ספר הזכרונות פרק יח
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
צערו של יהודי פשוט
ברוך חזר לעיר מולדתו עטור בתורה ובמדות טובות, אך היה צמא לתורה עוד ועוד. איתן היה גם בדעתו לזכך וללטש את מדותיו ולהגיע לדרגה עליונה ביראה.
אשר לתורה, ידע ברוך, עליו ללמוד יותר מפי הגאונים הגדולים. בישיבה בוויטבסק היתה האפשרות ללמוד הרבה מפי ראשי הישיבה, רבי פלטיאל ורבי יוסף יצחק, גיסו של ברוך. ברם, באשר למעשים טובים ומדות טובות – ידע ברוך – יש ללמוד לאו דווקא אצל הלמדנים הגדולים וגדולי הדעה, כי אם אפילו אצל יהודים המוניים, פשוטים ביותר.
בדרכי נדודיו הזדמן הרבה לברוך להגיע לחקר נשמתם של יהודים פשוטים, ורבות למד מהם. הם היוו בשבילו דוגמא חיה כיצד מסוגל בעל מלאכה פשוט להגיע לדרגה הנעלית ביותר בצדקות.
לאמתו של דבר לא היה צריך ברוך להזדקק לנדודיו על פני ערים ועיירות כדי להיווכח בטוהר הנשמות היהודיות הללו. עדיין היה חקוק בזכרונו הרושם הכביר שעשה עליו יהודי, בוויטבסק גופה, עוד בשחר ילדותו. היה זה כאשר עדיין חיו הוריו וגרו בקצה העיר, לא הרחק מן הנהר דווינה.
בשכנות לביתם, מרחק שלשה בתים, דר אברהם הדייג, אשר אנשי השכונה, ואף אנשי העיר, היו מכנים אותו בשם "אברהמ'ל שפה". כינוי זה הודבק לו משום ששפתו התחתונה היתה עבה ובולטה מן העליונה, והיתה ניכרת באדמימותה המיוחדת. פרנסתו היתה על דיג דגים מן הנהר ומכירתם.
אברהמ'ל היה יהודי פשוט מאד. הוא לא ידע יותר מלהתפלל, כשלאחר כל מאמציו הבין בקושי את פירוש המלות של התפלות הרגילות, אלא שהיה ירא־שמים גדול. בוקר וערב היה משכים ומעריב לבית הכנסת ומתפלל בכוונה גדולה. לאחר מכן היה נשאר בבית הכנסת ומקשיב לשיעורי עין־יעקב ומדרש, או שהיה מתכנס לאחת הפנות ואומר כמה פרקי תהלים בכוונה גדולה.
בניו כבר היו למדנים, משום שאברהם הוציא כסף רב כדי למסור אותם לטובי המלמדים ומאוחר יותר לישיבה. בניו מתו על פניו בחייו והשאירו לו נכדים. אברהמ'ל גידל את נכדיו ומסר גם אותם למלמדים טובים, והתאמץ מאד שיגדלו בני תורה.
אברהם הדייג היה זהיר לא רק בדברים שבין אדם למקום, כי אם גם בדברים שבין אדם לחברו. הוא נתן צדקה הרבה מעבר לאפשרותו.
בזכרונו של ברוך היתה חקוקה התמונה של אברהם הדייג שהיה מופיע בשבתות הקיץ ליד חלון ביתם ומקשיב לאמו הקוראת בקול את ה"צאינה וראינה". נשי השכונה היו מתאספות בבית ומקשיבות לדברים, ואברהמ'ל, כגבר היחיד המאזין, היה עומד מן העבר השני של החלון ומתמוגג מקורת רוח. ידיעותיו לא היו יתירות על של הנשים מבפנים, כך שה"טייטש־חומש" היה מתאים לו ומוסיף לו ידע.
היו אנשים שהסתכלו על אברהם ברגש של זלזול, מלווה לעתים בחיוך, על שעליו להשתתף בשיעור החומש של הנשים. אך ברוך בילדותו חש רגש של רחמים כלפי יהודי זה, שאינו בוש ללמוד תורה מפי אשה. ברוך גם חש רגש הערכה כלפיו על להיטותו העזה לדבר תורה.
אברהמ'ל היה דג את הדגים מן הנהר, ומוכר בעצמו את סחורתו לקונים בשוק. את מה שנותר לו בשוק היה לוקח הביתה ומוכר בין השכנים בחצי־מחיר, בידעו שהם אנשים עניים. לעניים ביותר היה נותן דגים בחנם.
אירע ואברהם השאיר ביד בני ביתו את מכירת הדגים שהביא חזרה מן השוק, לאחר שהבטיח את התנהגותם על־פי דרכו, שהיא מכירת הדגים בזול ונתינה לעניים ביותר ללא כל תמורה. בטעות נלקחו אז מקונה אחד כמה פרוטות מיותרות. בין הקונים של אותו יום היה גם אכר מן החוץ שנקלע לשכונה ואיש לא הכירו.
כאשר אברהם בא ונודע לו המקרה הצטער מאד על כך, והחליט לעשות הכל כדי להחזיר לאותו אדם את מה שנלקח ממנו בטעות.
אלא שאיש לא ידע מי היה האדם הזה. בני הבית לא זכרו אם היה זה אחד מן השכנים היהודים, או שהיה זה אותו גוי שבא לקנות דגים ונעלם עם הדגים שקנה.
מיד יצא אברהמ'ל על פני השכונה להלך מבית לבית לשאול כמה שילמו על הדגים, כדי לברר מי היה זה ש"רומה". המאמצים לא העלו דבר, כך שהכרח היה להסיק שלא היה זה אלא אותו גוי בלתי מוכר.
ברם, היכן מוצאים אותו גוי, על ומנת להחזיר לו את הפרוטות המיותרות, כשאיש לא הכירו ואיש לא ידע מנין בא ולאן הלך? אברהמ'ל לא נח ולא שקט, ולא חדל ממאמציו למצוא את הגוי, אבל לא הצליח בכך.
בא, איפוא, אברהמ'ל אל רבי שניאור זלמן, אביו של ברוך, שהיה התלמיד־חכם בשכונה, והתחנן: "עוצה נא לי מה לעשות, הרי הכסף גזילה בידי ואסור לי ליהנות מהם!" היה ניכר בו שצערו גדול מאד שהרי להשליך את הכסף ולאבדו – אסור, יודע הוא, משום "בל תשחית".
עצתו של רבי שניאור זלמן לתת את הכסף לצדקה לא מצאה חן בעיני אברהמ'ל, שכן ע"י כך יהיה שותפו של הגוי במצוה. כך נשאר אברהמ'ל במבוכתו והתלבטותו.
ברוך לא זכר מה עשה אברהם, בסופו של דבר, בפרוטות המיותרות, אך היטב זכר שאביו היה מדבר תמיד במעשה זה ומגלה הערכה רבה כלפי אותו דייג פשוט ותמים.ברוך זכר גם את דברי אביו בענין זה, בהזכירו את מאמר חז"ל (חולין צ"ב, א') שעמי הארץ נמשלו לעלים שבגפן המגינים על הפירות, שהם תלמידי־החכמים. והיה מסיים: אשרי התלמיד־חכם המסגל לעצמו את התמימות וטוב־הלב של היהודים הפשוטים.
מאותו יום היה רבי שניאור זלמן מכנה את הדייג בשם "ר' אברהם", כאות הערכה.
מילדותו ידע, איפוא, ברוך שיש לו הרבה מה ללמוד מיהודים פשוטים, ושאם עליו לשאוף תמיד לחדור יותר ויותר לעמקי ים התורה, הרי מצד שני עליו גם להתבונן לעבר היהודים הפשוטים כדי לקבל מהם מעשים טובים וטוב לבב.
ואכן היתה מחשבתו, בעזבו את וויטבסק בשעתו, לנדוד על־פני הארץ, אשר כל כמה שיגדל בתורה – יתרועע תמיד עם יהודים פשוטים. מכאן, בין השאר, נבעה החלטתו האיתנה להשתכר תמיד את לחמו רק מיגיע כפיו.
עתה נמצא ברוך שוב בוויטבסק, עדיין הוא רחוק מלהיות שבע רצון מעצמו, הוא לא הסתפק לא בתורה שרכש לו בימי נדודיו ולא במדות הטובות שסיגל לעצמו. הוא שאף להמשיך ולעלות בסולם ההישגים. אלא שהפעם היה יכול לעשות זאת בכוחותיו הוא.דרך חייו היתה ברורה לפניו, ואיש לא היה מצליח להניעו לנטות ממנה.
חייו של ברוך התמקדו, לכאורה, בשני עולמות שונים:עולם התורה ועולם המלאכה. ברם, לגבי ברוך היה זה עולם אחד, ורוח אחת כרכה אותם יחד.
כאשר ישב ברוך ולמד, היתה התורה בשבילו העולם בו חי. לפניו עמדו כמו חיים התנאים והאמוראים, שאתם התווכח והתפלפל והתדיין כאילו היו על ידו בגופות בשר ודם.
כשיצא לשוק, על מנת לעסוק במלאכה קשה כדי להתפרנס הימנה – היה שקוע במלאכה, לא באופן של כלאחר יד אלא כעיסוק חביב הנעשה בלב שלם מתוך ידיעה שככך הוא משתכר כל פרוטה ביושר ובכשרות.
נוצרה, איפוא, בקרב ברוך הרמוניה מושלמת בין חייו הרוחניים ובין חייו הגשמיים, בין עולם הנפש ובין עולם החומר, בין הגוף לבין הנשמה, בין השמים לבין הארץ. הכל היה בשבילו דבר אחד שלם – חדור קדושה וטהרה.
האם הבין מי לרוחו? ההיה בכלל מישהו המסוגל לחדור לעומק נשמתו? – ברוך לא היה מעוניין כלל בהכרה, ולא רצה שמישהו יעניק לו כל תשומת לב. עד אז היה רק אדם אחד ויחיד שהצליח לרגע להסתכל בפנימיות נפשו ־ היה זה רבי אברהם, הגנן מליאזנא. ברם, עתה הוא רחוק מליאזנא ומרבי אברהם, שממנו למד רבות הן בתורה והן במעשים טובים.
הייפגשו דרכיהם שוב? קשה לומר שברוך חשב על כך בימים הראשונים לשובו לוויטבסק. אמנם מתחלה היה בדעתו להגיע לבישנקוביץ, כדי ללמוד תורה אצל רבו של רבי אברהם, אך עתה כבר היתה החלטתו איתנה להשאר בוויטבסק. היו צריכות, איפוא, דרכו של ברוך ודרכו של ר' אברהם להיות נפרדות לגמרי.
אלא שההשגחה העליונה הועידה את הדברים אחרת. אם ברוך לא חשב אז על ר' אברהם – לא שכח ר' אברהם את ברוך.