ספר הזכרונות פרק לו
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
בעל הצדקה המסתורי
כעבור זמן קצר כינס ר' נחום את ראשי הקהלה והודיע להם שהוא ואשתו מתכוננים לחזור לפראג, משם הגיעו לפני 23 שנה. רצונם להשתטח על קברי אבותיהם, ובתכניתם להשאר שם זמן ממושך. הוא הציע לבחור אדם אחר במקומו כראש־הקהלה.
היה לו לר' נחום בן יחיד בשם ר' טעוול. ר' טעוול היה בעל אופי שונה מאביו. הוא היה בעל מדות טובות, אך באורח חייו, למשל, היה שונה מאביו. בניגוד לר' נחום שעסק במסחר התמסר ר' טעוול לעבודת אדמה. היו לו גינות ופרדסים וחלקות אדמה, אותם קיבל בנדוניה. ר' טעוול עיבד בעצמו את נחלותיו והצליח בזה.
הוא היה אומר שנוסף על כך שבעבודת האדמה אין גזילה וגניבה ומרמה, ובכלל אין היא כרוכה במגעים רבים עם בני אדם, הרי היא מצטיינת במיוחד בכך שהיא מביאה התקרבות אל הקב"ה. עבודת אדמה – כך היה ר' טעוול אומר – יוצרת שותפות עם הקב"ה. כאן יש צורך בגשם וכאן בשמש. פעמים דרושה רוח ופעמים מזג אויר שקט. כך שכל העת תלויות העינים אל הקב"ה.
האחוזות בסגזש שהנסיך קומברי רכש מן האציל זינקוויטש, בתיווכו של ר' נחום, היו עתה בניהולו של מיופה־כוח שמינה הנסיך. אותו מיופה כוח היה מעוניין שר' טעוול יהיה האחראי לעיבוד הקרקעות באחוזות, אך ר' טעוול סירב, כיון שלא רצה להיפרד משדותיו וגינותיו.
שנתיים ימים שהה ר' נחום בפראג, וכשחזר לסגזש החל לפזר צדקה ביד רחבה. כל שנה היה שולח סכומי כסף גדולים לישיבות בפולין.לא עלה על דעת איש שר' נחום מחלק לצדקה לא רק מכספו שלו, כי אם גם מכספו של הנסיך קומברי שחזר ליהדותו והעניק לצדקה באמצעות ר' נחום.
כאשר הרגיש ר' נחום שימיו ספורים – קרא אליו את ר' טעוול בנו וגילה לו את הסוד על הנסיך קומברי, שהשתקע בהולנד, בארמון שרכש לא הרחק מאמסטרדם, ושנקרא עתה בשם יהודה גבריאלי. תחלה שהה הלה בפראג, שם נשא אשה ממשפחה יהודית מיוחסת, ורק כעבור שלש שנים, לאחר שנולד להם בן, עברו בני הזוג לדור בהולנד. עוד סיפר ר' נחום לבנו שיהודה גבריאלי אף הפך להיות יודע ספר. ר' נחום השביע את בנו שלא יגלה לאיש את הסוד, וכי לא יקח לעולם כל תגמול מן הנסיך או מנציגו, ולא יקבל שום משרה בשרותו. מאידך הטיל על ר' טעוול משימה, לקחת, אחרי פטירת האב, את כל הכסף, הכנסות האחוזות בסגזש, ולהביאו להולנד, אל הנסיך. בהזדמנות זו יספר לנסיך על פטירת האב, ויבקשו שימנה אדם לחלוקת כספי הצדקה, במקומו של ר' נחום. כן עליו למסור לנסיך את עצת ר' נחום למכור את אחוזותיו שבפולין.
לאחר פטירת ר' נחום ביצע ר' טעוול את כל פרטי הצוואה. בהזדמנות הראשונה – זה היה בשנת שנ"ט – נסע להולנד והביא לנסיך את רווחי אחוזותיו, כן מסר לו את כל דברי האב. יהודה גבריאלי, הנסיך לשעבר, שהחזיק בארמונו על חשבונו בית־מדרש שבו ישבו "עשרה בטלנים", תלמידי חכמים, ועסקו בתורה שכל צרכיהם עליו – קיבל בצער רב את הידיעה המעציבה על פטירת ר' נחום. כששמע גבריאלי את עצת ר' נחום למכור את אחוזותיו בפולין, ביקש מר' טעוול שיטול עליו את המשימה לבצע את המכירה. ברם, ר' טעוול זכר היטב את צוואת אביו, והביע את סירובו באמתלא שאין הוא מוכשר לכגון דא. בסופו של דבר ערך יהודה גבריאלי בעצמו נסיעה לפרוסיה, שם בילה חצי שנה והצליח למכור אחוזותיו לנסיך השבדי מונטריסי, במחיר גבוה יותר ממה שציפה.
הדברים ששמע ר' טעוול מאביו על הנסיך קומברי, והנסיעה להולנד, השאירו עליו רושם כביר. כשחזר לסגזש היה הוא עצמו לבעל־צדקה גדול ובעל מדות טובות, יותר מאשר בתחילה. במשך הזמן, ככל שהרבה יותר בפיזור ממון לצדקה גדל פרסומו בסביבה כולה וגדלה הצלחתו בעסקים. היבולים שהכניסו לו שדותיו ופרדסיו הביאו לו הון רב. ברם, העיבה על הכל עגמת־הנפש שלו ושל רעייתו על שלא נולדו להם ילדים.
כעבור זמן רב עלה בדעתו של ר' טעוול שהיה מן הראוי לעקור דירתו לעיר אחרת, שהרי "משנה מקום – משנה מזל". בהתייעצות בינו לבין רעייתו החליטו לעקור לוויטבסק.
בשנת שס"ה הוציא המלך גזירת גירוש על יהודי וויטבסק, החייבים לעזוב את העיר תוך שנתיים, ופקודה למנוע יהודים אחרים מלהתיישב בה. המושל המקומי וראשי העיר ידעו היטב את הברכה הטמונה לעיר במגוריהם של היהודים בה, ולא הקפידו על ביצוע הגזרה. כך אירע שלא רק שהיהודים הוותיקים לא גורשו אלא שאף לא ננעלו שערי העיר בפני מתיישבים יהודים חדשים.
היה לו לר' טעוול ידיד, ששימש כשותפו בתעשית משקאות חריפים, ושמו ר' מרדכי אהרן סגל. שנה לאחר הגזירה עבר ר' מרדכי אהרן לדור בוויטבסק. הוא יצר קשרים טובים עם המושל, בהעמידו לרשותו משקה חריף בכל עת. ר' מרדכי אהרן סגל לא היה למדן, אך יהודי ירא־שמים, בעל צדקה ועסקן בצרכי ציבור. אמנם הוא היה מעוניין בכבוד, אך שותפותו עם ר' טעוול, שהיה ענוותן וצנוע ובורח מן הכבוד, השפיעה במידה מסויימת גם על ר' מרדכי אהרן בכיוון זה.
כאשר התיישב ר' טעוול בוויטבסק הצטרפו אליו מספר משפחות יהודיות, שהיו, לדבריו, דרושות למסחרו, והתפרנסו בהרחבה באמצעותו. כעבור שנתיים להשתקעותו של ר' טעוול בוויטבסק נודע לר' מרדכי אהרן, באמצעות מזכירו של המושל, שנתקבל מסמך מלכותי הנוזף קשות במושל על שלא ביצע את הפקודה בלבר גירוש היהודים מן העיר ומניעת התיישבותם של חדשים. המלך דרש בתוקף את ביצוע הגזירה במלואה. עם זאת ניתנה למושל הסמכות להרשות את ישיבתם בעיר של אלה הדרושים באופן חיוני למהלך המסחר בעיר, אלא שתמורת רשות כזאת על המעוניין לשלם סכום גדול.
מיד קרא ר' מרדכי אהרן לאספה של ראשי הקהלה בוויטבסק, בה דיווח על ההתפתחויות הצפויות. האספה החליטה לקבוע תענית. ר' טעוול, שהקדיש מחשבה רבה בביטול הגזירה, הגה רעיון מקורי, אותו הציג בפני ר' מרדכי אהרן, שותפו: "כיוון שיש סמכות למושל להשאיר בעיר את הדרושים לתועלת העיר – הרי שיש לשחד את המושל באופן כזה שימצא תועלת בהשארתם של כל היהודים..." תוך כדי כך הוציא ר' טעוול מכיסו סכום הגון ומסר אותו לר' מרדכי אהרן, על־מנת שיתנהו למושל בשם יהודי וויטבסק. ר' מרדכי אהרן התרשם מאד ממעשהו של ר' טעוול, המקדיש הון רב לביטול גזירה שלא היתה עלולה לפגוע כלל בו אישית, וקיבל את הצעתו.
כשהביא ר' מרדכי אהרן את המתנה למושל – הבטיחו הלה להיענות לבקשתו, אלא שהסביר לו שתחלה עליו לפרסם את הצוו, ורק מאוחר יותר לנצל את הסמכות שניתנה לו.
ואכן כעבור ימים מספר פירסם המושל את פקודת המלך, שלפיה על כל היהודים לעזוב את וויטבסק. יהודי העיר נתפסו לבהלה, ויללות הקיפו את כל העיר. אף לא הועילו הבטחותיו של ר' מרדכי אהרן שהמושל ישתמש בסמכותו ויאפשר את המשך שהותם של כל היהודים בעיר. היהודים סירבו להאמין.
ביום הרביעי לפרסום הצוו – הודיע המושל שעל־פי הסמכות שניתנה לו, ולאור העובדה ששהותם של כל היהודים בעיר מביאה תועלת רבה לעיר, ניתנת הרשות ליהודים להשאר במקומם ללא הפרעה. מפה לאוזן נפוצה הידיעה כי הישועה באה הודות לעצתו ועזרתו של ר' טעוול, וכל יהודי העיר איחלו לו את כל הטוב האפשרי.
בשנת שס"ח, היא השנה השלישית לבא ר' טעוול לוויטבסק, ילדה לו אשתו בן, ששמו נקרא בישראל – נחום, על־שם אביו של ר' טעוול. נחום גדל כבעל כשרון גדול וחשק עז ללימודים והתחנך בדרך התורה והמוסר. ר' טעוול היה מאושר מאד בבנו, ואת תודתו לה' ביטא במשלוח סכומים גדולים כתרומות לישיבות השונות בפולין וליטא.
גם לר' מרדכי אהרן היה בן בשם יהודה לייב. גם יהודה לייב ניחן בחשק רב ללימודים, אך חסרו לו הכשרונות שהיו לנחום.
הפעילות המסחרית משכה יותר את לבו. הכניסו, איפוא, אביר למסחריו מיד עם התבגרותו. מאוחר יותר הפקיד ר' מרדכי אהרן את כל עסקיו ביד בנו והוא עצמו התמסר לצרכי ציבור.
בשנת ש"פ מת אותו מושל של וויטבסק, ומי שנתמנה במקומו היה שונא־ישראל. מצבם של יהודי וויטבסק והסביבה היה גרוע מאד. המושל החדש הרחיק מעליו את ר' מרדכי אהרן, סירב לקנות או לקחת ממנו משקאות, ואף דחה את מתנות ר' טעוול. הוא הצר צעדיהם של היהודים, והמטיר מכתבי שיטנה למלך אודותם. תוך כדי כך הרחיב ר' יהודה לייב את מסחר המשקאות. במאמציו הופצה תוצרתם על פני כל רחבי פולניה, והוא יצר קשרים עם פקידי מימשל בכירים, עד שבשנת שפ"ד קיבל את הזכיון לספק משקאות לחצר המלכות. הוא הצליח כל־כך עד שבמשך הזמן הוצג לפני המלך, שהילל מאד את משקאותיו והעניק לו ציון לשבח. ר' יהודה לייב היה לאישיות בעלת השפעה, והוא תפס מקום נכבד בחוגים הממשלתיים בפולין. באחד מביקוריו בעיר הבירה נודע לר' יהודה לייב כי קופת הממשלה ריקה, וכי המלך פנה אל מושלים ברחבי המדינה בבקשה שישיגו הלוואות בתנאים נוחים, אלא שהצלחת המושלים בענין זה היתה זעומה מאד.
כשחזר ר' יהודה לייב לוויטבסק סיפר על כך לאביו ולר' טעוול. ר' טעוול הודיע שהוא מוכן להלוות לשלטון הפולני סכום כסף גדול לתקופה ארוכה, כשהתשלומים יהיו מן המיסים שיתקבלו, אך תנאיו הם: שוויון זכויות ליהודי וויטבסק והסביבה, כולל זכות מלאה לרכוש בעיר נכסי דלא ניידי ולבנות להם בתים. כן היתה דרישת ר' טעוול לאפשר ליהודי וויטבסק לארגן להם חיי קהלה מסודרים.
ר' מרדכי אהרן חיווה דעתו שהצעת ר' טעוול ותנאיו מתקבלים על הדעת וכי ישנם סיכויים שהשלטון יסכים לעיסקה. לפיכך קיבל על עצמו לנסוע עם בנו אל הבירה הפולנית כדי לשאת ולתת על כך עם נציגי הממשלה. בהגיעם לשם הציג ר' יהודה לייב את אביו לפני הנציגים המתאימים ור' מרדכי אהרן הגיש את הצעת ההלוואה של ר' טעוול ותנאיו.
כעבור ימים מספר נקראו ר' מרדכי אהרן ובנו אל המלך. בסיכום קיבל המלך את תנאי העיסקה, והוא שלח מיד שליח מיוחד לוויטבסק להודיע למושל על שוויון הזכויות של היהודים ולהביא משם את כסף הלוואתו של ר' טעוול.
בשנת שפ"ז הביא ר' יהודה לייב מסמך, חתום ע"י המלך, המודיע כי יהודי וויטבסק הורשו להקים להם מסגרת של קהילה, וכי כל הגורמים הממשלתיים המקומיים נדרשים לאפשר לקהילה זו את כל התנאים הדרושים למילוי תפקידיה. מושל וויטבסק כינס את אזרחי העיר, ובמעמד נציגי הממשלה והכמורה הקתולית הקריא את המסמך המלכותי. מיד נבחר ראש־הקהל הראשון ליהודי וויטבסק. היה זה לא אחר מאשר מיודענו ר' מרדכי אהרן סגל (מצאצאיו, בדור מאוחר יותר, היה חותנו של אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן, בעל ה"תניא" ומייסד תנועת חב"ד).
באותו שנה השיא ר' טעוול את ר' נחום בנו עם בתו של הגאון ר' שמואל יוסף מווילנא. משך חמש שנים אחרי נישואיו למד ר' נחום תורה מפי הצדיק ר' יקותיאל זלמן מקראקא, שהיה מפורסם בפרישותו וקדושתו. השפעת ר' יקותיאל זלמן על ר' נחום היתה גדולה מאוד, ור' נחום החל לנהוג כרבו. הוא התנזר לגמרי מחברת בני־אדם. כל לילה היה בא לבית־המדרש ל"תיקון חצות" בעשרה, והיה נשאר אחר־כך ללמוד תורה עד הבוקר ומתפלל אז עם הנץ החמה "כוותיקין". לאחר התפלה למד שיעור בגמרא, והלך הביתה לסעוד לבו. בבית גם שכב לישון לשעות מספר, ויושב שוב ללמוד תורה עד שעת המנחה. לתפלות מנחה וערבית הלך לבית־המדרש, ובשובו הביתה חזר שוב ללימודיו. במשך כל הזמן לא שוחח עם אדם כי אם בדברי תורה.