ספר הזכרונות פרק ח
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
תלמידים לבעש"ט בליובאוויטש
באותה תקופה חי בליובאוויטש יהודי בשם שלום גרשון, אדם פשוט שהתפרנס כרוכל וקצב. הכל ידעו על שלום גרשון שהוא איש ישר וירא שמים, זהיר בקלה כבחמורה ובעל מידות טובות. משום כך היו רבים שהעדיפו לקנות אצלו בשר, מתוך ידיעה שאפשר לסמוך עליו מבחינת הכשרות.
הצלחתו של שלום גרשון איפשרה לו להרבות יותר ויותר בצדקה. היה מחלק צדקה לעניים ביד רחבה. לפלוני היה מעניק מנה הגונה של בשר לשבת ולאחר היה נותן מתת כספית ראויה. בין המקבלים הקבועים של בשר לשבת היו גם ר' בנימין, רב העיירה, ור' יוסף, המגיד. כך נהג שנים רבות. גם בהגיעו לזקנה מופלגת המשיך בעיסוקיו כרוכל וכקצב ובנדבות ידו.
בחורף תקי"ב חלה הקצב הזקן ר' שלום גרשון וכעבור כמה שבועות נפטר. כל ליובאוויטש התאבלה עליו והלכה אחר מטתו. היתה זו הלויה של צדיק, למרות שאיש לא ראה בר' שלום גרשון יותר מאשר יהודי פשוט שהלך בדרך הישרה.
לאחר ההלויה הופתעה ליובאוויטש לשמוע כי ר' שלום גרשון השאיר אחריו ירושה גדולה. ר' בנימין, רבה של ליובאוויטש, הורה שמנין יהודים יקיים תפלות שלש פעמים ביום בביתו של ר' שלום גרשון, משך ימי השלושים לפטירתו. בתוך ימי השבעה גילה ר' בנימין שהקצב השאיר אצלו ארגז מלא כסף בצירוף צוואה. ר' שלום גרשון לא השאיר אחריו יורשים. בכל השנים שהיה בליובאוויטש היה בודד וגלמוד. היחיד שהתחבר אתו היה שכנו רבי זבולון סופר הסת"ם. רבי בנימין שלח לקרוא את ראשי הקהל ובמעמדם פתח את הצוואה, שכל בני העיירה היו סקרנים לדעת את תוכנה.
התברר שהמנוח מינה את הרב, רבי בנימין, ואת המגיד, רבי יוסף, בצירוף אדם שלישי שייבחר עלידם, שהם יחלקו את הכסף באופן שימצאו לנכון. עם זאת הביע את משאלתו שבמקום בו עומד ביתו והגן שמסביבו – ייבנה בכספו בית מדרש עבור "חברת פועלי צדק" (בה היו מאוגדים בעלי המלאכה לתורה ולתפלה בשעותיהם הפנויות), וכי במשך שנים יינתן מכספי הירושה שכר לתלמיד חכם שילמד את הפועלים מדרש, משניות ולימודים כיוצא בהם.
רבי בנימין ורבי יוסף בחרו ברבי זבולון כשלישי לטיפול בירושה ובביצוע הצוואה.
רבים היו שבאו להתפלל ב"מנין" שהוקם בבית המנוח, במיוחד לאחר שנודעה צדקנותו של שלום גרשון. בין המתפללים היו נכבדי העיירה, ובתוכם הרב והמגיד. הידיעה שבמקום זה ייבנה, לפי הצוואה, בית מדרש – יצרה תחושת מקום תפלה כבר עתה. לא זו בלבד שהתפללו בו שלש התפלות מדי יום ביומו, כי אם אף היו יהודים שישבו ולמדו שם תורה בשקידה. יהודים יראי שמים היו משכימים קום ובאים לבית זמן רב לפני תפלת שחרית לשם אמירת תהלים או לימוד תורה. לפני מנחה ובין מנחה לערבית התקיימו שוב שיעורי תורה, וגם לאחר תפלת ערבית נמצאו יהודים שישבו שם ולמדו תורה. כך הפך בית הקצב לבית מדרש של ממש עוד בטרם בוצעה הצוואה.
לפני תום השלשים נבחר ועד שיטפל בבנית בית המדרש כאמור בצוואה. במשך חדשי הקיץ נהרס הבית הישן והלך ונבנה בית מדרש גדול ומפואר. בבוא חודש אלול כבר הושלם בית המדרש וחנוכת הבית הוחגה ברוב שמחה והתלהבות. אף נקבע, בהתאם לצוואה, יהודי תלמיד חכם שילמד משניות ומדרש את באי הבית.
רבי יוסף המגיד, שגילה מתמיד חיבה יתרה לאנשים פשוטים ובעלי מלאכה, החל עתה להתפלל בבית המדרש החדש. הוא חילק את השבוע בין בית המדרש הישן בו התפלל מכבר לבין בית המדרש החדש. לעומתו החל רבי זבולון סופר הסת"ם להתפלל בקביעות בבית המדרש החדש. בחדר צדדי של בית המדרש היו נועדים מפעם לפעם ר' זבולון ור' יוסף והיו לומדים שם במשותף. שנתיים ימים נמשכו לימודיהם המשותפים, אשר כפי שיש לשער היו קשורים לקבלה ולחסידות. כזכור, היה רבי יוסף מתלמידיו של הבעש"ט והיה נוסע מפעם לפעם למז'בו'ז, שם היה הבעש"ט מלמד ומפיץ את תורתו, תורת החסידות.
בבוקר אחד עזבו רבי יוסף המגיד ורבי זבולון סופר הסת"ם את ליובאוויטש. לכאורה, כדי לערוך גלות, אך יש להניח שרבי יוסף הצליח לרכוש את לב רבי זבולון לשיטת החסידות ולקחו אתו לביקור אצל הבעש"ט. שלשה ארבעה חדשים נעדרו השנים מליובאוויטש, ובחזרם זרחו פניהם מבלי להכיר שבילו ימיהם בגדודים.
בשנת תקט"ו, שלש שנים לאחר היות רבי יששכר דב לחתנו של רבי יוסף גילה רבי יוסף לחתנו שהוא עצמו ורבי זבולון הסופר הנם תלמידי הבעש"ט, והיעדרם מליובאוויטש הוא לצורך נסיעה למעזיבו'ז אל המנהיג היהודי החדש. רבי יוסף החל להכניס את רבי יששכר דוב לעולם החדש של תורת החסידות. רבי יששכר דוב הוקסם ממה שנתגלה לו. שערי אורה והבנה נפתחו לפניו, ודברים סתומים פוענחו עבורו. בחדש אלול של אותה שנה התלווה ר' יששכר דוב אל רבי זבולון ויחד ערכו מסעם אל הבעש"ט. רבי יוסף המגיד נשאר בליובאוויטש להיות עם צאן מרעיתו בימים הנוראים.
שלשה חדשים שהה רבי יששכר דוב אצל הבעש"ט. הוא היה במחיצתו של הבעש"ט בימים הנוראים ובחגי השמחה, וראה אותו הן באווירת פחד ימי הדין והן באווירת חדוות החגים. הוא התבונן יפה בדרכי התנהגותו, חזה ושמע את תפלתו, והקשיב לדברי תורתו. רבי יששכר דוב הצעיר היה לחסיד נלהב.
בחזרו הביתה החל להתעמק יותר ויותר בתורת החסידות. רבי יוסף, רבי זבולון ורבי יששכר דוב היוו עתה את השלישיה הראשונה של תלמידי וחסידי הבעש"ט בליובאוויטש. שלשתם היו מתאספים בקביעות ללימוד תורת החסידות ולחילופי השקפות וידיעות בנושאים נעלים ונשגבים. איש בליובאוויטש לא היה צריך לדעת את סוד היותם תלמידי הבעש"ט, ששמו כבר החל להיוודע בעולם, אך עדיין היה סיכון להימנות בפומבי על חסידיו.
עדיין לא הגיעה השעה שתלמידי הבעש"ט ידגלו בגלוי בשיטה החדשה של רבם, במיוחד לא בשלו לכך הריכוזים היהודיים ברוסיה הלבנה, בליטא ובמדינות הסמוכות. מדינות אלו היו צריכות עדיין להמתין לאותן נשמות מיוחדות, ובמיוחד לאדמו"ר הזקן. רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד, שהביאו את תורת הבעש"ט לסביבות אלה וביצרו אותם שם לדורות הבאים.
בינתיים ישבו שלשת תלמידי הבעש"ט בליובאוויטש ועסקו בתורת החסידות. הם השתלמו בתורת הבעש"ט והתעלו בעבודת ה' לפי דרכו, ובכך הכשירו את הקרקע, מבחינה רוחנית, לכיבושי החסידות במקום זה בעתיד. מעשיהם הטובים בכיוון החדש, אהבתם היתרה לאנשים פשוטים וגישתם החדשה בהשרשת יהדות בין אנשים המוניים – כל אלה היוו סלילת דרך למנהיגים העתידים של החסידות במקומות אלה. כפי שנראה להלן הונח בליובאוויטש היסוד לחסידות.
אין, איפוא, פלא בכך שליובאוויטש נעשתה לאחר זמן לבירת חסידות חב"ד ולמרכז החסידות לרוסיה הלבנה ולליטא.
ליובאוויטש היתה גם מקום התורה אליו נדד אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן, בילדותו, ללמוד תורה. ומפי מיל מפי אותו רבי יששכר דבו רבי שניאור זלמן, מורה ומייסד חב"ד, לא ידע אז אפילו על החסידות בכלל ואף לא שמע אז, יש להניח, את שמע הבעש"ט הוא היה אז נער בן שתים עשרה שנה.
ודאי שמע אז את יסודות החסידות כפי שהוסברו בדרשות רבי יוסף המגיד. רבי שניאור זלמן למד תורה לא רק מפי יששכר דב, אלא אף מפי חותן רבו, רבי יוסף המגיד, וכנראה גם מפי רבי זבולון הסופר, שכן שלשה אלו היו שרויים תמיד ביחד. רוח החסידות הורגשה בכל דבריהם, בכל פרטי התנהגותם, וביחסם לאנשים, ובמיוחד לאנשים פשוטים.
החיבה לאנשים פשוטים היתה מן היסודות החשובים ביותר של תורת הבעש"ט, "רחמנא ליבא בעי" אמר הבעש"ט, ולבו של היהודי הפשוט, שלדאבונו אינו מסוגל לקרוא את מלות התפלה, וכלי שכן לדעת את פירושן, חביב לפני הקב"ה. בעצם אמירת המילים הבלתי מובנות לו הוא גורם נחת רוח לבורא העולם והוא משפיע שפע רב בכל העולמות. מאנשים פשוטים אלה, המסוגלים בקושי לומר פרק תהלים, אפשר לצפות למדות טובות ויראת ה' יותר מאשר מאחרים.
אותם אנשים פשוטים, הנקראים בשם "עמי הארץ", שנדחקו לשוליים במשך הדורות וקיבלו תמיד מנות גדושות של תוכחות חריפות מפי המגידים – קרנם הורמה ע"י הבעש"ט והיוו חומר רב חשיבות בבנין תנועתו הגדולה.
אופיינית אחת מ"תורותיו" (=שיחות קצרות בדברי תורה) של הבעש"ט, הניתנת כאן בלשון חפשית:
"עד אברהם היה העולם מתנהג באפלה, משבא אברהם התחיל להאיר" (חז"ל). צדיקי הדורות שלפני אברהם לא לימדו את דורם ארחות ה' ולא ביקשו עליהם רחמים, ואילו אברהם התחיל ללמד את בני דורו דרכי עבודת הבורא והיה מוסר נפשו לעורר רחמי שמים עליהם, עד שהתפלל גם בעד הרעים והחטאים אנשי סדום ועמורה ומבקש רחמים עליהם.
עם זאת הרי בדורו של אברהם אבינו נקרא ההמון, וגם ישמעאל, בשם "עם הדומה לחמור", ואילו בזרע ישראל נקרא ההמון בתואר "עם הארץ", עם הדומה לארץ. כשם שהארץ – הכל דורסים עליה ובה הטביע הקב"ה את כוח הצומח, להצמיח יבול להחיות את כל החי שעל פני האדמה, ובמעמקיה נמצאים אוצרות זהב וכסף וכל היקר במחמדי תבל – כך המוני ישראל. "כפלח הרמון רקתך" – גם הריקנים שבישראל מלאים מצוות כרמון, בדרשת חז"ל, וכל שכן המקיימים את המצוות בתום לב ובפשטות האמונה התמימה והפשוטה. משום כך נקראים בשם "עמי הארץ", וכבר נאמר: "כי תהיו אתם ארץ חפץ".