ספר הזכרונות פרק פד
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
הכהן והגרושה
כאשר נפטר הגאון רבי יצחק קלובר, בשנת רצ"ח, החליטו תלמידיו, מהר"ל וחברו רבי שלמה לוריא ועוד תלמידים, לעזוב את פוזנא ולעבור לקראקא. שהיתה אז מקום תורה. חמש שנים שהה מהר"ל בקראקא. שלוש שנים למד עם חברו רבי משה בר' ישראל איסרליש, מי שנודע מאוחר יותר כהרמ"א.
המהר"ל היה בשנותיו המאוחרות מדבר בהתפעלות רבה על קראקא. הוא היה אומר כי מעולם לא ראה קהלה שתהיה מבורכת בהוקרת וחיבת תלמידי חכמים כקראקא.
קצבים, שואבי מים וחוטבי עצים היו לומדי תורה מופלגים, היחסים בין איש לרעהו היו מיוחדים במינם. קראקא היתה סמל לעיר של תורה ומדות טובות. למדו שם הן נגלה והן נסתר.
בככר השוק בקראקא היה שטח אדמה, בקוטר שלושים אמות, מגודר בחומת אבנים. בתקופה הנידונה רווחה הדעה כי החומה היא בת 160 שנה. סופר כי השטח גודר משום שפעם נבקעה האדמה שם ובלעה גבר ואשה לעיני אנשים רבים.
מעשה הפלא שהיה – כך היה:
בשנת ה' אלפים קכ"ג כיהן כרבה של קראקא הגאון רבי יצחק, שנמנה על מגורשי אשכנז בגירוש שנגזר באותה תקופה על היהודים במדינה זו. העיר קראקא השתייכה אז לאחד מנסיכי פולין. מנהל אחוזותיו של הנסיך היה יהודי מגרמניה, שהיה כהן, בשם שלמה זליגמן, אדם קל דעת ובעל עבירה. הוא שינה בהמשך הזמן את שמו משלמה לזיגמונד. הדברים הגיעו לידי כך שהיה מחלל שבת, אוכל טריפות ועושה כל דבר אסור.
חוטא זה החליט לקחת לאשה יהודיה גרושה בקראקא. למרות שכהן אסור לשאת גרושה בא שלמה־זיגמונד אל רבי יצחק רבה של קראקא, ודרש ממנו לסדר חופה וקידושין לו ולגרושה.
מובן שהרב סירב, וניסה להסביר לו ולשכנעו להימנע מכך. זליגמן השיב בעזות כי הוא מוכן לוותר על הכהונה שלו כדי להתחתן עם האשה, בהמשך הדברים אף אמר כי אם הרב לא יערוך להם חופה וקידושין יסעו לעיר אחרת ושם יתחתנו.
הרב הזמין אליו את האשה ואת קרובי משפחתה, שהיו מנכבדי העיר, והתרה בהם כי אם תיעשה הנבלה בישראל יטיל חרם על החוטאים.
קרוביה של הגרושה, שקיימו יחסי מסחר עם זליגמן, היו דווקא מעוניינים בנישואין אלה וניסו להשפיע על הרב שימצא "היתר" לכך. הרב עמד על דעתו ואף ציוה להכריז בבית־הכנסת כי קיים איסור חמור על נישואין אלה, תוך אזהרה שבני הזוג לא יעיזו לעבור על כך. כששמע זליגמן על כך זעם זעם רב ובראותו עצמו בעל כוח הודיע בתקיפות כי הוא יעשה את שלו.
מחלוקת גדולה פרצה בקהלת קראקא. יראי ה', ובמיוחד לומדי התורה, דיברו בגנות הפירצה, ואילו קרובי הגרושה ומחפשי "היתרים" למיניהם הצדיקו את זליגמן, ודאי תוך תקוה שיבואו על שכרם.
זליגמן לא ויתר. בהיותו נכבד בעיני הנסיך שלו השתייכו האחוזות אותן ניהל פנה אליו וסיפר לו את המאורע. הוא הסיתו נגד הרב אשר מסיבות "פנטיות" מתעקש על רצונו שלא לבצע דבר "פעוט" זה של עריכת חופה וקידושין בינו לבין הגרושה.
הנסיך הזמין אליו את הרב, כשהוא מזמין גם את הבישוף הנוצרי לפגישה זו. הרב־הישיש בא אל הנסיך בליווי אחד מראשי קהלת קראקא.
הנסיך פתח בשאלה מדוע מונע הרב מבני זוג, ששוררת ביניהם אהבה, להינשא. הרב הסביר לו כי אין הדבר תלוי ברצונו, שכן התורה אוסרת נישואי כהן וגרושה.
הנסיך פנה אל הבישוף ושאלו אם אמנם נכון הדבר. הבישוף, שהיה שונא ישראל, השיב שאמנם בתורת משה מופיע איסור זה, אך חכמי התלמוד התירו דברים רבים מן התורה, ועל פי הדת היהודית נתונה הסמכות לרבנים לשנות לאיסור או להתיר דברים הכתובים בתורה.
הרב, רבי יצחק, הכחיש את הקביעה של הבישוף. הוא הסביר לנסיך כי בצד התורה שבכתב שהקב"ה נתן למשה בסיני, נתן לו בד בבד תורה שבעל־פה המכילה הסברים ופירושים והוראות לתורה שבכתב, ואלה עברו מדור לדור מאות רבות בשנים עד שחכמי המשנה והתלמוד רשמו את הדברים. "התורה שבכתב והתורה שבעל־פה אינם דברים שונים ונפרדים, כי אם משלימים זה את זה" – הסביר הרב.
הבישוף נפנה עתה להציג לרב שאלות וקושיות בנימה של זלזול ולעג, בכוונה להכניס את הרב במבוכה, ולהעמידו באור מגוחך בעיני הנסיך. ברם, הרב היה בקי דיו הן בספרות התלמודית והן בדרכם של שונאי ישראל בכל הדורות בשאלותיהם ו"קושיותיהם". הוא ידע את תוכן הויכוחים שנאלצו בשעתם חכמי ישראל לנהל עם גדולי הנוצרים, דוגמת ויכוח הרמב"ן. הרב לא איבד, איפוא, עשתונותיו. את תשובותיו השמיע במתינות ובשפה ברורה. השיחה עם הנסיך התנהלה באמצעות מתורגמן, כיוון שהרב לא ידע את שפת המדינה, אך תוכן תשובותיו של הרב, מלאות החכמה, הרשים מאד את הנסיך.
הבישוף רתח מזעם לשמע תשובות הרב, במיוחד לאחר שחש כי הרב מרשים את הנסיך בידיעותיו ובחכמתו. הוא החל, איפוא, להשמיע דברי חירוף וגידוף על חשבון הרב, והיהודים בכלל.
הרב שמר על שלוותו, למרות שבעומק לבו הכאיבו לו הדברים. הוא העיר לבישוף כי עליו להתייחס בדרך־ארץ כלפי היהדות, שכן אין אדם יורק בבאר שממנו שתה. סוף־סוף הנצרות ומחוללה באים מן היהדות.
הבישוף יצא מכליו, והחל לצרוח על כך שהרב פגע במייסד הנצרות. תוך כדי כך קרא: "וכי מי היה משה שלכם?".
"משה רבינו" – השיב הרב רגוע – "נולד, ככל בשר ודם, לאביו עמרם ולאמו יוכבד, ביום ז' אדר, ב' אלפים ושס"ח שנה לבריאת העולם, ונסתלק, כעבור מאה ועשרים שנה, ביום ז' אדר שנת ב' אלפים ותפ"ח לבריאת העולם".
"לפלא רב כוח זכרונך, המגיע כדי זכירת התאריכים המדוייקים של לידת ופטירת משה" – לעג הבישוף.
– "אין הדבר נובע מכוח זכרוני, כי אם ממסורת הבאה בעמנו מדור לדור" – השיב הרב.
הבישוף הפנה שוב את הדיון למהות הנצרות ומחוללה, אך הרב השיב לו תשובות מוחצות, בהסתמכו גם על מקורות נוצריים, מהם הוכיח כי אלוקי ישראל הוא א־ל יחיד לכל העולם. הבישוף נוכח לדעת כי ידיעותיו של הרב, אפילו במקורות נוצריים, עולות ע"יעותיו שלו, המנהיג הנוצרי.
כאן התערב הנסיך, שראה מחובתו למנוע את הרושם שהכומר הנוצרי נוצח בויכוחו עם הרב. בקול של מפקד פנה אל הרב ואמר: "אף אם התורה אוסרת נישואי כהן וגרושה, הרי מאחר שזליגמן מוותר על הכהונה, מצוה אני עליך לערוך חופה וקידושין לבני הזוג ולהניח להם לחיות חייהם במנוחה".