ספר הזכרונות פרק ג
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
ההתגלות
רבי בנימין הצטער מאד מכך שנתגלה דבר היותו צדיק נסתר ו"מקובל". השמועות שהגיעו אליו בדוברומיסל בדבר מופתיו הוא הבהירו לו שכל הסביבה יודעת עליו. בדוברומיסל עצמה לא הכירו אמנם איש והיה באפשרותו להישאר שם כנסתר, אך עצם העובדה שכוחותיו הנסתרים הפכו לשיחת בני אדם – ציער אותו מאוד. הוא רצה לסיים את חייו עלי אדמות מבלי שאיש ידע עליו, ולהשתמש בכוחותיו הגדולים בהסתר בשעת הצורך.
יותר מכל ציערה אותו העובדה שעליו לחזור לליובאוויטש לאחר שידוע שם עליו לכל. מעתה לא יוכל להמשיך להיות נסתר. לא תהיה לו מנוחה: מכל הצדדים יבואו אליו בבקשות, והעיקר יחלקו לו כבוד במדה גדושה. להמנע מלבוא לליובאוויטש לא היה יכול, כמובן, שכן יש לו שם את אשתו וביתו. כך נאלץ לחזור לליובאוויטש בדכאון רוח, כמי שנתפס בעבירה.
סיבה אחרת – אם משום שצערו של הצדיק רבי בנימין נראה בשמים, או משום אירע בליובאוויטש מאורע מסוים מיד כשחזר רבי בנימין אליה: בעיירה פרצה דליקה וכל בתיה עלו בלהבות. גם ביתו של רבי בנימין כלה בעשן, כך נהרס גם בית המדרש היחיד שהיה אז לליובאוויטש. באסון הנורא, שבו היו שרויים בני ליובאוויטש, נשכח רבי בנימין. לאחר שכבו האודים האחרונים של הבתים הנשרפים החלו הנפגעים ההמונים לדאוג לקורת גג לעצמם – כך ששוב לא הוענקה תשומת לב מיוחדת לצדיק הנסתר.
כל הנפגעים נאלצו להתמסר לעבודת בנין בתיהם. הסביבה היתה משופעת ביערות. היה רק צורך ללכת ליער לחטוב עצים, להביאם לעיירה ולבנות בהם בית חדש.
יהודי ליובאוויטש דאז היו אנשים חסונים. כל אחד מהם היה מוכשר "להחזיק" משור וגרזן. אלה מהם שלא היה להם אמצעים מספיקים לשכירת גויים לעבודת הבניה – עשו אותה, איפוא, בעצמם. מיד החלו להדהד ביערות מסביב נקישות כלי עבודה וקריאות העובדים. גזרי עצים הוסעו לעיירה ובמהרה החלו להיראות בתים גמורים ברחובות ליובאוויטש.
אף רבי בנימין החל לטפל בבניית ביתו. הוא היה אז כבר בגיל זקנה. בנים שיוכלו לעזור לו לא היו לו. שכר, איפוא, אנשים שיעזרו לו. בו בזמן שכל התושבים היו שקועים בבנין בתיהם – הרגישו שרבי בנימין בונה לעצמו בנין גדול. התפלאו האנשים: מה פירוש הדבר? האם חושב רבי בנימין לבנות לעצמו בית גדול ומפואר במקום ביתו הקטן? משכו האנשים בכתפיהם. הם לא העיזו לשאול את רבי בנימין, ואילו רבי בנימין מצדו לא אמר להם דבר.
אך ככל שהתקדמה בניית הבנין – כן גברו הספקות אם אמנם בונה רבי בנימין את הבית לעצמו. הדבר התברר במהרה: רבי בנימין אכן אינו בונה בית לעצמו כי אם בית לה', בית מדרש. עתה הבחינו כולם במה שהתרחש: תושבי ליובאוויטש שכחו להקים מחדש את בית המדרש, כיון שדאגו תחלה לעצמם. ודאי היו מתפנים לדבר מאוחר יותר, לאחר השלמת בתיהם הם, אלא שרבי בנימין חשב אחרת: בראש ובראשונה רצה להקים, לו ולאחרים, בית תפלה.
שוב התגלתה עתה לכל צדקותו של רבי בנימין, ובית המדרש שבנה נקרא על שמו: "השטיבל של רבי בנימין". עתה נזכרו גם כולם בכוחותיו הנסתרים של רבי בנימין אשר המקובל רבי בצלאל אורי מפולוצק דיבר עליהם בהתלהבות כה רבה.
"איני מקובל" – טען – "ואיני יותר מאשר בן־כפר פשוט, שאינו יודע יותר מפרשה בחומש", וכמו רצה להוכיח לכל בני ליובאוויטש שאכן אינו יותר מאדם פשוט – התחיל להתחבר יותר ויותר עם בעלי המלאכה שבעיירה. במיוחד התחבר עם וולף הסנדלר, אשר עדיין העמיד פנים שאינו יודע אפילו את פירוש מלות התפלה.
לאמיתו של דבר היה וולף הסנדלר בעצמו "מקובל" ו"בעל שם" והחברות בינו לבין רבי בנימין היתה אמנם למטרות נעלות. ברם איש לא ידע זאת ואיש לא יכול למצוא זאת, שכן שניהם התמסרו לתורה ועבודת ה' בצנעה, במיוחד כאשר עזבו את העיירה והסתתרו ביערות הסביבה שהיו מתאימים מאד להתבודדות.
רבי וולף הסנדלר היה אף הוא, כרבי בנימין, חשוך בנים. כאשר פרצה מגפת חולירע, ובליובאוויטש, כבשאר עיירות הסביבה, נפלו אנשים "כזבובים", נספתה גם אשתו של רבי וולף במגפה. רבי וולף, שהיה מוכר בין תושבי ליובאוויטש כסנדלר פשוט בלבד, נשא לאשה את בתו של חייט ליובאוויטשי שנתאלמנה מבעלה.
במשך הזמן הזקין רבי בנימין. הוא נחלש ורגליו לא היו מסוגלות לשרתו כמקדם. שוב לא היה ביכלתו לנדוד על פני הארץ כבשנים קודמות, וכן לא היה ביכלתו לעסוק ברוכלות בכפרים. גם רעייתו סבלה מחולשת זקנה. כך נוצר הכרח למצוא מישהו שישגיח עליהם וינהל את משק ביתם. הכניסו, איפוא, לביתם זוג צעיר שעדיין לא היו לו ילדים – צבי אריה ולאה בריינא. צבי אריה התפרנס מעבודה בטחנת קמח, סיבוב אדני הריחיים. הוא היה אדם פשוט אך ירא אלקים שנהנה תמיד רק מיגיע כפו. לא ברור אם השתייך צבי אריה לצדיקים הנסתרים מסוגם של רבי בנימין ורבי וולף הסנדלר או שרבי בנימין בחר בו רק משום פשטותו ויראת האלקים שלו. רבי בנימין בחר בצבי אריה ואשתו לא רק כמשענה לעת זקנה אלא אף כיורש לאחר מותו.
לפני פטירתו שלח רבי בנימין לקרוא את אנשי חברה קדישא ונתן להם הוראות איך לקוברו. כן ביקש להועיד ליד קברו אחוזת קבר עבור אשתו. אחר כך ציווה את רכושו לצבי אריה ולאה בריינא, בתנאי שיהא הבית פתוח לפני אורחים ושיקבלום בסבר פנים יפות. כן התנה אתם שיגדלו יתומים בביתם. עוד ביקש רבי בנימין מיורשיו שכאשר יזכם ה' בפרי בטן יתנו לילדיהם את השמות בנימין ושרה על שמו ושם אשתו.
לאחר שסיים רבי בנימין את סידוריו עם אנשי החברה קדישא ועם צבי אריה ולאה בריינא – הזמין אליו את רבי וולף הסנדלר, שנשאר אתו עד רגע יציאת הנשמה. שעות מספר ישב רבי וולף הסנדלר ליד ערש הדווי של רבי בנימין. לא ידוע תוכן שיחתם רוויית המסתורין באותן שעות, האחרונות לחיי רבי בנימין בעולם הזה.
בהתאם לצוואתו של רבי בנימין נערכה לו הלויה צנועה, ולא נשמעו בה כל הספדים. כעבור חודש נפטרה גם שרה, אשת רבי בנימין, והובאה לקבורה בחלקה שנועדה לה ליד קברו שלו, כצוואתו.
צבי אריה ואשתו קיבלו לרשותם את הירושה ומילאו אחרי כל משאלות רבי בנימין. הבית נעשה לאכסניה לכל עוברי אורח. צבי אריה ואשתו אף הכניסו יתומים לביתם וגידלום כילדים שלהם.
בינתיים אירע דבר בקשר לרבי וולף הסנדלר. שנתיים לאחר נישואיו השניים נקלע לליובאוויטש עובר אורח, והלה הבחין ברבי וולף.
"הידוע לכם מי הוא"? – קרא ברגש לתושבי העיירה – "הרי הוא רבי וולף העילוי המפורסם מלוצק! זה שנים שנעלם לפתע יחד עם רעייתו, בת הגאון ר' יצחק גרשון, רבה של לוצק, ומאז לא נודעו עקבותיהם!"
עתה נוכחו אנשי ליובאוויטש לדעת שרבי וולף הוא צדיק נסתר, שניהל כל השנים חיי הצנע לכת. הובנה עתה גם סיבת התרועעותו עם רבי בנימין.
העיירה ליובאוויטש היתה כמרקחה. יקר וגדולה וכבוד רב ציפו מעתה לרבי וולף שהיה יכול גם להניח מידו את מקצוע הסנדלרות. ברם, רבי וולף סירב לשמוע מזה. כל חפצו ורצונו היו להשאר נסתר, ומאחר שבליובאוויטש כבר נודע סודו החליט להיעלם מחדש.
אלא שעתה הוא נשוי לאשה שניה, סוף סוף אין זו אשתו הראשונה, בתו של רבה של לוצק, שהיתה צדקנית לא פחותה ממנו וניאותה ללכת לגולה ולחיות חיי דוחק. ההיא היתה מסוגלת להקריב קרבנות גדולים, ואילו זו, אשתו הנוכחית, אינה אלא בתו של בעל־מלאכה פשוט ואלמנתו של בעל־מלאכה פשוט. אין רבי וולף יודע איך תתייחס לעובדות החדשות שנתגלו לה, אך הוא הגיח לפניה ברירה בין שתי האפשרויות בלבד: או ללכת אחריו למקומות גלותו או להתגרש ממנו. להשאר בליובאוויטש לא רצה ולא היה מסוגל. אורח החיים שהתווה לעצמו לא היה בכיוון לגדולה או כבוד, וכל שכן לא בכיוון של עשיית התורה קרדום לחפור בו. היה עליו ליהנות מיגיע כפו, כמשמעות הפשוטה של "יגיע כפיך כי תאכל וגו' ". שהפכה אצלו למציאות. יחד עם זה לא רצה אף להימצא בין אנשים היודעים שאינו בעל־מלאכה פשוט. כך היה מוכרח לעזוב שנית עיר בה הסתדר, כפי שעשה זאת בפעם הראשונה בלוצק, שם היה חתנו המפורסם של חותן מפורסם. בליובאוויטש לא היה יכול כבר לחיות במנוחה תוך ניהול אורח חיים של סנדלר הדיוט.
אשתו לא רצתה להתגרש, היא הסכימה ללוותו לגלותו החדשה, ותוך מספר ימים נעלם הזוג מליובאוויטש.