ספר הזכרונות פרק ע
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
דרכו החדשה של ברוך מוויאזין
ברוך היה שרוי במבוכה. את האמת על ביקורו אצל ראש הישיבה היה אסור לו לספר, ואילו שקר לא רצה לומר. לאחר מחשבה סיפר לבני הישיבה, שעמדו דרוכים למוצא פיו, כי לאחר שנוכח לדעת את גודל צדקנותו של רבי שלמה, התעוררה בקרבו שאיפה גדולה לקבל ממנו דרך תשובה ותיקון על חטא שחטא פעם.
לאחר מאמץ רב הצליח להיפגש עם הגאון ביחידות ולשמוע מפיו דברי מוסר ותוכחה על מדת הענווה ועל מדת האמת, ששתיהן מהוות הכנה מתאימה לעבודת הבורא כראוי.
ברוך השמיע לפני מאזיניו רעיונות מספר ממה שלמד בעבר בספרים "ראשית חכמה" ו"עבודת הקודש". הדברים הרשימו מאד את התלמידים. באופן זה הצליח ברוך להימנע מדבר שקר, ובד בבד להעלים את הקשר המיוחד שנוצר בינו לבין הצדיק.
כשחזר לבית המדרש שבו לן שיחזר ברוך במחשבתו את כל מה ששמע מרבי שלמה, והגיע למסקנה כי עליו להתמסר לטיפוח הענווה ולהתרחקות משקר. מדבריו של רבי שלמה הבין כי עדיין אין הוא, ברוך, משוחרר ממדות הגאוה והשקר.
ברוך מוויאזין לא היה מסוגל להבין כיצד זה נשארו אצלו המדות השליליות של גאוה ושקר, לאחר שהתענה מספר כה רב של תעניות ועבר סיגופים כה רבים.
הוא החל, איפוא, לגנות את עצמו ולקרוא לעצמו "שקרן" ו"בעל גאוה", כשהוא שופך תוך כדי כך דמעות לרוב. את הדמעות אסף בחפניו ורחץ בהן את פניו, כדי למחות בכך את עקבות חטאיו שהוטבעו בפניו.
בכך צעד ברוך בדרכם של בעלי המוסר של אותם זמנים. הוא שמע על כך מפיו של זלמן לייב, אחיו המבוגר, שהיה איש מוסר. כן שמע בשעתו על ר' זלמן חיים שרגא, הפרוש הזקן שישב שבעים שנה בפרישות, כי כשהיה עורך תיקון חצות היה אוסף את דמעותיו ורוחץ בהן את פניו. סבו של ברוך, ר' ישראל אליהו הצדיק, סיפר לברוך כי עוד כשהוא היה נער צעיר נודע כבר ר' זלמן חיים שרגא כפרוש והיה מקובל בעיני הכל כקדוש, ולמרות שהיה אז כבר ישיש מופלג היה נראה כבן ששים. סבו של ברוך הסביר כי כשהאדם רוחץ את כתמי חטאיו מעל פניו הרי גם בגיל מאה שנה הוא נראה כבן ששים בלבד.
תענית שלוש היממות שברוך קיבל על עצמו עמדה להסתיים ביום ששי, ערב שבת פרשת בחוקותי, בחצי היום. למרות שהצום החליש אותו ישב כל הלילה של אור ליום ששי ולמד תורה בשקידה רבה. ביום ששי ביצע את ההכנות הדרושות לקראת שבת קודש, וישב לקרוא את פרשת השבוע "שנים מקרא ואחד תרגום". הוא עשה זאת בהתעוררות ודביקות רבה. איש לא היה יכול להכיר עליו כי מאחוריו שלוש יממות של צום.
נוהג היה רבי שלמה לבחור לו בכל "זמן" אחד מן התלמידים החדשים של הישיבה שישרת אותו בביתו. תלמיד זה היה לן בביתו של ראש הישיבה וסועד על שולחנו.
ביום ראשון הבא נמסרה הודעה לברוך כי הוא נבחר להיות משמשו של הגאון ל"זמן" הנוכחי, וכי ביום שלישי עליו להתייצב לצורך זה בביתו של הגאון.
אפשר לשער את רוממות רוחו והרגשתו העילאית של ברוך על כך. ברם, מאידך העיקה עליו הבעיה כיצד להתחמק מלסעוד על שולחן הגאון כשאר התלמידים ששימשו אותו. כזכור, קיבל ברוך על עצמו שלא ליהנות משולחן אחרים כי אם לכלכל עצמו רק מיגיע כפיו. הוא לא ידע, איפוא, איך יוכל לקיים מנהגו זה כשיהיה בן ביתו של רבי שלמה.
ביום שלישי בבוקר התפלל ברוך שחרית במנין הראשון, ומיהר לבית ראש הישיבה, מוכן ומזומן לבצע כל שיוטל עליו. רבי שלמה עמד אז לסיים את שיעורו היומי הקבוע במשנה ובגמרא, אותו נהג ללמוד ביחידות אחר התפלה.
כשהגיעה שעת סעודת שחרית לא הוזמן ברוך אל השולחן. הדבר גרם קורת רוח מרובה לברוך, שהבין מזה כי רבו רוצה למנוע ממנו מבוכה ועשיית דברים שלא לפי רוחו.
כך יכל רבי שלמה לקיים הבטחתו ללמוד ביחידות עם ברוך בענינים שלבו חפץ בהם, מבלי שאיש ידע מכך. שהותו של ברוך בבית הגאון כמשמשו בקודש שימשה כסות עינים לכך, שכן תלמידים רבים לפניו כיהנו בתפקיד זה. רבי שלמה למד עם ברוך ספרים רבים, ובעיקר ספרים המדריכים ומעוררים בעבודת הבורא, מוסר ומדות טובות.
סכום מסויים, אותו חסך ממלאכות שונות בהן עסק עוד לפני הגיעו לבריסק, שימש מקור לסיפוק צרכיו ההכרחיים, גם אחרי שנתן מזה מעשר לצדקה, וכך לא ידע דאגה ומחסור זמן ממושך יחסית.
ברוך אהב להתבודד, והשתדל להימנע מכל שיחה עם אדם. עם זאת היה נוהג ללמוד בקול. הוא ניחן בקול ערב, וכשלמד היה קולו נשמע בכל חלל בית המדרש. הוא אהב תוך כדי לימוד להסביר לעצמו את הסוגיה בבהירות ובדייקנות רבה. התנאים והאמוראים כאילו ניצבו חיים לנגד עיניו, כשהוא משוחח עמם. דבריו וסברותיו של כל אחד השמיע לעצמו בקול רם והוא האזין להם כאילו הוא שומע אותם מפי האומר. כך גם נהג לגבי סברותיו שלו – להשמיע אותן בקול צלול באזני "איש שיחו" המדומה.
אנשים היו אוהבים לתפוס מקום ממרחק מסויים ולהקשיב בהתעניינות רבה ובקורת־רוח ל"ויכוחיו" של ברוך עם חכמי התלמוד ומפרשיו.
מאחורי ביתו של רבי שלמה היתה גינה, ובה היה ברוך מתבודד מידי יום שעה או שעתיים כשהוא מתכנס לו דומם באחת מפינות הגן ומפליג במחשבותיו. לאמיתו של דבר אהב יותר להתבודד בשדה וביער מחוץ לשאון העיר, אך כיוון שעבודתו החדשה לא איפשרה לו להתרחק מבית רבו – נאלץ להישאר בחצר הבית. עם זאת קיננה בקרבו השאיפה למצוא הזדמנות כדי להתבודד לשעה קלה מחוץ לעיר.
לא ארכו הימים והזדמנות כזו ניתנה לו. רבי שלמה לקח אותו אתו לחגיגת נישואי בת אחיו הצעיר ר' חיים ישראל. אח זה, ר' חיים ישראל, היה חתנו של חוכר עשיר שאחוזתו היתה במרחק שלושים ויורסט מבריסק. למרות שכבר עברו שנים רבות מנישואיו המשיך עדיין ר' חיים ישראל להיות סמוך על שולחן חותנו, ל"אכילת מזונות", ולעסוק בשקידה בתורה ובעבודה.
כשהגיעה בתו לפרקה בחר ר' חיים ישראל לחתן את שמואל גדליה העילוי, תלמיד ישיבת רבי שלמה, שעליו סופר בפרק הקודם. לחתונת שמואל גדליה עם אחייניתו של רבי שלמה נסע ראש הישיבה בליווי קבוצה מתלמידיו, כשגם ברוך נמנה עליהם, לפי בקשתו של רבי שלמה.
רבי שלמה שהה באחוזת חותן אחיו עשרה ימים. תקופה זו נוצלה על־ידי ברוך להגשמת שאיפתו, להתקרב יותר אל הבריאה האלוקית שאותה חיבב כל־כך. שעות רבות מידי יום בילה ברוך בשדות וביערות שבאחוזה רחבת הידים.
פעם נכנס ברוך להתלהבות גדולה ומיוחדת מגודל מעשי ה', ונפלאותיו בטבע. היה זה בשעת בין הערבים כאשר תוך כדי סיור במרחב הביאוהו רגליו לראש גבעה שממנה ניתן היה להשקיף על השטחים שהשתרעו לרגליו למרחקים. לכל מלוא העין היו פרושים שדות מוריקים. למרגלות הגבעה זרם נהר, ואיוושת מימיו השוטפים התמזגה עם שאר קולות הטבע לזמרה עריבה, שנשמעה כאילו מפי מחנה מלאכים האומרים שירה לה'.