ספר הזכרונות פרק נג
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
ישיבה מיוחדת במינה
נוסף על העובדה שהחסידות מבטאת דרך חדשה בעבודת ה' – התברר לברוך כי תורת החסידות מעניקה לאדם כוח לשלוט על עצמו. לא אחת נוכח ברוך בויכוחים שהתקיימו בין שני הגיסים, ר' יצחק שאול ור' משה לייב. שניהם נכנסו לריתחה, אך ר' משה לייב הגיע מהר לכלל כעס, ואילו ר' יצחק שאול, למרות היותו רתחן בטבעו, הרי מיד עם הגיעו לנקודה שבה היה עלול לגלוש לכעס – השתלט על עצמו וחזר להיות רגוע ושליו.
"אבי אמר לי בשם הבעל־שם־טוב" – הסביר ר' יצחק שאול כשנשאל לסוד הצלחתו בריסון הכעס – "כי הכעס, גם כשהוא מתעורר מסיבה של יראת שמים, הוא תועבה, ולכן לימדני אבי כי ברגע שאני עומד לבוא לידי כעס עלי, פשוט, לבלום את עצמי, לשים רסן לפי ולא להשמיע מלה".
ברוך התרשם מאד וחש כי לפניו עומד אדם מסוג בלתי מצוי.
דווקא משום כך החליט ברוך לחקור עוד יותר את מהותם של שני הגיסים, שצעדו בשתי דרכים, שונות ומנוגדות, שהחלו אז לחצות את המחנה היהודי. על ר' יצחק שאול ידע ברוך כמעט הכל, אך מי הוא ר' משה לייב?
כפי שהצליח ברוך לברר היה ר' משה לייב יחסן גדול. הוא היה יליד לופלוב, פרבר העיר מוהילוב שעל נהר דנייפר. הוא היה דור עשירי למשפחה מיוחדת שמוצאה היה מקסטיליה שבספרד, משם, נדדה לטוסקני ואחר כך מעיר לעיר עד שהגיעה למוהילוב.
שמו של הסבא מקסטיליה, שמלפני עשרה דורות, היה ר' יצחק. הוא היה תלמידו של הגאונים המפורסמים באותו זמן, ואף אמרו עליו כי היה תלמידו של הגאון והצדיק רבי שם טוב. לפי מסורת המשפחה היה ר' יצחק למדן גדול, ובשעה שאביו היה סוחר ועשיר גדול, התמסר בנו ר' יצחק, בעיקר, ללימוד התורה, אם כי גם סייע לאביו במסחריו.
ר' יצחק הגיע למוהילוב יחד עם בנו ר' נתן ונכדו ר' נחמן. אלה החלו מיד לסחור עם האצילים המקומיים וסחרם התפשט על פני כל הסביבה. אחרי הגיעם למוהילוב מתה אשתו של ר' נחמן, מבלי שהשאירה לו ילדים. הוא נשא בזיווג שני בתו של בעל־בית מינסקאי, אך עברה תקופה וגם היא לא נפקדה בילדים. לפי עצת סבו נדר נדר שאם יתברך בפרי בטן יקדישהו לגמרי לתורה. כעבור שנים ילדה לו אשתו בן ונקרא שמו בישראל חיים יהושע. האב קיים נדרו, ור' חיים יהושע התמסר כליל לתורה ולעבודה. בנו של זה, ר' משה, הרחיק לכת והתנזר לגמרי מעניני העולם הזה. רק שנה אחת היה נשוי ובמשך הזמן הזה ילדה לו אשתו בן. כך המשיכה המשפחה את קיומה.
נכדו של ר' משה, ר' נתן נטע, מי שהיה סבו של ר' משה לייב, היה המגיד של לופלוב, והתפרסם כמוכיח מעולה בשער. תפקיד זה קיבל על עצמו לאחר שזקנו, ר' משה, התגלה לו בחלום וציוה עליו לעסוק בכך. בנו של המגיד היה ר' יוסף עקיבא, אביו של ר' משה לייב. כבר בגיל שלוש עשרה שנה היה בקי בש"ס ונקרא בפי כל בשם העילוי מלופלוב. בגיל שמונה עשרה שנה השיאו לו את בתו של אחד מנכבדי מוהילוב.
עשרים שנה ישב ר' יוסף עקיבא סמוך לשולחן חותנו ולמד תורה בשקידה גדולה. צער גדול העיב על חיי הזוג שכן לא נולדו להם ילדים. כאשר נפטרה אשתו של ר' יוסף עקיבא שיכנעו חותנו לשאת לאשה את אחותה הצעירה, אך גם ממנה לא נולדו לו ילדים, וכעבור שש שנים נפטרה אף היא.
ר' יוסף עקיבא לא רצה להישאר במוהילוב, והנה הגיע אליו שליח מיוחד מסמילוביץ להזמינו כתלמיד עשירי לישיבה מיוחדת במינה שהוקמה אז שם.
השליח היה הגאון ר' מנחם שלמה, ושלח אותו הגביר הגדול מסמילוביץ, ר' לייבלע, אשר הוא שהחזיק מכספו את הישיבה, שבראשה עמד חתנו. שמו הטוב של ר' יוסף עקיבא הגיע אליהם והיו מעוניינים לקבלו לישיבתם.
ר' לייבלע היה יליד פראג שהשתקע בסמילוביץ לפני עשרות שנים. מיד עם בואו לסמילוביץ בנה מכספו בית־מדרש שבו החזיק עשרה תלמידי חכמים שישבו ועסקו תמיד בתורה. לר' לייבלע נולדו בנים ובנות, וכשהגיעה בתו הבכירה לפרקה שלח אחד מ"עשרה הבטלנים" שלו לווילנא לבחור שם חתן עבורה. זה בחר בר' משה לייב, מי שהתפרסם בתואר העילוי מטרוקי, כיון שמוצאו היה מעיירה בשם זה, לא הרחק מווילנא.
עשרים שנה היה ר' משה לייב סמוך לשולחן חותנו. לאחר מכן עלה בדעתו של חותנו לייסד ישיבה של למדנים מובחרים ולהעמיד בראשה את חתנו העילוי. לשם כך בחר בר' מנחם שלמה ומינהו להיות שלוחו לתור על פני הערים ולחפש בהן למדנים מובהקים לישיבה זו. ואכן, ר' מנחם שלמה היה מוסמך לחוות דעה על למדנות.
בעצם לא היה ר' יוסף עקיבא נלהב לקבלת ההצעה לנסוע לסמילוביץ, הן משום שאהב בדידות, והן משום שלא האמין כל־כך בלמדנותו של חתן ר' לייבלע. דברי התורה שהשליח, ר' מנחם שלמה, מסר בשמו, לא השאירו עליו רושם רב. אך ר' יוסף עקיבא היה מדוכא ממות אשתו השניה ומן העובדה שלא היו לו ילדים, ומשום כך החליט בסופו של דבר לנסוע לסמילוביץ.
סדר התקבלות עשרת התלמידים לישיבה החדשה בסמילוביץ היה כזה: כל אחד מהם היה צריך להכין פלפול, ולהשמיע אותו אחרי הודעה מוקדמת של שלושה ימים על הסוגיא שעליה נסב הפלפול, זאת כדי שהשומעים יתכוננו היטב וילמדו את הסוגיא בעמקות במשך ימים אלה. הפלפול הושמע בבית המדרש לפני כל הלמדנים שבעיר, שנשאו ונתנו עם מגיד השיעור. לאחר כל פלפול של כל אחד מן העשרה השמיע ר' משה לייב, ראש הישיבה החדשה, את חידושיו באותה סוגיא, בהתייחסו לפלפול שהושמע ולהערות השומעים. הסוגיא שעליה השמיע ר' יוסף עקיבא את פלפולו היתה בענין טבול יום ומחוסר כפורים, שבפרק כל הזבחים (זבחים דף י"ז). לאחר שכל עשרת התלמידים השמיעו את פלפוליהם בסוגיות שונות בש"ס, עמד ר' משה לייב ובגאונות עצומה קישר את כל עשרת הפלפולים, לאחר שסתר את תוכנם ובנה אותם מחדש. ר' יוסף עקיבא נוכח לדעת כי ר' משה לייב הוא אכן למדן עצום.
שלוש שנים למד ר' יוסף עקיבא בישיבה זו. כך היה סדר הלימודים בישיבה: איש מבין התלמידים לא דיבר מעולם דברי חול. התלמידים קמו בחצות הלילה, ערכו יחד תיקון חצות, ולאחר מכן עסקו בתורה ללא הפסק, מלבד הפסקה של שעה אחת לתפלת שחרית, עד לזמן מנחה גדולה, שאז התפללו תפלת מנחה. לאחר מכן סעדו ארוחה קלה ונחו משך שעה אחת. לאחר מכן חזרו שוב ללימודיהם עד תפלת ערבית, שלאחריה סעדו ארוחה שניה ושכבו לישון לארבע שעות עד שקמו שוב לתיקון חצות.
ברם, גם בישיבה זו, בה היה שקוע בתורה בעבודה, לא מצא ר' יוסף עקיבא מזור לנפשו הכואבת. הוא החליט, איפוא, לעזוב את סמילוביץ.
אלא שלמרות החלטתו זו לא מצא עדיין כיוון להפנות אליו מבטו. אחת ידע: עליו לעזוב את המקום. לילה אחד ראה בחלום את אביו, שהוכיחו קשות על כך שמדת הבטחון אצלו פגומה, וציווה עליו שיסע לעיירה ששמה קרושטה, שבה ימצא סוף־סוף מנוחה. עם זאת הטיל עליו לתקן את החטא שלו, עוד לפני עזבו את סמילוביץ, על־ידי כך שיצום ארבעים תעניות, נוסף לתעניות של ימי שני וחמישי. כיוון שהיו אז בעיצומם של ימי ספירת העומר – נמשך הדבר עד סוף חודש תמוז, שאז הושלם מספר תעניותיו.
באמצע חודש אב עזב את סמילוביץ ונסע מעיירה לעיירה ומכפר לכפר עד שהגיע לקרושטה, לשם בא ימים מספר לפני ימי הסליחות. עוד בטרם נכנס לקרושטה התעכב בכפר קטן, מספר וירוסט לפני העיירה, שם התאכסן בביתו של יהודי מבני הכפר. בהיותו באכסניה זו שמע כי למחר הוכרזה בקרושטה תענית צבור לכל יהודי המקום והסביבה כולה, וכי הוטלה חובה על כל היהודים להתאסף בבית־המדרש של העיירה לשמוע את דברי התוכחה של הרב כהכנה לסליחות.
למחרת הצטרף ר' יוסף עקיבא למארחיו הכפריים בדרכם לקרושטה. הם הספיקו להגיע לבית המדרש בזמן המתאים כדי לשמוע את דרשת הרב ולהתפלל מנחה וערבית בצבור. גדולה היתה הפתעתו של ר' יוסף עקיבא כאשר מיד לאחר תפלת ערבית ניגש אליו הרב והושיט לו ידו לברכת "שלום עליכם" לבבית, ואחריו עשו כך הגבאים ושאר המתפללים. לאחר מכן ראה שהצבור אינו מתפזר לביתו, לאחר התענית, כי אם השמש מוציא "ספר זכרונות" ומכין קלפי להטלת גורל.
התברר כי הגורל נועד לקבוע אצל מי יאכל האורח, כלומר, ר' יוסף עקיבא, את ארוחת הערב ואצל מי הוא יתאכסן כל זמן היותו בקרושטה. כשהביע ר' יוסף עקיבא את פליאתו על כך הוסבר לו כי היה זה מנהג קבוע באותה עיירה. כל בני העיירה שאפו מאד לקיים מצוות הכנסת אורחים, ובניגוד למקומות אחרים בהם הטיל כל אחד את החובה הזאת על אחרים, הרי שם, בקרושטה, נאבקו על הזכות להכנסת האורחים. כדי שאיש לא "יחטוף" מרעהו מצוה זו, נקבעה תקנה כי בכל עת שמזדמן אורח לעיירה יוטל גורל, והזוכה מקבל את האורח לביתו. נוסף לכך סודר שמי שזכה בגורל לא יכנס לגורל הבא, כדי לאפשר ולתת הזדמנות לכל בני העיירה לקיים את המצוה.
עתה זכה בגורל קצב העיירה, ר' שלמה, ושמחתו היתה גדולה מאד. פניו קרנו כמי שמצא אבן טובה. הרב, ושאר בני הקהלה, איחלו לו "מזל טוב", כמי שזכה בהון עתק. הדבר עשה רושם רב על ר' יוסף עקיבא, אך הוא מצדו נאלץ להודיע בצער כי כל הטירחה היתה מיותרת, שכן אין הוא דורש דבר מאיש, וכי אין הוא רוצה שמישהו יטרח בשבילו.
הדבר איכזב את הקצב ואת כל העדה. הרב החל להתווכח אתו ולהוכיח לו כי אין הדבר כרוך כלל בשום טירחה, כי אם במצוה גדולה, וכי, לאמתו של דבר, כשם שמצוה על כל יהודי להכניס אורחים – כך מצוה על האורח לאפשר ליהודי לקיים בו מצוה זו, וכך הופכת המצוה להיות משותפת. ר' יוסף עקיבא השתכנע והצטרף אל ר' שלמה בדרכו לביתו.
בביתו של ר' שלמה קיבלוהו בכבוד גדול. הגישו לשולחן כל טוב, אך ר' יוסף עקיבא הודיע שאין הוא אוכל בשר בימי החול, וכי בכלל הוא מסתפק במועט. בני ביתר של ר' שלמה הצטערו מאד מכך, כיוון שכל אחד מהם רצה שהאורח יהנה מהם יותר ככל האפשר.
כל הקהילה היהודית בקרושטה היתה מורכבת משלושים וחמש משפחות, רובם ככולם התפרנסו מתבואת השדות שלהם ומן הירק של גנותיהם, אך היו שם גם בעלי מלאכה שונים: סורקי־צמר, אורגים, חייטים וסנדלרים. מאידך היו כולם יודעי ספר, וחלק ניכר מהם בני תורה של ממש. כולם היו יראי שמים ובעלי מדות טובות. הם הקפידו מאד על תפלה בצבור, ובימים בהם לא הצליחו להגיע לבית־המדרש היו מתאספים בשדה ומתפללים בצבור תחת כפת השמים. היה זה מקום מיוחד מגודר מלכתחלה לשם כך.
משך ארבעה ימים, ובכללם יום השבת, נשאר ר' יוסף עקיבא בביתו של ר' שלמה. בינתיים התברר בעיירה כי אין מדובר כאן באורח פשוט, והוחלט בעיירה להעמיד לרשותו דירה לפי כבודו. הנוהג בקרושטה היה כי האחריות הכללית להכנסת אורחים וסיפוק צרכיהם היא על הקהילה כולה, וכך, למשל, אם הזוכה בגורל לא היה מסוגל, מבחינת האמצעים שלו, לאכסן את האורח, קיבל לשם כך סיוע מקופת הקהל.
שכרה, איפוא, הקהילה דירה עבור ר' יוסף עקיבא אצל אליקום שמואל החזן, ומכספי הקהלה שילמו. לו להחזקת האורח עם כל צרכיו לפי כבודו.
בעשרת ימי תשובה ביקש הרב את ר' יוסף עקיבא לומר שיעור ברבים, וכל בני הקהלה נוכחו בלמדנותו. לאור זה החליטה הקהלה לפתוח ישיבה במקום ולהעמיד בראשה את ר' יוסף עקיבא. כשנודע לרב כי הוא אלמן הציע לו להשתדך עם אחותו, שהיתה אף היא אלמנה. ר' יוסף עקיבא הסכים לכך והנישואין נערכו תוך זמן קצר. כעבור ארבע שנים נולד להם בן, ושמו נקרא בישראל משה לייב, על שם העילוי מטרוקי, שר' יוסף עקיבא למד בישיבה שלו. אותו משה לייב היה זה שנעשה אחר־כך לחתנו של ר' אליעזר ראובן, הנפח בדוברומיסל.
כעבור חמש שנים התמנה ר' יוסף עקיבא לראש ישיבה בבישגקוביץ. ר' יוסף עקיבא היה שתקן בטבעו, והיה אוהב להתבודד.
כשסיים את שיעוריו התכנס לו לפינה בבית המדרש ולמד בלחש. מעולם לא התיישב ליד שולחן על מנת לשוחח עם מישהו, או על מנת להשתתף בשמחה כלשהי, ואפילו לא שמחת מצוה. מעולם לא נראה חיוך על פניו, ואיש לא ראהו צוחק.
כשהגיע משה לייב לגיל המצוות לא נערכה לו שום חגיגה. משה לייב השמיע דרשתו בישיבה, ואמו הביאה לישיבה משקה ומגדנות. ר' יוסף עקיבא לא שם לב לכל זה, את המשקה והמטעמים חילק ר' וולף השמש בין הצבור.
ר' וולף השמש מבישנקוביץ, היה טיפוס מעניין לכשעצמו. היה לו ילד, בשם גרונם אליהו, שהיה חברו של משה לייב. מפי גרונם אליהו נודע למשה לייב כי אביו, ר' וולף, מתחבר עם עוברי אורח חשובים, אשר חלק מהם הם צדיקים נסתרים ומקובלים, וכמה מהם זכו לגילוי אליהו. הדבר עניין מאד את משה לייב.