ספר הזכרונות פרק סג
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
עונשו של אכזר
"היה בלתי אפשרי להתקרב אליו" – אמר מפקד הפרשים – "כשהגענו לבית המדרש שבו נמצא הפרוש נישאו אלינו גלי קולו הערב שחדר לעצמותינו. כשהתקרבתי אליו וראיתי אותו יושב בעיניים קשורות ושר את תפלותיו, מבלי שישמע ויראה את המתחולל סביבו, התמלאתי רגש של יראת כבוד כלפיו. הוא היה עטוף בטלית ועל ראשו התנוססה "קובית עור שחורה" (– תפילין). למרות זאת אזרתי עוז לגשת אליו ולמסור לו את שליחותנו, אך רגלי לא יכלו לזוז ממקומן וקולי קפא בגרוני".
מנהל האחוזה שיסע אותו בכעס וחוסר סבלנות. "ומה היה בסופו של דבר?" – ביקש לדעת.
"הצלפתי באויר בשוט, כדי להודיע בכך לפרוש על בואנו אליו עם צו, אך הלה המשיך בזמירותיו כאילו לא אירע דבר. מלווי הספיקו בינתיים להיווכח בשיתוק שאחז בי ונמלטו מבית המדרש בפחד מוות. אני עצמי התחלתי לחשוב כיצד לצאת חי מעסק זה, ושמחתי כשהצלחתי בכך, כיוון שחששתי שאשאר לנצח רתוק למקומי כשידי מושטת באויר" – סיים הפרש בהתרגשות גדולה.
הפריץ נתקף זעם וחרון בלתי מוגבל: "עבד ממרה! את פקודתי לא ביצעת", ומיד פקד לכבד את הפרש בשלושים מלקות. הפעם השפיעו הצליפות על המוכה. מפקד הפרשים התפתל מיסורים, גופו כוסה בסימנים אדומים שמיד לאחר מכן פרצו מהם סילונות דם. עם תום ההלקאה נשאר הפרש מעולף חבול ושותת דם. רק לאחר שנשפכו עליו דליי מים קרים הצליח לזחול על ארבעותיו אל הפריץ האכזרי כדי לנשק את נעליו.
לאחר שסיים את הטיפול בפרש העבריין הודיע מנהל האחוזה, בנימה של נצחנות, כי הוא עצמו יסע לדוברובנה כדי להביא את הפרוש. "אנוכי אראה לכל הטיפוסים האלה כי אינם אלא נמושות חדורי אמונות טפלות. הפרוש אינו קדוש, כי אם משוגע והולך בטל. עוד תראו אותו רוקד ומכרכר לפנינו כאן".
מיד ציווה לחבוש סוסים בשבילו ובשביל מלוויו, ויחד עם זה לרתום מרכבה שבה יובא הפרוש.
בד בבד שלח לקרוא לכומר וביקשו ללוות אותו בדרכו אל הפרוש. לא ברור אם היה זה משום שהרגיש צורך ב"הגנה" מפני "כשפים" ו"כוחות שחור" כלשהם שהתגלמו, לדעתו, בפרוש, או משום שהיה מעוניין סתם בהגדלת הטקסיות הדרמטית של האירוע.
הכומר הספיק לפני כן לשמוע הרבה על הפרוש והיה לו רגש של יראת כבוד מפניו. לפיכך דחה את דרישת מנהל האחוזה, ואף העניק לו עצה טובה לוותר על הרעיון לפגוע בפרוש. "העסק לא יסתיים עבורך בכי טוב" – הזהירו כשהוא מצטלב תוך כדי כך.
ברם, מנהל האחוזה היה מעוניין בכל מחיר להשיג את שלו, והדבר נגע לו בנפשו.
בינתיים נודע בדוברובנה כי מנהל האחוזה עומד להגיע בליווי מחנה של פרשים על מנת להוציא את הפרוש מבית המדרש ולהביאו, בטוב או ברע, אל האחוזה הפריצית. הרב וראשי הקהלה קיימו אסיפה מזורזת, ובה הוחלט לצוות על הצבור היהודי בעיר להישאר בבית ואפילו לא להציץ מן החלונות, כדי שלא תיווצר לגויים עילה להכות ביהודים.
אך משלחת מצומצמת שהיתה מורכבת מן הרב וראשי הקהל הלכו לבית המדרש בו ישב הפרוש כדי להמתין לבוא הפריץ ופמלייתו. הם קיוו להשפיע עליו באמצעות תחנונים ובכיות שלא לפגוע ברבי פייביש העניך הקדוש.
מיד עם הכנס הפריץ, כשהשוט בידו, לבית המדרש, מוקף בצמיתיו החצופים, צעד הרב לקראתו וביקש ממנו לא לפגוע בפרוש: "ראה נא אדם קדוש זה" – אמר לו בהצביעו על הפרוש המכונס בפינתו בעינים קשורות ואומר תהלים – "והטה אוזן לזמירותיו. מי יש לו לב להשפילו?".
"אני חייב להוכיח אחת ולתמיד כי אין זה אלא אדם חסר דעה" – היתה תגובתו העיקשת של הפריץ.
וכאילו רצה להראות לכל שאכן אין להתחשב עם "בטלן" זה – התפרץ לעבר הפרוש ובקול רם ניסה לגבור על קולו המתנגן, אך הפרוש לא נע ולא זע. לא היה שום סימן כדי לקבוע על פיו אם הפרוש חש בסכנה הניצבת מולו. הפריץ התרגז והחל להצליף בשוטו כלפי הפרוש.
לרגע נדמה היה כי הנה פוגע השוט בפניו של הפרוש, אך לפתע נשמט השוט מידי הפריץ, כשידו צונחת אין אונים וגופו מזדעזע כאילו נתקף עוית.
כאב עז פילח את ידו וחדר לכל גופו, ומפיו התמלטה צריחת כאב תופת.
"הצילו!" – זעק חסר ישע.
הפרוש המשיך לזמר פסוק אחר פסוק, ופרק אחר פרק, כאילו לא אירע דבר, וכמי שלא חש במתרחש סביבו.
בני פמליית הפריץ חדלו מלחשוב על הפרוש, כי אם על אדונם, שזעקות הכאב והיסורים שלו הפילו עליהם אימה. הם נאלצו לשאת אותו מבית המדרש, ובמקום להושיבו על סוסו השכיבוהו במרכבה כשהוא מתפתל ביסורים.
הם שבו לבתיהם אבלים וחפויי ראש, ושמו של הפרוש התקדש בעיני הכל.
ששה שבועות שכב חולה כשכל גופו תקוף יסורים גדולים. פעמים רבות שלח הפריץ שלוחים אל הפרוש, כדי לבקש סליחתו, אך לא הצליחו לדבר אתו, שכן עיניו ואזניו היו סגורות, ופקח אותן רק לקריאת התורה.
הפריץ פנה אל כל הרופאים כדי לחפש רפואה למחלתו, אך לא נמצא מוצא אחר מלבד קטיעת היד שהושטה לעבר הפרוש. נקבע כי חייבים לקטוע את היד, כדי שהגוף לא יורעל.
מאז לא פיקפק איש בקדושתו של הפרוש, וכל בני הסביבה, יהודים וגויים, נוכחו בגדלותו של אומר התהלים.
בדוברובנה היה גר אז יהודי בשם ר' זונדל משה, שהוא ואשתו היו חשוכי בנים. אשתו יזמה רעיון שכל העקרות שבעיר יאספו יחד כסף על מנת לבנות בית מדרש מיוחד לרבי פייביש העניך, עם חדר מיוחד עבורו.
בית המדרש הזה נבנה בסימטא הקרה והתפרסם בשם "בית הכנסת של הפרוש הזקן".
כל העקרות שבנו את בית המדרש עבור הפרוש נושעו, ותוך זמן קצר נולדו להם ילדים וילדות, ביניהם היה גם ר' אברהם משה.
ר' אברהם משה עבר לפני עשרים שנה מן הכפר אל העיר ונהיה לשמש של בית כנסת זה. בתפקידו זה היה משרת את הפרוש, עד כמה שניתן היה לשרתו.
בבית כנסת זה ישב רבי חיים הפרוש מאז שלושים שנה, והכל הכירו בגדלותו בתורה.