ספר הזכרונות פרק כא
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
תורה ומוסר
לפני שנכתבו ה"תנאים" (שטר השידוכין) נסעו לליאזנא דודתו ואחותו של ברוך כדי להכיר את הכלה המיועדת, וכדי לסכם עם ה"מחותנים" את כל פרטי השידוך. עתה ידעו בבירור מה רצונו של ברוך וכיצד בדעתו להסדיר את חייו לאחר הנישואין, שכן סוף־סוף גילה ברוך את לבו לפני קרוביו. הוא הסביר להם שאחת הסיבות העיקריות לרצונו להשתדך עם בתו של ר' אברהם היתה העובדה שר' אברהם מתפרנס מגננות. גם הוא, רצה, כחותנו המיועד, להתפרנס כגנן, ולעסוק במקצוע שלמד ממנו עצמו.
משום כך רצו הדודה והאחות שר' אברהם יתחייב גם להקצות לברוך אדמה מתאימה על־מנת לקיים עליה גינה, ור' אברהם הסכים לכך. בביקורן של הקרובות בליאזנא אף הראה להן ר' אברהם את השטח עליו התכונן לבנות בית ולהכשיר קרקע לגינה, עבור החתן המיועד. השכונה בה היה השטח נמצאה במרחק של מספר ויורסטים מליאזנא. שתי הגברות היו שבעות רצון.
הכלה, רבקה, מצאה מאד חן בעיני קרובותיה לעתיד, והן חזרו לוויטבסק, מלאות קורח רוח. עתה המתינו לר' אברהם, אשר כעבור זמן קצר בא אף הוא לוויטבסק, לחתום על ה"תנאים" בשעה טובה.
לפי ה"תנאים" היה צריך ברוך להשאר בוויטבסק משך שנה עד לנישואין וללמוד בישיבה שם. במשך שנה זו, המשיך ברוך להקשיב לשיעורי רבי פלטיאל ורבי יוסף יצחק, ולהתנהג בדרכו שמכבר, להקדיש שעות מסויימות ביום למלאכה, על־מנת להתפרנס. ברוך עסק במלאכות הקשות ביותר, הוא נשא משאות כבדים, ואף הוליך מריצות עמוסות מטען. שום מלאכה לא היתה קשה או בזויה עבורו. בו בזמן שעסק במלאכתו היה משנן לעצמו בעל־פה את שלמד. את מותר הזמן מן היום וכן את חלקו הגדול של הלילה הקדיש לתורה בבית־המדרש.
כך עבר הקיץ והגיע חודש אלול. השיעורים בישיבה הופסקו. התלמידים התפזרו בחלקם למקומות מגוריהם, ובחלקם נשארו ללמוד על חשבונם. ברוך ניצל את הזמן להתקדמות עצמית בלימודים ולחזרה על מה שלמד בעבר. בד בבד החל להתמסר ללימוד מסוג חדש, אשר גיסו רבי יוסף יצחק הורה לו והדריכו בו. היה זה לימוד תורת ה"מוסר". בשקידה מיוחדת עסק ברוך בספרי מוסר כ"שערי תשובה" לרבנו יונה, "שער התשובה" שבספר "ראשית חכמה", וכן הלכות תשובה לרמב"ם, וכמובן – מסכתות ראש השנה ויומא.
ספרי המוסר הרשימו מאד את ברוך. הם פתחו לפניו עולם חדש, והדליקו בלבו אש שמעולם לא דלקה אצלו. עד אז היתה התנהגותו של ברוך, באופן כללי, התנהגות מחושבת ו"קרירה". הגורם הפעיל בנפשו היה המוח ולא הלב, והכל היה אצלו בחשבון ומדה. נימי הלב לא הורעדו אצלו, וסערה לא פקדה מעולם את מעמקי נפשו. תפלותיו היו נעדרות חום והתרגשות הלב. כל אורח חייו התנהל על מי מנוחות, ומשום כך לא היתה בו, עם כל צדקתו ויראת־השמים שלו, אותה שאיפה מתסיסה ומדרבנת להתעלות בשלבי הסולם שבו מטפס כל צדיק אמיתי.
עתה, כשברוך החל ללמוד ספרי מוסר ולהתעמק בהם, היה מסתכל על אורח חייו הקודם ברגש של מרירות ובתחושה של ספקנות בטיב מדותיו, הוא תהה על עצמו אם צעד בכלל בדרך הנכונה ואם היתה עבודת־הבורא שלו חדורה אותה כוונה ואותו רגש שכל יהודי אמיתי צריך להיות חדור בהם. נכון, הוא למד תורה מתוך התמדה והשתדל לקיים בקפדנות את כל מצות התורה, אך, כפי שחש עתה, עדיין חסר לו הרבה. ספרי המוסר הביאוהו לחשבון הנפש: הנה – היה נוהג לתת צדקה מפרוטותיו האחרונות, לחלוק מלחמו לדל, לעזור ולשרת את כל בעל מום וחסר ישע, ולהשתתף מפעם לפעם במנינים לתפלה עבור חולים או צרות אחרות, אך כל אלה השאירוהו אדיש ולא הרעידו את לבו ונפשו. ספרי המוסר הביאוהו למסקנה שכל מעשיו עד עתה היו בלי לב ובלי נשמה ונעשו כמתוך הרגל ובלי כוונה ורגש.
האש שהודלקה עתה בנפשו של ברוך, באמצעות ספרי המוסר, הביאה לידי כך שקרירותו הקודמת פגה ונמסה כשלג בעת זריחת השמש עליו. עתה נהיה רגיש יותר, רך יותר ופתוח יותר. הוא החל לחוש טעם חדש, פנימי ועמוק, הן בלימודיו, הן בתפלתו, והן במעשיו הטובים.
במצבו החדש היה עורך במחשבותיו השוואות למצבו הקודם. הוא היה נזכר במאורעות מסויימים בעברו הקרוב.
כך, למשל, אירע פעם בהיותו בינוביטש. הוא ישב אז בבית־המדרש ולמד. לפתע הרעיד את האויר קול בכי מחריד. איש ואשה נכנסו בריצה לבית המדרש התנפלו אל ארון הקודש והחלו להתחנן לפני הקב"ה שיציל את בתם ממוות. אחריהם הופיעו עוד אנשים ונשים שהצטרפו לתפלות ההורים. לפני ארון הקודש הפתוח החלו לומר פרקי תהלים. כולם היו אפופים צער וכאב.
ברוך הסתכל על המחזה מן הצד. מובן שבדרך הטבע השתתף בצערם של ההורים הכואבים, אך נימי לבו לא זעו בקרבו. אי אפשר לומר שחש את עצמו מזועזע מן הטרגדיה של אבא ואמא יהודיים, שכן המשיך לשבת ליד הגמרא הפתוחה וללמוד כאילו אין הענין נוגע לו. לדידו חשוב הלימוד שלו יותר מן הכל, מה גם שמדובר באנשים בלתי מוכרים לו.
הוא נותר שוה־נפש גם כאשר מישהו התפרץ לבית־המדרש והודיע שהחולנית גוססת. האם התעלפה וצנחה על גבי הקרקע. האב הגביר את בכיו, בהטיחו ראשו בארון הקודש ומרט שערות ראשו הלבנות. יללת כל הנוכחים בבית המדרש עלתה עד לב השמים. ברוך המשיך עדיין לשבת ליד הגמרא וללמוד בניחותא.
מאוחר יותר נודע לברוך שאותם הורים, שבאו לבית־המדרש להתפלל עבור בתם, היו מחשובי העיר. הם היו ידועים בטוב לבם ובמדותיהם הטובות. שנים רבות חיו חשוכי בנים. הם נסעו לצדיקים לקבל ברכתם ועשו "סגולות" שונות, עד שהקב"ה בירך אותם בבת יחידה.
כל מעייניהם היו בבתם היחידה. הם גידלוה באופן המוצלח ביותר, וחינכוה למידות הטובות בהן צריכה להצטיין כל בת ישראל כשרה. כך היתה משוש לב הוריה וברכה לתושבי העיר.
גדולה היתה שמחת האב והאם כאשר בתם בגרה, והגיעה השעה לדבר בה נכבדות. כראוי לבית נכבד בישראל חיפשו ההורים לבתם שידוך מתאים, ואמנם מצאו בחור בן־תורה ומיוחס. נכתבו "תנאים" והחתונה נקבעה לכעבור חדשיים. ההכנות לחתונה קויימו במלוא התנופה, שמלת־החופה של הכלה כבר נתפרה. כל בני ינוביטש והעיירות מסביב דיברו על החתונה המפוארת העומדת להיערך.
ולפתע נפלה הכלה למשכב. תחלה חשבו שתוך יום־יומיים תבריא, אך התברר שמצבה הולך ורע. מיום ליום החמירה מחלתה עד שעמדה לפני גסיסה. כל ינוביטש רעשה. היו שרצו לבית־העלמין "למדוד את הקרקע". האחרים רצו לבית המדרש והתנפלו אל מול ארון הקודש.
עברו ימים מספר, וברוך הבחין, מפנתו הקבועה, שבבית־המדרש נערכים השולחנות, ומעמידים עליהם משקאות ומגדנות. קהל גדול החל להתאסף. במרכזה של השמחה, שהוחגה בבית־המדרש, עמדו אותם הורים של הבת החולנית שלרפואתה הרעישו שמים וארץ. לברוך נודע שהשמחה היא על כך שהצעירה שבה לאיתנה. התפלות הועילו ומן השמים נשלחה לה רפואה שלמה. החתונה יכולה שוב להיערך במועד שנקבע, כשההורים יוליכו אז את בתם לחופה בלב שמח.
שמחה זו שימשה כ"הקדמה" לשמחה הגדולה יותר העתידה להיות – היא חגיגת הנישואין. כל ינוביטש, כגדול כקטן, השתתפה בשמחה הגדולה, שהיתה שמחת כולם. כל אחד בינוביטש חש שאין זו רק שמחת ההורים בלבד, כי אם גם לו יש חלק בשמחה.
ברוך היה היחיד שהרגיש עצמו זר למתרחש, כמי שאין הדברים נוגעים לו כלל. בשלוה ישב ולמד, וכשבבית המדרש גדל שאון השמחה – נכנס לחדר צדדי, שם ישב ולמד בשקידה, מבלי שיחוש במשהו את האוירה העליזה ששררה בבית המדרש.
כיום, לאחר שברוך רכש לעצמו, באמצעות ספרי המוסר גישה חדשה לחיים – היה מייסר את עצמו על אדישותו וזרותו של אז. הוא ידע שהדבר נבע מכך שאצלו פעל אז המוח, ואילו לבו ונשמתו נשארו "צוננים".
עתה חש ברוך את היהדות גם בלבו ובעומק נשמתו, הוא הרגיש שעתה החל ללכת בדרך הנכונה.