ספר הזכרונות פרק מב
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
שלום בית
בווילנא נודעו לר' זכריה ירוחם, העילוי הנמירובי, פרטים נוספים על חברו לנידודים, ר' נחום טוביה הנסתר. בין השאר נודע לו כי מוצאו מפולוצק. ואכן שני הנודדים עשר דרכם מווילנא לפולוצק.
מנהגו של ר' נחום טוביה היה לאכול בימי החול לחם ומים בלבד. בשבת וביום־טוב היה סועד סעודותיו בחלה בלבד, שעליה אף היה מקדש. בחג הפסח היה אוכל, נוסף למצה, גם מרור וחרוסת, ושותה ד' כוסות. בימי נידודיו היה נוהג לצום כל היום, ובערב היה נכנס לבית יהודי ומבקש פרוסת לחם, שבה היה סועד לבו בבית המדרש לאחר תפילת ערבית כשהוא מקנח במים. ביום שישי היה מבקש ממישהו חלות לקיום סעודות השבת.
בעיר מגוריו, פולוצק, עמד ר' נחום טוביה בראש קבוצה קטנה של למדנים שעסקו בתורת הקבלה. אלה הרבו בסיגופים ובתעניות, ומרבית זמנם נהגו להתבודד. העילוי מנמירוב חשק להצטרף לחבורה זו. אך לא נתקבל אליה שכן אחת מתקנות הקבוצה היתה כי אין מתקבלים בה רווקים. מאוחר יותר נעשה ר' זכריה ירוחם לחתנו של אחד מנכבדי פולוצק, ואז התקבל לחבורת המקובלים.
בשנת תכ"ג נולד לר' זכריה ירוחם בנו הבכור, שנקרא שמו בישראל: גבריאל. כעבור שנתיים נולד לו בן שני, יחזקאל. בשנת ת"מ, כשהיה גבריאל בן שבע עשרה שנה שידכו אביו עם בתו של הגאון ר' תנחום שמואל, רבה של דוברומיסל. כעבור שלוש שנים השיא את בנו השני. לגבריאל נולדו שני ילדים, בת תחלה ובן. כאשר בן זה הגיע למצוות הופיע ר' זכריה ירוחם לדוברומיסל לשמחת הבר־מצוה. העיר חילקה לגאון את הכבוד הראוי לו, ולאחר שהות קצרה בדוברומיסל חזר לביתו. מאוחר יותר חלה הנכד, בר המצוה, ומת.
ר' גבריאל, חתנו של הרב, רכש מיד עם בואו את חיבת תושבי דוברומיסל, בגלל למדנותו, עליזותו ופקחותו. בגלל חולשתו של הרב העדיפו התושבים לפנות בכל עניין אל חתנו. במיוחד הצטיין ר' גבריאל בהשכנת שלום בסכסוכים משפחתיים. כתוצאה מכך פחת מספר הגירושין בדוברומיסל והתרבה מספר הנישואין. מאז בואו של ר' גבריאל לדוברומיסל החלה, איפוא, הקהילה לגדול ולהתפתח.
ר' תנחום שמואל עצמו היה יליד דוברומיסל. הוא נולד בשנת ש"ס. אביו ר' מלכיאל צבי היה אף הוא רבה של דוברומיסל, מרא דאתרא. ר' תנחום שמואל היה בן שלושים שנה כאשר אביו נפטר והוא מילא את מקומו בכהונת הרבנות. ר' תנחום שמואל הצטיין לא רק בגאונותו, כי אם גם בעניוותו ובמדותיו הטובות, מעולם לא יצא מד' אמות של תורה. כל היום, מלבד בשבת קודש, היה שרוי בתענית, וכשאכל היה מזונו תפוחי אדמה בלבד, ולא לחם, מחשש לתולעים.
מאותה תקופה בדוברומיסל ידועים גם שני אנשים בעלי טיפוסים מעניינים: ר' פייבל "הרקדן", וחנא טוביה "הנשקן". ר' פייבל זכה לכינויו משום שבכל עת כאשר הגיע בתפלה ל"אין כאלוקינו" היה רוקד מרוב שמחה והתלהבות. ר' חנא טוביה נהג לנשק כל זוג תפילין וכל ציצית שראה בבית המדרש. שניהם היו תלמידים של הצדיק ובעל המופתים ר' חיים יצחק.
ר' חיים יצחק זה היה בגיל תשעים כאשר ר' תנחום שמואל נעשה לבר־מצוה, ואביו הביאו לקבל את ברכתו של הזקן, שבירכו ואמר עליו כי יש לו "נשמה גבוהה". לפני פטירתו אמר ר' חיים יצחק על ר' תנחום שמואל כי יש לו גילוי אליהו. ר' תנחום שמואל היה חתנו של ר' ירמיהו סופר הסת"ם.
שלושים שנה חי ר' תנחום שמואל עם רעייתו ולא ילדה לו בנים. כשנפטרה נשא אשה בזיווג שני, וגם היא נפטרה בלי ילדים, כעבור עשרים שגה לנישואיהם. רק בזיווגו השלישי, שלוש שנים לאחר הנישואין, נולדה לו בת, זו שהיתה אחר כך אשתו של ר' גבריאל.
דוברומיסל היתה ידועה בדרך כלל כעיירה שליוה, שמועטים בה הסכסוכים. ברם, בתחום חיי המשפחה היו בה הרבה בקיעים. רבו מאוד הסכסוכים בין בעלים ונשיהם, בגלל חשדנות הדדית מופרזת. הרבה סיפורי רכילות התהלכו בעיירה, ואלה גרמו לגירושין רבים.
ר' תנחום שמואל ראה במקרים הרבים של הפרת שלום בית – קללה גדולה, וניסה לשנות את המצב. כאשר היה בא אליו זוג עם תלונות הדדיות, היה משתדל להוכיח את שני בני הזוג בחיבה ובדרכי נועם, ולשכנעם כי אין בסים לחשדותיהם. תכופות היה בוכה יחד עם בני הזוג עצמם על צערם, הוא ניסה להשפיע עליהם שלא להתגרש, בהתבססו על מאמרי חז"ל שונים, כגון זה שהגמרא (סנהדרין דף ק"ב) אומרת: "כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". ברם, כל זה כמעט ולא הועיל, רק לעתים נדירות הצליח לשכנע זוג להימנע מלהתגרש.
גירושין אלה גרמו הרס רב לחיים היהודיים בדוברומיסל, כאשר המגרש היה "ישראל" היה קורה פעמים שהזוג התפייס ונישא שוב מחדש, אך במקרה שהמגרשים היו כהנים, היה נמנע מהם מלהינשא שוב, והרי הכהנים מפורסמים לקפדנים.
משום כך גזר ר' תנחום שמואל פעמים רבות תענית, ועורר את הצבור לתשובה, כדי לרסן את מגיפת הגירושין בדוברומיסל. פעמים רבות יצא עם כל הקהלה לבית העלמין, שם אמרו תפלות שונות ותקעו בשופר, אך מספר הגיטין לא פחת.
המצב השתנה כאשר ר' גבריאל, חתנו של הרב, הגיע לדוברומיסל. ר' תנחום שמואל שלח את כל הסכסוכים המשפחתיים שהובאו לפניו אל חתנו. זה פעל בענין לפי גישה משלו. בהיותו מתון בטבעו, הרי, מיד עם הגיע אליו מקרה של שלום־בית מופר, הקדיש, ראשית דבר, מספר ימים לבירור הגורמים לכך שאין הבעל והאשה יכולים לחיות בשלום. כיון שידע שככל שסכסוך בין בעל ואשה מתפרסם יותר כך הוא הולך ומחריף – פעל את פעולותיו בחשאיות מוחלטת, כך שאדם צדדי לא ידע דבר על כך. תוך כדי החקירה והדרישה, אשר התמשכה לעתים למספר שבועות, התברר תכופות כי הגורמים הראשונים היו חשדות שווא שנוצרו או שהתחזקו ע"י רכילויות של מחרחרי ריב. לפתע נוכחו בני הזוג לדעת כי הלכו שולל אחרי דברי הבל. עתה היתה מלאכתו של חתן הרב קלה יותר, והזוג חזר לביתו מפוייס כשהשלום שוכן באהלו.
כך פחת מאד מספר הגיטין בדוברומיסל ושלום הבית בעיר הושב על כנו.
בכלל התאמץ ר' גבריאל להעלות את מצבם הרוחני של יהודי דוברומיסל. הוא לימדם להימנע מרכילות ולשפר את היחסים לא רק בין איש לאשתו, כי אם גם בין איש לרעהו ולשכנו. הוא ידע היטב מן הנסיון המר כי הרכילות ששכנים מפיצים איש על רעהו היא הרעל המשחית חיי הקהלה ומביאה לצרות רבות.
לאחר שר' גבריאל היה לחתן רבה של דוברומיסל החל גם להתבונן ביתר תשומת לב לחיי היום יום של יהודי המקום ולצרכיהם. למרות היותם נחשלים מן הבחינה הרוחנית הרי מבחינה גשמית היו במצב טוב. לכל משפחה היתה גינה עצמאית שסיפקה לה תוצרת חקלאית במשך כל השבה. היו לה גם – פרה, עז ועופות, משק חקלאי זעיר, היו אף כאלה שהצליחו לחכור חלקות אדמה גדולות יותר שבהן זרעו דגן, תפוחי אדמה וכיוצא בזה. כן היו ביניהם בעלי מלאכה ואף סוחרים.
אחת הסיבות להיעדר שלום בית בשעתו היתה העובדה שיהודי דוברומיסל השתדכו רק בינם לבין עצמם. שידוכים עם משפחות מליוזנא יבבינוביטש, העיירות הסמוכות, היוו מקרים נדרים ביותר. לפיכך החל ר' גבריאל לשכנע יהודים בדוברומיסל, שהיו להם בנות שהגיעו לפרקן, לקחת בחורי ישיבה מן החוץ לחתנים. בדרך זו נוספו לדוברומיסל אברכים למדנים שהשפיעו מרוחם על המקום.
ר' גבריאל הציב לעצמו שתי משימות: מצד אחד השתדל ש"בעלי הבתים" בעיירה, הסוחרים ובעלי המלאכה, ישתתפו בשיעורי התורה השונים שייסד, מאידך השפיע על האברכים הלמדנים שירדו אל העם ו"יצאו לרחוב", הוא לימדם גם להעריך את הנהנים מיגיע בפיהם בציינו את מאמר חז"ל: "טוב תורה עם דרך ארץ".
גם ישיבה הקים ר' גבריאל בדוברומיסל, אך היא לא התקיימה זמן רב. מאידך הלכה וגדלה שאיפתם של יהודי דוברומיסל לזכות בבחורי ישיבה כחתנים. תוך שתים־עשרה שנה קיבלה דוברומיסל פנים אחרות, הודות להשפעתו של ר' גבריאל.
השפעה מיוחדת השיג ר' גבריאל על הצבור באמצעות דרשותיו, בהן הרבה לדבר על הברכה שבשלום בית ועל ענינים יומ־יומיים אחרים הדרושים תיקון.
בין הלמדנים החדשים שהגיעו לדוברומיסל כחתנים היה אחד בשם יוסף. חותנו, חיים יצחק, היה אישיות מעניינת בזכות עצמה. קראו לו "ר' חיים יצחק הבדחן" וכן "ר' חיים יצחק של הפריץ". התואר השני ניתן לו בגלל היותו בן־בית אצל ה"פריץ" מטפקה, הנמצאת במרחק שלוש ויורסט מדוברומיסל. אציל זה לא עשה קטנה וגדולה בלי ר' חיים יצחק.
בתואר "הבדחן" זכה ר' חיים יצחק משום שקיבל עליו את המצוה לשמח חתן וכלה, עשירים או עניים, בלי תשלום כלשהו. את המצוה הזאת, של שמחת חתן וכלה, ירש מסבו, צדיק גדול שהיה נוהג להתבודד ולעסוק בתורה בלי להחליף מלה אחת עם אדם, וכשהיה זקוק למשהו השתמש בתנועות ידיו. הוא הרבה תמיד בתעניות וסיגופים, אך מאידך היה בעל חוש נגינה נדיר ובעל קול ערב ביותר. תפלותיו היו מלוות במנגינות נעימות עריבות לאוזן, ואנשים שהזדמנו אז למחיצתו לא יכלו ממש להיפרד מן המקום. יהודי זה קיבל על עצמו לבוא לחגיגות נישואין ולשמח את החתן ואת הכלה. הוא היה מרקד ומזמר לפניהם כשעיניו מכוסות במטפחת קשורה כדי שלא ייאלץ להסתכל בנשים. במנהג זה החזיק עד זקנה מופלגת, כשהעבירו לנכדו, ר' חיים יצחק.
יוסף, חתנו של ר' חיים יצחק, היה יליד מינסק. אביו היה בונה תנורים במקצועו, אם כי היה למדן גדול וירא שמים. יוסף ירש מאביו הן את למדנותו ויראתו והן את מקצועו של עשיית תנורים.
אלא שלא היה עושה תנורים פשוט, שכן לתוצרתו יצאו מוניטין. תנוריו של ר' יוסף החזיקו חומם יותר מתנורים רגילים, ונוסף לכך היו מבחוץ חלקים כזכוכית. מעולם לא נתגלה סדק בין הלבנים, במיוחד היה ביקוש לתנורים אלה לצורך אפיית מצות. אף ר' גבריאל, שהתפעל מתנורי ר' יוסף, הניע את אנשי דוברומיסל להקים תנור צבורי לאפיית מצות עבור תושבי העיירה.
הביקוש לתנוריו של ר' יוסף, שטיבם התפרסם יותר ויותר, היה גדול מאוד, והוא השתדל להיענות לכל יהודי שפנה אליו בענין זה, אך בלי כל תשלום. גם "פריצים" ביקשו ממנו לבנות עבורם תנורים, אך ר' יוסף השיב את פניהם ריקם. הוא היה יכול להתעשר מתנוריו, אך ר' יוסף העדיף לשבת וללמוד תורה ולהקדיש רק זמן מסויים ביום לעשיית תנורים, ואף זאת בחנם. כדי לספק את כל צרכי הקהלה לימד ר' יוסף כמה אברכים למדנים את המקצוע, אך בתנאי החיים של דוברומיסל היוו התנורים מיצרך חיוני ומבוקש ור' יוסף ואברכיו נאלצו לעבוד קשה לשם כך.
בינתיים התפרסם שמו של ר' גבריאל כדרשן מוצלח גם מחוץ לדוברומיסל, ומכל העיירות שמסביב באו שלוחים להזמינו לדרוש בהן. גם ללמדנותו המופלגת יצאו מוניטין, והיו שאמרו שאינו נופל בלמדנותו מאביו הגאון ר' זכריה ירוחם, שאתו עמד בקשר מכתבים תורני מתמיד.
אחיו ר' יחזקאל נשאר בפולוצק, שם נולד לו בן שנתיים אחרי נישואיו, ששמו נקרא בישראל – זבולון מרדכי. הילד היה חלש בגופו אך איתן ברוחו, ובהיותו בן חמש מת עליו אביו ר' יחזקאל, והוא נלקח לבית סבו ר' זכריה ירוחם.
במשך הזמן התפרסם ר' זכריה ירוחם גם כגדול בתורת הקבלה, שכן נוסף על כך שלמד שש־עשרה שנים אצל ר' נחום טוביה הנסתר, למד עוד עשר שנים את תורת הקבלה אצל ר' זונדל יוסף, מי שמילא את מקומו של ר' נחום טוביה בראשות חבורת מקובלי פולוצק.
זבולון מרדכי היתום למד תורה בשקידה ובהתמדה גדולה, למרות חולשתו הגופנית. נוסף על מלמדיו לימד אותו סבו בכבודו ובעצמו, ולא רק תורה כי אם גם מדות טובות ויראת שמים. בגיל שתים עשרה כבר היה למדן מובהק. זבולון מרדבי נהג בעבודת ה' בדרך עצמאית של פרישות מן הבריות.
בשנת תנ"ז הגיע אל ר' זכריה ירוחם שליח ממינסק, שלוה על־ידי רבי משה ברבי מרדכי מפויזן, שהיה רבה של מינסק, בבקשה שיבוא לקבל עליו את ראשות הישיבה שם. ר' זכריה ירוחם שלח אז את זבולון מרדכי נכדו לדוברומיסל לבית בנו ר' גבריאל, דודו של הילד.
רוח עצבות היתה נסוכה תמיד על פניו של זבולון מרדכי. תכונה זו ירש מאביו, והתייתמותו המוקדמת חיזקה את הדבר, אפילו קירובו המתמיד וחיבתו של הדוד ר' גבריאל לא עודדו אותו. דכאונו הלך וגדל, עד שנמנע בכלל לבוא לבית הדוד כי אם ישב ולמד בפינה מיוחדת בבית המדרש בבדידות מוחלטת, כשהוא אוכל רק לחם ומים שנשלחו לו מבית דודו, בסרבו לקחת לפיו כל מזון אחר. מלבד זאת עסק בסיגופים שונים. כל נסיונות דודו לשכנעו לנהוג אחרת עלו בתוהו.
באותה תקופה נפטר ר' תנחום שמואל, רבה של דוברומיסל, בגיל תשעים ושבע שנים, וחתנו ר' גבריאל מילא את מקומו. לפי בקשת ועצת ר' זכריה ירוחם לקח ר' גבריאל את זבולון מרדכי בן־אחיו לחתן לבתו. בן ארבע עשרה שנה היה בעת נשואיו, אך את דרכו המיוחדת לא שינה גם לאחר מכן.