ספר הזכרונות פרק לח
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
שלוש הברכות
בין האב לבין בתו התפתח ויכוח ממושך בנושא זה. ר' שמואל נחום ביקש להוכיח לבתו הלמדנית שלאמתו של דבר אין איסור להינשא בלי להתראות קודם לכן. הביטוי "אסור לקדש אשה עד שיראנה" משמעותו רק שיש להמנע מכך, ואין הכוונה כאן לאיסור ממש. ר' שמואל נחום הביא הוכחות לדעתו מן הרמב"ם ומן השולחן ערוך, אך דבורה לאה סתרה ראיותיו והוכיחה שאכן הכוונה "איסור ממש". בין השאר הצביעה על כך שבסוגיא במסכת נדה, דף י"ז, מופיע הביטוי "אסור" במשמעותו של איסור ממש. כן הזכירה את האמור במסכת נדרים, דף כ', על תקלה הנובעת מנשואין בלי היכרות מוקדמת. ר' צדוק משה, שהיה מסוגל – אם כי לא היה למדן מובהק – לעקוב אחר הויכוח בין האב לבין בתו, עמד נפעם. שוב נוכח במעלותיה הרוחניות המיוחדות של דבורה.
כשחזר לוויטבסק סיפר לר' נחום על אישיותה הבלתי רגילה, ושיכנעו לנסוע למינסק על מנת להכיר אותה. ואכן, לאחר ביקור שערך ר' נחום במינסק – סיכמו שני הצדדים את השידוך, וכעבור זמן אף התקיימו הנישואין.
לפי עצת ר' צדוק משה, מסר ר' נחום את כל עסקיו לפיקוחה של דבורה. תוך חדשים ספורים הצליחה דבורה, בכשרון רב, לעמוד על כל פרטי המצב המדוייק של העסקים. תוך כדי קבלת הניהול המוחלט של העסקים גילתה דבורה את יחסה הידידותי לעובדים הרבים.
בכלל, התיחסה בתשומת לב מיוחדת לכל אדם, עשיר או עני, למדן או עם הארץ. עם זאת גילתה הערכה מרובה כלפי בני תורה. באופן מיוחד ידעה להעריך את בעלה ר' נחום, עליו דברה ביראת־כבוד. בחכמתה ובטוב לבה רכשה דבורה שם טוב לעצמה ברחבי וויטבסק. תוך זמן קצר הספיקה לקחת חלק בכל פעילויות הצדקה בעיר. בכל מוסדות החסד בעיר,.כגון: "הכנסת כלה", "ביקור חולים", "מלביש ערומים", "עזרת עניים", וסיוע לנדכאים, תפסה את המקום הראשון. גם ביתם שלהם נפתח לרווחה, והוא הפך להיות "בית ועד לחכמים".
במשך הזמן החל ר' נחום להבין את מלוא ערכה של דבורה, והערכתו עליה גדלה. עם זאת לא שינה את התנהגותו, והמשיך להתרחק מחברת בני אדם. בעסקיו התעניין עתה פחות מבעבר, שכן סמך לגמרי על דבורה.
בנושא זה התגלו חילוקי דעות בין דבורה לבין בעלה. היא רצתה מאוד שתהא לו ידיעה כלשהי על המתרחש בעסקיו, ובשיחה אתו הציעה שיעיין מפעם לפעם בחשבונות העסקים. ברם, ר' נחום אמר שאם בעבר לא עשה כן, הרי ודאי שעתה, כשהכל עומד תחת פיקוחה של דבורה, אין לו כל סיבה לבדוק חשבונות. כאן התפתח ויכוח ביניהם, לגבי השאלה אם התנהגותו, להתרחק מבני־אדם ומעסקיו, היא דרך נכונה. בהפגינה את בקיאותה מנתה דבורה שורה של תנאים ואמוראים שמצאו להם זמן לטפל בעסקיהם. כך הזכירה כדוגמא את המסופר במסכת תענית (דף ט'), על דניאל בר קטינא שהיה מסייר כל יום בגינתו על מנת לבדוק את הדרוש לעשות בה. כן מסופר במסכת נדרים (דף ס"ב) על רב אשי שמכר יער לעובדי האש, בהסבירו שאין בזה ענין של עבודה־זרה, שכן העצים נועדו ממילא להדלקה. היא אף פירטה שמות רבים של תנאים ואמוראים שקנו רכוש או קיבלוהו בירושה, וטיפלו בו כראוי. לסיום הזכירה את מאמר חז"ל : "תורה שאין עמה מלאכה – סופה בטלה". ר' נחום, שעמד מופתע מלמדנותה של אשתו, לא ויתר, עם זאת , על השקפתו, בהביאו נימוקים להצדקת דרכו. את המשנה בקשר ל"תורה שאין עמה מלאכה" הסביר בשם רבו, הפרוש מקראקא, שמשמעות "מלאכה" היא – עבודת הבורא. דבורה לא הרפתה, והמשיכה תכופות בטיעוניה התורניים כלפי דרכו של בעלה. אח"כ התברר לר' נחום לפליאתו, שדבורה קובעת לה עיתים ללימוד התלמוד, וכי היא עוברת כבר בפעם השניה על הש"ס כולו.
בינתיים העמידה דבורה את בעלה על כך, שלפי חישובה, על יסוד העיון בפוסקים, ספק אם סכומי הצדקה שניתנו במשך השנים הגיעו לגובה של "מעשר" מן הרכוש והרווחים. אמנם רשומים הסכומים שחולקו אך לא ברור אם מגיעים לכדי עשירית מן הרווחים. ר' נחום הודה שמעולם לא שם לב לנקודה זו, אך הביע ספק אם ישנה עדיין אפשרות לתקן את הדבר. דבורה אמרה שמאחר שהפנקסים נוהלו באופן מסודר – יש רק להתאמץ ולחשב מחדש את כל הסכומים שהיה צורך לתת במשך השנים. היא עצמה ניגשה לעבודה, ולאחר שבועות רצופים של עמל – הגישה לבעלה סיכום של ההפרש המגיע לצדקה על־פי ההלכה. מובן שהדבר בוצע מיד.
בשנת תי"ד פרצה מלחמה בין הפולנים לבין הרוסים, שהתנהלה בשטח שבין וויטבסק לבין סמולנסק. מלחמה זו נמשכה שלש עשרה שנה, ובמהלכה התעשרו סוחרים יהודייים רבים בוויטבסק, על־ידי אספקת המרים לצבא הפולני. בשנת תכ"ז כבש גרנל שרמטיוב את וויטבסק. הוא אסר מיד את מרבית סוחרי העיר והגלה אותם לעומק רוסיה. שלש שנים הוחזקו השבויים הללו על־ידי הרוסים, ורק לאחר מכן הורשו לחזור לבתיהם.
לא המלחמה ואף לא כל אירוע אחר, לא השפיעו כל כך על מהלך החיים היהודיים בוויטבסק, כפי שהשפיעה העובדה שדבורה היתה לאחת מן המנהיגות הרוחניות של העיר.הודות לדבורה פרחו בוויטבסק מוסדות התורה והצדקה. כזכור היתה וויטבסק, עד בואה של דבורה, דלה בלמדנים, והנשים שבה היו במצב רוחני נחות. דבר זה שימש אתגר לדבורה, יוצאת העיר מינסק.
ר' נחום המשיך בדרכו שלו, מבלי לשים לב בכלל למתרחש מסביבו. דבורה הגיעה לידי הנחה שלא תוכל לשנות את אופיו של בעלה. לפיכך עשתה בכוחות עצמה את כל אשר מצאה לנכון על מנת להשיג את מטרותיה.
דבורה היתה טרודה מאד, לא רק בניהול עסקי בעלה ובעסקנות הצבורית, כי אם גם בעיסוק נוסף: בבית בעלה מצאה את אחת הספריות הגדולות שבאותה תקופה. היה זה אוסף של ספרים עתיקים שהצטברו משך דורות ועברו בירושה לאב ובן. בצמאונה העז להרחיב את ידיעותיה – התמסרה דבורה אל המקור החדש שנתגלה לה, מקור בלתי רגיל לידע. שעות רבות בילתה ליד האוצר הרוחני הזה, שערכו היה גדול בעיניה מן האוצרות הגשמיים, נכסי בעלה.
מן המשימות המיוחדות שהטילה דבורה על עצמה היתה הרמת מצבן הרוחני של הנשים היהודיות בוויטבסק. לאחר שהסדירה את ניהול חבורות הנשים לעניני צדקה, סידור יתומים ועזרת עניים וחולים – היתה דבורה מעונינת שהנשים תתקרבנה יותר למקורות היהדות. לפיכך, בכל הזדמנות של פגישה עם נשים בעניני צדקה נשאה לפני הנוכחות הרצאות המבוססות על מאמרי חז"ל שונים ואגדות. היא השתדלה באופן מיוחד שדבריה יובנו ע"י הנשים ויהדרו ללבותיהן. לצורך כך השתמשה בספרים נפוצים באידיש, ובכללן התרגום האידי לחומש (טיטש־חומש) שכבר היה אז בדפוס, אך בעיקר השתמשה בידיעותיה העצמיות מהן השתדלה להעניק לנשים בצורה מובנת. תוך זמן קצר התקיימה בוויטבסק קבוצה גדולה של נשים, שקבעו להן זמנים מיוחדים ללימודים תורניים מתאימים, בהדרכתה של דבורה. ברם, דבורה לא הסתפקה בכך. היתה לה תכנית לטווח ארוך: להפוך את וויטבסק הנחשלת לעיר של תורה ושל תלמידי חכמים. בוויטבסק היתה אז ישיבה לא גדולה ובלתי ניכרת. מרבית התלמידים היו מבני העיר, ורק מעט מהם באו מן הסביבה. היחס בוויטבסק לבחורי הישיבה היה שונה בהרבה מן היחס במינסק. שם, במינסק, כמו בערים אחרות, היתה מוכרת התופעה של "אכילת ימים". היתה זו דרך למצוא בסיס קיום לבחורי הישיבה, ע"י כך שכל בית החזיק בחור ישיבה או כמה בחורי ישיבה.
בבית אביה של דבורה , ולאחר מכן בביתה שלה במינסק, החזיקו תמיד מספר בחורי ישיבה, בימי החול ושבתות וחגים. משחר ילדותה התמסרה דבורה להכנת ארוחות ל"אוכלי הימים". ביראת כבוד התייחסה תמיד לבני התורה הצעירים שבאו לבית לסעוד את ליבם. קורת רוח מיוחדת היתה לה בשמיעת דברי תורה מפיהם.
כאן בוויטבסק לא היתה ידועה התופעה הזאת בכלל. ראשית, היה בה אז מספר זעום מאד של בחורי ישיבה, ונוסף לכך היו אנשי המקום מעונינים בכגון דא במדה מועטת ביותר. דבורה החלה, איפוא, בהנהגת המנהג היהודי היפה הזה גם בוויטבסק. ברם, מאחר שהיו מועטים "אוכלי הימים" בוויטבסק – החליטה להפוך את וויטבסק לעיר של לומדי תורה.
בדברה על הנושא עם בעלה – השפיעה עליו שישלח על חשבונו חמשה ששה בחורים מוויטבסק ללמוד בישיבות המפורסמות של אז – בקראקא ובפראג. דבורה סברה שבחורים אלה, כשיחזרו מלאים וגדושים בתורה, יהיו החלוצים להקמת דור של בני תורה בוויטבסק.
הצעד השני היה שר' נחום שיגר שליח מיוחד לערים מינסק, סלוצק, בריסק, וילנא, לבחור מהן עשרה אברכים למדנים מובחרים, ולשכנעם לעקור עם משפחותיהם לוויטבסק, שם יסופקו להם כל צרכיהם וצרכי משפחותיהם, כשעליהם יוטל להרביץ תורה בין יהודי העיר.
השליח שעליו הטיל ר' נחום את התפקיד היה הגאון ר' משה, בנו של רבי יקותיאל זלמן מקראקא רבו של ר' נחום. הוא התנה אתו שתישמר בסוד העובדה שהוא הוא המחזיק את משפחות האברכים על חשבונו. מן התנאים שהותנו מראש היו – שכל אחד מן האברכים יגור בשכונה אחרת בעיר, שם יקיים שיעורי תורה להמונים. עוד הותנה שאם ימצאו יהודים שירצו לתת תרומות לאברכים אלה – יועברו התרומות לעניני צדקה, ואילו האברכים יוחזקו אך ורק על ידו.
כעבור שמונה – תשעה חדשים השלים ר' משה את שליחותו. במשך הזמן נוספו על עשרת האברכים עוד אברכים למדנים – ביניהם אחד בשם ר' אפרים.שמחה – ותוך זמן קצר החל להדהד קול תורה בוויטבסק. שיעורי תורה שונים הוקמו בכל חלקי העיר, ובמסגרתם ישבו יהודים, צעירים ומבוגרים, ולמדו תורה בשקידה.
תוך עשר שנים לבואה של דבורה לוויטבסק – נשתנתה וויטבסק שינוי ניכר. אף ר' נחום בעצמו השתנה, והודות להשפעת אשתו החל להיות מעורב בין הבריות. הוא היה משוחח בדברי תורה עם תלמידי חכמים שהיו באי ביתו, ואף התענין מפעם לפעם במצב עסקיו, שבינתיים גדלו והתרחבו. דבורה מצדה הצליחה מאד בפעילותה בין הנשים,תלמידותיה.
היו אלה שנות אושר לר' נחום ולדבררה. ברם, אושרם לא היה שלם שכן לא התברכו בפרי בטן, שניהם רצו בכל לבם בילד, ובמיוחד היה מודאג ר' נחום, שכן התקרב לשנות זקנה.
פעם הזדמן לביתם אורח נכבד, הצדיק והמקובל רבי משה גרשון, מי שהיה תלמידו של ר' אליהו, הבעל שם מוורמייזא, ואף למד שנים רבות בישיבתו של רבי פנחס, בעל המופתים מפולדא. רבי משה גרשון רכש אימונו של ר' נחום, ששוחח אתו רבות בדברי תורה וגילה לפניו מצפוני לבו. כך שטח בפניו את בעייתו החמורה, הגורמת לו עגמת נפש רבה, והיא העובדה שלא נתברך עדיין בילד. רבי משה גרשון הסביר לר' נחום שבעצם אין אדם יכל לצפות למילוי כל משאלות לבו ושאיפתו בחיים, במיוחד קשה לאדם לצפות להתברך בשלש הברכות: ילדים, עושר, אריכות ימים. "כיון שהקב"ה בירך אותך בעושר ובאריכות ימים" – המשיך המקובל – "אינך יכול לצפות גם לילדים, אם רצונכם דווקא בילדים – עליך לוותר על אחת משתי הברכות בהן התברכת".
ר' נחום התרגש מאד מן הדברים, והתבודד בינו לבין עצמו ימים מספר כדי להתבונן בהם והסיק מסקנות. לאחר ימים של מחשבה מעמיקה – החליט שעליו לוותר על אחת משתי הברכות (ר' נחום היה אז למעלה מגיל שישים) על מנת להתברך בילד.
ר' נחום הודיע למקובל על החלטתו, והלה בירך אותו ועזב את וויטבסק.
בטרם חלפה שנה כבר חשה דבורה שהיא הרה, ברם, היא לא הזדרזה לספר על כך לבעלה, שכן תחילה חששה שמא יארע לעוברה כפי שאירע לילדה מבעלה הקודם ולא יאריך ימים.