ספר הזכרונות פרק פ
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
אשה למדנית ובתה
כשהחל ברוך, אביו של מיסדה בעתיד של חסידות חב"ד, להכיר את דרך החסידות, כמעט ולא ידע שלאמיתו של דבר מדשדשת החסידות בדורות קודמים, וגילויה עתה אינו אלא תוצאה מתהליך ממושך של התפתחות.
פחות מזה ידע כי משפחתו שלו קשורה מדורות בהכשרת הקרקע להופעת החסידות על־ידי רבי ישראל בעל־שם־טוב. ברוך עזב את ביתו בהיותו ילד רך אף בטרם היתה לו הזדמנות לשוחח כראוי עם אחותו דבורה לאה, אשר אכן ידעה את כל הפרטים, והיתה יכולה לשמש לו מקור מבורך של ידע.
דבורה לאה היתה נשואה, כזכור, לרבי יוסף יצחק, ראש ישיבת וויטבסק. היא היתה אשה מיוחדת במינה, צדקנית גדולה ומלומדת גדולה. משחר ילדותה ספגה לתוכה קדושה וטהרה, והתנהגותה היתה בהתאם למדות המפוארות שמנו חכמינו.
עוד בהיותה ילדה בת שבע־שמונה התגלתה בטוב לבה ובדאגתה לזולת. היא היתה מסייעת לשכנות העניות בעבודת ביתן ובגידול ילדיהן. עזרתה לאמה, ציותה להוריה וביטויי טוב לבה בבית היו תופעות מובנות מאליהן. היא אף גילתה דאגתה לעז שהיתה שייכת להוריה, והיתה מוליכה אותה למרעה דשן ומחזירה לביתה כשהיא מתייחסת אליה כאל הולך על שתים. כשהיתה בת עשר שנים כבר ניהלה את הבית כעקרת הבית לכל דבר, כשהכל משבחים את "ידי הזהב" שלה. השכנים התברכו בה.
אביה, ר' שניאור זלמן, המלמד מפוזנא, היה עני מרוד, ועבודתו כמלמד לא הספיקה לפרנסת הבית. כאשר הגיע פושט יד לבית לא היתה פרוטה לתת לו, וגם פת הלחם שבבית לא הספיקה כדי לפרוס ממנה לעני,
אך דבורה לאה מיהרה לתת לו מפרוסת הלחם שנועדה עבורה, בטענה שאינה רעבה. כך היתה נאלצת לרעוב מפעם לפעם, אך מעולם לא נראה הדבר כלפי חוץ. היא היתה תמיד עליזה ושמחה בחלקה, ואף מעודדת ומנחמת כל מר נפש.
היא היתה נאלצת לרעוב לא רק בגלל המחסור אלא גם בהיותה טרודה בעבודות העזרה והסיוע. למרות זאת האירו פניה בחן ואצילות של בת ישראל.
בשעות הפנויות של ימי הקיץ היתה יושבת על המרפסת ועוסקת במלאכת יד. תוך כדי כך היתה מקשיבה לר' נח השכן, מלמד דרדקי, בשעה שלימד את תלמידיו הרבים. את שיעורי אביה עם תלמידיו לא היתה מסוגלת להבין, כיוון שתוכנם היה גמרא ומפרשיה, אך את שיעורי ר' נח הצליחה לקלוט. כך התקדמה במהירות יחסית. תחלה הצליחה לקרוא את התפלות ואף להבין פירושן, לאחר מכן הבינה קטע בחומש, עד שהצליחה בכחות עצמה ללמוד את התנ"ך כולו.
אביה, ר' שניאור זלמן, היה נמנה על אלה שסברו שאין בנות צריכות ללמוד תורה. אפילו את קרוא האותיות לא מצא לנחוץ ללמדה. דבורה לאה הצטערה מכך, והיתה מאושרת כשניתנה לה ההזדמנות למלא את שאיפת הלימוד שלה באמצעות שיעוריו של ר' נח מלמד הדרדקי.
ברם, דבר זה לא סיפק אותה, ולמעשה גדלה עתה תשוקתה ללמוד, אבל מי יפתח לפניה שערי תורה?
– אביה ודאי לא ילמדה, שהרי אף את ידיעותיה שרכשה, תוך כדי האזנה לשיעורי ר' נח, נאלצה להסתיר ממנו. אמה, רחל, היתה דווקא למדנית מובהקת, אך משום מה לא ניסתה מעולם ללמדה.
דבורה לאה היתה שרויה לא אחת במועקה על שאמה אינה דואגת ללמדה, מאידך התפלאה על כך שאביה של רחל אמה איפשר לה ללמוד תורה, בשעה שאביה, בעלה של רחל, התנגד בצורה נמרצת לכך שבתו תלמד משהו.
מעט מזעיר על היקף למדנותה של אמה ידעה דבורה לאה מן העובדה שכאשר אביה, ר' שניאור זלמן, נעדר מן הבית היתה האם מזדרזת להוציא ספר מארון הספרים ולומדת בו בעיון. כעבור זמן התברר לה, להפתעתה הגמורה, שהספר אינו אלא – גמרא. רחל היתה, פשוט, מתעמקת בגמרא, ואף לומדת בה בקול. פעמים אף היתה מפזמת לעצמה את מנגינת הגמרא, המוכרת מלימודי האב.
בהזדמנויות כאלה היתה דבורה לאה מתכנסת לפינתה ועוסקת בתפירה או בריקמה. היא היתה מקנאה באמה על שהיא מסוגלת ללמוד, ויותר מכך היתה תמחהה על כך שאין האם מנסה ללמד אותה. במקרים רבים היו דמעות נקוות בעיניה.
פעם, בהזדמנות כזו, העיק הדבר כל־כך על דבורה לאה עד שהרגישה עצמה נאלצת לפרוץ בבכי, כדי שאמה לא תרגיש בדבר מיהרה לחדר השני, ושם פרקה את מטען המועקה שלה בבכיה קולנית. כאשר הבחינה האם מאוחר יותר בהיעדרה של בתה, והחלה לחפשה בחדר השני, נדהמה להיווכח בעיניה האדומות מבכי. היא פנתה אליה בחרדה ובמבוכה: מה לך בתי?
תחלה היססה דבורה לאה לספר לאמה את הגורם לצערה, אך כשאמה חזרה על שאלתה נאלצה לגלות לה את כל המעיק על לבה: מדוע לך, אמי, מותר ללמוד תורה, וממני נמנע הדבר לחלוטין, מלבד מה שהשגתי בכוחות עצמי?
רחל אימצה את בתה אל לבה וביקשה ממנה להירגע, כשהיא מתחילה לתת לה הסבר נרחב.
– לאביה, סבה של דבורה לאה, ר' ברוך מפוזנא, או, כפי שהיה ידוע בכינויו, ר' ברוך בטלן, היתה שיטה שונה לחלוטין מזו של ר' שניאור זלמן, בעלה של רחל ואביה של דבורה לאה, בעניני חינוך בכלל, ובנושא של חינוך הבנות בפרט.
נודע עתה לדבורה לאה, להפתעתה, כי ר' ברוך בטלן, אביה של רחל, נמנה על תלמידיו של רבי אליהו בעל־שם מוורמייזא, ומאוחר יותר על המקובלים והנסתרים שהלכו בדרכו של רבי יואל, הבעל־שם מזאמושטש.
אגב כך סיפרה רחל לבתה מעשה נורא שאירע בפוזנא, היא העיר שממנה היה מוצא משפחתה. המעשה היה רשום בפנקס קהלת פוזנא – אמרה רחל.
ר' ברוך בטלן היה גר אז בדירה שנמצאה בבית שעמד ברחוב הפורטוגלי בפוזנא. הרחוב נקרא בשם זה משום שמרבית תושביו היו גולי פורטוגל שברחו מפחד האינקבזיציה במדינה זו.
היה זה רחוב מפואר שבתיו נאים. הבית שבו שכנה דירתו של ר' ברוך בטלן היה שייך לצורף־זהב בשם אביגדור טוביה, ושמה של אשתו שרה גיטל. מלבד בעל־הבית דרו שם עוד שבע משפחות, שאנשיה היו כולם יראים ושלמים ואנשי צורה. ר' ברוך בטלן גר שם שלושים שנה.
לעומת הדיירים הרי בעל־הבית לא היה כלל אדם הגון. הוא היה ידוע כמשחק קלפים וכחובב הטיפה המרה. כעבור זמן נפטרו האיש ואשתו. ילדים לא היו להם והדירה נותרה ריקה.
תוך זמן קצר התפשטה הידיעה בבית, ומשם ברחוב כולו, כי בדירה הריקה השתכנו רוחות רעות, רחמנא ליצלן.
לא היה צורך בהוכחות לאימות השמועה, כיוון שהיה ברור שמשהו נורא מתרחש בדירה. כל ערב עם חשיכה החלו להישמע מן הדירה צווחות פראיות, שנשמעו כאילו מפי שכורים המתהוללים באופן החמור ביותר. נשמעו גם קולות של רקיעות רגליים ומחיאות כפים כשל חבורת סובאים היוצאים במחול פראי. כן נשמעו קולות שירה גסה ונגינת כלים.
הבית כולו היה כמרקחה, איש מן השכנים ובני ביתם לא יכל לעצום עין במשך כל הלילה.
ר' ברוך בטלן היה הראשון שהחליט לעקור דירתו. תוך זמן קצר הצליח לבנות לעצמו בית משלו ברחוב בית הכנסת, לשם עבר עם משפחתו.
מנהגו של ר' ברוך היה לנסוע אחת לשלוש שנים אל רבו, רבי יואל הבעל־שם מזאמושטש. בביקורו הקרוב אצל הבעל־שם סיפר לו על הרוחות הרעות שהשתכנו בבית ושבגלל זה נאלץ לעקור עם משפחתו מדירתו.
רבי יואל התעניין מאד בטיבם של אביגדור טוביה, הצורף המת, ושל אשתו שרה גיטל, ר' ברוך ידע אכן עליהם פרטים רבים, ומסר עליהם לבעל־שם.
התברר שלצורף היו הכנסות מספיקות משכר הדירה של ביתו.
למרות זאת סחר בתכשיטי זהב, ובמיוחד בתכשיטי נשים, ומכאן כינויו – הצורף. עיקר מסחרו היה עם נשי הפריצים ונשים עשירות אחרות. הוא היה שיכור, משחק בקלפים ומרבה לנבל את פיו. עם זאת היתה לו יד רחבה לנתינת צדקה, גם אשתו, שרה גיטל, היתה טובת לב, ועסקה בהכנסת אורחים, הכנסת כלה, ובסיוע ליולדות עניות, אך היתה מרבה בקללות, רחמנא ליצלן. אחת הקללות השגורות על פיה היתה: "יקחך השד".
לקללותיה של שרה גיטל יצא שם בכל פוזנא, ואנשים פחדו מהן כמפני אש. אמרו שקללותיה – ישמור ה' ויציל – פוגעות קשה, ולא אחד הלך לעולמו בגללן.
כששמע רבי יואל בעל־שם את סיפורו של ר' ברוך על הזוג חשוך הבנים, אמר: יש לדאוג לתיקון נפשם של הבעל והאשה שלא הותירו אחריהם ילדים. הדבר ייעשה, בראש ובראשונה, ע"י כך שהבית יימסר לרשות הקהלה לקיים בו בית־מדרש.
כיוון שהבית היה שייך עתה לאחד מיורשיו החוקיים של בעליו יש לחפש אותו ולשכנעו למסור את הבנין במתנה לקהלה על מנת להקים בו בית־מדרש.