערץ. בלב כואב חזה מבשרו עד כמה חשובים רגשותיהם של יהודים בעיני הגויים. ברם, הללו לא הסתפקו בכך. במהלך החינגה, שנמשכה כמה ימים ולילות, טיכסו הפריצים השיכורים עצות איך לבדר את עצמם יותר, ואז עלה בדעתו של אחד מהם רעיון להתלוצץ מבנימין: למלא חבית מים ולפקוד על בנימין להכנס לתוכה וממנה לנגן בכנור ולשיר לפני הנאספים. מובן שבנימין נאלץ לעשות כן, ובמאמצים גדולים עלה בידו לבצע את ה"הופעה" האומללה. הוא היה קרבנה של אכזריותם המפורסמת של הפריצים.
עם זאת, מצא לנכון הפריץ המארח לגלות הערכתו כלפי בנימין: הוא בנה בית בליובאוויטש והעניקו לבנימין כמתנת נישואין.
לאחר נישואיו המשיך בנימין ללמוד אצל רב העיר, רבי יוסף, והיה סמוך על שלחן אביו.
רבי יוסף החל לגלות נטיה ללכת בדרך מקורית: מפעם לפעם היה עוזב את המקום ועורך "גלות". הוא היה שוהה מחוץ לעיר משך מחצית השנה וחוזר לאחר מכן אל כס רבנותו בליובאוויטש. במשך תקופה זו היה תלמידו בנימין ממלא את מקומו.
עברו עשר שנים, רבי בנימין ישב בינתיים על התורה ועל העבודה במנוחת הנפש, כשאביו מספק לו כל צרכיו. ברם, הגיעה השעה שצבי אריה שבק חיים לכל חי, ור' בנימין נשאר ללא פרנסה. היה זה בערך בשנת תצ"ו.
אותה עת הזמין אליו רבי יוסף, רבה של העיירה, את ראשי הקהל ואמר להם: "עד עתה הייתי נוהג לערוך מפעם לפעם גלות של חדשים ספורים, והרשיתי לעצמי למנות על דעתי את תלמידי כממלא מקומי לתקופות קצרות אלה. אך עתה מתכונן אני לערוך גלות ממושכת של לא פחות משנתיים ימים, ואין מן הצדק שאקבע על דעתי את ממלא מקומי לתקופה ארוכה כזו. עליכם, איפוא, לבחור בעצמכם את הרב לתקופה היעדרי".
כיון שר' בנימין היה ראוי להיות רבה של ליובאוויטש לכל הדעות – הסכימו ראשי הקהל שגם הפעם ימלא הוא את מקום הרב.
בטרם עזב את ליובאוויטש ביקש רבי יוסף מרבי בנימין שבמשך תקופת היעדרו מן העיר יפריש הוא חלק משכרו כרב לפרנסת אשתו ובתו של רבי יוסף. רבי בנימין הסכים לכך, ורבי יוסף יצא לגלותו בלב קל יותר.
כאשר חזר רבי יוסף מגלותו כתום השנתיים לא רצה לקבל את משרת הרבנות, באמרו שרבי בנימין מתאים לכך יותר ובמיוחד לאור העובדה שתושבי ליובאוויטש שבעים רצון מרבם החדש במדה יתרה. במה, איפוא, יעסוק רבי יוסף? – החליטו אנשי הקהלה פה אחד למנות את רבי יוסף ב"מגיד" העיירה ומוכיחה בשער.
ר' יוסף התגלה עתה כ"מגיד" בדמות חדשה ומקורית. הוא צעד בדרך שונה לגמרי מן המגידים והמוכיחים של אותה תקופה. בליובאוויטש, כבכל שאר ערי ועיירות היהודים דאז, היו מופיעים תכופות מגידים ומוכיחים בשער, שהיו כולם משמיעים את דרשותיהם בצביון אחיד: היו מייסרים מאד את הצבור ומטילים אימה על שומעיהם, בתארם בצבעים קודרים ומפורטים את הגיהנום ואת העונשים והעינויים המצפים לחוטאים. תכופות היה הצבור פורץ בבכי, וחלל בית המדרש, הן בעזרת האנשים והן בעזרת הנשים, היה מתמלא באנחות וקולות בכי של גברים ונשים.
דרכו של רבי יוסף, המגיד החדש, היתה שונה לחלוטין. אף קללה אחת לא התמלטה מפיו תוך כדי דרשתו, והוא לא דיבר כלל על הגיהינום ועל עונש החוטאים, או על מלאכי החבלה ודרכי טיפולם בבעלי עבירה. במקום זה העדיף לדבר על רב הטוב הצפון ללמודי תורה ומקיימי מצוות, היה שם דגש רב על צד החיוב, על דרך האהבה והטוב, והיה מוסיף שבעשיית טוב גורמים נחת רוח גם לבורא עצמו.
היו אלה דיבורים אלה יוצאי דופן, ובהם שבה רבי יוסף את לב שומעיו.
כאשר דיבר רבי יוסף על הקב"ה, לא דיבר על איל הנקמות המפחיד את הבריות, כי אם על הרחמן וגומל חסדים, מקור האהבה והטוב, שחפצו להטיב עם ברואיו ולהוליכם בדרך ישרה, ורצונו שהחוטא ישוב מדרכו הרעה ויחיה בטובה. רבי יוסף גם הצטיין בכך שנכנס לעומקם של מאמרי חז"ל, והסבירם בדרך מעמיקה. הוא היה מסיק מהם רעיונות עמוקים.
רבי יוסף היה רגיל לומר שאהבת ה' קודמת ליראת ה' אם כי שתיהן מהוות יסודות היהדות "ואהבת את ה' אלקיך" מצד אחד ו"את ה' אלקיך תירא" מצד שני.