ספר הזכרונות פרק ה
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
על קידוש השם
לאחר שר' וולף הסנדלר לא היה שוב בכפר – החל הכומר לחדש את נשיאת נאומיו בככר השוק, שם אולצו היהודים להתאסף ולהאזין לדבריו. שוב חזר על "הוכחותיו" בדבר הצורך שהיהודים יעברו לנצרות. יהודי הכפר היו שרויים בצער על היעלמו של ר' וולף, שהיה מסוגל להשיב תשובה ניצחת לכומר, ופחדו מן הסכנה שהכומר ינסה להכריחם בכח להשתמד.
מצבם של היהודים הורע עוד יותר כאשר הופיעה עזרה גדולה לכומר בדמותו של בנו הצעיר של "פריץ" הכפר. פריץ צעיר זה, היה אדם משכיל במדה מסוימת אך יחד עם זה קנאי פאנאטי לדתו. הוא סייע בכל כחו לכומר בנסיונותיו ללכוד את היהודים ברשת השמד. הוא החל להופיע לאספות בככר השוק, בהן ישב על הבמה ליד הכומר, האזין לנאומיו, ואף השמיע מפעם לפעם נאומים משלו. בנאומיו עלה הפריץ על הכומר בהסתותיו, בהפגינו את מיטב ידיעתו התיאולוגית. הוא אף השמיע איומים ברורים שאם ישארו היהודים בעיקשותם עליהם לצפות לנגישות ורדיפות. מועקה רבצה על לבו של כל יהודי בכפר, ואין מושיע.
באחד מימי הקיץ, לפני עונת הקציר, כינסו שוב הכומר והפריץ הצעיר את תושבי הכפר לשם שמיעת נאומיהם הקוראים את היהודים להתנצר. הפריץ הצעיר הופיע אז ב"הוכחות" חדשות לצדקת דרישתו.
"האם יש כאן מי שמסוגל להשיב להוכחותי המשכנעות?!"
דממה מוות שררה לרגע קט. וכי מי זה המסוגל לענות לפריץ הצעיר ולכומר?!
אלא שלפתע יצא אחד מקצה השורות הצבור והכריז: "אנכי אענה!", בצעדו תוך כדי כך בצעדים בוטחים אל הבמה.
הצבור המופתע הביט לעברו, ולשמחת הכל לא היה זה אלא ר' וולף הסנדלר.
– לאחר שר' וולף נדד משך תקופה ארוכה על פני ערים ועיירות מבלי שאיש יכיר בטיבו – החליט לחזור לכפר עם אשתו. הוא ידע היטב שהיהודים יזדקקו לו שוב, כיון שהבין שבהיעדרו יחזור הכומר שוב לעבודת ההסתה. עתה היה במקום, מוכן לויכוח ממושך עם הכומר ועם עוזרו, הפריץ הצעיר.
שוב הראה ר' וולף את כחו, ובפולנית שוטפת סתר את כל דברי הכומר והפריץ, שנשארו ללא מענה. על כרחם נאלצו הללו להודות שנוצחו. שמחתם של יהודי המקום היתה מלאה, והרגשת בטחון אפפה אותם שוב. ר' וולף ואשתו שוב לא עזבו את המקום, ר' וולף הניח, כנראה, שנוכחותו כאן חיונית.
ברם, השמחה לא ארכה. היה זה ערב של שילהי־קייץ, ר' וולף ישב בבית המדרש ולמד. לפתע הופיעו שלשה שוטרים מזוינים ולקחוהו מספרו אל בית הסוהר. קמה סערת רוחות. אשת ר' וולף התחננה בבכי מר לשחרר את בעלה, אך נענתה כי פקודת המאסר נתקבלה מדרג גבוה, וכי הפקודה היא להביאו אל הבישוף המחוזי בלוקטש.
ניכר היה בעליל ידו של מי היתה בדבר. הכומר והפריץ הצעיר שראו עצמם נפגעים מיכלתו של ר' וולף ונצחם בויכוחים – החליטו להתנקם בו, וכך להפטר ממנו. הם התלוננו בפני הבישוף, והלה חיפש עילה למאסר.
חדש ימים נמצא ר' וולף במאסר בלוקאטש. פעמיים בשבוע אולץ לבוא אל הבישוף ולהתווכח אתו בעניני אמונות ודעות. הבישוף התאמץ בכל כחו לנצח את ר' וולף, אך הדבר לא עלה בידו. ר' וולף הרס לגמרי את כל טענותיו והוכחותיו. בסופו של דבר, כאשר נוכח לדעת שאינו מסוגל להתמודד עם ר' וולף העביר את הטיפול בו למועצה הכנסייתית הגבוהה שהיתה אז בקיוב ותחת משמר מזוין הובל לקיוב.
בקיוב קיבלוהו תחלה בסבר פנים יפות. איפשרו לו להתאכסן בבית פרטי בתנאי חרות. פעם בשבועיים היה עליו לנהל ויכוח גלוי עם אחד מרועי הכנסיה. כך נמשך הדבר חמשה חודשים, ובכל הויכוחים יצא ר' וולף וידו על העליונה.
הכמרים נפגעו מאד מן התוצאות וחיפשו עצות להיחלץ מן המצב. השתמשו, איפוא, בדרך הסלולה לפניהם והעלילו על ר' וולף כאילו חירף וגידף את הנוצרי ואת הכנסיה.
ר' וולף הובא למשפט כנסייתי, שבויים מראש על כל פרטיו. עדים העידו על "נכונות" התלונה על ר' וולף ושאכן חירף וגידף את הנצרות התובע דרש לתת לנאשם האומלל את העונש המקסימלי. שהוא – להישרף חיים. בית המשפט קיבל את התביעה ופסק הדין בוצע כעבור כמה ימים במרכז העיר קיוב. בזדון לבם של הכמרים אילצו את הרב ואת ראשי הקהלה היהודית בקיוב להיות נוכחים בביצוע גזר הדין.
הטרגדיה, שזיעזעה את יהודי קיוב ושאר הקהלות, היתה גדולה עוד יותר, כיון שזמן קצר לפני המשפט התבשר ר' וולף שאשתו הרתה לו. דבר זה שימח אותו מאד, אך הוא לא זכה לראות את הילד. כאשר מת ר' וולף על קידוש השם היתה האלמנה בחדשי הריונה הראשונים.
הקהלה היהודית בקיוב ביקשה ממנה להשאר בעיר, והביעה נכונות לספק לה כל צרכיה, אך האלמנה דחתה את ההצעה. היא החליטה לחזור לליובאוויטש, שם נולדה ושם חיו אז הוריה. בהזדמנות הראשונה עזבה, אכן, את קיוב וחזרה לליובאוויטש. אביה. החייט העני הזקן, נאלץ לחיות על תמיכת סעד, כך שבבית הוריה לא היתה יכולה למצוא מנוחה ונחלה. ראשי הקהלה של ליובאוויטש, שידעו כבר על גדלותו ומותו על קידוש השם של' ר' וולף וידעו גם על מצבה המיוחד, הביעו נכונותם לסייע לה כל צרכה, אך היא דחתה את הצעתם. היא הסבירה שלמדה מבעלה הקדוש עד כמה חשוב ליהנות מיגיע כפים ולא להזדקק למתנת בשר ודם. משם כך רצונה להתפרנס מעמל כפיה, חרף מצבה. היא התקבלה, איפוא, כעוזרת בית במשפחה מכובדת בליובאוויטש. שם גם כרעה ללדת.
הרך הנולד היה בן ונקרא בישראל על שם אביו ר' וולף. ברית המילה הוחגה ברוב פאר, כשכל ליובאוויטש משתתפת בשמחת המצוה.
שלש שנים גידלה האלמנה את בנה כשהיא מתפרנסת מיגיע כפיה מבלי שתרצה לקבל תמיכה כלשהי ממישהו עבורה או עבור בנה. כעבור זמן זה חלתה קשה, אם בהשפעת עמלה המפרך ותנאי חייה או מסיבה אחרת, וממטת חלייה לא קמה עוד. וולף בן השלש התייתם גם מאמו.
עתה היה על הקהלה למצוא מי שיקבל על עצמו את הטיפול ביתום. בלי קושי נמצא מיד איש שיכניס לביתו את הילד. היה זה הזוג צבי אריה ולאה בריינא, שירשו. כזכור, מן הצדיק הנסתר ר' בנימין את ביתו וגינתו בהבטיחם שיגדלו יתומים בביתם ויחזיקו ביתם פתוח לאורחים. למקרה של וולף היה בעיניהם חשיבות יתרה, שכן היה הוא בנו של ר' וולף שהתרועע כל־כך עם ר' בנימין.
לצבי אריה ובריינא שרה היו אז כבר ילדים משלהם, בן ובת. שנקראו, כפי צוואת ר' בנימין, על שמו ועל־שם אשתו: בנימין ושרה.
בנימין ושרה היו ילדים מוצלחים. בנימין הצטיין בלמודיו ושרה – בטוב לבה ובחנה. למרות גילה הרך סייעה שרה רבות לאמה בטיפוליה ביתומים וביתומות שגודלו בביתם. גם כאשר הובא וולף הקטן לבית – היתה שרה הקטנה משחקת אתו ומתייחסת אליו כאל אח.
לא עבר זמן רב והתברר שוולף הצעיר חונן בכשרונות מזהירים. הוא התמסר ללמודיו בשקידה הצליח בהם. היה זה טבעי ביותר ששני הילדים, וולף ובנימין, יתידדו ויהיו לחברים ללימודים. כך נוצרה ונקשרה מחדש ידידות בין בנימין החדש לבין וולף החדש.