ספר הזכרונות פרק לה

דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים.

ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה.

ספר הזכרונות
פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז • פרק כח • פרק כט • פרק ל • פרק לא • פרק לב • פרק לג • פרק לד • פרק לה • פרק לו • פרק לז • פרק לח • פרק לט • פרק מ • פרק מא • פרק מב • פרק מג • פרק מד • פרק מה • פרק מו • פרק מז • פרק מח • פרק מט • פרק נ • פרק נא • פרק נב • פרק נג • פרק נד • פרק נה • פרק נו • פרק נז • פרק נח • פרק נט • פרק ס • פרק סא • פרק סב • פרק סג • פרק סד • פרק סה • פרק סו • פרק סז • פרק סח • פרק סט • פרק ע • פרק עא • פרק עב • פרק עג • פרק עד • פרק עה • פרק עו • פרק עז • פרק עח • פרק עט • פרק פ • פרק פא • פרק פב • פרק פג • פרק פד • פרק פה • פרק פו • פרק פז • פרק פח • פרק פט • פרק צ • פרק צא • פרק צב • פרק צג • פרק צד • פרק צה • פרק צו • פרק צז • פרק צח • פרק צט • פרק ק • פרק קא • פרק קב • פרק קג • פרק קד • פרק קה • פרק קו • פרק קז • פרק קח • פרק קט • פרק קי • פרק קיא • פרק קיב • פרק קיג • פרק קיד • פרק קטו • פרק קטז • פרק קיז • פרק קיח • פרק קיט • פרק קכ • פרק קכא • פרק קכב • פרק קכג • פרק קכד • פרק קכה • פרק קכו • פרק קכז • פרק קכח • פרק קכט • פרק קל • פרק קלא • פרק קלב • פרק קלג • פרק קלד • פרק קלה • פרק קלו • פרק קלז
חלק ג
מבוא • פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • פרק ח • פרק ט • פרק י • פרק יא • פרק יב • פרק יג • פרק יד • פרק טו • פרק טז • פרק יז • פרק יח • פרק יט • פרק כ • פרק כא • פרק כב • פרק כג • פרק כד • פרק כה • פרק כו • פרק כז

היהודים הראשונים בוויטבסק

עוד בזמן בו השתכר ברוך לפרנסתו בנפחייתו של ר' אליעזר ראובן – מצא לו, לא הרחק מן הנפחיה פינה מבודדת שבה יכל, בזמנו הפנוי, להתעמק במחשבותיו, כפי שאהב משחר נעוריו. היתה זו גבעה מוסתרת בעצים שהשקיפה על הנחל שפיכה למרגלותיה.

בכל פעם שברוך היה מעונין בהתבודדות, בהזדמנויות ביקוריו אצל אליעזר ראובן, היה סר לעבר הגבעה האמורה ושוהה שם. גם עתה עשה כן, אלא שעתה היה לו חומר למחשבה רב יותר מאשך אי פעם. יצחק שאול, חתנו הצעיר של הנפח, השאיר עליו רושם עז. היה זה לא רק משום דרך החסידות שעליה נודע לו ממנו. כי אם גם בגלל העובדה שלמרות שיצחק שאול היה מבוגר ממנו רק בארבע שנים – היה כבר יציב ועצמאי לגמרי בהשקפותיו ובהתנהגותו, בשעה שברוך היה אז עדיין בשלבי חיפושים וביקוש דרך לרוות נשמתו הצמאה.

עתה היה מסוגל ברוך לערוך השוואה בין יצחק שאול לבין שני חתניו הבכירים של הנפח. אמנם הללו היו למדנים גדולים, וברוך שמע מהם חידושי־תורה רבים, אבל יצחק שאול היה איש כלבבו. הוא עזר לחותנו הן בהכנת הבית לפסח והן בעבודתו בנפחיה. כשעולה בדעתו דבר תורה או פתגם נאה הריהו משמיעו מיד תוך כדי עבודה, והוא תמיד שמח וטוב לב, שונה לגמרי מגיסיו השרויים תמיד באוירה של רצינות.

ברוך מתענין גם לפרטים נוספים בקשר לשני הגיסים, ראשי הישיבה. שניהם למדו בצעירותם בישיבות בוויטבסק. החתן המבוגר יותר, ר' זלמן מאיר, למד בישיבה שמעבר לנהר (ב"גדה הקטנה", כפי שנקראה גדה זו), תחלה בהנהגתו של רבי ישראל יצחק מווילקומיר, ולאחר מכן בהנהגתו של רבי פלטיאל, ואילו ר' משה לייב, החתן השני, למד בישיבה שנקראת בשם "ישיבת נחמה של ר' נחום ב"ר טעוויל", והיתה ידועה גם בשם "ישיבת נחמה של דבורה".

תולדותיה של ישיבה זו שנשאה שמה של אשה, דבר נדיר בתולדות הישיבות, מהוות פרק מעניין של ההיסטוריה היהודית של וויטבסק. בעיר זו, שהיתה אחר־כך לעיר ואם בישראל, לא נמצאו כמעט כל יהודים עד שנת שי"א לאלף השישי. וויטבסק שימשה מרכז מסחרי שהיה כולו בידים לא־יהודיות. הסביבה עשירה בתוצרת של תבואה, כרמים ופרדסי פרי שונים. קומץ היהודים שגר עד אז בוויטבסק היה עני ודל, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.

עוד בשנת שי"א לאלף השישי, לפי מספרנו, החלו סוחרים יהודים להתיישב בוויטבסק. ברם, מיד הגיעה פקודה מן הממשלה, המונעת הרחבת ההתיישבות היהודית בעיר זו. מספר היהודים שהורשה לדור בעיר היה מוגבל ביותר. רק בשנת שס"ה השתקע בעיר יהודי בשם ר' טעוול שהכניס בה רוח חדשה.

לאותו ר' טעוול היה בן בשם ר' נחום. ר' נחום, אשתו דבורה ובתם נחמה היו חובבי תורה במדה כבירה, והם שפתחו והחזיקו את הישיבה שנקראה על שם הבת, כפי שסופר לעיל.

אלא שבאמור אין די כדי להכירנו עם משפחתו המעניינת של ר' טעוול. משום כך עלינו לחזור לתולדותיו של ר' טעוול. כך נתוודע גם לפרק מפואר בהיסטוריה היהודית.

היה זה בשנת ש"ל. יהודי בשם ר' נחום העתיק דירתו מפראג לסגזש. עיירה זו שכנה על הגבול שבין פולין של אותה תקופה לבין שבדיה, והיוותה חלק מאחוזתו של האציל הפולני בנטש זינקוויטש. אציל זה התייחס בידידות ליהודי סגזש, ובמיוחד למשפחה שהגיעה מפראג, והקהלה היהודית בסגזש הלכה והתרחבה.

כעבור שנים מספר החליט זינקוויטש להעביר את משכנו לאחוזותיו שליד קראקא, והיה מעוניין לכן למכור את אחוזותיו בסביבת סגזש, על כל הכפרים והחוות שכללו יחד כ־600 נפשות, הוא פנה, איפוא, אל ר' נחום, שהיה ראש הקהלה היהודית בסגזש, בבקשה שימצא קונה לאחוזותיו.

האחוזות הסמוכות, שהיו מצויות בתחום שבדיה של אז, היו שייכות לאחד הנסיכים השבדיים, בשם יוהן קומברי, והלה היה נוהג לבקר בפעם לפעם באחוזותיו אלו ולשהות בהם זמן ממושך. בדעתו של ר' נחום עלה הרעיון להציע לנסיך שבדי זה את אחוזות האציל הפולני זינקוויטש. ר' נחום המתין, איפוא, לביקורו של הנסיך באחוזותיו, ואז נכנס אליו.

הנסיך קומברי קיבל את ר' נחום בידידות גדולה. בשיחה שהתנהלה העלה הנסיך נושאים שונים, אך על הצעת הקניה לא השיב. הוא ביקש את ר' נחום לבוא אליו כעבור שבועיים־שלושה.

ר' נחום חזר לביתו, ועבור מספר שבועות נסע שוב אל הנסיך קומברי. הפעם התקבל ר' נחום ביתר ידידות מן הפעם הקודמת, כשבית מיוחד היה מוכן עבורו, מצוייד במיטב הנוחיות – בו ביום התקבל ר' נחום על־ידי הנסיך, שדן אתו כבר ברצינות בפרטי הרכישה של האחוזות. יחד עם זאת רצה הנסיך שר' נחום יספר לו ביתר פירוט על היהודים. היה ברור שהנסיך מעוניין לשמוע הרבה על היהודים שידיעותיו אודותם היו קלושות ביותר. ר' נחום החל לספר לו את כל ההיסטוריה היהודית, למן אברהם אבינו, והנסיך ישב והקשיב בתשומת לב גדולה. – "הייתי מעוניין מאד שתשהה כאן כמה ימים" – אמר הנסיך לר' נחום – "שכן רצוני לשמוע הרבה יותר על היהודים. מוטב היה אם כן שתשלח להודיע למשפחתך על כך, כדי שלא ידאגו לך".

ר' נחום נענה לנסיך ושלח לביתו את ר' שילם, מלווהו ועוזרו, להודיע על כך ולהביא לחם וחמאה ומאכלים אחרים שכמותם לא רצה לאכול באחוזת הגוי, שכן מלכתחלה לא לקח אתו כמות מספקת.

הנסיך הזמין את ר' נחום אליו מדי יום ועיכבו שעות רבות בשאלות על היהודים, אמונתם ואורח חייהם. ניכר היה שכל מה ששמע מר' נחום – לא סיפק עדיין את סקרנותו. ר' נחום לא היה מסוגל להבין את פשר התופעה הזאת. מעולם לא נתקל בהתעניינות כזאת ביהדות מצדו של גוי.

כשחזר ר' שילם משליחותו הביא אתו לא רק מאכלים כי אם גם בגדים. הוא הביא בחישוביו את העובדה כי ר' נחום ישהה במבצר הנסיך גם בשבת, והביא אתו לכן גם יין ומאכלי שבת, ואף את בגדי השבת של ר' נחום, ובכללם את הכובע הזעיר המיוחד, בעל שלש עשרה הקצוות, ואת הטלית המיוחדת לשבת בעלת "עטרה" של זהב. כן הביא אתו את ספר־התורה הזעיר שהיה לר' נחום בביתו, יחד עם ארון־הקודש הקטן שבו הוחזק ספר־התורה.

ר' נחום היה מצאצאי משפחה יהודית שגורשה מספרד בשעת גזירת הגירוש. ספר־התורה וארון הקודש הגיעו אליו בירושה מזקניו הספרדים, ועברו מאב לבן משך דורות רבים. ספר־התורה היה נתון בנרתיק כסף, וארון־הקודש היה עשוי באמנות מעץ, מעשה חושב. ר' נחום היה נוהג בכל יום חמישי לעבור על פרשת השבוע מתוך ספר־תורה זה, נוסף על קריאת "שנים מקרא ואחד תרגום" ביום שישי אחר הצהריים.

עם בוא השבת חש עצמו ר' נחום כבביתו, והתנהג בהתאם לכך. ביום השבת הגיע לר' נחום שליח מן הנסיך השבדי המזמינו אל המבצר. ר' נחום הלך אל הנסיך כשהוא לבוש בגדי השבת שלו וחבוש בכובע המיוחד. בהכנסו אל חדרו של הנסיך – התרומם הלה ממושבו ביראת כבוד מיוחדת. ר' נחום עמד משתומם. – האם בשל בגדי השבת התרשם הנסיך כל־כך? הוא הרגיש שטמונה משמעות מיוחדת בהתעניינותו הגדולה של הנסיך ביהדות. הרגשתו זו התחזקה יותר כאשר במהלך השיחה החל הנסיך להציג שאלות על הדרך בה שומרים היהודים את השבת ועל המשמעות שבכך. ר' נחום היה נרגש מאוד! הוא חש שפניו של הנסיך קומברי לבשו ארשת של צער עמוק. אף הבחין בדמעות הנקוות בעיניו.

לא עבר זמן רב והכל התבהר לפני ר' נחום. אל החדר נכנסה אשה קשישה, והנסיך הציגה כדודתו, אחות אמו. ר' נחום נוכח מיד כי לפניו אשה נבונה ומעוניינת באופן במיוחד להכיר אותו. גם היא חקרה הרבה על היהודים ועל אורח חייהם, ור' נחום הרגיש שיש לה סוד שהיא רוצה לגלותו אלא שטרם הוחלט הדבר אצלה. ביום שני הבא נקרא שוב ר' נחום אל המבצר, שם המתינו לו הנסיך ודודתו שקידמו פניו כפני אדם קרוב. הפעם היתה הדודה גלוית לב, וכפי הנראה נגוזו כל היסוסיה. התברר עתה לר' נחום שמוצאם של הנסיך ודודתו הוא מהיהודים, אף הם מצאצאי מגורשי ספרד.

הדודה סיפרה לר' נחום את כל הידוע לה על מוצאם. היתה בידם תמונה של סבו של הנסיך, אביה של הדודה, ששמו היה יוסף גבריאלי והיה ממגורשי ספרד. יוסף גבריאלי היה בספרד עשיר גדול. הוא השיא אותה, ואת אחותה רגינה, לצעירים עשירים. עם גירוש ספרד יצאו לגלות. הם נדדו מארץ לארץ עד שהגיעו למדינת מערן (כיום בסלובקיה), שם השתקעו. לאחר מכן פרצה מגפה במדינה זו, ובעלה(של הדודה) נפטר. היא העתיקה מגוריה לבית אחותה, שלה נולד אז בן ונקרא שמו יהודה. מצבם הגשמי היה דחוק מאד, שכן איבדו את כל רכושם.

כעבור שנה נפטר גם בעלה של רגינה, ומצבם הוחמר יותר. הם רעבו ממש ללחם. בינתיים התוודעה רגינה לצעיר ממוצא רם מעלה. הלה היה מבני משפחה שבדית אצילית, היא משפחת קומברי. הוא גילה לה בסוד את היותו יהודי, וביקשה להנשא לו.

היא נאותה לכך, ואחרי נישואיהם נסעו לשבדיה. שניהם חשו עצמם כיהודים ושאפו תמיד לחזור לצור מחצבתם, אך לא עלה בידם להינתק ממשפחתם העשירה ורבת ההשפעה.

יהודה, בנה של רגינה מנישואיה הקודמים, קיבל את השם יוהן, וגדל כנסיך לבית קומברי. לפני מות רגינה ביקשה אחותה שכאשר יגדל בנה תגלה לו את סוד היותו יהודי. לפני שנתיים מת אביו חורגו של יוהן, ודודתו גילתה לו סוף סוף את סוד מוצאו. היא אף נתנה לו את תמונת סבו יוסף גבריאלי.

האשה שסיפרה את סיפורה הארוך לר' נחום, המשיכה:

– זה כשנה שהחלטנו לעזוב את מקום מגורינו הקודם ולהשתקע במקום שבו נוכל להתנהג כיהודים. זו הסיבה לבואינו לכאן – לקירבת הגבול הפולני. במשך כל הזמן תרנו אחרי אדם מתאים שיוכל לסייע לנו לשוב להיות יהודים. כשבן אחותי הודיע לי לפני זמן קצר שהכיר יהודי נכבד מפולניה, נתבקשתי על ידו לבוא אליו ולדון בינינו אם להתגלות לפניו ולבקש הדרכתו. "כפי שהנך רואה" – סיימה דבריה – "החלטנו לתת בך אימון מלא".

הסיפור השאיר על ר' נחום רושם כביר, כך שבקושי הצליח לרכז את רעיונותיו ולהציע להם דרכי פעולה.

כעבור ימים מספר היתה לר' נחום תכנית מושלמת. לפי תכנית זו היה על הנסיך ודודתו לעבור לפראג. במשך חדשים מספר יסדיר ר' נחום את עניניו ואת עניני הקהלה, כדי שיוכל גם הוא לבוא לפראג ולסייע להם כפי הדרוש במעברם לחיים יהודיים. עד אז, הוא יעץ, על הדבר להישמר בסוד. בתוך כך חזר ר' נחום לביתו, והודיע לאציל הפולני שיש לו קונה לאחוזותיו. חסרו רק סיכום המחירים וחתימת החוזים. העיסקה בוצעה תוך זמן קצר, והאחוזות של סגזש עברו לרשותו של קומברי, הנסיך השבדי. ר' נחום קיבל סכום הגון כדמי תיווך. נוסף על מזומן העניק לו האציל זינקוויטש אחוזה ליד העיר, אורווה עם סוסים, ו־40 עגלים.