ספר הזכרונות פרק כז
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
תופעה מצערת
עבור ברוך היווה ביקורו החדש בינוביטש – תגלית. הוא ראה בעיניו את השינויים שחלו באנשים ואת גורמי השינויים.
לברוך היתה ההזדמנות להשוות שיטות שונות, להניחן על כף המאזנים ולדון איזו מהן נכונה יותר ומביאה יותר תועלת לבריות ביחסיהם בין אדם לחברו ואף בין אדם למקום. כתוצאה מכך היה משוכנע בהחלטיות כי דרכו של ר' זלמן חיים היא דרך הנסתרים – להקדיש עצמם לגמרי להדרכת והגבהת אנשי ההמון ולנטיעת מדות טובות אף בין הלמדנים – מועילה יותר ומדברת יותר אל לבו.
בשקלו את השיטות השונות נהג כפי שהיה נוהג בלימוד הגמרא: בכל נושא לוויכוח ודיון היה מציג לנגד עיניו, כביכול, באופן מוחשי את התנאים ואת האמוראים, מאזין, כביכול, לפלוגתתם ולוויכוחיהם בינם לבין עצמם, תוך התעמקות בסברותיהם ורעיונותיהם. בדרך זו שקל, דן והתעמק בהשקפות השונות ובכיוונים השונים בחיי העם.
כדי להתייחד עם הטבע, כפי שאהב מילדותו, נהג לטייל אל מחוץ לעיר. בצד הדרך התיישב לו על גזע עץ והתעמק במחשבותיו. במוחו צץ זכר השיחה המעניינת שהיתה לו עם גיסו, ראש הישיבה, רבי יוסף יצחק, לפני עזבו את וויטבסק. היה זה יום שמש נאה בתחלת חודש ניסן. לאחר החורף הקר היתה פשוט רעננות לשבת בשמש ולחמם קימעה את הגוף.
ברוך היה בדרכו חזרה מעבודתו היומית. בעברו על פני הגן העירוני הבחין בגיסו היושב על ספסל ומתחמם בקרני השמש. ברוך התיישב על ידו, ושיחה מעניינת התפתחה ביניהם. ברוך העיר על מזג האויר הנאה ועל השמש המחממת בציינו את הפסוק: "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".
הגיס, ראש הישיבה, השיב שישנה, לכאורה, סברה לא להתרפא מן השמש, שהרי אסור להתרפא בעבודה־זרה, ואילו השמש משמשת כעבודה־זרה לעובדי אלילים.
רבי יוסף יצחק נכנס מיד לפלפול עמוק בנושא זה, בהצביעו תחלה על הנאמר במסכת עבודה זרה (דף מ"ה, ע"א) שדבר שאין בו תפיסת ידי אדם מותר ליהנות ממנו, ואחר כך על הסוגיא במסכת פסחים (דף כ"ה ע"ב) בקשר להנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אם מותרת או אסורה. בדיון מעמיק בפרטי הסוגיות האמורות העלה רבי יוסף יצחק את ההיתר להשתמש בקרני השמש לשם ריפוי על יסוד ההנחה שהדבר שההנאה ממנו נוצרה לפני שהוא נהפך לעבודה־זרה – לא חל עליו איסור הנאה.
בשעתו, כאשר השמיע לפניו גיסו את פלפולו החריף – התרשם ברוך מאד מחריפות הניתוח וההעמקה. ברם, עתה כשהוא נזכר בדבר – נראה לו שאין לפלפול כזה אותו ערך שישנו למעשים כגון של רבי זלמן חיים. לנגד עיניו צץ הפער בין עולם הלמדנות, אותו ייצג גיסו, לבין עולם ההמון היהודי. ברוך היה משוכנע שעם כל הפלאתו המרוממת של עולם הלמדנים, הרי חובה על הלמדנים לרדת אל העם, כפי שעשה זאת רבי זלמן חיים, לרומם את היהודים הפשוטים לחיי תורה ומעשים טובים, ולהביא אור לחיי היום יום שלהם.
במשך הזמן הקצר בו התעכב ברוך בינוביטש הספיק גם להכיר את חתנו השלישי של הטוחן – אברהם יצחק. זה היה נתון לגמרי להשפעת השמש שנעלם, והקדיש מזמנו לשיעורי תורה לפני בעלי מלאכה, במשנה ובשולחן־ערוך. ברוך התבונן בטיב האנשים המשתתפים בשיעורים אלה. היו ביניהם אנשים קשישים וצעירים, ואפילו ילדים. כולם מצאו ענין בלימודים אלה. אברהם יצחק ניחן בכוח הסברה ובסגולה לכבוש את לב שומעיו – ברוך התרשם במיוחד מן העובדה שעל השומעים נמנה גם הנער חיים, בנו של שמעון הקמחן. ברוך זכר אותו לפני שלש שנים, חיים היה אז ה"פגע־רע" של ינוביטש, ובכל מעשי הקונדס שבעיר היה לו חלק. הוא ירד אז גם לחייו של ברוך, שהשתכר תקופה מסויימת מנשיאה שקי קמח מביתו של שמעון אל האופים בעיר. חיים עולל לו אז תעלולים שונים. עתה ישב חיים ליד השולחן והאזין לשיעורו של אברהם יצחק, שהיתה לו סגולה לשבות את לב מאזיניו בסיפורי אגדות והסברתם. לאחר מכן היה איש מספר לרעהו מן האגדות ששמע מאברהם יצחק, והכל היו נתונים להשפעת מוסר ההשכל שבתוך האגדות.
לברוך נזדמן לשמוע את אברהם יצחק כשהוא מספר על רבי עקיבא, שהיה רועה עם־הארץ ששנא תלמידי חכמים, ואחר כך נהפך לבו לתורה והיה לאחד מגדולי הרוח של האומה. אברהם יצחק סיפר את הסיפור בהתלהבות ובחיבה כה רבה, עד שניכר בבירור שלדעתו כל יהודי, ויהא פשוט ביותר, מסוגל וצריך ללכת בדרכו של רבי עקיבא.
אברהם יצחק הלך בעקבות ר' זלמן חיים השמש, גם בכך שהיה תמיד מקרב אליו את היהודים הפשוטים, נוסף על השיעורים שלמד אתם. הוא היה אומר שיהודים למדנים חבים חוב גדול ליהודים הפשוטים. אף הוא היה מתהלך על־פני השוק ורחובות העיר וכשראה עוול או אי־צדק מצד מישהו, היה מוכיחו מקרב לב. היתה לו התחושה כאילו עשה הוא עצמו את העוול.
מאידך, היתה לברוך הזדמנות להיווכח כי למרות השפעתם הגדולה של רבי זלמן חיים וממשיכי דרכו כגון אברהם יצחק – עדיין נשאר הרבה מן הרוח הקודמת. היו מקרים של למדנים המסתכלים מגבוה על יהודים פשוטים, ואף מנסים להשפיל אותם וגם להתלוצץ על חשבונם.
מאורע שהיה עד ראיה לו השאיר עליו רושם מדכא: היה זה באחד מימי שני בשבוע בשעת קריאת התורה. שלמה הלש או שלמה מוויטבסק, יהודי פשוט אך ירא שמים, הגיע לתפלת הצבור באיחור. הוא התפלל לעצמו כאשר הצבור כבר עמד בקריאת התורה. השמש לא הבחין ששלמה לא התפלל עם הצבור ושהוא עומד בתפלתו בקטעים שאסור להפסיק בהם, וקראו לעלות לתורה. שלמה הפסיק בתפלתו ועלה לתורה. לאחר מכן המשיך בתפלה.
היו מן המתפללים שהבחינו בכך, ועם סיום התפלה מצאו כמה ליצנים עילה להפריח דברי לעג על חשבון "עם־הארצות" של שלמה. הופנו כלפיו חירופים עוקצניים, והתגרו בו על "הפשע הנורא" שפשע, למרות שהדבר נבע רק מחסרון ידיעה.
לבו של ברוך כאב להיווכח שהדברים נוגעים מאד ללבו של שלמה, התם והישר. הליצנים איימו עליו בגיהנום ובעונשים שונים בידעם ששלמה מצטער על כך צער רב.
צער מיוחד הצטער ברוך בראותו שבין הנטפלים ליהודי הפשוט היה גם ר' יעקב אייזיק, ה"גביר" של ינוביטש. הלה היה יהודי זקן ובעל מעמד מכובד בעיר, אך עם זאת לא יכל לעמוד בנסיון להמנע מללעוג על חשבון יהודי פשוט, שקיבל ברצינות כל מלה שנאמרה וממש התפתל מכאבים. זה עמד בעינים דומעות כשכולם מסביב עומדים וזורקים כלפיו חצי לעג.
על הליצנים ה"רגילים" לא התרעם כל־כך ברוך. התופעה רק שימשה לו הוכחה שבחיים היהודיים ישנם עדיין אנשים העומדים בדרגה נחותה. ברם, לגבי ר' יעקב אייזיק חש תרעומת חזקה, במיוחד משנודע לו מוצאו המשפחתי המעניין.