ספר הזכרונות פרק יא
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
גוף ונשמה
לאחר נדודים על פני מספר עיירות הגיע ברוך לליאזנא. מיד קבע מושבו בבית המדרש הגדול והחל ללמוד בשקידה. ביד ברוך היה צרור כסף קטן, אותו חסך מן העבודות בהן עסק בעיירות נדודיו. עד כמה שהיתה השתכרותו של ברוך מועטת – היו צרכי יום יום שלו מועטים פי כמה: פת לחם יבשה, מטעמת כלשהי – והריהו שבע. בגד ונעל היו לדידו דברים של מה בכך. כך הצליח להביא אתו לליאזנא כמות כסף שנחשבה אצלו כ"מטמון", והיה יכול להשתמש בה תקופה די ארוכה.
ישב, איפוא, ברוך בבית המדרש, נטול דאגה והפרעה, ולמד בשקידה גדולה. היתה זו עבור בן השבע עשרה תקופת אושר אמיתי. שכן היה יכול לנצל כל זמנו, יומם ולילה, ללימודים.
כשצעיר, בגילו של ברוך, שבא מנכר, יושב ועוסק בתורה יומם ולילה ואינו מבקש תמיכה מאיש – הריהו מסב אליו תשומת לב. הראשון שהתחיל להתבונן לאורח חייו של השקדן הצעיר היה ר' עזרא, שמש בית המדרש. הוא ניגש אל ברוך ושאלהו אם אינו זקוק לעזרה באוכל או צרכים אחרים. הוא נענה בשלילה.
ברוך, שקבע את בית המדרש לאכסנייתו, נהג לסייע ביד השמש בעבודותיו השונות: מטאטא את בית המדרש, מביא מים נקיים לכיור, מחליף את קערת המים המשומשים, ועוזר בהדלקת הנרות. ר' עזרא ביקש לפצות את ברוך עבור שרותו, אך ברוך מסרב לקבל כל שכר, בהסבירו שהוא עושה זאת לשם מצוה וכי אינו זקוק כלל לכסף. ר' עזרא מושך בכתפיו: טרם נזדמן לו יצור משונה כזה.
תוך הבעת פליאה גדולה סיפר לגבאי בית המדרש, ר' אליעזר זונדל, על ברוך. הדברים הגיעו גם לאזני שאר המתפללים הבאים מדי יום לבית המדרש. גם הם שמו לב לצעיר הלמדן.
"מי הוא? מהיכן הוא?" – שואל הגבאי, ר' אליעזר זונדל, את השמש.
ר' עזרא משיב במשיכת כתפים: "לא הצלחתי להשיג ממנו כל פרטים, כנראה אין ברצונו שידעו עליו".
הגבאי מנסה לדובב את ברוך ולהיוודע ממנו פרטים כלשהם על מחצבתו, על עברו, ועל מניעיו לבוא לליאזנא, והוא מציע לו לדאוג לכל צרכיו. אך ברוך בשלו, מסרב למסור כל פרטים ומסביר לגבאי כי אין לו כל צורך בתמיכה.
מתוך חרדה לגורלו של ברוך ומחשש שימות, חלילה, מרעב מטיל הגבאי שוב את המשימה על השמש, הלה מנסה לשכנע את ברוך לקבל סיוע ותמיכה, אך ברוך עומד על דעתו.
כאשר ראה ברוך שלא יצליח להתחמק מנדיבותם של מתפללי בית המדרש הגדול – עזב את בית המדרש וקבע מושבו בבית מדרש קטן הנמצא בקצה העיר. שם לא נפל על איש למעמסה ויכול היה להמשיך לחיות כרצונו.
ברם, הגיע הזמן בו התברר לברוך שמעט הכסף שהביא עמר לליאזנא הולך ופוחת. התחיל, איפוא, להנהיג קימוצים ב"הוצאותיו": הוא צמצם את מנת לחמו הזעומה. יחד עם זאת התחיל לתור שוב אחר אפשרות להשתכר מיגיע כפים.
תחלה חשב לעסוק בנשיאת משאות, אך מיד שם לב לעובדה שישנם בליאזנא סבלים רבים בעלי משפחות. "לא אגזול מהם מטה לחמם" – אמר ברוך לנפשו, וחיפש עבודה אחרת.
"מקצוע" שאיבת המים לא היה משלח יד מצוי בליאזנא, שכן רוב האנשים, מחוסרי אמצעים, היו יורדים בעצמם אל הבאר וממלאים דלייהם. אותם אנשים נכבדים שהשתמשו בשואבי־מים – כבר היו להם שואבי מים קבועים. ברור שברוך לא ינסה חלילה להתחרות בהם. גם חטיבת העצים היתה תפוסה ע"י עניים, וברוך לא חפץ להשיג גבולם.
צער ועצבות מילאו את ליבו של ברוך, הוא החל לקמץ ביתר תוקף מפתו, וימים שלמים עברו עליו בצום. יחד עם זאת הגביר למודיו בהתלהבות יתר.
מתפללי בית המדרש הקטן שבקצה העיר היו כולם עניים ואביונים וטרודים בדאגותיהם הם. איש מהם לא שם לב לצעיר היושב ועוסק בתורה, ולא עלה אי פעם על דעת מי מהם לשאול את עצמו מנין וכיצד חי הצעיר. גם פניו הנפולות והחיוורות מך הרעב לא הסבו אליהן כל תשומת לב, שכן רגילים היו מתפללי בית המדרש לפנים כאלו.
היחיד שהתבונן היטב לאורח חייו של ברוך היה יהודי זקן שהוא עצמו נמנה על "תושבי" בית המדרש. בהיות קהל מתפללי בית המדרש מורכב ברובו מאנשים דלים – לא היתה ידם משגת להחזיק ב"שמש", וזקן זה היה מטפל בנקיון בית המדרש בלי קבלת שכר קבוע. מפעם לפעם היה מאן דהוא ממתפללי בית המדרש מעניק לו מתנת יד כלשהי, וממנה היה הזקן מחיה את נפשו.
זקן זה ידע יפה בשקידתו של הלמדן הצעיר. כן הכיר ברעבונו של ברוך, בהתבוננו במה הוא מחיה את נפשו, אך לא היה לאל ידו לעשות משהו לטובתו. נוסף על כך חש הזקן רתיעה מסוימת מלהתקרב אל ברוך ולהכנס אתו בשיחת רעים: סוף סוף אינו אלא יהודי פשוט היודע לקרוא בקושי ואילו ברוך הוא צעיר למדן ושקדן.
כך עבר החורף, והאביב הגיע. משום המצאו בקצה העיר היה עתה ברוך קרוב שוב לטבע אשר אהב. הוא החל לערוך טיולים מרובי זמן מחוץ לעיר. השמש האירה לארץ ולדרים עליה, השמים היו בהירים, האדמה עטתה מעיל ירוק, האילנות החלו ללבלב, היערות והשדות הפיצו ריחות נעימים שמילאו את האויר, צפרי השיר צייצו מראשי האילנות ורמש האדמה השמיע את זמזומיו. היתה זו העונה המתאימה בה היה יכול ברוך להשתרע על הדשא מתחת לאילן ולהתעמק ברעיונותיו. היה זה גם הזמן המתאים לברוך להתמסר ללימודיו בהתלהבות מוגברת. קל היה לו לשכוח את רעבונו ולהתפש להרהורים ולמחשבות בספירות עליונות.
עם התקרב חג השבועות ראה ברוך שהנה אוזלות לו פרוטותיו האחרונות מכיסו. לקראת החג הקדוש הריהו חייב להצטייד, לפחות, בחלות לקידוש. זמן מתן תורתנו – אסור לו שיחולל.
מה לעשות? צם, אם כן, ברוך, מספר ימים רצופים כדי שכספו יספיק לו לצרכי החג ההכרחיים.
אבל מה יהיה אחר החג? הן פרוטתו האחרונה, תכלה מכיסו. היזדקק לעזרת בשר ודם? ברוך היה שרוי בצער רב. אלא שמיד החל להציק לעצמו: משום מה איבד כה מהר את בטחונו בצור ישועתו? ברוך למד בספרי מוסר על ערכה של מדת הבטחון. אמנם שאלה היא אם גם במצב של חוסר אונים מוחלט יכול אדם לזכות למדה זו, אך ברוך חש שעליו להתרומם לדרגה כזו שבכל מצב שיהיה שרוי בו – לא יפקפק, ולא יאבד את בטחונו ההחלטי בבורא הזן את העולם כולו בטובו.
בכלל: אין השעה כשרה עתה לעצבות, הן שרויים אנו בעיצומו של אביב וקרובים כל כך לטבע! יש רק לצאת מן העיר, להשאיר מאחור את שאונה וגעשה, ולהתחבר כליל לבריאתו המופלאה של הקב"ה. מה הדור ומה נאה זיו העולם. אושר ועליצות אין קץ ממלאים את הלב על גדותיו. מה לי צער, מה לי דאגה?! תבל ומלואה אומרים שירה ופוצחים רנה לבוראם! ברוך חש עצמו ברגעים כאלה כחלק מן הבריאה, ומשום כך כחלק אלוקה ממש. בשעות התרוממות כאלה אי אפשר להרהר בצרכיו האפסיים של הגוף. עתה היא שעת שלטונה המוחלט של הנשמה על הגוף!