ספר הזכרונות פרק מ
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
גויים מעריצים את הצדיק
זכריה ירוחם חונן בכשרונות גדולים. כבר בהגיעו לבריסק, כילד בן 11 שנים, היה בקי במספר מסכתות בעל־פה. נוסף לכך היה חריף מאד, וחונן בזכרון יוצא מן הכלל. רק עיין פעם אחת בספר כלשהו ומיד היה מסוגל לחזור על הכל בעל־פה. לכן נקרא בשם "העילוי מנמירוב". רבה של בריסק, הגאון ר' משה יעקב לקחו לביתו וצירף אותו לשיעורים שהיו לו עם בנו העילוי צבי הירש שהיה מבוגר בשנתיים ממנו.
היתום מנמירוב היה יפה מראה, אך בגלל חוויותיו הטרגיות היתה שפוכה עצבות על פניו, דבר שהעניק לו מראה של מבוגר. חילוקי דעות התעוררו בין למדני בריסק לגבי אפשרויותיו, כמי שלא הגיע למצוות, לעבור לפני התיבה ולהוציא את הרבים ידי חובתם בעניני לימוד תורה וקדיש. בסופו של דבר סוכמו ע"י גאוני העיר הפתרונות, כפי שתוארו לעיל. נוסף על כך הורשה להתעטף בטלית ותפילין ולברך עליהם את הברכות המתאימות.
במשך שש שנים ישב זכריה ירוחם בבריסק ולמד תורה בשקידה. בגיל 17 שנים הוסמך לרבנות ע"י גאוני בריסק. בינתיים נפטר רבי משה יעקב, רבה של העיר, ובנו, ר' צבי הירש עלה במקומו על כס הרבנות. זכריה ירוחם הלך להורודנה, שם התקיימה ישיבה גדולה, שבראשה עמד הגאון ר' רפאל דוד, נכדו של הגאון ר' דוד זילצבורג, מי שהיה תלמידו של הגאון ר' יוסף כץ, רבה של קרקא ותלמיד תלמידו של מהרש"ל.
בישיבתו של ר' רפאל דוד בהורדנה למד ר' זכריה ירוחם שנתיים. תוך כדי כך הכיר העילוי מנמירוב את הגאון ר' בנימין זאב, רבה של העיר, והתיידד עם יהודה בנו. במשך תקופת שהותו בהורודנה גם ביקר מספר פעמים את הגאון ר' נפתלי הירץ גינזבורג בפינסק. ראש הישיבה הכתירו בתואר "מורה מורנו", ורצה להשיאו עם נכדתו, בת ר' אברהם שלמה, בנו היחיד, אך ר' זכריה ירוחם העדיף לצאת למסע של גלות.
ראשית דרכו היתה לסלוצק. עוד בהיותו בישיבה שמע ר' זכריה ירוחם על גדלותו של ר' בצלאל, המגיד מסלוצק, וכן על הגאון הסלוצקאי ר' אהרן משה, שהיה אז בן מאה ועשר שנים כשמאחוריו שמונים שנה של לימוד תורה בבדידות. ר' זכריה ירוחם רצה לשמוע תורה מפי שני גאונים אלה.
הגאון הישיש קירב מאד את ר' זכריה ירוחם, ובמיוחד לאחר ששמע שמוצאו מן המשפחה הנמירובית המפוארת, משפחת "היונים". נוסף לכך היה ר' אהרן משה קרוב משפחה לרמ"א, שר' זכריה ירוחם היה נצר ממנו.
מסלוצק המשיך ר' זכריה ירוחם את נדודיו על פני ערים ועיירות אחרות. בכל מקום שאליו הגיע חיפש ומצא מישהו שאפשר לשמשו וללמוד תורה מפיו. בקרמניץ, למשל, נמצאה ישיבה בשם "אהל יצחק", על שם מייסדה ר' יצחק הכהן תלמידו של מהרש"ל, ושם האזין לשיעוריו של ראש הישיבה הגאון ר' יחזקאל מאיר. שם גילה ספריה גדולה ומספר שבועות בילה ליד ספרי האוצר שנתגלה לו.
מכאן שם ר' זכריה ירוחם פעמים לעבר נמירוב, משם נמלט לפני עשר שנים לאחר שכל משפחתו נטבחה בידי כנופיות חמילניצקי. ככל שהתקרב לנמירוב נודעו לו יותר פרטים על המאורעות האיומים שהתרחשו באותה עיר הדמים ממנה ניצל בילדותו; ועל משפחתו שנטבחה. בנמירוב עצמה מצא עדיין תל חרבות, ומכאן הלך לכפר ששימש מקום מושבה של משפחת "היונים". בכפר זה נותרה רק משפחה יהודית אחת, משפחתו של הטוחן הזקן ר' מענדל. ר' מענדל היה אחד משלשה יהודים שגויי הכפר הצליחו להציל בימי הטבח, שני היהודים האחרים עזבו מכבר את הכפר.
ר' מענדל הטוחן הראה לר' זכריה ירוחם את הבתים בהם גרו היהודים וביניהם את ביתו של "הזקן הקדוש", כפי שכינו אכרי הכפר את ר' זכריה ירוחם, מייסד האחוזה, שהעילוי מנמירוב נקרא על שמו. כל הבתים הללו היו עתיקים, ותקרותיהם נתמכו על־ידי כלונסאות שלא יתמוטטו. הבתים היו מאוכלסים באנשים מתושבי הכפר, פרט לבית "הזקן הקדוש" שעמד ריק, אך טופח בהדרת כבוד בטיח ובסיד, כשמסביבו גן נאה.
גויי הכפר דיברו בהערצה על "הזקן הקדוש", הם סיפרו כי כל עוד חי הזקן בכפר לא הפילה שם אשה או, להבדיל, בהמה את פרי בטנה. כאשר אדם בכפר נפל למשכב, או כאשר חלתה בהמתו של מי מן התושבים היו באים אל הזקן. הוא נתן לחולה מעט מים לשתות או פרוסת לחם לאכול, וציווה לבטוח בה' ולהתנהג ביושר והחולה שב לאיתנו. במשך ארבע השנים בהן דר הזקן בכפר אף לא אירעה בו כל גניבה.
בהקשר לנושא של גניבות סופר בכפר המקרה הבא: בראשית תקופת מגורי הזקן בכפר אירע שמרפתו של יהודי ומאורוותו של גוי, שניהם מתושבי הכפר, נגנבו בעלי חיים שונים. החשד נפל על שני אחים מבני הכפר, שלהם היו שני אחים נוספים בכפר אחר. האחים הכחישו את האשמה מכל וכל. לא עבר חודש ימים ואחד האחים מת לפתע. אח נוסף, מן הכפר האחר, יצא ליער לחטוב עצים ועץ נפל עליו ושיבר את מפרקתו. אח שלישי טבע בנהר כאשר עבר אותו בתקופת קפאון המים והקרח נשבר תחתיו. הגויים הבינו כי הדברים באו על האחים כעונש על הגניבות שאכן ביצעו. כשחלה האח הרביעי בא אל "הזקן הקדוש" והודה כי אחיו ביצעו את הגניבות אך הוא לא השתתף בהן, אם כי ידע על הביצוע. הוא התחנן, איפוא, לפני הזקן שיציל את חייו. הזקן הבטיח לו כי אם אכן לא נטל חלק בביצוע הגניבות ישאר בחיים ולא ימות, ברם, מאחר וידע על הגניבות ולא גילה עליהן נגזר עליו להישאר חולה כל עוד לא ישלם את תמורת בעלי החיים לאלה שנגנבו מהם. שנתיים ימים לא שילם הגוי את התמורה ונשאר רתוק למטת חוליו, רק בשנה השלישית שילם את הגניבה ומיד הבריא. מקרה זה פירסם עוד יותר את שמו של "הזקן הקדוש" בין הגויים.
כאשר עזבו ר' זכריה ירוחם ומשפחתו את הכפר, ועברו לנמירוב, רכשו תושבי הכפר את ביתו ואת הגן שמסביבו, והשאירוהו ריק. כל זוג מבני הכפר שנישא הוכנס לתקופה קצרה לבית זה כסגולה להצלחת חייהם המשותפים. את חלקת האדמה עיבדו התושבים לפי תור, שנקבע בגורל, ותוצרת הגן חולקה לעניים, יהודים ולהבדיל גויים.
בהיוודע עתב בכפר כי הצעיר המבקר בו אינו אלא נכדו של "הזקן הקדוש" – קיבלוהו בכבוד גדול, ואף הציעו לו לקבל לרשותו את הבית והגן למגורים. ברם, ר' זכריה ירוחם לא העלה את הדבר על דעתו כלל, והמשיך בדרך נדודיו.
בדרכו התעכב בלודמיר, שם בילה בשיחה תורנית עם רב המקום, הגאון המפורסם רבי שלמה נפתלי, ובנו העילוי רבי נחמן.
משם הגיע ללוצק, שם התגורר אז הגאון רבי פסח כ"ץ, ששמו נודע לתהלה כבעל מופת, ובנו רבי משה כהן היה רב המקום "מרא דאתרא".
בלוצק התוודע ר' זכריה ירוחם אל יהודי נודד, שלאחר היכרות נוספת הכיר בו כגאון וצדיק נסתר. ר' זכריה ירוחם לא הרפה ממנו, למרות שהלה סירב בתוקף להתגלות לפניו. משך חדשיים התלוה ר' זכריה ירוחם הצעיר לצדיק הנסתר מבלי שאף ידע את שמו ואת עיר מוצאו. רק בחודש השלישי לנדודיהם המשותפים – בימים ראשונים של חודש ניסן – חל יום זכרון, יארצייט, לאחד מקרוביו של הנסתר. הוא ביקש אז לעלות לתורה, ונקב בשמו כשהגבאי קראו לעלות. אז נודע לר' זכריה ירוחם כי שמו של הנסתר הוא: ר' נחום טוביה בן הרב שלמה, אך יותר מזה לא ידע.
שני הנודדים הלכו לכיוון העיר וילנא. כל הסביבה היתה זרועה הרס וחורבן. היה זה מיד לאחר המלחמה בין הרוסים והפולנים, שבמהלכה נכבש האיזור כולו על־ידי הרוסים, בסיועם של הקוזקים, שהם אשר גרמו להרס ולחורבן. על כס המלכות הרוסי ישב אז הצאר אלכסנדר, אשר אף גילה מדה מסויימת של ידידות ליהודים, משום שהיו הם, היהודים, שהצליחו, הודות לחריצותם ומסירותם, לשקם שורה של ערים ועיירות שסבלו קשות מן המלחמה, וביניהן העיר וילנא. הצאר אף העניק ליהודים הנחות מיוחדות. ברם, בה בעת שהערים והעיירות שוקמו, כאמור, והחלו לפרוח, נשארו הכפרים בחורבנם,ובמיוחד אחוזותיהם של הפריצים. הללו, האצילים הפולניים נמלטו מן המקום, ואילו האכרים שנלחמו למענם נהרגו במלחמה או נלקחו בשבי.
תוך זמן קצר נוכחו היהודים לדעת כי בכוחם לשקם אף את הכפרים והאחוזות. הם חכרו מן הממשלה חלקות אדמה והחלו לעבדן. הממשלה אף סיפקה ליהודים זרעים, ובתמורה קיבלה מהם אחוזים מסויימים מן התבואה. כך היה גם לגבי הפרדסים הרבים שבסביבה, שניטעו על־ידי האצילים הפולניים בעזרתם של מומחי חקלאות ובוטניקה. גם פרדסים אלו נחכרו מן הממשלה על־ידי היהודים, תמורת חלק מסויים מן התוצרת.
כך החלה שוב הסביבה כולה לרחוש חיים חדשים. היהודים העסיקו בשכר את נשיהם וילדיהם של האכרים שנפלו במלחמה לשם עיבוד השדות וקטיף הפירות.
בתנאים דומים חכרו היהודים מן הממשלה את טחנות הקמח ומיתקנים דומים, שהיו שייכים לפריצים והפעילו אותם שוב.
רבני ווילנא החלו לחשוש שמא תצמח רעה חדשה ליהודים מן המצב שנוצר. היתה סכנה שהפריצים, בבוא הזמן, יאשימו את היהודים בהשתלטות על רכושם ובפעולות בשרות הרוסים במלחמתם בפולנים. התאספו הרבנים לטכס עצה כיצד לקדם פני הרעה, והחליטו כי היהודים חוכרי האחוזות והמיתקנים, יפרישו אחוזים נוספים מן התוצרת וההכנסות לזכות האצילים, בעלי האחוזות. הכסף שהושג בתמורה לחלק התוצרת שהופרש לזכות האצילים יופקד בקרן מיוחדת שתישמר לטובת הבעלים שיוכלו לקבל את חלקם בכל עת. כך לא יכלו הפריצים להאשים את היהודים בחמס. היה זה צעד נבון והכרחי למניעת עלילות מצד הפולנים המנוצחים.
למרות זאת לא מנע הדבר כליל את העלילות וההסתות. אלמנטים פולניים מסוימים קינאו, פשוט, בהצלחת היהודים והחלו בפעולות הלשנה נגד היהודים אצל הממשלה הרוסית. משלחת אזרחים מוסתים באה למוסקבה אל הצאר בדרישה לגרש את היהודים, מווילנא וסביבתה. מצד שני העבירו לאצילים הפולנים ידיעות כי היהודים "השתלטו" על אחוזותיהם.
למרבה המזל לא שעה הצאר להסתות. אדרבה: הוא הורה למושל וילנא לציין לשבח את היהודים על כשרונותיהם ומסירותם. כן פקד לנקוט צעדים להגן על היהודים מפני התנפלות אפשרית של פולנים על היהודים, לאחר שהללו איימו שיפגעו ביהודים אם הממשלה לא תנקוט צעדים נגדם.
גם הפריצים לא התפתו להסתות. הם שמחו דווקא על כך שהיהודים משקמים אחוזותיהם ומתנהגים ביושר בכך שהם מפרישים באופן חופשי אחוזים מהכנסותיהם לזכות בעלי האחוזות. כמה מהם אף שלחו מכתבי תודה לחוכרים תוך בקשה להמשיך בעבודתם גם בעתיד.
כשהגיעו ר' זכריה ירוחם והצדיק הנסתר ר' נחום טוביה לווילנא מצאו שם את היהודים במצב חומרי טוב. לעומת זה לא היה מצבם הרוחני מזהיר, וזאת למרות העובדה שחלק מגדולי התורה המפורסמים, שנמלטו מווילנא כשהקוזקים נכנסו לתוכה, כבר חזרו למקומם. הטבח שביצעו הקוזקים בשנת תט"ו, שבמהלכו נרצחו עשרים וחמשה אלף נפשות בווילנא ובסביבתה, טרם נשכח.
ארבעה מגאוניה המפורסמים שלווילנא דאז: רבי משה רבקש, בעל "באר הגולה", רבי אפרים, בעל "שער אפרים", רבי שבתי כהן, "בעל הש"ך", רבי אהרן שמואל קוידנובר, וכן הגאונים אחרים מצאו להם במשך הזמן מקום מנוחה בקהלות אחרות, וקהלת ווילנא התמידה במאמצים להניעם לשוב לווילנא.
לפני ר' זכריה ירוחם ור' נחום טוביה הנסתר התגלו בווילנא דברים חדשים, למרות הכל, ובמשך תקופת שהותם בווילנא למדו הרבה. ארבעה חדשים שהו בווילנא ושתו שם בצמא חידושי תורה מפי גדולי העיר, אלה שהיו בעיר, וגם מכלי שני, את חידושי התורה של אותם שכבר לא היו בעיר. כך, למשל, הגיעו לידי שני הנודדים הגהותיו של רבי משה רבקש על מסכתות זבחים ומנחות, עליהם עברו בהתעניינות רבה. ההגהות הקולעות פקחו את עיניהם.
בווילנא שמעו שני סיפורים מרשימים מאד על הש"ך: סיפור אחד נסב על מדת התעמקותו של הש"ך בלימוד התורה עד כדי ניתוק מוחלט מסביבתו מבלי שידע ויחוש את המתרחש. אירע פעם שעלה על הגג הבית כדי ללמוד בהתבודדות. תוך כדי התעמקו במחשבותיו החל להתהלך על פני הגג, ובשכחו היכן הוא נמצא החל לפסוע מגג אחד למשנהו בדלגו בדרך נס על המירווחים שבין הבתים. אנשים־תחלו להתאסף למטה מתוך השתאות על הפלא ומתוך חרדה שלא יקרה משהו, חלילה, לגאון, ואילו הש"ך לא ידע מכל זה.
הסיפור השני הוא על כך שר' משה, בנו חביבו של הש"ך, חלה פעם באופן אנוש. הש"ך התפלל לרפואתו אך מצבו הלך והחמיר עד שהגיע לשערי מוות. כשראה הש"ך כי הסכנה גדולה עמד והצהיר כי הוא מעביר לבנו את הזכות של כל חידושי התורה שלו של אור יום. מיד החל מצבו של ר' משה להשתפר.