ספר הזכרונות פרק מו
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
גאוה ובעלי גאוה
ישראל, התלמיד השני שאתו התיידד חיים שמעון בישיבת מינסק (ראה סוף פרק מ"ד), הצטיין בידיעותיו הרבות במתימטיקה ואסטרונומיה. נוסף לכך היה אמן כשרוני בפיתוחי עץ. לפני בואו למינסק בילה ארבע שנים בישיבתו של הגאון ר' מרדכי טאקליס בברלין, שם השתלם גם במקצועות האמורים. במשך שנתיים אף הצליח לבנות "בית מקדש" מיניאטורי ששטחו שתי אמות על שתי אמות.
לחיים שמעון היתה מכבר נטיה למתימטיקה ואסטרונומיה, ועתה התוודע למקצועות אלה בעזרתו של חברו ישראל, שהידידות ביניהם הלכה וגברה. תוך כדי שהייתו בישיבת מינסק התייתם חיים שמעון מאביו ומאמו שמתו זה אחר זה, חביריו השתתפו בצערו, וחיים שמעון מצא ניחומים בהתמסרות יתירה ללימוד התורה. וכן ללימוד מתימטיקה בעזרת חברו ישראל.
ישראל השתדך בעיר מינסק עצמה, ונהיה לחתנו של ר' שמואל זאנוויל, סורק פשתן במקצועו. ר' שמואל זאנוויל היה למדן מפורסם, אך העדיף להתפרנס מיגיע כפיים. כאשר עסק בסריקת פשתן היה נוהג לחזור בעל־פה על מסכתות הש"ס, אחת אחר השניה.
גם חתנו הלך בדרך זו. הוא סירב אפילו להיות סמוך על שולחן חותנו, ומיד לאחר נישואיו החל לעסוק במלאכה. עוד בהיותו בברלין ראה שם מכונה לעשיית סריגי צמר. עתה הרכיב על־פי זכרונו מכונה כזו והחל ליצור סריגי צמר, דבר שסיפק לו מיד פרנסה בהרחבה.
מאוחר יותר, כאשר חיים שמעון נבחר על־ידי ר' יוסף, עושה התנורים מדוברומיסל, כחתן לנכדתו היתומה, נשאר עוד שנה נוספת בישיבה המינסקאית. אז החליט ללמוד מישראל את מלאכת יצירת הסריגים כדי להתפרנס ממנה לאחר נישואיו. הוא למד מחברו זה הן את הרכבת המכונה והן את הפעלתה. ואכן לאחר נישואיו הקים חיים שמעון בדוברומיסל בית מלאכה והחל ליצור את הסריגים. טיב תוצרתו התפרסם מיד ואנשים החלו לנהור מרחוק ומקרוב לרכוש את הסריגים.
חיים שמעון היה אדם ידידותי מאד ובעל מדות טובות. למרות היותו צעיר לימים החלו להתחשב בו ובדעותיו, והוא נבחר להיות אחד מנציגי הקהלה אצל שלטונות העיר. מובן שהחלו לקרוא אותו בתוספת תואר: ר' חיים שמעון.
לשמו של ר' יוסף חדלו זה זמן להוסיף את התואר "בונה התנורים", שכן לא עסק שוב למלאכה זו, כי אם התפרנס מגינתו ושדהו. הוא עצמו ישב כל היום בבית המדרש ועסק בתורה ועבודה. לשעות מספר היה נוהג לחטוף תנומה בחדר סמוך לבית־המדרש על גבי ספסל קשה. תכופות נשאל ר' יוסף מדוע אינו מעדיף לנוח בביתו על גבי מטה מוצעת, ועל כך השיב כי זכורים לו לטובה ימי בחרותו בלמדו בישיבה כאשר נאלץ לישון תמיד על גבי ספסל קשה. בהקשר לכך הוסיף את מאמר חז"ל: כך דרכה של תורה – פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן. "מי שהוא מפונק יותר מדי – אינו מסוגל להצליח בלימודיו" – היה אומר ר' יוסף.
ר' יוסף חש קשר נפשי חזק אל חתן נכדתו, ר' חיים שמעון. היה להם שיעור משותף קבוע והם נהנו מאד איש מלמדנותו של רעהו. פרט אחד בלבד גרם עגמת־נפש לר' יוסף, והוא תכונתו של ר' חיים שמעון להגיב בחמימות יתירה על כל ביטוי של גאוה או התפארות מצד מישהו, גם אם אותו מתגאה היה תלמיד־חכם לא שתק לו ר' חיים שמעון.
השנאה למדת הגאוה ולבעלי הגאוה היתה טבועה בדמו של ר' חיים שמעון. הוא סיגל אותה ממלמדו הראשון, ר' יקותיאל המלמד מליאזנא, שגם הוא לא יכל לסבול את גאוותם של אנשים. ר' יקותיאל היה חוזר ומשנן לתלמידיו מה עלה בסופו של פרעה מלך מצרים, והדברים נחקקו בזכרונו של חיים שמעון. כל צרותיו של פרעה באו לו – היה אומר ר' יקותיאל הזקן – מחמת החזיקו את עצמו לאליל, עד כדי הגיעו לחוצפה לומר: מי ה' שאשמע בקולו. משום כך הענישו הקב"ה בעשר המכות, ובסופו של דבר טבעו הוא וחילו בים סוף. גם קורה קיבל את ענשו משום גאוותו – היה אומר ר' יקותיאל.
ולפיכך היה ר' חיים שמעון רותח מזעם כאשר שמע ממישהו, יהיה מי שיהיה, ביטוי כלשהו הכרוך בגאווה. ר' חיים שמעון היה נוזף חריפות באדם זה, ושופך עליו מנה של רותחין, שהלה זכר אותה זמן רב.
תכופות התגלעו מכך ויכוחים חריפים. לא כל אחד היה מוכן להבליג על דבריו של ר' חיים שמעון, שהיה ככלות הכל אברך צעיר. רבים סברו כי התנהגותו כלפי אנשים מבוגרים ומכובדים ממנו מהווה חוצפה ועזות פנים, אף ר' יוסף לא הסכים להתנהגותו של ר' חיים שמעון, למרות שבעצם הענין היתה עמדתם זהה, וגם הוא לא סבל את מדת הגאוה, אלא שסבר שר' חיים שמעון הצעיר צריך לרסן את עצמו. משום כך נערכו בין השניים ויכוחים תכופים, כשכל אחד מסתמך על מאמרי חז"ל.
ר' חיים שמעון היה מצטט בלהט את מאמר חז"ל (סנהדרין ק"א, ע"ב): "אמר רב נחמן: גסות הרוח שהיתה בו בירבעם טרדתו מן העולם". מדובר כאן – טען חיים שמעון – באותו ירבעם שבהמשך הסוגיא (סנהדרין ק"ב, ע"א) על הפסוק: "וימצא אותו אחיה השלוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשמלה חדשה ושניהם לבדם בשדה" (מלכים א', יא) – מובאות הדרשות הבאות: "מה שלמה חדשה אין בה שום דופי – אף תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי", "שחידשו דברים שלא שמעה אוזן מעולם", "שכל תלמידי חכמים דומים לפניהם כעשבי השדה", "ואיכא דאמר: שכל טעמי תורה מגולין להם בשדה". "רואים אתם לאן מוליכה הגאוה?" – זעק ר' חיים שמעון – "כל גדולתו המיוחדת בתורה של ירבעם לא עמדה לו, והוא נעשה לחוטא ומחטיא את הרבים ונטרד מן העולם, הכל בגלל מדת הגאוה וגסות הרוח". ר' חיים שמעון היה מוכיח ממקורות שונים בדברי חז"ל כי תורתו של בעל גאוה נטמאת, רחמנא ליצלן, על־ידי הגאוה. מדה זו מהווה מקור לכל דבר רע. "איך אפשר לשתוק למי שמטמא את התורה?" – הכריז.
עם זאת חיו ר' יוסף הישיש ובעל נכדתו בשלום למרות חילוקי הדעות והויכוחים שהיו ביניהם. ר' חיים שמעון היה גם חביב על כל בני דוברומיסל, עד לאירוע מסויים שהתרחש בבית המרחץ.
בית המרחץ בדוברומיסל היה, כמו בשאר הערים והעיירות, מוסד חשוב. בכל ימי השבוע הסיקו רק את הדוד במדה שתחמם קצת את מי המקוה עבור הטובלים, ורק בימי רביעי וששי הסיקו יפה את המרחץ, לצרכי רחיצה. בית המרחץ בדוברומיסל הצטיין בתנור שבנה בו ר' יוסף בצעירותו, והתנור הפיק חום גבוה ומוצלח.
ברם, מאחר והדוד לא היה גדול למדי, והיה קיים הסדר לפיו זכאי כל מתרחץ לחמשה דליי מים לפחות, היו חייבים בני המקום להתארגן בקבוצות שהתרחצו לסירוגין, כדי שיהיו מים חמים במדה מספקת לכל. כך היה זמן קבוע וקצוב לכל קבוצה במשך היום שבו היה עליה להתרחץ.
אותם הימים התארח בדוברומיסל ר' בצלאל מרססנא, זקן ולמדן מפורסם, שבא לשהות בבית ר' יהושע פייטל סופר הסת"ם, חתן בנו. ר' בצלאל ישב ולמד תורה בפרישות משך למעלה מארבעים שנה, ושמו נודע לתהלה בחריפותו ובקיאותו וביראת השמים התמימה שלו. במיוחד היה מפורסם מזהירותו לגבי כל מילה שיצאה מפיו. בכלל היה ר' בצלאל זהיר מאד במצוות. כך היה נוהג לבדוק תכופות בזכוכית מגדלת את הפרשיות שבתפילין ואת המזוזות שבביתו. בין השאר בדק אם האותיות ממולאות כראוי בדיו ואין בהם נקודות לבנות. בכל יום, לפני הנחת התפילין מדד את ריבוע התפילין, של יד ושל ראש, בקנה מדה מיוחד כדי להיות בטוח שהריבוע נשמר. היה לו משגיח קבוע שבדק אם התפילין מונחים במקומם במדוייק. משגיח זה עמד ליד ר' בצלאל בכל זמן תפלתו כדי לשמור שלא יזוזו התפילין ממקומם.
כן היה ר' בצלאל זהיר מאוד במצוות כבוד תלמידי חכמים. הוא קיים מצוה זו בזהירות ובהידור, והקפיד גם שאחרים יקיימו אותה כראוי. כדי לזכות אנשים במצוה גדולה זר היה נוהג לפרסם תמיד את למדנותו וצדקנותו, כדי שאחרים יתנו לו את הכבוד הראוי ויקיימו בכך מצות עשה מן התורה. ואכן זכה ר' בצלאל, שהיה ישיש מופלג, לכבוד רב בדוברומיסל.
כשהגיע יום ששי הלך ר' בצלאל למרחץ ונחל שם כבוד גדול. פינו לו מקום מיוחד. וכולם עמדו לכבודו בהכנסו. ר' חיים שמעון היה אותה שעה גם הוא במרחץ ולמרות שידע, מן הסוגיא בקידושין (דף ל"ג ע"ב), כי בחדרים הפנימיים של בית המרחץ אסור לדבר דברי תורה ואין שם חובת כבוד תלמידי חכמים – נהג גם הוא בר' בצלאל כשאר הנוכחים. הוא ידע כי מצד אחד אין איסור בנתינת "כבוד" ומצד שני כי לא יצליח להסביר לאנשים הפשוטים את פשר צעדו, מה גם שהדבר כרוך באיסור של השמעת דברי תורה במרחץ.
בינתיים התברר כי החל לשרור מחסור במים חמים. אנשים מן המתרחצים האיצו בקול רם בבלן לזרז את חימום המים, ולדאוג לפחות שלא יחסרו מים חמים לצדיק ר' בצלאל. שני אנשים ששוחחו ביניהם בעת הרחיצה דיברו אגב כך על אישיותו של ר' בצלאל. "זה כבר ארבעים שנה" – אמר אחד לשני – "שהוא נוהג פרישות". למרות שר' בצלאל ישב במרחק מסויים משני אנשים אלה הגיעו הדברים לאזניו.
"אין זה מדוייק" – קרא לעברם – "לא ארבעים, כי אם ארבעים ושבע שנים אני כבר יושב בפרישות. ועוד עליכם לדעת: מאז לא הבטתי מחוץ לד' אמותי".
כששמע ר' חיים שמעון את הערתו של ר' בצלאל רתח דמו בקרבו. עם זאת התאפק ולא אמר מאומה. רק מאוחר יותר, כשהיו שניהם בחדר החיצוני מלובשים בבגדיהם, פנה ר' חיים שמעון אל ר' בצלאל ואמר לו:
– רבי, כפי הנראה לא איכפת לך פסקם של כל התנאים, האמוראים, הגאונים והפוסקים כי הגאווה אסורה ופסולה בתכלית. כששמעת מקצת שבחך מפי שני יהודים מצאת לנכון לתקנם ולהתפאר בכל שבחך. חכמינו החמירו מאד בענין זה. מורי ורבי, הגאון רבי אריה לייב ראש ישיבת מינסק פירש את מאמר רב יהודה בשם רב: "כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם ואינו תלמיד חכם אין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא", כי אין הכוונה כפשוטה במי שאינו תלמיד חכם כלל, שכן אדם כזה הוא שקרן, שעונשו נאמר בנפרד. הכוונה היא למי שהוא תלמיד חכם אך רוצה להיחשב כתלמיד חכם גדול יותר ממה שהוא באמת, גם אדם כזה אין מכניסים במחיצתו של הקב"ה.
ר' חיים שמעון השמיע דבריו ביקוד אש, שכן חרה לו מאד ניצוץ הגאוה שהבחין אצל הגאון הזקן. האנשים שנוכחו בדבר פקחו עינים תמהות. גם אלה שהבינו את תוכן הדברים, וחשו כי היתה כאן פגיעה חריפה בכבודו של הגאון, שתקו ולא אמרו דבר. ברם, חלק מן האנשים סברו כי ר' חיים שמעון הפריז בהעזתו לדבר סרה באזני צדיק מפורסם כזה.