ספר הזכרונות פרק נ
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
במקום תורה – שם חכמה
גדולה היתה השפעתו של ר' יצחק שאול, חתנו של הנפח, על זבולון בנימין, פושט הנבילות. לא פחות מכך הפיק ר' יצחק שאול תועלת מזבולון בנימין. אביו, ר' ניסן, הביא לידיעתו כי מחובתו להתמסר להעלאת רמתו הרוחנית של זבולון בנימין המגושם. בד בבד עם המשימה שנטל על עצמו למצוא חתן לדינה, בתו של זבולון בנימין, קיבל על עצמו להתעניין במצבו של זבולון בנימין עצמו. לפיכך הורה במכתבו לבנו להתייחס אל פושט הנבלות כאל "מציאה", שכן הוא מסוגל להתעלות לדרגה רוחנית גבוהה יחסית, ולהוכיח בכך שאין יהודי, יהא שפל ככל שיהא, שאינו מסוגל להתעלות ולהתרומם.
כתוצאה מכך החליט ר' יצחק שאול לשמש דוגמא של אהבת המלאכה, ומכאן נבעה החלטתו להיות לנפח. לאחר דין ודברים עם חותנו השפיע עליו להכניסו לנפחיה.
ר' אליעזר ראובן התלבט קשות עד שהשלים עם העובדה שחתנו, שאותו לקח בגלל למדנותו ושאתו חשב להשתעשע ולהתפאר, יהפוך לבעל מלאכה פשוט. במיוחד לא יכל לעכל את הדבר משום שסבר כי יהיה בכך משום פחיתות כבוד לשני חתניו האחרים, ראשי הישיבה. ברם, במהרה נוכח לדעת כי חתנו זה נילוש מעיסה שונה מגיסיו. מעט מאד ידע ר' אליעזר ראובן על הרוח החסידית שהחלה לפעם אצל חתנו, אך לדידו היה די בכך שבסופו של דבר השתכנע כי אדם כר' יצחק שאול לא ירד ממעלתו הרוחנית כשיתחיל לעסוק במלאכה.
תוך כדי כך התברר כי ר' יצחק שאול אף הביא הצלחה לנפחיה. זה עתה למד את המלאכה אצל חותנו וכבר הספיק להמציא דברים שעוררו השתוממות ושימשו מקור להכנסה נוספת. כך למשל, המציא ר' יצחק שאול מיתקן לואי למחרשה, יתד המסוגלת לפורר את האדמה אגב החרישה. הדבר הביא לחסכון עבודה מיותרת אצל האכרים. הללו החלו לבוא בהמוניהם אל הנפחיה של ר' אליעזר ראובן כדי להרכיב על מחרשותיהם את המיתקן של ר' יצחק שאול. הם היו מוכנים לשלם סכומי עתק בתמורתו.
גם מחצרות הפריצים החלו להביא מחרשות כדי להוסיף להן את המיתקן החדש. כן הגיעו משם הזמנות למחרשות חדשות, למרכבות, שכן הפריצים נוכחו לדעת כי חתנו של ר' אליעזר ראובן ואפילו הוא אומן במלאכתו.
"אני עומד ליד הסדן כבר ארבעים שנה ולא הצלחתי לחדש דבר, והנה בא בן־ישיבה ומראה נפלאות!" – היה ר' אליעזר ראובן מתפלא.
תגובתה של החותנת, אשתו של הנפח, היתה: "במקום תורה – שם חכמה".
ר' יצחק שאול תלה הצלחת המצאתו – בתורה. "לא חידשתי דבר משלי" – אמר – "כי אם לקחתי את הרעיון מהמשנה, הדנה בכלים המקבלים טומאה ושאינם מקבלים טומאה, ובה מוזכרת היתד המפוררת את האדמה תוך כדי חרישה. כאשר ראיתי לראשונה את המחרשות המובאות לבית המלאכה על־ידי האכרים כשלא צמודות אליהן היתדות – עלה בדעתי להוסיף להן את היתדות. כך שהמשנה היא המקור להמצאתי".
לדידו של ר' יצחק שאול היתה המלאכה לא רק מקור לפרנסה כשרה, כי אם גם אמצעי להתקרב לפשוטי העם. כוונתו היתה להתרועע עם היהודים הללו ובדרך זו להעלותם לדרגה רוחנית גבוהה יותר – ע"י נטיעת מדות טובות בנפשם ולימוד תורה אתם, עם כל אחד לפי הבנתו. לחיבתו ומסירותו לאנשים הפשוטים לא היה שיעור.
היתה לו לר' יצחק שאול גם חיבה לחי ולצומח, ולכל בריותיו של הקב"ה. חיבה זו ירש מאביו, ר' ניסן, אשר משחר ילדותו החדיר בו את מדת הרחמים לכל ואת ההכרה כי אף את הזבוב והתולעת אסור לצער, וגם לא את העשבים והעלים, שכן גם הם – כך לימד האב – חשים כאב וצער.
לאמתו של דבר לא היה ר' יצחק שאול רחמני בילדותו. כמו ילדים אחרים היה נוהג ליידות אבנים בעופות, להכות עזים ופרות, ולתלוש ענפים מן העצים, ואביו הוכיחו לא אחת על כך.
לאביו היה תרנגול, שהיה חביב עליו במיוחד. היה זה משום שבקריאתו עם שחר היה ר' ניסן מתעורר מיד, נוטל ידיו ומזדרז ללכת לבית הכנסת. משום כך טיפח ר' ניסן את התרנגול, האכילו והשקהו תכופות בעצמו, ומקפיד שמדי ערב בזמן המתאים יוכנס אל מאחורי התנור למשך הלילה. בכך התכוון ר' ניסן לשמור על כך שקולו של התרנגול יהיה רם וחזק. אלא שדווקא יחסו המיוחד של האב אל התרנגול עורר רוגזו של יצחק שאול הקטן. הוא שנא את בעל החיים הזה, ולא יכל לסבול את קולו, זה שהביא קורת רוח לאביו. משום כך חיפש תמיד הזדמנויות לענות את התרנגול, ובכל עת שהאב לא הבחין השליך עליו אבנים ורדף אחריו כדי לעייף אותו.
בבית היתה גם תרנגולת שדגרה על ביצים עד שבקעו מהם אפרוחים. התרנגולת ואפרוחיה התרוצצו בחוץ, ויצחק שאול היה נוהג להפחידם וליידות בהם אבנים להנאתו. קורת רוח מיוחדת היתה לו בשיסוי כלב על חתול, או בתפיסת זבובים והשלכתם לתוך קורי עכביש כשהוא עוקב אחרי התפתלויות הזבוב עד שנבלע על־ידי העכביש.
בזכרונו של ר' יצחק שאול נחרת היטב המאורע שהתרחש פעם בילדותו והטביע רישומו עליו לכל ימי חייו.
היה זה כאשר עסק פעם כדרכו בעינוי ורדיפת בעלי החיים. לפתע הרגיש יד מונחת על כתפיו. כשהסב ראשו ראה לפניו את אביו שתפסו בקלקלתו ופניו זועפות.
ר' ניסן לא הרים מעולם יד על מישהו. גם בתפקידו כמלמד לא נגע מעולם בתלמיד. הרצועה היתה תלויה על הקיר, וכאשר תלמיד נכשל במשהו היה רק רומז לו על הרצועה ומוכיחו בדברי הסברה. שיטה זו הוכיחה את השפעתה, ותלמידיו של ר' ניסן רחשו לו יראת כבוד ודרך ארץ יותר מאשר תלמידים למלמדים שהכו אותם מכות נאמנות.
עתה כאשר ראה ר' ניסן את תעלולי בנו, הכניסו לבית והורה לו להוציא מסכת שבת ולחזור בקול על המשנה (פרק י"ח, משנה ב'): "כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו".
"רואה אתה, בני," – אמר ר' ניסן – "שאפילו בשבת מותר לטלטל חפץ על־מנת למנוע צער מן האפרוחים. דע לך כי צער בעלי חיים הוא מן התורה. הגמרא אומרת, במסכת ברכות (דף מ'): "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו", והדבר נלמד מן הפסוק שבו כתוב: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך" – ורק לאחר מכן – "ואכלת ושבעת". ואילו אתה, בני נוהג באכזריות כזו, המתאימה לרוצח צמא דם. צערן של הבריות אינו נוגע לך".
יצחק שאול המבוהל קיווה שאביו יסתפק, כדרכו, בדברי התוכחה שחדרו עד עומק נפשו, אך טעות היתה בידו. האב המשיך:
"ידוע לך היטב כי אין דרכי להשתמש ברצועה ולהכות מישהו, אך בגלל מעשיך הרעים אני חש עצמי נאלץ להצליף בך ברצועה. לא מרצוני אעשה זאת, וגם לא במטרה להעניש אותך, כי אם כדי שתרגיש בעצמך טעמם של יסורים, שכמותם אתה גורם לזולת".
הוא פקד על יצחק שאול להוריד את הרצועה מן הכותל ולהגישו לו. לאחר מכן הורה לו לשכב על הספסל כשפניו למטה. שוב חזר ר' ניסן והצהיר כי הוא עושה זאת רק כדי שהוא, יצחק שאול, יחוש ויזכור את היסורים שגרם לבעלי החיים.
הצליפות שספג עתה יצחק שאול היו הראשונות בחייו וגם האחרונות, והוא קיבל אותן באהבה. כל צליפה כאבה לו מאד, אך הוא לא השמיע הגה. לאחר מכן הניח ר' ניסן את הרצועה ונכנס לחדר השני. יצחק שאול שמע את אביו בוכה בקול. הוא ידע כי בכיו של אביו בא מרוב צער על שבנו התנהג שלא כשורה. הדבר הזה גרם לו כאב גדול יותר מן המכות עצמן, הוא חש חרטה ובושה.
ימים מספר התהלך יצחק שאול כשהוא נושא אתו את כאבו. ביום השלישי ניגש אל אביו, נשק לו את ידו, וביקש סליחה. עיניו של ר' ניסן מלאו דמעות.
"הנך עדיין רך בשנים, וכל חטאיך נופלים על שכמי, מבחינה זו אין הענין כל כך גרוע. חמורה מזה בהרבה היא האפשרות שתגדל לאכזר ובריה צמאת דם".
המאורע הזה השפיע מאד על יצחק שאול, ומאז חש שינו בנפשו, ורגש של רחמנות כלפי כל הנבראים מלא את לבו.
לאחר המארוע הגביר ר' ניסן את פעולות ההדרכה שלו אצל בנו. נוסף ללימודים הרגילים קבע אתר שיעור בספרי מוסר, במגמה להשריש בלבו מדות טובות.
כשמלאו לו אחת־עשרה שנה שלחו אביו למינסק, ללמוד בישיבה. שבע שנים שהה יצחק שאול במינסק ועסק בתורה בשקידה רבה. הוא הצטיין בהתמדתו והודבק לו הכינוי: "המתמיד מהרקי". הוא שמר בקפדנות על הוראת אביו שלא לבטל מזמנו, ולרסן את נטיותיו הטבעיות להסתכל על דברים שאין להם משמעות בעלת תוכן. של אמת או להאזין לדברים ושיחות חסרי חשיבות, ולדבר דברים כאלה.
ר' ניסן עצמו למד בצעירותו במינסק, והיו לו גם עתה בעיר זו ידידים שאתם ניהל התכתבות. ידידים אלה קירבו את יצחק שאול והשגיחו על התנהגותו.
ע"ידים אלה נמנה ר' אברהם אבא, יהודי שהיה אופה במקצועו, אך למדן גדול. תכופות הסביר ליצחק שאול כי לימוד תורה שאינו מבוסס על יראת שמים, קיום מצוות בהידור ובמיוחד על אהבת ישראל, אינו תורה. ר' אברהם אבא לקח אתו את יצחק שאול למפגשים מצומצמים שמשתתפיהם שוחחו על ענינים בעבודת הבורא. בפגישות אלה התוודע יצחק שאול אל יהודי בשם ר' משה ניסן, אחד מן הבטלנים בבית המדרש, יהודי גלמוד אך למדן עצום. בקיאותו הקיפה לא רק את הש"ס, כי אם גם את הרמב"ם אותו ידע כולו בעל־פה. בכל ימות השבוע ניזון מלחם ומים בלבד, ובימי שני וחמישי היה צם לגמרי. ר' משה ניסן לא עסק רק בתורה, כי אם גם בעבודה וגמילות חסדים. הוא האריך בתפלותיו והתמסר גם לעיסוק בספרי מוסר. הוא גם לימד מוסר ברבים. יצחק שאול השתתף בשיעורי המוסר האלה והושפע מהם במדה מכרעת. ר' משה ניסן הצליח לא רק להשריש מדות טובות בלב יצחק שאול, כי אם גם עורר אצלו אהבה בוערת לבריות.
לאחר שחזר יצחק שאול ממינסק להרקי למד אצל ר' עזריאל יוסף , מגיד דמתא, שקיים ישיבה מקומית. ר' עזריאל יוסף היה נוהג לנסוע מפעם לפעם, יחד עם ר' ניסן, אביו של יצחק שאול, ועם אחרים, אל הבעל־שם־טוב. באופן כזה הגיעה תורת החסידות אל יצחק שאול.
מובן כי כאשר נעשה יצחק שאול לחתנו של ר' אליעזר ראובן בדוברומיסל המשיך להתנהג בדרך החסידות, אם כי רק מעטים ידעו על דרך זו ועל טיבה. ברוח תורה זו החליט ר' יצחק שאול – שהיה בינתיים לעילוי וגדול בתורה – להיות לנפח, וכך להקיף עצמו ביהודים פשוטים על מנת לקרבם ולהעלותם, כשבין אלה היה גם זבולון בנימין, מי שהיה כמנודה שנים רבות.
התפתחות מסויימת זימנה לזבולון בנימין מעמד של חשיבות בדוברומיסל. היה זה לאחר שהתברר כי הוא מסוגל להציל יהודים וגויים ממחלה קשה שהתפשטה בדבורומיסל ובכפרים שבסביבתה. מחלה זו פגעה במיוחד בילדים ולהבדיל גם בבהמות, ורבים מהם מתו. בהלה גדולה פרצה באיזור, והכל היו אובדי עצות בדבר האפשרות לעצור את המגפה. זבולון בנימין שרכש נסיון ממושך בריפוי בהמות הבין גם במחלות של בני־אדם ובמיוחד באלה שקיבלו צביון של מגפה.
זבולון בנימין ידע שמחלה כזו באה מחלב פרות ועזים שאכלו עשבים מורעלים מסויימים. הוא גם ידע דרכי ריפוי מחלה זו ומניעת התפשטותה. מיד התמסר למלאכה זו והכין תרופות לילדים החולים, יחד עם הדרכת הצבור לנקיטת אמצעי זהירות למניעת התפשטות המחלה. תוך ימים מספר נעצרה המגפה בדוברומיסל, הן בבני אדם והן בבהמות.
כל דוברומיסל ידעה עתה כי זבולון בנימין הראה נפלאות, וחשיבותו של פושט הנבלות, שאיש לא התחבר אתו מעולם, גדלה בעיני האנשים. לפתע הבחינו כולם כי אין הוא כה פחות ערך כפי שדימו תחלה, וכי אין לך אדם שאין לו מקום ושעה.