ספר הזכרונות פרק מג
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
עלילת דם
חמש שנים לאחר נישואיו, בהיותו בגיל 19 שנה, התאלמן ר' זבולון מרדכי מבלי שנולדו לו ילדים מאשתו המנוחה. הוא המשיך להתבודד ולהסתגר כפי שנהג עד עתה.
תוך כדי כך נפטר גם הסבא ר' זכריה ירוחם בגיל ששים וחמש שנה לאחר ששימש במשך חמש שנים כראש ישיבה במינסק.
ר' זבולון מרדכי לא נשאר אלמן זמן רב. חותנו ודודו, ר' גבריאל, רבה של דוברומיסל, השיא לו את בתו השניה. מאשתו זו נולד לו בן, הנקרא על שם סבו – ר' זכריה ירוחם. את חינוך הילד הפקיד ר' זבולון מרדכי בידי חותנו, כשהוא עצמו ממשיך בהתבודדותו ושרוי בדכאונו.
הילד היה בריא ונאה ובעל כשרונות רוחניים נפלאים. הוא היה היפוכו של אביו, בכך שהיה מיד עליז ושמח. סבו אהבו מאוד והיה משתעשע אתו תכופות, ואילו אביו כמעט והתעלם ממנו.
ר' גבריאל התמסר לחינוכו של נכדו, לא זו בלבד, שבחן אותו באופן קבוע בלימודיו מפי מלמדיו אלא שאף לימד אותו בעצמו דברים נוספים על לימודים אלה. כשהגיע למצוות כבר היה זכריה ירוחם ללמדן בדרגה ניכרת, והשמיע פלפול שחיברו בעצמו. ר' גבריאל רווה ממנו הרבה נחת, אם כי הצטער על כך שאביו של הילד, ר' זבולון מרדכי מתרחק ממנו, גם הילד עצמו הצטער על כך מאוד.
פעם במוצאי שבת, בהיות זכריה ירוחם נער בן ארבע עשרה שנה, נכנס לחדרו של אביו ופרץ בבכי מר. "מדוע אינך נוהג אתי כפי ששאר האבות נוהגים עם בניהם?" – התייפח. ר' זבולון מרדכי, שהיה דווקא רך לבב ובעל רגש מטבעו, התרגש מאוד ופרץ אף הוא בבכי. לאמיתו של דבר, אהב מאוד את ילדו. בתגובה לקח את זכריה ירוחם על ברכו ונשק אותו, לשמחתו הרבה של הילד. ר' זבולון מרדכי גילה לפני בנו את כל המעיק על לבו וסיפר לו על הכאב המלווה אותו משחר ילדותו ומבריחו מן הבריות.
מאותו יום היה ר' זבולון מרדכי ידידותי ופתוח יותר. לכל לראש התמסר יותר אל בנו, אך גם עם חותנו החל לשוחח יותר.
כאשר מלאו לזכריה ירוחם תשע עשרה שנה, היה לחתנו של הגאון ר' טוביה אשר מבבינוביטש, ובמשך שנה אחת היה סמוך על שולחנו. כיון שסבו ואביו התגעגעו מאוד אליו הביאוהו חזרה לדוברומיסל, ושם נולדה לו בת. כעבור שלוש שנים חלה זכריה ירוחם במחלה קשה ולאחר ששת חודשי מחלה – נפטר.
פטירת האברך הצעיר פגעה בצורה איומה בסבו, ר' גבריאל. עד אז היה ר' גבריאל, גם כשהגיע לגיל ששים ושמונה שנים, אדם בריא וחזק ונראה כבן חמישים בלבד. מאז פטירת נכדו קפצה זקנה על רבה של דוברומיסל וגבו התכופף. הוא אף מיעט להתרועע עם אנשים. גם ר' זבולון מרדכי החל להתרחק מחברת בני אדם. שניהם נהגו אבילות אחרי זכריה ירוחם, שניהם גם עברו לפני התיבה לסירוגין, ואמרו קדיש. כל בני הקהילה השתתפו בצערם.
בדוברומיסל זכרו שנים רבות את יום השנה הראשון לפטירתו של זכריה ירוחם, שחל בתשעת הימים של חודש אב. כרגיל היתה נהוגה אז ממילא האבילות על חורבן בית המקדש. בתי הכנסת היו מלאים ביהודים, שערכו "תיקון חצות" הן בחצות הלילה והן בחצות היום. ובעיצומם של ימי האבל הכללי קיימו בני דוברומיסל את האבל של יום השנה לזכריה ירוחם בצורה מרשימה ביותר. לקראת יום השנה הגיעו מבבינוביטש לדוברומיסל חותנו של הנפטר ורבים מבני קהילתו. לתפלת ערבית עבר ר' גבריאל הסבא לפני התיבה ואביו וחותנו של הנפטר אמרו קדיש, כשכל הצבור גועה בבכי מר. רושם רב השאירה על הנוכחים אמירת הקדיש של היתומה הקטנה, אשר תוך כדי כך התעלפה. לאחר מכן התעסקו האבלים, ואתם צבור גדול, במשך כל הלילה בלימוד תורה לעילוי נשמת הנפטר. בבוקר לאחר התפילה, הלכו כולם בראשות ר' גבריאל לבית העלמין, ואמרו פרקי תפילה על קברו של הנפטר, ולאחר מכן הקימו שם מצבה.
ר' גבריאל נחלש מאוד, ונאלץ לבקש את חתנו ר' זבולון מרדכי, שיקבל על עצמו את הרבנות, אך זה סירב ור' גבריאל מינה את ר' דוד משה תלמידו כדיין. כעבור שלוש שנים נפטר ר' גבריאל, ובצוואתו הטיל על חתנו למלא את מקומו. לא היתה ברירה לר' זבולון מרדכי, והוא נאלץ לקבל עליו את המשרה, אך התנה שר' דוד משה ימשיך לכהן כדיין.
הדיין התמסר לכל עניני העיר, ואילו ר' זבולון מרדכי ישב על התורה ועל העבודה בהתבודדות, אלא שמפעם לפעם השמיע בפני הציבור דרשות או פלפולים.
באותה עת הגיעה לדוברומיסל אישיות מענינת, שהיתה עתידה לתפוס מאוחר יותר מקום נכבד בחיי הקהילה. היה זה ר' חיים שמעון, אותו בחר ר' יוסף הבנאי לבעל לנכדתו היתומה. ר' יוסף, שסיפק תנורים לכל בני העיר, התפרנס דווקא מעבודה אחרת – עבודת האדמה והגננות, אך בזמנו הפנוי ישב ועסק בתורה. הוא השיא את כל ילדיו, אלא שבן הזקונים שלו לא האריך ימים ונפטר בהשאירו אחריו ילדה יתומה. ר' יוסף הכניס את היתומה לביתו וגידלה. בהגיעה לפירקה נסע ר' יוסף באופן מיוחד למינסק כדי למצאו לה חתן. החתן שנבחר על ידו היה אותו חיים שמעון שהוזכר לעיל, בחור מליאזנה, שהצטיין במעשיו בעיר הולדתו, שם זכה בזכות מעשים אלו לכינוי: "האמיץ".
חיים שמעון היה בן למשפחה נכבדה, אביו היה למדן גדול ומראשי הקהילה, ואמו התפרסמה בנדיבות לבה ועזרתה לזולת. משחר נעוריו היה מוכשר בכל השטחים – בעל מרץ וכושר עשיה ורוח התנדבות מחד, ומצטיין בלימודו מאידך. עצם העובדה שבגיל רך כבר התקבל להיות תלמיד אצל ר' גדליה זלמן המלמד – העניקה לו חשיבות והערכה בעיירה. הכל ידעו כי גדליה זלמן אינו מקבל תלמיד, שאינו בקי לפחות באחת ה"בבות" (שלוש המסכתות – בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא), ובנוסף לכך היה בעל מידות טובות, ירא שמים ומתמיד בלימודיו.
בכלל, ר' גדליה זלמן היה שונה ממלמדים רגילים. לעולם לא החזיק רצועה בידו, מעולם לא בא לידי ריתחה ולא הרים את קולו. התנהגות דומה דרש גם מתלמידיו, וכשהבחין בהרמת קול מצד אחד מהם, אמר כי הבהמה שבו התגברה על האדם שבו תלמידיו חיבבוהו מאוד. העונש הגדול לדידם היה כאשר הפנה פניו מאחד מהם.
חיים שמעון ניחן בכל המידות הטובות אותן נטע בו המלמד. בד בבד סלל לו דרך משלו. כך למשל, התענין משחר נעוריו בעניני הציבור ובכל מאודו עקב אחר כל המתרחש בחיי הקהילה.
כאשר יהודי ליאזנא סבלו צרות מאחד הפריצים, נכדו של הגנרל שרמטייב, מי שעמד בראש הגדודים הרוסים שכבשו את וויטבסק – התענין חיים שמעון בענין זה במידה חזקה וטרח להתעדכן בכל המתרחש סביב לכך. במיוחד היה זה כאשר "פריץ" זה, ששמו היה ניקולייב, החל להעליל עלילות על היהודים, כשהוא לוקח לעזרתו אחד בשם קוזיצקי, שאף עלה עליו בשנאת ישראל.
באמצע חודש שבט של שנת תצ"ז נעלם ילד נוצרי בכפר לא רחוק מליאזנא. צורר היהודים ניקולייב, בעזרת קוזיצקי, ניצלו הזדמנות זו להפצת העלילה כי היהודים חטפו את הילד ושחטו אותו כדי להשתמש בדמו לחג הפסח.
יהודי ליאזנא היו שרויים בפחד. נקראה אסיפת ראשי הקהל כדי להתיעץ כדת מה לעשות. הנער חיים שמעון, אשר זה זמן רב טיכס עצות ותחבולות שונות כדי להציל את היהודים מעלילת הדם, חשק מאוד להיות נוכח באסיפה זו כדי לשמוע את דיוני ראשי הקהל בענין זה.
ברם, מאחר שידע היטב כי לא יכניסוהו לאספה, התגנב חיים שמעון בעוד מועד לחדר הקהילה והתחבא מאחורי התנור.
שעות רבות נמשכה האספה, והועלו בה הצעות שונות ורעיונות שונים. מצב הרוח באספה היה מדוכא. אחדים אמרו כי יש לנסות לרכוש את לבו של ניקולייב ע"י "מתנת־יד". אחרים אמרו כי יש לשחד את המימשל. ברם, האנשים חרדו מפני מושל העיר, שידוע היה כי אי אפשר לשחדו. מאידך היה ידוע כי אין הוא אוהב ישראל גדול מדי.
נודע גם כי במשך השבוע יופיע ניקולייב לפני המושל ואחרים מראשי העיר וישטח לפניהם את "הוכחותיו" כי היהודים אשמים במות הילד שנעלם. ידיעה זו הטילה פחד על ראשי הקהל המתכנסים. הוחלט ראשית לגזור תענית, ולאחר מכן לחפש אמצעים למנוע את האסון הצפוי. חיים שמעון החליט במחבואו לפעול בענין באופן עצמאי.
פעולתו הראשונה היתה להתידד עם אחד הפקידים בלשכת העיר. בדרך זו נודע לו כי ניקוליוב אמור להופיע לפני ראשי העיר ביום ששי הקרוב, בערב. מועד זה נקבע במיוחד כיוון שאז יושבים היהודים בבתיהם, וניקולייב לא רצה שהיהודים ידעו על כך.
לחיים שמעון אף נודע כי מלבד המושל, ישתתפו בפורום שידון בדבר, עוד ארבעה מראשי העיר. בחקירותיו התברר לו כי אחד מן הארבעה אמור להיות אוהב ישראל, השני – שונא ישראל, ושניים הנוספים הם כאלה, שאינם מידידי היהודים ולא משונאיהם.
באותו יום ששי ובערב שלאחריו , השתוללה בעיר סופת שלגים. בלילה אף התגברה הסערה. כשנסתיימה סעודת ליל שבת בבית קם חיים שמעון מן השולחן והודיע, שעליו ללכת לבית אחד מחבריו. הוא אף הוסיף כי יתכן שילון הלילה בביתו של החבר. הוריו קיבלו את דבריו כשלא עולה על דעתם כלל שחיים שמעון מתכונן לבצע שליחות סמויה.
למרות הסערה, יצא חיים שמעון לדרכו בצעדים בטוחים ובהחלטיות. בהגיעו ללשכה התברר לו כי מיודעו הפקיד לא נמצא במקום, והשוער סירב להכניסו. כל טענותיו של חיים שמעון, כי יש בפיו דברים חשובים למסור למתכנסים, לא הועילו, וכשהרבה להפציר בשוער – תפסו הלה בצווארונו והרחיקו מן המקום.
אלא שחיים שמעון לא נסוג. בהבחינו בחלונות מוארים – ניגש אל אחד מהם, ובהציצו פנימה ראה כי בחדר זה מתקיימת האסיפה שנועדה לשמוע את דבריו של ניקולייב צורר היהודים. חיים שמעון החל לקרוא בקול ולהתחנן כי יכניסוהו פנימה, שכן הוא קופא מקור, קולו המתחנן נשמע בפנים, והמושל קרא את השוער והורה לו להכניס פנימה את זה שעומד מאחורי החלון ומבקש להכנס.
כעבור דקות מספר, ראו ראשי ליאזנא לפניהם בחור נאה למראה ובעל עיניים המביעות אמונה והחלטיות. הללו התרשמו ממנו לטובה, מלבד ניקולייב וקוזיצקי שהסתכלו עליו ברוגז. הם זעמו מאוד על הצעיר היהודי שהתפרץ אל הלשכה דווקא כשהם עומדים להעליל על היהודים.
"הרי לך שוב גילוי חוצפה יהודית" – קרא ניקולייב, כשלא יכל להתאפק מלבטא את זעמו.
חיים שמעון לא הגיב מאומה, כי אם העניק לניקולייב מבט חודר, שפגע בו כמדקרות חרב עד שהלה נאלץ להשפיל את עיניו. בינתיים מצא לנחוץ הכומר, שהיה גם הוא בין הנאספים, להשמיע מילים טובות על היהודים בכלל ועל חיים שמעון בפרט, בתחבולת עורמה לנצל את ההזדמנות לצוד ברשתו נשמה יהודית. "אחרי הכל" – אמר כמי שעונה לניקולייב – "אין לזלזל כלל ביהודים ואין לפגוע בהם, שכן הם פקחים ומוכשרים. ובקלות הם מסוגלים לעבור לאמונתנו ולהיהפך לקתולים נאמנים".
כאן מצא חיים שמעון שעת כושר להשמיע את דברו: "בעיקר" – אמר – "אוהבים היהודים את האמת. כאשר הם משתכנעים בדבר שהוא אמת הרי הם מקבלים אותו, מבלי להתחשב מי הוא המשמיע אותו. הם אף מוכנים למסור נפשם על האמת, ואף דורשים מאחרים להתנהג כך".
"יהודי ארור" – צעק ניקולייב בזעם, כאשר חש כי בואו של הצעיר לכאן קשור קשר הדוק עם תכניותיו השטניות נגד היהודים.
המושל השתיק את ניקולייב ופנה אל חיים שמעון בשאלה:
"לשם מה באת לכאן?" הדברים נאמרו בנימה ידידותית והדבר עודד את חיים שמעון.
– "באתי לכאן כדי לספר לכם, אתם, שהתכנסתם במטרה לגלות את האמת, את מה ששמעתי הבוקר מאדם זה" – ובדברו הצביע על קוזיצקי – "האומר לזה" – הצביע על ניקולייב, "גם אספר לכם את תשובתו של הלה" – ניקולייב.
כל הנוכחים ישבו פעורי פה וצפו בתמהון רב בחיים שמעון. הצעיר היהודי הסביר מיד כי, מאז החלו ניקולייב וקוזיצקי להפיץ את עלילת הדם על היהודים – הטיל על עצמו לעקוב אחריהם ולהאזין לשיחותיהם.
הכל היו דרוכים לשמוע את סיפורו.