ספר הזכרונות פרק מה
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
כאשר יהודים זקוקים להגנה
בישיבה המינסקאית שבה הכירו חיים שמעון מליאזנא ואברהם מפוזנא איש את רעהו – החליפו ביניהם שני אלה תכופות רשמים על חוויותיהם ביחס לעלילות דם שהיו בעריהם. בפיו של חיים שמעון אף היה סיפור על עלילת דם נוספת שהיתה בליאזנא. עלילת הדם התרחשה לפני שנים רבות, כאשר ליאזנא החלה להתפתח כישוב יהודי. את הסיפור רב הרושם שמע חיים שמעון מר' יקותיאל, השמש הזקן.
אותו ר' יקותיאל היה טיפוס ידוע בליאזנא. הוא היה אחד מן האנשים הזקנים ביותר בעיר. כל אשר היה ידוע על גילו המופלג היה רק זה שר' משה השומר, שהיה כבר כבן מאה שנה, וזלאטא חוה היולדת היו מבוגרים ממנו. ר' יקותיאל זכר את ליאזנא מן התקופה שהיו בה לא יותר משלושים משפחות יהודיות. אביו, ר' אלחנן, היה אז ראש הקהל.
ר' יקותיאל, השמש הזקן, זכר את התקופה כאשר הרוסים כבשו את וויטבסק וסביבתה, כולל ליאזנא. בזמן שפרצה אותה מלחמה, בשנת תי"ד, היה הוא למעלה מגיל בר־מצוה. יהודים רבים, ובינהם אביו ודודו, התעשרו בזמן המלחמה הזאת. גם הוא עצמו, לאחר שאביו שידכו עם בתו של ר' מרדכי, הסופר מקאליסק, החל להתמסר למסחר כקבלן מצרכים לצבא הרוסי, והתעשר אף הוא.
כאשר כבש שרמטייב, המצביא הרוסי, את וויטבסק הכניס יהודים רבים מעיר זו למאסר, ואילו בליאזנא לא נגע באיש לרעה. רבים מיהודי וויטבסק שחששו ממאסר עברו לגור לליאזנא והקהלה היהודית שם החלה לגדול.
לעת זקנתו היה ר' יקרתיאל סונט בראשי הקהל של ליאזנא, באומרו כי בהנהגתו של אביו היו פני הדברים נראים אחרת. במיוחד הרבה ר' יקותיאל לקנטר את עשירי ליאזנא החיים חיי רווחה ונשותיהם יוצאות מקושטות. לדעתו מביאה התנהגות כזו תוצאות רעות, ובין השאר מעורר הדבר קנאת הגויים השכנים והדבר מביא להלשנות וצרות אחרות.
ר' יקותיאל הזקן היה מפרט את השקפתו: עם ישראל ואומות העולם הם שני עולמות נפרדים. הקב"ה נתן את העולם הזה לעשיו ואת העולם הבא ליעקב, אך כדי שיוכל יעקב להתקיים נתן לו הקב"ה גם חלק בעולם הזה, אלא שגם זה שונה משל הגוי. העולם הזה של היהודי גדוש במצוות, ואין היהודי מסוגל לבצע תנועה קלה בעולם מבלי שיהא הדבר כרוך בקיום מצוה. על דלת ביתו של יהודי חייבת להיקבע מזוזה, בגדיו צריכים להיות בציצית. בשדהו הוא צריך לקיים מצוות לקט, שכחה ופאה, כאשר אוכל ושותה הוא חייב לברך בתחלה ובסוף, ואינו יכול ליהנות מן העולם הזה בלי ברכה, שכן בלעדי זה הריהו כאילו נהנה מן הגזל והוא נענש על זה. מאידך, יהודי צריך לקרוא אל הקב"ה, לשוב אליו בתשובה בלב שלם, ואז יכופרו לו חטאיו.
הסיפור על עלילת הדם אותו סיפר ר' יקותיאל לחיים שמעון, שמע אותו הוא מפיו של סבו ר' אלישע, שכינויו היה "המתוק", משום שהיה מלווה תמיד את דבריו במלים: "האב המתוק שבשמים".
פעם הגיע לליאזנא כומר חדש, שונא ישראל, שהחל להשמיע בכנסיה נאומים מלאי רעל שנאה כלפי היהודים, הגויים בליאזנא לא שמעו מעולם דברים כאלה, ולראשונה החל לחדור למוחותיהם הרעיון של שנאת היהודים.
כאשר הגיע החורף, וחג הפסח החל להתקרב, הודיע הכומר לגויים כי עליהם לשמור על ילדיהם, שכן היהודים זקוקים לדם נוצרי כדי ללוש בו את המצות והם עלולים לחטוף ילדים נוצרים ולשחטם.
הדבר הדהים את הגויים המקומיים. הללו היו רגילים עד אז לבוא בשבתות ובחגים לבתים היהודיים כדי לטעום מן המאכלים המיוחדים שהוגשו להם. במיוחד נהנו הגויים בחג הפסח כאשר כיבדו אותם במצה, והם בלעו ממאכל זה בקורת רוח. עתה, לאחר ששמעו מפי הכומר כי המצה נילושה בדם נוצרי, וכי יש להימנע מלהתקרב אליהם ולמאכלים יהודייים אחרים, החלו הגויים המוסתים לבוא אל הכומר ולהתוודות לפניו על "חטאים" שחטאו בענין זה בעבר.
הגויים החלו להתרחק מן היהודים, ואילו היהודים החלו להירתע מפגישות עם גויים. שנאת הגויים הלכה וגדלה. ר' שמאי, רבה בן השמונים של ליאזנא, וראשי הקהל החלו לחוש כי סכנה גדולה מאיימת על ראשי היהודים, ולכן הכריזו כי ביום שני הקרוב לא יצאו יהודים מפתחי בתיהם, מלבד לבית־המדרש. כן הוכרז כי ילדי ה"חדרים" יתאספו עם מלמדיהם בבית־המדרש.
לפתע, ימים מספר לפני פורים, הופיעו בליאזנא חיילים מזויינים ואסרו שני יהודים. לרב ולראשי הקהל נמסרה הודעה כי שני הנאסרים מואשמים בכך שחטפו ילד נוצרי כדי לשחטו ולהשתמש בדמו לפסח. הרב וראשי הקהל נדרשו להחזיר את הילד חי, מתוך הנחה כי יתכן שטרם "נשחט", או לפחות, להחזיר את גופתו באם כבר "בוצע בו זממם". באם לאו – יומתו שני בני הערובה, וגם יהודי ליאזנא ייענשו קשות ובתיהם יישרפו.
למרות זקנתו קיבל הרב, ר' שמאי, על עצמו תענית של שלוש יממות. עוד מספר ניכר של יהודים הצטרפו לתענית זו, כך שהדבר היה לתענית־צבור. נשי ליאזנא החלו, לפי ההוראה, לאחר שטבלו, לטוות פתילות לנרות, פתילה לכל נשמה של יהודי, נער וזקן טף ונשים, ומכל פתילה הורכבו עשרה נרות. מאידך נטוו פתילות על שמו של כל רשע צורר יהודים, לפי רשימה שהוכנה ע"י הרב, והכילה שמות החל מנמרוד, המן ושאר צוררי ישראל, מכל פתילה כזו הורכבו שלושה נרות.
ביום השני של התענית, לפני תפלת המנחה, הובאו נרות הנשמה לבית־המדרש, וילדים בני שש ושבע, שעלו בגורל, הדליקו אותם. כל הצבור אמר פרק קי"ט בתהלים, והוכרז כי כל יהודי, זכר ונקבה, לאחר גיל המצוות חייב לקבל על עצמו תענית ליממה שלימה שבה גם יהיה ביטול מלאכה, כל הצבור נשאר בבית־המדרש לכל היממה ואמר תהלים.
ביום השלישי לאחר תפלת שחרית הלכו כל בני העדה לבית העלמין לאמירת תהלים ותפלות לביטול רוע הגזירה. הצבור ביקר בבית־העלמין בשני מחנות שונים, כשמחנה אחד לסירוגין נשאר בעיירה לשמור עליה.
אחר הצהרים התאסף שוב כל הצבור בבית־המדרש, ולאחר דרשה של דברי כבושין על־ידי הרב אמר כל הקהל את הוידוי. הרב ושני זקנים, אחד מימינו ואחד משמאלו, עלו על הבימה לבושי טלית וקיטל כשנרות שחורים דלוקים בידיהם, והרב הכריז כי שלשה זקנים אלה מכוונים כנגד בית־דין של מעלה. אל הבמה עלו גם ר' ישעיה החזן ור' ברוך הגבאי. ארון הקודש נפתח, ור' ברוך תקע בשופר. ר' ישעיה החל לומר פרק ע"ט בתהלים, כשכל הקהל אומר אחריו פסוק פסוק. שוב תקע הגבאי בשופר, והחזן אמר פרק ק"מ בתהלים, כשכל הקהל אומר שוב אחריו פסוק בפסוק.
ארבעה אנשים שזכו בגורל הוציאו ארבעה ספרי תורה, וסובבו אתם על פני כל בית־המדרש, כשכל הקהל מנשק את מעיליהם בדחילו ורחימו. לאחר מכן נמסרו ספרי התורה אל ארבעת האישים שעמדו על הבימה, ליד הרב, והרב הזקן החל לקרוא ממגילת קלף נוסח חרם על כל אלה שחטפו את הילד הנוצרי ועל כל מי שיש לו קשר אל מעשה החטיפה.
למרות שבינתיים עברו ימי הצום הודיע הרב כי עד שתוסר הצרה לא יאכל אף יהודי בשר, אפילו לא בשבת. הרב ואלה שצמו אתו את שלוש היממות טעמו פת לחם ומים חמים וחזרו לתעניתם.
בשבת הבאה, יומיים לאחר הכרזת החרם, נקראו הרב וראשי הקהל אל המשטרה, שם נמצא גם הכומר. למוזמנים נמסרה הודעה סופית כי אם עד יום שלישי לא יוחזר הילד, חי או מת, תבוצע נקמת דם בכל בני הקהלה היהודים. הכומר אף דרש בחוצפה מן הרב הישיש לנשק את הצלב שהיה תלוי על חזהו, הרב השיב בתוקף ובשאט נפש כי דרישה כזו יכולה לבוא רק מצד ממזר ומומר להכעיס, שכן אדם ישר, מאמין באמת, לא יהין לכפות על אדם אחר לעשות דבר נגד אמונתו. הכומר חרק שיניים מחרון, אך לא השיב כלום.
בינתיים שלח הכומר את אנשיו אל כל כפרי הסביבה לקרוא לגויים להתאסף בהמוניהם ביום ראשון אל הכנסיה. שם נאם הכומר בפני ההמון הרב וברעש גדול חזר על דברי ההסתה שלו, בציינו כי זה שבוע ימים שהילד נעלם ואין ספק כי היהודים חטפו אותו כדי להשתמש בדמו.
לפתע יצא אחד מבין ההמון וקרא לעבר הכומר כי יש לו שליחות מיוחדת אליו. תוך כדי התקרבו אל הכומר סיפר בקול את תוכן שליחותו אותה התבקש למלא על־ידי שכנו האכר בן כפרו, שלפני ימים מספר חלה לפתע, וקיבל כאבים בראשו ובבטנו ומת. אותו גוי קרא אליו אותו, את המספר, לפני מותו וביקשו שילך אל הכומר ויזכיר לו את הבטחתו להביאו לגן־עדן, תמורת ביצוע דרישת הכומר שהוא ואכר אחר יחטפו ילד ויחביאוהו אצל אחיו בכפר השכן.
הכומר שמע את סיפורו של האכר שסיפרו בקול רם ובתמימות, ונבוך לגמרי. אך מיד התאושש והחל לצעוק שהאיכר שכור ואינו יודע מה הוא שח. הוא נזף קשות באכר הבא שכור לכנסיה להפריע ל"תפלה" וציווה להשליכו אל מחוץ לכנסיה, דבר שנעשה מיד על־ידי ההמון בליווי מכות נאמנות.
האכר לא הבין מה רוצים ממנו, וגם בחוץ המשיך לספר את סיפורו יחד עם פליאתו על תגובת הכומר, כשאינו יודע מה פשעו ומה חטאתו. בפני הצבור שמחוץ לכנסיה חזר על דבר השליחות שהוטלה עליו על־ידי שכנו הגוסס.
בינתיים הגיעה ידיעה כי גם הגוי השני, שהאכר נקב בשמו כשותפו של שכנו למעשה החטיפה, חלה לפתע ומת. אחרים מבני הכפרים סיפרו כי ראו את הכומר מבקר אצל אותו גוי לפני מותו.
תוך כדי שהקהל ממשיך להתגודד ולחזור על הסיפורים הופיע לפתע שוטר ושני גויים מאחד הכפרים כשהם מביאים אתם אותו ילד נוצרי שנעלם ושבגינו באה עלילת הדם על היהודים. כל ההמון נוכח לפתע כי הילד חי, וכי כל הסיפור על היהודים אינו אלא עלילה בדויה מן הלב.
כיצד הובא לפתע הילד בריא שלם לליאזנא? – פשוט: אחד השוטרים, שהיה ידידם של היהודים, סירב להאמין כל העת כי היהודים משתמשים בדם נוצרי לפסח. כששמע את האכר מספר את סיפורו מיהר השוטר, יחד עם שנים מבני הכפר שהדריכו אותו, אל ביתו של אחיו של הגוי שאצלו הוחבא הילד, לפי הסיפור. שם מצאו אכן את הילד, כשבעל הבית מספר שהדבר נעשה לפי ציוויו של הכומר, שהבטיח להם "גן־עדן" וגם תשלום מלא לחוטפים ולמי שהסתיר את הילד. מיד לקחו אתם את הילד והביאוהו לככר הכנסיה של ליאזנא, שם עדיין שהה הכומר וקהל מאזיניו.
כאשר בני ההמון ראו לנגד עיניהם את הילד קמה במקום סערה גדולה. תחלה איבד הכומר את עשתונותיו, אך מיד התגבר על תדהמתו ובמצח נחושה עלה על הבמה, הצטלב ונשבע כי כל מה שסיפר הוא אמת, אלא שכנראה לאחר שהיהודים נוכחו כי תדמיתם נתגלתה על ידו נאלצו לוותר על זממם לשחוט את הילד, ומיהרו לשחד את השוטר ושני הגויים כדי שיבדו גירסה חדשה המטילה את האשמה עליו.
מיד לאחר שסיים את דבריו התעלף הכומר, ומחוסר הכרה נישא הכומר לביתו. בינתיים הגיע למקום מפקד המשטרה, ולאחר ששמע את כל מה שנעשה הכריז לפני ההמון כי היהודים נקיים מכל אשמה. הוא הזהיר כי כל מי שירים יד על יהודי ייתלה בככר העיר.
מפקד המשטרה פקד ששני היהודים בני הערובה ישוחררו מיד, וליהודי העיר תימסר הודעה כי העלילה בוטלה. על ההמון ציוה המפקד להתפזר מיד.
בני הכפרים הסמוכים התפזרו לבתיהם, ובככר נשארו תושבי ליאזנא בלבד, לשם הובאו שני האסירים היהודיים. מפקד המשטרה הזמין שנים מנכבדי הגויים להצטרף אליו לליווי האסירים לבתיהם, במטרה לבוא אל נכבדי הקהלה היהודית ולבקש את סליחתם על העלילה המצערת.
בינתיים הגיעה לצבור היהודי בליאזנא ידיעה כי מפקד המשטרה מתקרב יחד עם שני האסירים בליווי שנים מראשי העיר הגויים. מחוסר ידיעה ברורה הניחו היהודים כי מובילים את האסירים לביצוע גזר דין מוות עליהם. הופצה ההשערה כי גזר הדין עומד להתבצע בככר בית הכנסת לעיני כל היהודים. היו אף שתיארו מדמיונם כי לאחר ביצוע הגזר ייעטפו גופותיהם בספרי תורה ויעלו על מוקד. בין היהודים פרצה יללה, וכל היהודים מיהרו להתאסף בבית־הכנסת, שם ישבו עדיין הרב וראשי הקהל ויהודים נוספים עטופי טלית וקיטל ואמרו תהלים.
כאשר התרבו הנאספים, והרב וראשי הקהל שמעו כי מוליכים את שני האסירים לכיוון בית הכנסת – קמו הללו ממקומותיהם ויצאו לקראת מפקד המשטרה. מתוך הנחה כי הגיע הקץ פנה אחד מראשי הקהל אל מפקד המשטרה בתחנונים שינתן להם זמן כדי להתפלל מנחה בצבור ולומר וידוי לפני מותם.
מפקד המשטרה פרץ בצחוק, והסביר ליהודים את המתרחש, בבקשו סליחה מהם ובהביעו שמחתו על שהאמת התגלתה לאור. כל היהודים קיבלו את הבשורה בצהלה גדולה והלכו לבתיהם, אך הרב וראשי הקהל נשארו בבית הכנסת להשלמת התענית שקיבלו עליהם.
בו ביום נודע כי הכומר חולה מסוכן ומתפתל ביסורים. מצבו זה נמשך שבועיים ימים עד שמת. יהודים וגויים בליאזנא ובכפרי הסביבה ידעו היטב כי כל מי שהיה לו יד וחלק בעלילת הדם בא על עונשו בצורה מכוערת ביותר.