ספר הזכרונות פרק לד
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
חסידים הראשונים
רק בהיותו בדרך החל ברוך להתבונן בכל אשר ראה ושמע בפונדקו של ר' נחמן ישראל. במיוחד הקדיש מחשבה להתנהגות מסוג חדש שהבחין אצל הפונדקאי וחתניו, וכן להתייחסותם לתפלה ואופן קיומה. בשעת שהותו שם לא הקדיש תשומת לב לכך, כנראה מחמת האדישות שבאופיו, כפי שהבין מאוחר יותר. ברור שאילו היה ברוך מתעמק יותר במה שראה ושמע בפונדק היה מגלה שנתקל כאן בתלמידי הבעש"ט – החסידים הראשונים במקומות ההם.
עם זאת די היה בכדי לעורר את התעניינותו בבעש"ט, הסיפור ששמע על הבעש"ט שבברכתו השתקעו, ר' נחמן ישראל הפונדקאי ויהודים אחרים, באותו כפר. מאוחר יותר, כאשר היה בדוברומיסל, הזדמן שוב לברוך לשמוע על הבעש"ט אך אז ביתר פירוט.
מיד עם הגיעו לדוברומיסל סר לנפחיה של ידידו הוותיק, ר' אליעזר ראובן, שאצלו חגג את הפסח בשנים קודמות.
הנפח התמלא שמחה, כאילו הופיע קרוב־משפחה. הוא הניח את קורנסו, הסיר את סינרו, נטל את ידיו – והושיטן לברוך בברכת "שלום עליכם". אחר הזמינו לצאת אתו אל החצר, שם התיישבו על הספסל. היה לו, לר' אליעזר ראובן, הרבה לספר על מאורעות השנה האחרונה.
בין השאר סיפר כיצד ר' אברהם בנימין, אחד מאביוניה הגדולים של דוברומיסל, נושע לפתע ממצוקתו. מדובר באותו ר' אברהם בנימין שהתפרנס מניקוי ומיון צמר, ושהחזיק על שולחנו את הוריו והורי אשתו ובני משפחתו הענפה. איש בדוברומיסל לא תיאר לעצמו שר' אברהם בנימין יתעשר אי־פעם.
והנה אירע הבלתי־צפוי. שלמה'קע, בנו הבכור, אותו שלח בפרוטותיו האחרונות ללמוד בישיבה, הצליח מאד בלימודיו. שלמה'קע חזר מן הישיבה מצוייד בכתבי תהלה נמרצים של ראשי הישיבה, אלא ששלמה הביא אתו משהו נוסף: בהיותו צעיר מוכשר התבונן, באותה עיר בה נמצאת הישיבה שבה למד, בתהליך הניקוי והמיון של הצמר שנעשה במכונה. רבות חשב איך להמציא גם לאביו מכונה כזאת, שעל ידה אפשר להגיע להספק גדול יותר, דבר שודאי יביא לו פרנסה בשפע. מובן שלא היה יכול להעלות על דעתו כלל אפשרות של רכישת מכונה כזאת. לעומת זאת הצליח שלמה'קע לעמוד על תכניתה המפורטת של הרכבת המכונה.
בבואו הביתה ניגש מיד להקמת המכונה במו ידיו. בעזרת ברל הנגר ואברהם הפחח עבד שלשה שבועות עד שהמכונה עמדה על תלה. כשאברהם בנימין החל לעבוד במכונה זו הצליח ביום אחד לעבד צמר בכמות כזו שבעבודת יד היה דרוש לשם כך חודש ימים. מכל כפרי הסביבה החלו להביא אליו צמר לעיבוד, ור' אברהם בנימין התעשר תוך חדשים מספר.
צעדו הראשון, מיד עם התחלת המיפנה במצבו, היה להשיא את שתי היתומות, בנות אחות אשתו, עם בני תורה ממשפחות חשובות. הוא תרם גם גג חדש לבית הכנסת, את שלמה'קע שידך עם נכדתו היתומה של רבה של דוברומיסל.
עתה סיפר הנפח על המתרחש אצלו, ובין השאר על החתן השלישי שזכה לו עבור בת הזקונים שלו. "בחתן זה" – התבדח הנפח – "הבטחתי לעצמי נתח משור־הבר, שכן נתחים מן הלויתן כבר הבטחתי לעצמי בזכות חתני הקודמים...".
יצחק שאול היה שמו של חתן זה. היה זה אברך בריא בגופו ובריא בנשמתו, למדן גדול ונוסף לכך – עליז וחיוני. הנפח התפאר לא רק בלמדנותו של חתנו החדש – תחום שבו לא התיימר להיות "מבין" גדול – כי אם גם, ובעיקר, בטוב לבו, ומידותיו הטובות ובחיבתו לבריות.
ר' אליעזר ראובן אף סיפר לברוך על כך שחתנו הוסמך לרבנות, אך הודיע שאינו מעוניין לכהן כרב. "במקום זאת" – המשיך הנפח – "רצונו דווקא להיות בעל־מלאכה, נפח כמוני. הוא ויתר על הנדוניה שהבטחתי לו, ומסתפק רק בדירה. את מלאכת הנפחות כבר הספיק ללמוד ממני. עתה חיפש ומצא כפר, במרחק 10 ויורסט מכאן, כ־2 ויורסט סמוך לבבינוביטש, לשם הוא עומד להעתיק מגוריו עם אשתו ולפתוח שם נפחיה".
אשר לשני החתנים האחרים – נודע לברוך שר' זלמן מאיר מכהן כראש־ישיבה בבישנקוביטש ור' משה לייב – בדוברובנה. הנפח ציפה לבוא שני חתניו אלה לקראת הפסח.
בשעה שעמד הנפח וסיפר לברוך על עניני משפחתו – נשמעה לפתע צעקה מן הנפחיה. שניהם רצו מיד לשם ונכחו לראות את אחד האכרים, שעמד ליד המפוח ולא הבחין בניצוץ שהותז לעברו ונאחז בבגדיו, ומיד היה עטוף עשן שבקע מבגדו העליון. האכר היה מבוהל מאד. הנפח וברוך החניקו מיד את האש ונפנו להרגיע את האכר.
שעה שהיו עסוקים באכר נכנס לנפחיה אברך גבוה ונאה. היה זה יצחק שאול, חתנו השלישי של הנפח. כשנודע לו את אשר אירע – התבטא בעליצות על כך שמשנה מפורשת אומרת: "גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק – חייב". הוא גם ציטט את פסק הרמב"ם בנידון, וברוך נוכח מיד לדעת כי עומד לפניו אברך למדן.
בהיכרותו עם יצחק שאול בא ברוך לראשונה בחייו במגע ישיר ומודע עם חסיד מההולכים בדרך הבעש"ט, שתורתו החלה אז להתפשט ברחבי העולם היהודי. ברוך מצא ביצחק שאול אדם היכול לספר לו הרבה על החסידות ועל הבעש"ט עצמו, וגם למסור דברי תורה ופתגמים בשם המנהיג הגדול של החסידות.
מוצאו של יצחק שאול היה מן העיירה הרקי מקום בו שימש אביו, ר' ניסן, כמלמד. בהצטיינות מיוחדת לימד בחורים מבוגרים בעלי כשרונות. ר' ניסן עצמו היה תלמידו של ר' עזריאל יוסף, המגיד מהרקי. ר' עזריאל יוסף מתלמידי הבעש"ט, ניהל חבורה של אברכים נבחרים אותם לימד את תורת החסידות והדריך ברוח הבעש"ט. ר' ניסן היה לאחד מראשי חבורה זו, וכשהיה ר' עזריאל יוסף יוצא לנדודיו היה הוא, ר' ניסן, ממלא מקומו כמדריך ומנהיג החבורה.
יצחק שאול התחנך, איפוא, ע"י אביו, בדרך החסידות, והיה מסוגל, לכן, לספר הרבה על החסידות ועל מייסדה.
מאוחר יותר, כשראה ברוך לפניו את שלשת חתניו של הנפח – היתה לו הזדמנות להכיר את ההבדל בין שני החתנים הראשונים, אותם הכיר מקודם, שייצגו את הטיפוס המצוי של אברכים למדנים, לבין החתן השלישי, שצעד בדרך החדשה של החסידות.
שלשתם השמיעו דברי תורה ו"חידושים". החתן הראשון, ר' זלמן מאיר, לימד את תלמידיו מסכת קידושין, ור' משה לייב לימד את תלמידיו מסכת בבא־קמא. הם חזרו על חידושי־התורה על מסכתות אלה. שניהם היו רציניים ובעלי פנים דאוגות. מעולם לא נראה חיוך על פניהם. יצחק שאול, לעומתם, ייצג טיפוס מנוגד לגמרי. תמיד היה עליז ועירני ופניו הפיקו תמיד חדוה גדולה. תמיד היתה בפיו אימרת־צחות, גם בעיצומה של שיחה רצינית. ברוך ראה לפניו את השוני היסודי בין הדרך ה"מתנגדית" לבין הדרך החסידית. הוא יכל לראות זאת לא רק בדברי שלשת האברכים ובמצב רוחם, כי אם גם באופן התייחסותם לכל הדברים. ר' זלמן מאיר ור' משה לייב בחנו כל דבר איך הוא על פי דין, ואילו לעיני יצחק שאול עמדה תמיד בחינת הדבר על־פי החסידות ועל פי היושר, לפנים משורת הדין.
על יסוד זה חש שדוקא בבית הנפח הוא מסוגל ללמוד הרבה, ואולי אף להגיע עד חקר הרז העמוק שנפשו הצעירה והסקרנית השתוקקה לפענחו.
הוא ידע היטב שהמשימה הקשה ביותר בחיים היא למצוא את הדרך לתיקונו האמיתי של האדם, ומסביב לנושא זה התרכזו הרהוריו של ברוך.
– הרי הקב"ה מספק בשפע לכל בעלי החיים, ובכללם – האדם, בחיר היצורים, את הדבר ההכרחי ביותר לקיומם, שהוא – האויר. כידוע, מצוי האויר בכל מקום, ואיש אינו חייב לדאוג להשגתו לקיומו. הדבר שהוא שני בהכרחיותו לקיום החי הוא : המים. אף המים מצויים לרוב, מבלי שתידרש דאגה מיוחדת להשגתם, למרות שתכופות כרוכה השגתם במאמץ, כגון – חפירת באר, הטיית נהר, וכיוצא באלה. לעומת שני אלה הרי לגבי מזון, שאף הוא דרוש לקיום האדם, שונה הדבר. בגלל חטא עץ הדעת התקלל האדם, בקללת "בזעת אפיך תאכל לחם". כאן כבר זקוק האדם לעמל ויגיעה.
מבחינה רוחנית היוותה ההתבודדות בחיק הטבע בשביל ברוך כ"אויר" לנשמתו. שם, בשדה וביער, היה מסוגל ברוך להתעמק במחשבותיו הנשגבות, רחוק משאון בני האדם. מאידך שימש בשבילו לימוד התורה – והכונה לכל חלקי וענפי התורה – כ"מים" לגוף. הוא ראה את עצמו מסוגל לשחות בים התלמוד ואף לצלול למעמקיו.
אלא שעדיין ניצבת השאלה היסודית: מה היא המטרה ומה התכלית הסופית בכל אלה? מה התכלית בנידודים על פני יערות ושדות ולהתבונן באלוקים ובבריאה, ומה המטרה בשחייה על פני ים התורה והתמודדות עם גליו? מה היא הדרך הנכונה בחיים והטובה ביותר לעבוד את ה'? ושאלה נוספת: היכן יש לשים את הדגש – על "סור מרע" או על "עשה טוב"?
כל השאלות הללו צפו מחדש תוך כדי שיחה נרחבת של ברוך עם יצחק שאול.
רושם עמוק עשה על ברוך הפתגם שיצחק שאול מסר מפי אביו בשם הבעש"ט – "תורה", פירוש למשנה "איזהו חכם? – הלומד מכל אדם, שנאמר: מכל מלמדי השכלתי".
הבעש"ט הקשה על האמור: וכי כל אדם מלמד?, והרי כדי ללמד יש צורך בסגולות ומעלות שונות, ואם כן איך אפשר ללמוד מכל אדם? ועוד: מה הוכחה מן הכתוב "מכל מלמדי השכלתי", האמור, לכאורה, כשהאדם "משכיל" בתוך מה שלמד, כמו "מבין דבר מתוך דבר", ואם כן איך הלומד מכל אדם הוא חכם?
– אך הענין הוא על־פי הכתוב: "נר ה' – נשמת אדם". בנר ישנם שני דברים אור הנר וצלו. אור הנר הוא מן הנר עצמו, וצל האור בא על־ידי כלי הנר. כך בנשמה יש אור וצל: האור בא מן הנשמה, והצל של אור הנשמה בא מן הגוף שהוא הכלי. כשעומדים בתוך ד' אמות של צדיק – נופלות לאדם מהשבות טובות, והן גילוי אור הנשמה, וכשעומדים בתוך ד' אמות של רשע – נופלות מחשבות רעות. מהצדיק לומדים "עשה טוב" – וע"י כך נעשים ממזכי הרבים – ומן הרשע לומדים "סור מרע", ובזה נעשים כלי להרהור תשובה. וזהו: "הלומד מכל אדם", שמכל אדם, בין צדיק ובין רשע ח"ו, אפשר ויש צורך ללמוד. והראיה: "מכל מלמדי השכלתי", שהרי כל מה שברא הקב"ה בעולם הוא בשביל ללמד האדם, ככתוב: "מלפני בהמות הארץ" שעל זה אמר רבי יוחנן: "אלמלא ניתנה תורה לישראל – למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה", ההשגחה העליונה מזמנת לאדם ממה ללמוד, וזהו החכם הלומד מכל אדם, ב"סור מרע ועשה טוב".