ספר הזכרונות פרק ד
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
ר' וולף מתגלה שוב
גלות ארוכה החלה לפקוד את ר' וולף הסנדלר, העילוי הנסתר מלוצק, ואת אשתו. הם נדדו מעיר לעיר ומכפר לכפר. במהלך נדודיהם התפרנסו ממלאכת הסנדלרות שבה עסק ר' וולף. במלאכה זו עסק ר' וולף בחשק רב, בראותו בה הרבה יותר מאשר אמצעי לפרנסה או להסתרת צדקנותו ולמדנותו.
ר' וולף מצא במלאכה סיפוק רב ואידיאל־חיים. במיוחד ראה בה הזדמנות להתרועע תמיד עם בעלי מלאכה ואנשים המוניים פשוטים, אותם אהב בכל להט נשמתו. הסנדלרות נתנה לו הזדמנות לגמול חסד עם אנשים עניים. שונות נעליים מבגדים: אדם מתעטף בכל בגד שהוא, אך נעליו חייבות להיות שלמות שלא תעבור דרכן רטיבות הגשם והשלג. לא זו בלבד, איפוא, שר' וולף הוציא מתחת ידו עבודה מתוקנת ולא לקח עבורה פרוטה מיותרת, אלא שאף נטל דמי עבודה זולים במיוחד. זאת עשה משני טעמים: ראשית משום שלא רצה שיהיו בידו כספים יותר מכדי צרכיו החיוניים, ושנית, כדי שאנשים עניים לא יימנעו מתיקון נעליהם בגלל חוסר כסף.
כך נמשכו נדודיו של ר' וולף תקופה ארוכה. הם נסתיימו בהגיעו לכפר בווהלין, לא הרחק מלוקטש, שם השתקע וקבע לו משכן תמידי. "תמידות" זו החזיקה מעמד עד המאורע שאילצהו שוב להמשיך בנדודיו, כשם שנאלץ לעזוב את ליובאוויטש.
תחלה מצא ר' וולף בכפר זה את השלוה אותה חיפש מאז עזב את ליובאוויטש. יכול היה לנהל את חייו הצנועים כרצונו, מבלי שיעלה על דעתו של איש שהוא צדיק נסתר. ר' וולף קנה לעצמו שם טוב בין יהודים, וגם, להבדיל, בין הגויים, בזכות יושרו ונאמנותו במלאכתו, בזכות מחיריו הזולים, ובזכות היותו אדם שקט ונוח ושאינו רב עם איש ואינו מדבר על איש. בגלל שתיקתו המיוחדת, שיוחסה על־ידי מכיריו לטוב לבו ולפשטותו, נקרא בפי הגויים בשם "וולפקע דוברי" (וולף הטוב).
ודאי היה נמשך מצב זה זמן רב מבלי שאיש היה יודע שאדם צנוע ופשוט זה אינו אלא צדיק וגאון נסתר. אלא שמאורע מסוים אילץ את ר' וולף לגלות את גדלותו, כדי לקדש שם שמים.
באותו כפר דר כומר קתולי ששם לו למטרה להעביר יהודים לנצרות. תחלה ניסה להשיג מטרתו בפיתויים ובדברי חלקלקות. הוא נהג לכנס את כל תושבי הכפר, יהודים וגויים, בככר השוק, במיוחד לפני ימי־איד נוצרים, ולשאת נאום. בנאומו זה היה מתאר את בשורת ה"גאולה" שהביאה הנצרות לעולם, ודרישתה שגויים ויהודים יחיו בשלום ובאחוה כעם אחד. בהתאם לכך הטיף גם להתערבות בין העמים.
דבריו של הכומר ע"ידות בין גויים ליהודים השאירו רושם רב על שומעיהם, במיוחד מבין הגויים אשר החלו להתנהג בצורה אנושית עם היהודים. כתוצאה מכך הרגישו היהודים את עצמם בטוחים יותר, והעריכו בעין יפה את ההתפתחות החדשה. ברם, הדברים על הפיכת היהודים והגוים לעם אחד ע"י התערבות הדדית לא השפיעו כלל, היהודים נשארו באמונתם שלהם והגויים באמונתם שלהם.
אך לא עבר זמן רב והיהודים נוכחו לדעת שאמרי השפר של הכומר נועדו רק להכשרת הקרקע. בסופו של דבר גילה את כוונתו האמתית ויצא בקריאה ברורה ליהודים לעבור לנצרות. הוא החל להתקיף בגלוי את האמונה היהודית ו"הוכיח" שהנצרות (בגירסתה הקתולית) היא האמונה האמיתית היחידה. בהפגינו את "למדנותו" ציטט פסוקים מן התנ"ך אותם פירש כרמזים לנצרות. היו אלה אותן נוסחאות מפורסמות בהן משתמשים בכל הזמנים המיסיונרים הנוצריים למיניהם כאמצעי־שכנוע בצדקת הנצרות. יהודים יודעי ספר מסוגלים לעמוד מול "הוכחות" אלה ומצליחים לדחותן. כבר היו במהלך ההיסטוריה ויכוחים פומביים בין גדולי ישראל לבין מנהיגים נוצריים אשר בהם הושמו לאל כל הטענות וההוכחות המדומות. ברם, באותו כפר ווהליני לא נמצא אז יהודי אחד שיקבל על עצמו להשיב לכומר. התושבים היהודים של המקום היו אנשים פשוטים שלא היה בכחם להתמודד עם "הוכחותיו" של הכומר וחלקלקות לשונו.
היו שרויים איפוא, היהודים במבוכה, ואילו הכומר מצדו התעודד יותר ויותר. הוא העיז להכריז שאם אין היהודים מסוגלים להשיב לו ולדחות את "הוכחותיו" מן התנ"ך – עליהם להמיר מיד את דתם, שאז "כמובן" יהיו יותר מאושרים בעולם הזה ובעולם הבא.
בהרגישו את עצמו מנצח, ציפה לציד מוצלח וקיווה לתוצאות מעשיות מדבריו, ובהזדמנות הבאה, לפני יום איד נוצרי, כינס שוב את כל תושבי הכפר, גויים ויהודים, בככר השוק והחל להשמיע את דבריו. הפעם יצא בחריפות מיוחדת נגד האמונה היהודית, בשלחו חצי לעג כלפי תורת ישראל, וב"הוכיחו" את אמתיות הנצרות הקתולית – דרש בתוקף רב מן היהודים הנוכחים להשתמד.
"האם מוכן אי־מי להשיב על דברי?!" – קרא הכומר בפאתוס, מתוך בטחון עצמי גדול.
לפתע יצא מישהו מבין שורות הקהל היהודי. הוא פנה בקול צלול אל הכומר והודיעו שהוא מוכן לענות לו.
כל הנוכחים הפנו את מבטיהם אל הדובר, ונדהמו לראות שאין זה אחר מאשר ר' וולף הסנדלר, "וולפקע דוברי" – כפי שהוא מכונה בפי הגויים.
איך מסוגל בר־נש זה לפצות את פיו, שעה שאיש לא שמע ממנו אף מלה אחת כמעט? הקהל הביט משתאה, וגם הכומר התפלא לרגע.
"טוב מאד, וולפקע" – הכריז הכומר לאחר שהתאושש – "עלה נא אל הבמה ונשמע כולנו מה בפיך!". הוא היה בטוח שדוקא באמצעות "וולפקע דוברי" יצליח ללחוץ את היהודים אל הקיר.
בצעדים מדודים עלה ר' וולף על הבמה ולהפתעת הכל פתח פיו בשפה פולנית צחה "כגוי אמתי". אך ההפתעה הגדולה ביותר היתה בתוכנם של הדברים שהשמיע. הוא החל לדחות אחת לאחת את "הוכחותיו" של הכומר והוכיח מצדו את הגיחוך שבדבריו. בדבריו ציטט ר' וולף פסוקים מן התנ"ך ותירגמם במהירות לפולנית צחה. החידוש בדבריו היה בכך שכל הנוכחים הבינו אותם יפה ונוכחו בצדקתם. הוא הוכיח בפשטות שהכומר לא הבין משמעות הפסוקים, ואף סילף אותם.
הכומר נאלץ לשתוק כיון שלא היו מלים בפיו כדי להתמודד עם ר' וולף. הויכוח הסתיים בנצחונו הברור של הסנדלר על הכומר. היהודים היו מלאי שמחה, בידעם שר' וולף הצילם מסכנה גדולה, אך גם הגויים לא יכלו להסתיר את התפעלותם מן ההתגלות הנפלאה והמפתיעה של ר' וולף, אותו שתקן והדיוט למראה עינים.
הכומר חדל מכינוס התושבים לככר השוק לשם שמיעת נאומיו.
דבר זה אירע באמצע הקיץ, בעונת הקציר. בראשית חודש אלול התברר שר' וולף ואשתו נעלמו מן הכפר.
– ר' וולף החליט להתגלות כאשר היה הכרח בדבר, ולא היתה לפניו ברירה, לשם קידוש שם שמים. ברם, לאחר מכן לא רצה שוב להשאר בכפר בו היו מעניקים לו, יהודים ולא יהודים, כבוד רב והיה נאלץ לוותר על מלאכתו, מלאכת הסנדלרות, דבר שלא חפץ בזה בשום אופן. מאחר שאת שליחותו כבר ביצע – החליט לפתוח בסדרה חדשה של נדודים על־פני ערים ועיירות, בהן יוכל לעסוק במלאכתו באין מפריע מבלי שאיש יחשוד בו שהוא יותר מאשר איש המוני פשוט. כך יוכל להתחבר עם אנשים פשוטים, לחיות בפשטות, ולהתפרנס מיגיע כפיו באורח כשר וישר, מבלי שיהנה בפרוטה אחת יותר מן המגיע לו לפי דעתו.
תושבי הכפר, יהודים ולא יהודים, ניסו תחלה לחפש אחר ר' וולף, כיון שלא רצו להפסיד אותו, אך עקבותיו נעלמו.