ספר הזכרונות פרק לב
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
התפילה בדמי הליל
עדיין היתה פליאה בעיני דוד לייב העובדה שמעולם לא שמע מפי ה"כהן הצהוב" דבר־תורה כלשהו, ואולי מכאן הוכחה שהוא "נסתר"?
תשומת לבו של דוד לייב נמשכה לעובדה ש"הצהוב" מתחבר עם טיפוס שבלתי אפשרי שתהא לגביו השקפה טובה. היה זה שמרל בנו של נחום איציק. שמרל הוחזק באטינקה כעם־הארץ הגדול ביותר ונוסף לכך כלא־יוצלח ועצלן. משום כך התלבט דוד לייב אם ימשיך להעניק תשומת לב ליהודי הצהוב או שיסיח מדעתו את הרעיון שהוא נמנה על הנסתרים.
אותו שמרל של נחום איציק הוכתר באטינקה בשלשה כינויים : "שמרל הולך בטל", "שמרל החוזה בכוכבים" ו"שמרל פיהוק".
שמרל היה זכאי בצדק לכל שלשת התוארים הללו.
"הולך בטל" נקרא על שהיה מתהלך בטל כל היום על פני הכפר ומפטפט עם נשים וילדים, שהיה מספר להם סיפורים.
את התואר "חוזה בכוכבים" רכש על שהיה נוהג לשבת ליד הבית ולהסתכל השמימה – בלילה על הירח והכוכבים וביום על העננים. במיוחד חיבב את העננים המקבלים כל רגע צורות חדשות, פה של אנשים מסויימים פה של עופות וחיות ופה־מחנות של בריות מוזרות. שמרל היה מדבר אל הדמויות הללו, והיה טוען באזני עוברי אורח שגם האדם דומה לענן, ומשתנה כמוהו מפעם לפעם. פעמים הוא הופך מחיה לאדם, ופעמים – מאדם לחית טרף...
"שמרל פיהוק" כונה על שפיהוקיו היו שם דבר באטינקה. תמיד היה מפהק: אומר כמה מלים ומפהק – כאילו לא עצם עין לילות שלמים. מלבד זאת היו פיהוקיו ממושכים מאד ומלווים ברחש מטיל אימה, עד שלמרחוק היה נשמע כל אימת ששמרל מתקרב. לכאורה היה שמרל אדיש במזגו, ונראה כמי שאינו מסוגל לפתוח פיו. אך כאשר החל לשוחח, במיוחד בקשר למדות טובות ורעות של בני אדם, היה משתלהב, ומדבר בשטף. אז קלחו המלים מפיו עד שאף שכח לפהק.
במיוחד היה אוהב להשמיע דברי תוכחה שאסור לבני אדם להיות צרי עין, לקלל ולנבל פיהם. כשהיה מפליג בדבריו היה דווקא מה לשמוע. במיוחד אהבו הנשים להאזין אליו. גם הילדים היו מתאספים סביבו, אלא שהללו היו מצפים שיפהק מפעם לפעם, דבר שהיווה עבורם כעין בידור, וכשעבר זמן מבלי שיפהק – היו מכריזים: "שמרל, תן פיהוק!" שמרל לא התרגז חלילה עליהם. הוא ראה בדבר משאלה טבעית מצדם, והיה מלטפם בחיוך, כשפניו מביעות קורת־רוח על כך שיש בידו להנותם לפחות בדבר פעוט כמו פיהוק.
שלש שנים עברו על דוד לייב באטינקה, בהן הספיק להתוודע עם כמה מבין עוברי אורח בכפר אותם הצליח להכיר כ"נסתרים", אך על הכהן הצהוב לא הספיק להיוודע דבר. מלבדו היו עוד מן היהודים הנודדים שהיו מופיעים מפעם לפעם באטינקה ודוד לייב לא הצליח לברר זהותם. חשודה היתה בעיניו העובדה שכל אלה שלא הצליח לגלות את מהותם – אף הם כ"כהן הצהוב" התחברו עם שמרל. דוד לייב תהה לפשר הדבר.
שמרל דר בבית קטן שחציו היה שקוע באדמה. גג הקש היה בחלקו מפורק מפני הרוח. בימים גשומים היה הבית שטוף במים.
שמרל היה נשוי, והודות לאשתו היה לו מה לאכול. היא היתה טווה צמר ומפרנסה בכך את בעלה ושני הילדים שהיו להם. שני הילדים הללו, בנים, נשלחו לעיירה מרוחקת ללמוד מלאכה.
יום אחד פרצה דליקה באטינקה, ובתים רבים כלו בעשן, וביניהם ביתו של דוד לייב. הסימטא שבה היה ביתו של שמרל לא נפגעה, ודוד לייב שכר בה דירה למגורי משפחתו. כך היה לשכנו של אותו טיפוס, וברצונו או שלא ברצונו הוגברה תשומת לבו אליו.
בליל חורף אחד איחר דוד לייב שבת בבית־המדרש. הסיבה היתה, למראית עין, כדי להתחמם שם ולחטוף תנומה.
כשעזב את בית המדרש לחזור הביתה היתה השעה מאוחרת מאד. בדרכו הזדמן לו לעבור על ביתו של שמרל, והנה הגיעה לאזניו נעימה עריבה המבטאת השתפכות הנפש. דוד לייב נעצר והאזין בתשומת לב. התברר לו שזו תפלת ערבית של שמרל. הוא היה מופתע לחלוטין. אותו ערב נוכח שמרל בתפלת ערבית בצבור. אמנם הוא הבחין ששמרל כמעט ואינו מתפלל, אך תלה זאת בעובדה שהלה אינו מסוגל, פשוט, לקרוא את מלות התפלה, כפי שהוחזק בכפר כמי שאינו יודע קרוא. והנה – תפלה כזאת, המוכיחה שמדובר באדם בעל נשמה של אש. רק צדיק גדול מסוגל להתפלל כך.
שעה תמימה עמד דוד לייב מאחורי דלת ביתו של שמרל, ושמרל עדיין לא סיים תפלתו. דוד לייב השתוקק להמשיך ולהאזין, אך הקור היה עז מאד עד שכמעט קפא במקומו. הוא נאלץ, איפוא, לוותר על סיום התפלה וללכת הביתה. מאז ידע דוד לייב שאין שמרל אותו טיפוס כפי שמחשיבים אותו הבריות.
אך איך יביא לידי כך ששמרל יתוודע אליו? – דוד לייב החל להאזין לשיחותיו ברחוב עם הנשים והילדים, שהיו ברובן סיפורי מעשיות. לנשים היה מספר על חייהן ודרכיהן של אמהותינו, שרה, רבקה, רחל ולאה, ועל נשים מפורסמות אחרות שהצטיינו במדותיהן הטובות. היה ברור בכוונתו של שמרל היתה להשפיע בסיפוריו על נשי אטינקה להתנהגות טובה וכשרה, לשלום בית ולחינוך ראוי של הילדים.
רושם עמוק עשתה על דוד לייב העובדה ששמרל התמסר באופן מיוחד לעזור ליולדות. מיד לאחר כל לידה באטינקה הופיע שמרל בבית היולדת. הוא תלה על הקירות טבלאות "שיר המעלות" שהיו נהוגות לשמירה, וביצע את כל העבודות שכרגיל עושה אותן עוזרת־ בית: בקע עצים והסיק את התנור, הביא מים לבית, ואף, בשעת הצורך, בישל אוכל והכין מזון ליולדת ולילדים שהיו בבית שנשארו בלי אם מטפלת.
דוד לייב ידע היטב שמאחורי כל זה מסתתרת צדקנותר הגדולה של שמרל. רצונו היה, איפוא, חזק ששמרל יתגלה אליו כדי שיתחבר אתו. דוד לייב ניסה תחבולות שונות על־מנת לרכוש את ידידותו של שמרל. הוא אף החל לומר דברי תורה בנוכחותו, ופעם, כשהיו שניהם לבדם, לחש באזניו שבעצם אינו צריך להסתתר ממנו שכן גם הוא נוהג כמוהו. דוד לייב תיאר לעצמו שהדבר ישפיע על שמרל להתחבר אתו, אך במקום זאת פקח שמרל זוג עינים ופער פה – בהציגו פני אדם שאינו מבין 'כלל את המדובר. לא היתה לדוד לייב כל ברירה, ונאלץ לוותר על תקוותו להתחבר עם שמרל, ולהניחו לנפשו.
הקיץ הגיע, וחרף התעניות והסיגופים שדוד לייב קיבל על עצמו, כתפלה ששמרל יתקרב אליו, הרחיק הלה את עצמו ממנו. אלא שלפתע נראה שוב בכפר "הכהן הצהוב", שדוד לייב שם לב אליו מכבר. כתמיד התחבר זה עם שמרל, ודוד לייב עקב אחר שניהם. הוא ראה כיצד שניהם הולכים תכופות ליער הסמוך ושוהים שם שעה ממושכת.
פעם הלך לקראתם, ופנה אליהם בדברים: "יש לי לשוחח אתכם בענין חשוב. הבה ונצא לשדה". שמרל והכהן הסתכלו עליו בהשתוממות, והעמידו פנים כאילו אינם מבינים מה יש לו לדוד לייב לדבר אתם. ברם לאחר הפצרותיו ניאותו ללכת אתו.
כאשר הגיעו הרחק מאטינקה, פתח דוד לייב:
– "יודע אני עתה בוודאות שהנכם צדיקים העובדים את הקב"ה בדרך מקורית. אף אני מנסה ללכת בדרכי שלי, ומשתדל להתמסר לתורה ועבודת ה' בהסתר. ברם, יודע אני בביטחה שיש לי הרבה מה ללמוד מכם. חוסו עלי והורוני דרכיכם".
דוד לייב פרץ בבכי, נרגש כולו.
הדברים הללו ושברון הלב של דוד לייב השפיעו על שמרל והכהן הצהוב, שנוכחו לדעת שפיו ולבו של דוד לייב שווים, וכי הוא מתכוון ברצינות גמורה למה שהוא אומר. הם התגלו לפניו, לאחר שהזהירו אותו שלא לגלות סודם. שלשתם חזרו לכפר, כשאיש מבין האנשים
שראו אותם לא מעלה על דעתו כלל את משמעות הליכתם המשותפת.
מאז נוצרה ידידות עמוקה בין שמרל ודוד לייב. משך שנה תמימה למדו יחד בלילות בתורת הקבלה ובספרי חקירה. שמרל הי.ה לרבו המובהק של דוד לייב, הן בתורה והן בעבודת ה'.
דוד לייב היה מאושר, לא רק על שזכה בידידותם של צדיקים מסוגם של שמרל והכהן הצהוב, אלא, בעיקר, על שהכיר מעתה דרך חדשה בתורה ובעבודת ה'.