ספר הזכרונות פרק נד
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
נסתרים חדשים גם ישנים
פעם ישבו משה לייב וגרונם אליהו ולמדו בחברותא. וולף השמש, אביו של גרונם אליהו, בא והתיישב לידם כשהוא מקשיב ללימודם. מפעם לפעם השמיע להם הסבר בענין שבו התקשו במהלך הסוגיא. הסבריו הקולחים הוכיחו את בקיאותו וחריפותו.
בינתיים בא ר' ישעיה לייב החנווני, והתיישב גם הוא ליד שני הנערים. הוא העיר להם הערות מסויימות בסוגיא בה עסקו מתוך מגמה לעמוד מתוך תגובותיהם על מדת ידיעותיהם בלימוד. ר' ישעיה לייב שבע נחת, "הם יהיו בעזרת ה' למדנים גדולים" – אמר לר' וולף – "ובנך הוא מצויין ממש".
באמרו זאת היה בטוח שהוא גורם בדבריו קורת רוח רבה לוולף, אך הלה השיב: "חכמינו אמרו כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. מוטב שבני יהיה ירא שמים ובעל מדות טובות מאשר בן־תורה הרודף אחרי הכבוד".
דברים אלה הרתיחו את ר' ישעיה לייב, שהיה כעסן בטבעו, והיתה לו תחושה כי הדברים מכוונים נגדו. הוא התפרץ: "חוששני, ר' וולף, כי הנך משתייך ל"כת" וכי הנך מתחבר עם עמי־הארץ, כיוון שבעיניך חשוב איש ההמון יותר מן התלמיד־חכם. מכבר ידוע לי כי הנך מתרועע עם "נסתרים", כביכול, שאינם אלא ריקנים ועוכרי ישראל".
משה לייב וגרונם אליהו הקשיבו בדממה מתוחה לנאמר. כפי שסיפר מאוחר יותר ר' משה לייב לברוך נחרט הדו־שיח בין השמש לבין החנווני עמוק בזכרונו.
לאחרי ה"מנה" שהעניק ר' ישעיה לייב לשמש ציפו שר' וולף לא ישאר חייב תשובה וכי יפרוץ עתה ריב דברים. ברם, ר' וולף נשאר שליו והשיב בקול רגוע: "חכמינו אמרו "אל תרצה את חברך בשעת כעסו". אם הדברים אמורים לגבי מי שכעסו מוצדק – כל־שכן שזה כך לגבי מי שכעסו בלתי מוצדק. במצב כזה לא יועילו דברים, כיוון שהלה לא יאזין להם. כאשר תירגע, ר' ישעיה לייב, וכעסך יפוג ממך נמשיך בשיחתנו, אך עתה אין בה כל תועלת, מוטב ונחריש".
הדברים השפיעו על ר' ישעיה לייב. הוא נרגע מיד, והודה כי הפריז על המדה. עם זאת חזר וטען, עתה בנימה מתונה, כי אינו מבין כיצד ר' וולף מסוגל לסבול אותם "נסתרים" שכל שיחם ושיגם עם עמי־הארץ ועם נשים.
"הרי חכמינו אמרו" – המשיך ר' ישעיה לייב בנגינה מעשה למדן – "כי אין להאמין לעמי־הארץ בעניני מעשרות וטהרה, וכי יש להימנע מלהתחתן אתם ואפילו מלשבת אתם ליד שולחן אחד. כללית עלינו להתרחק מהם. מאידך, נצטווינו לכבד את תלמידי החכמים, והבאת דורון לתלמידי חכמים נחשבת כהקרבת קרבנות וניסוך נסכים על גבי המזבח. עתה באים אנשים ולא זו בלבד שאינם מקיימים הוראות חז"ל אלא שאף נוהגים להיפך ועושים זאת במסוה של יראת שמים. האם יש עוול גדול מזה?".
עתה, שר' ישעיה לייב דיבר בנחת ובשלוה, שוב, אכן, לא נשאר לו ר' וולף חייב תשובה.
"מנקודת המבט שלך הנך צודק" – אמר לו – "אך כל נקודת הראות אינה נכונה מעיקרה. עליך לדעת כי הנסתרים אינם רק צדיקים גדולים, כי אם גם למדנים גדולים. יש בהם בקיאים בש"ס וגדולים בנגלה כבנסתר. הם יראי שמים באמת, צמים תעניות ומסגפים עצמם. הם נודדים וגולים מעיר לעיר ומישוב לישוב, מתוך מסירות נפש, במטרה ברורה להשפיע על יהודים להתקרב יותר ולהידבק יותר לבוראם. מסיבה זו הם מתחזים כאנשים פשוטים, במגמה להשיג בכך השפעה גדולה יותר על ההמון ולהצליח יותר בהחזרת אנשים למוטב".
בהמשך דבריו הצביע השמש בהרחבה על פעולותיהם של הנסתרים, וזאת כדי שר' ישעיה לייב ייטיב יותר לדעת את מהותם. אגב כך התברר כי השמש יודע היטב את המתרחש במחנה הנסתרים, כמו מי שנמנה בעצמו על מחנה זה.
"הנסתרים" – אמר – "מתחברים אל החנוונים והרוכלים בשוק, משום שרובם באים לעתים נדירות לבית המדרש ואינם שומעים שיעורי תורה. גם כשהם שומעים אי פעם שיעור תורה אין הם מבינים את המדובר. לפיכך מחדירים בהם הנסתרים דברי תורה באופן שאין הם חשים בכך, בד בבד משתדלים הנסתרים להשפיע עליהם שיתנהגו ביושר בחיי יום יום שלהם, שינצרו לשונם מרע, שלא יקללו ויעליבו ושלא ידברו רכילות ולשון הרע".
הן ר' ישעיה לייב והן שני הנערים, גרונם אליהו בנו של וולף וחברו משה לייב, פקחו עיניהם לרווחה לשמע הדברים שהיו חדשים בשבילם לחלוטין.
כשנסחף ר' וולף בלהט שיחתו על הנסתרים – סיפר בהרחבה רבה עליהם. הוא גילה כי אין הנסתרים פועלים איש איש בנפרד, אלא הם מהווים יחד חבורה מיוחדת שחבריה קשורים זה בזה ופועלים בצוותא לפי תכנית ערוכה.
לאמתו של דבר – סיפר ר' וולף – חבורת הנסתרים היא תופעה ישנה. היא נוסדה על־ידי הגאון הצדיק רבי אליהו בעל־שם מוורמייזא שבגרמניה, מאה ועשר שנים לפני התקופה הנידונה. לפי המסורת יסד רבי אליהו את החבורה לאחר שמקובל מסוים, עלום שם, ציוה עליו לאסוף אנשים נבחרים, גאונים וצדיקים, הנכונים להקריב עצמם עבור כלל ישראל, שינדדו בין כל הישובים היהודיים ויעוררו את אנשי ההמון הפשוטים לעבודת הבורא.
"היה זה בשנת שפ"א או שפ"ג" – אמר ר' וולף – "ומאז התקרבו אלפי יהודים פשוטים לעבודת הבורא".
"צדיקים אלה" – המשיך ר' וולף – "אינם מזלזלים מעולם בכבוד תלמידי־חכמים. אדרבה: כל כונתם לעורר בין היהודים הפשוטים ביותר יחס של כבוד לתורה. כיצד אפשר להאשימם באי־קיום הוראות חז"ל, כלשונך חלילה! הם מוותרים על כבודם לטובת המטרה העליונה, שהרי רב שמחל על כבודו – כבודו מחול".
אלא שר' ישעיה לייב לא קיבל ברצון את הדברים. הוא השמיע טענות הפוכות: גם אם הנסתרים הראשונים היו צדיקים גדולים שכל כוונתם היתה לטובת הכלל, הרי העיסוק הרב עם אנשים פחותים חייב להביא – וכך אכן אירע – לירידת ערכם בעיני ההמון. דבר זה עוקר את כבוד תלמידי החכמים שהיא מצוות עשה.
על כך השיב ר' וולף כי דאגתם המופרזת של ר' ישעיה לייב ושכמותו לכבודם של תלמידי־חכמים פוגע בדאגה לכבודו של הקב"ה. "הנסתרים שאתם מתנגדים להם" – אמר – "עושים את עבודתם הקדושה בסדר הפוך משלכם: יתכן ואינם דואגים לכבודם הם ולנוחיותם, אך שאיפתם העיקרית היא לקרב יהודים אל הבורא ולנטוע בלבם אהבה לתורה ותשוקה לקיום מצוותיה!".
משה לייב וגרונם אליהו ישבו מרותקים למקומותיהם ובלעו בצמא כל מלה ששמעו. גרונם אליהו היה מבוגר בשנתיים ממשה לייב וידע יותר ממנו על הנסתרים, על־פי מה ששמע וראה אצל אביו. משה לייב ביקש לשמוע מחברו עוד ועוד פרטים על הנסתרים, והסיפורים ששמע הלהיבו את דמיונו. בכל הזדמנות דרש משה לייב שחברו יספר לו מסיפורי הצדיקים הנסתרים, ובמשך הזמן גמלה בלבו תשוקה לראות צדיק נסתר במו עיניו. "עשה לי טובה" – הפציר בגרונם אליהו – "והפגישני עם אחד הנסתרים הבאים לבישנקוביץ ומתחברים עם אביך".
גרונם אליהו הניע ראשו לאות הסכמה, אך עברו חדשיים־שלושה ומשה לייב טרם זכה לראות צדיק נסתר. סיפוריו של גרונם אליהו המשיכו לקלוח, אך כל הנסתרים שבהם דובר היו מערים אחרות.
פעם אחת, בדרכו מביתו לבית־המדרש, הבחין משה לייב מרחוק בהתקהלות של אנשים. היה זה יום בהיר ושטוף שמש, ומשה לייב הסתקרן לדעת מה הניע אנשים להתאסף בסתם יום של חול בככר השוק. הוא התקרב אל ההתקהלות ונדחק בין האנשים עד שהגיע למרכזה של ההתקהלות. כאן הבחין באדם בלתי מוכר העומד ומדבר אל כל הצבור שמסביבו.
מראהו החיצוני בלבד של אדם זה עורר פליאה בעיני משה לייב. היה זה אדם גבוה ותמיר, שחור שיער ובעל פנים מצומקות, לבוש פרווה וכובע שיער, למרות החום הקייצי.
דבריו של הזר עוררו פליאה לא פחות ממראהו. הוא דיבר הרבה על המשמעות של משא ומתן באמונה וביושר. הוא סיפר על העונש המגיע למי שפוגע בפרנסתו של חברו. המתקהלים הקשיבו ברוב ענין לדברים, ומשה לייב הניח שהאיש הוא צדיק נסתר. הוא נתקף התרגשות רבה: כל העת הוא חולם על ראיית פני נסתר, והנה הוא עומד לנגד עיניו! מיד רץ לבית המדרש וסיפר לחברו על המאורע. גרונם אליהו הסכים שזה כפי הנראה צדיק נסתר, ומיד הביע רצונו לגשת ולראות את התופעה.
שניהם יצאו אל הרחוב. בינתיים גדלה ההתקהלות, כשכל המתקהלים שומעים בדריכות את דבריו של ההלך, ביניהם הבחינו בר' וולף השמש. הפעם לא הצליחו שני הנערים להבקיע לעצמם דרך בגוש האנשים הגדול. לאכזבתם הרבה אף לא יכלו לשמוע את דבריו.
מאז לא ראה משה לייב את הנסתר, וגם לא נסתרים אחרים, כשחזר באותו ערב לביתו סיפר לאביו, ר' יוסף עקיבא ראש־הישיבה, על פגישתו עם הנסתר, ועל כל מה ששמע מפי חברו, גרונם אליהו, על הנסתרים בכלל. אביו האזין לדבריו ברוב ענין, אך כשסיים את סיפוריו השמיע אביו באזניו הסבר משלו על תופעה זו של הנסתרים הסבר זה היה שונה לחלוטין ממה שסבר משה לייב. לראשונה נודע למשה לייב כי אביו אינו מחזיק כלל מן הנסתרים, וכי בעיניו הם אנשים פחותים והדיוטות המשתמשים בשמות הקודש והשבעות מלאכים, בניגוד מוחלט לרוח התורה.
"עליך להתרחק לגמרי מחברת הנסתרים" – פקד עליו – "והנני גוזר עליך בגזירת כיבוד אב להימנע מלהקשיב לדבריו של נסתר, אם יזדמן לך לפגוש כזה. כן הנני דורש ממך לחדול מלהתחבר עם גרונם אליהו ולשמוע לסיפוריו על הנסתרים, שאינם אלא דברי הבל וריק".
משה לייב חש כמי שנשפכו עליו מים צוננים. הוא לא היה מסוגל להבין מנין נובע יחס זה של זלזול, או אף של שנאה, מצד אביו כלפי הנסתרים, שעד עתה עוררו אצלו הערצה והשתאות. אביו הרס עליו את עולמו. משה לייב רצה לשמוע הסברים נוספים מפי אביו, אך הלה סירב להמשיך לדון בדבר זה, בהצהירו שהענין חתום לדידו. אחת ידע משה לייב, כי עליו לשמוע בקול אביו. הוא יכול לסמוך על אביו שהוא יודע את אשר הוא אומר, ובוודאי יש לו סיבה מספקת ליחסו כלפי הנסתרים.
למשה לייב אף לא היתה שוב הזדמנות לשמוע על נסתרים, שכן אביו שלחו מיד לישיבה בוויטבסק. כנראה חשש להשאירו בישיבתו שלו שמא יושפע מגרונם אליהו. לפני נסיעתו של משה לייב לוויטבסק חזר אביו באזניו בצורה תקיפה על אזהרתו שלא יהין להתעניין בנסתרים ובמעשיהם, ושיתמסר אך ורק לתורה.
שבע שנים למד משה לייב בישיבה שבוויטבסק. במשך כל העת שמר על אזהרתו של אביו לבלתי התעניין בנסתרים. אמנם הגיעו אליו שמועות אודותם, שכן כפי הנראה היווה נושא זה תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה, אך היו אלה רק ורק שמועות שליליות המדברות בגנותם. למרות סקרנותו ותמיהותיו לא העיז לחקור על טיב השמועות, מקורן וסיבתן, שכן פקודת אביו היתה לנגד עיניו והוא שמר עליה.
כשחזר הביתה היתה שאלתו הראשונה של אביו אם קיים את פקודתו בקשר לנסתרים, ומשה לייב השיב בחיוב. ר' יוסף עקיבא הביע קורת רוחו על כך, אך, למרבה הפלא של משה לייב, המשיך ואמר כי במשך השנים נתברר לו כי ישנם בין הנסתרים גם גאונים וצדיקים גדולים, אך עדיין הוא עומד על דעתו כי אין לבוא במגע אתם, שכן דרכם מבוססת על תורת הקבלה, ולהתעסקות בתורה זו הכרחיות הכנות מוקדמות מיוחדות. לאור כל זה – אמר ר' יוסף עקיבא למשה לייב – יש אמנם להימנע מלהתחבר אתם, אך מצד שני אין לדבר עליהם סרה.
משה לייב לא השכיל לרדת לסוף דעתו של אביו, לא על עמדתו הקודמת ולא על עמדתו החדשה, אך לא יכל לשאול אותו לפשר הדברים, שכן הבחין כי אביו אינו נוטה לשוחח עוד בנושא זה. משה לייב החליט לחפש הזדמנות נאותה לברר אצל אביו את פרטי הדברים, אך ההזדמנות לא הגיעה, שכן אביו נפטר במשך השנה הקרובה.
משה לייב המשיך וסיפר לברוך כי רבו בישיבת וויטבסק היה מתנגד מושבע ויריב מר לנסתרים, ונלחם בהם בכל דרך אפשרית. בכל הזדמנות חזר ראש הישיבה והסעיר את הרוחות בהתייחסות רמוזה ל"פלוני, מלמד דרדקי שהפך לשוחט, אשר לפתע פתאום הופיע כבעל מוסר והחל לכנות עצמו בעל־שם־טוב". כפי שהוברר היה זה רבי ישראל בעל־שם־טוב, אשר הנסתרים קיבלוהו לרבם והחלו לספר בכל מקום על גדולתו ועל נפלאותיו, כמכשיר הדרך לגאולה.
פתאום נתחוור לברוך כי הוא בעצם עד למאבק שבין תלמידי ומעריצי רבי ישראל בעל־שם־טוב, הבעש"ט, לבין מתנגדיו. כאן, בין חתניו של הנפח מדוברומיסל, הוא רואה, איפוא, את נציגיהם של שני המחנות שהחלו להסתמן כחוצים את העולם היהודי – החסידים והמתנגדים.