ספר הזכרונות פרק כה
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
מן הכפר אל העיר
יהודי אותו ישוב, בו כיהן ר' בער כרב, היו יהודים פשוטים, אך ישרים ותמימים. ר' בער חיבבם מאוד ותענוג מיוחד היה לו ללמוד אתם. ברם, זלמן לייב, חתנו של הטוחן, היה ממרר את חייו של ר' בער, והיה מכנה אותו בשם "עם־הארץ הזקן" או "המגיד של עמי־הארץ".
בין דרי אותו הכפר היו שני זקנים. הצעיר בהם היה יוסה החייט, שאצלו שכר ר' בער את החדר. השני היה שלמה פושט העורות, או, כפי שנקרא גם "שלמה היתום". בתואר "יתום" היה מכונה שלמה גם כשהיה בגיל של למעלה ממאה שנה. את גילו של שלמה היה אפשר לשער על־פי העובדה שיוסה, שהוא עצמו היה אז בן שבעים, זכר שבהיותו ילד היה כבר שלמה בגיל של ארבעים שנה.
שלמה נקרא בשם "יתום" על שום שבהיותו בן שלש נשאר יתום מהוריו, והתגדל אצל דודו הקצב. כשהיה שלמה בן תשע שנים הכניסו דודו לעבודה ועשאו לפושט עורות. באותה תקופה לא היה מנין יהודים בכפר. הכפריים ידעו אז מעט מאד מיהדות. שלמה עצמו לא למד מעולם מלה יהודית, וגדל לעם־הארץ מוחלט.
לשלמה לא היתה גם ההזדמנות שהיתה לילדים האחרים בכפר לשמוע דברי תורה. כרגיל היו המשפחות היהודיות שבכפרים יוצאים לימים הנוראים לעיירות הסמוכות, שם היו מצטיידים בימים אלה ב"מנות" מסויימות של יהדות. הם היו מתפללים אז בצבור, שומעים את דרשות הרב, ונוטלים חלק בחוויות הרוחניות שהקיפו את הצבור בימים אלה. מובן שגם הילדים היו מקבלים את חלקם שלהם ביהדות
שספגו משפחותיהם. אך שלמה היה יתום, ודודו העדיף שדווקא הוא ישאר בבית, באותם ימים בהם שוהה המשפחה בעיירה, כדי שישמור על הבית ויפקח על המשק. כך לא היתה לשלמה הזדמנות כלשהי ללמוד קריאה ותפלה, אך במאמצים גדולים למד בעל־פה את "מודה אני", קריאת־שמע, וברכות "המוציא" ו"שהכל". כשמרדכי הטוחן הנהיג את התפלה בצבור ובנה את בית־הכנסת, היה שלמה בא כל בוקר לבית הכנסת, מתעטף בטלית ותפלין, ומקשיב לתפלת האחרים, כשהוא מסתפק בעניית "ברוך הוא וברוך שמו" ו"אמן". כך היה גם בשאר תפלות היום. שלמה היה אוכל אך ורק לחם ושותה רק מים, משום שלא היה מסוגל לברך על מזון ברכות אחרות מאשר "המוציא" ו"שהכל".
גם יוסה החייט היה אדם פשוט מאד. ברם, הוא כבר ידע קרוא, וידע בעל־פה את כל תפלות יום־יום ואת כל ספר התהלים. היה מדקדק במצוות, ובמיוחד במצות הכנסת אורחים. זהירות מיוחדת גילה בשמירת הלשון, ומעולם לא השמיע מלה רעה על שום יהודי. בכלל, היה מקצר בדבוריו ומסתפק במדה מועטת ביותר של שיחה, לפי ההכרח.
משום צדקנותם של שני זקנים אלה היה רבי בער מתרועע אתם. הוא השתדל לסייע להם בלמדנותו, כפי שרק ניתן הדבר. עובדה זו נתנה לזלמן־לייב נקודת אחיזה ללעג שלו מר' בער, כאילו שימש הדבר הוכחה לבורותו.
אירע פעם ונוצרה לזלמן־ליב הזדמנות מצויינת לרדת לחייו של ר' בער. היה זה כשהובאה לר' בער שאלה על ריאה של בהמה שנשחטה כדי לספק בשר לשבת לתושבים. לאחר בירור ממושך פסק ר' בער שהבהמה כשרה. זלמן־לייב קפץ על הדבר כמוצא שלל רב. לדבריו היתה הבהמה טרפה. הוא עורר שערוריה וטען שר' בער האכיל טריפות, רחמנא ליצלן. היהודים הפשוטים, שידיעתם בכגון דא היתה קלושה ביותר, נתקפו חרדה. הם ידעו אמנם שזלמן־לייב מחפש מגרעות בר' בער ומזלזל מאד בכבודו, אך בשמעם שהוא עומד בתוקף על דעתו שר' בער הכשיר את הטרף – נשללה מהם מנוחת הנפש.
זלמן לייב הצביע בלהט על מקורות בין הפוסקים שלפיהם הבהמה טרפה, ור' בער הוכיח מאותם מקורות עצמם שפסקו נכון, ובינתיים היו שרויים הכפריים במבוכה. ר' בער, שהתייחס לעניין ברצינות רבה, ניסה להכנס לויכוח עם זלמן לייב כדי להוכיח לו את צדקתו, אך זלמן לייב עמד על שלו והשיב לו בזלזול בכנותו אותו בשם "מאכיל טריפות".
ר' בער מיהר וערך "שאלת־תשובה", שכללה בירור הלכתי מקיף, אל הרב מינוביטש בבקשת הכרעתו. בשאלתו זו גילה רבי בער למדנות עמוקה. כדי להשקיט את זלמן לייב הראה לו ר' בער את השאלה לפני שעמד לשלחה, אך זלמן לייב סירב אף להסתכל בכתב היד. הוא השליכו על הקרקע וצעק שאינו רוצה לעיין ב"דברי שטות" אלה. ר' בער שלח את השאלה לינוביטש, וכעבור מספר ימים התקבלה תשובת הרב בה הוא סומך ידו על הפסק. יהודי הכפר נרגעו, אך זלמן לייב לא רצה לוותר והמשיך לעמוד על דעתו.
מן הסתם היה נמשך הסבל שסבל ר' בער מזלמן לייב, לולא עבר מרדכי הטוחן, בקיץ שלאחר מכן, לדור בינוביטש, וזה לקח אתו גם את חתנו. רק אז חש ר' בער מרגוע, והחל למצוא קורת רוח בשהייתו בכפר.
מרדכי קנה לעצמו בית וחנות בשוק של ינוביטש, בשכנות לבית הכנסת שר' זלמן חיים כיהן בו כשמש. הוא החל להתפלל יום יום בבית כנסת זה ולהשתתף בשיעורים שהשמש השמיע בצבור. כעבור זמן קצר נעשה מרדכי לגבאי בית המדרש, והיה מסייע לשמש בפעילויותיו. גם חתנו,זלמן לייב, התפלל באותו בית־מדרש. כאן כבר מצא חוג למדנים, כך שהיה לו עם מי להתפלפל ולגלות את למדנותו.
ר' זלמן חיים השמש חש קשר נפשי אל זלמן לייב, שבאמצעותו נהיה לחתנו של מרדכי, וסייע לכך שייבחר עתה כ"מגיד־השיעור" בשיעור היומי בגמרא שהתקיים בבית־המדרש. זלמן לייב נהנה מזה מאד, וחותנו רווה נחת. חתנו של מרדכי היה לשיחת היום בינוביטש.
אלא שזלמן לייב התבונן ונוכח לדעת כי בשעה שלשיעורו באים רק שבעה־שמונה אברכים, הרי חוג מאזיניו של זלמן חיים מקיף עשרות רבות, או מאות, של יהודים, המשתתפים בשיעורי החומש או המדרש שלו. דבר זה הדליק בלבו של זלמן לייב אש של קנאה, והחל לגלות כלפיו שנאה ולרדפו. השמש לא הבין מה רוצה ממנו חתנו של מרדכי, ונאלץ לשוחח על כך עם חותנו. לא הפריעה לר' זלמן חיים שנאתו של זלמן לייב, אך חרה לו על עצם העובדה שהלה נתגלה לפניו כמי שלא חונן במדות טובות. לדידו של ר' זלמן חיים היה למדות טובות משקל יתר מאשר ללמדנות, שהרי "לא המדרש עיקר אלא המעשה". נוסף לכך חש ר' זלמן חיים רגש מסויים של אשמה על אשר בגללו זכה מרדכי לחתן כזה, הרודף אחר הכבוד.
לפיכך החליט ר' זלמן חיים לעשות הכל כדי להניע את זלמן לייב לשנות את דרכיו. מבלי הבט על יחסו של זלמן לייב אליו – גילה הוא כלפיו במודגש יחס הערכה ודרך־ארץ. בשיעוריו ברבים היה מסביר לשומעיו את גודל ערך לימוד וידיעת התורה, ומצביע כדוגמא על זלמן לייב, על למדנותו ועל שיעור הגמרא שהוא משמיע ברבים.
דבר זה הרשים מאד את זלמן לייב. לפתע ראה לפניו אדם שונה לחלוטין, המשלם טובה תחת רעה. הוא ציפה ליחס של חוסר־ידידות מצד ר' זלמן חיים, הרואה את שנאתו כלפיו ולבסוף מגלה הוא כלפיו חיבה כזו. בכלל, החל זלמן לייב להבחין במדותיו הטובות של השמש הפלאי, ולאט לאט החלו להציק לו רגשי חרטה.
סוף־סוף חל שינוי גדול בנפשו של זלמן לייב, ור' זלמן חיים החל לרכוש השפעה עליו. במשך הזמן התברר לזלמן לייב שבלמדנותו בלבד לא סגי, ושיש צורך גם במעשים טובים.
מאז נקשרה ידידות עמוקה בין השמש לבין חותנו של מרדכי. את אשר לא הצליח מישהו אחר להשפיע על זלמן לייב עלה בידו של ר' זלמן חיים השמש, רק בכח היותו הוא עצמו דוגמא של טוב לב וסבלנות.