ספר הזכרונות פרק לג
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
אב רבינו
כעבור זמן רב נודעו לדוד לייב פרטים נוספים על "הכהן הצהוב", שהיה מבקר תכופות באטינקה והתחבר עם שמרל. "הכהן הצהוב" היה יהודי בשם ר' סנדר, ששימש שנים רבות כמלמד בקליסק, שם היה מפורסם בלמדנותו וצדקנותו. לפתע עזב את עבודתו כמלמד והחל לנדוד על פני ערים ועיירות יהודיות במטרה ללמד ילדי ישראל מדות טובות ולעוררם לעבודת הבורא.
דוד לייב המשיך לגור באטינקה עד שבנו, אברהם יצחק, הגיע לגיל תשע שנים. עתה חש דוד לייב בנחיצות לעבור לדור בעיר גדרלה ירתר, כדי לחנך את בנו באחת מן הישיבות. כך העביר דוד לייב מיד לאחר הסוכות את מגוריו לקליסק, ושלח את בנו לישיבה שבראשה עמד ר' נפתלי. במשך שנתיים למד אברהם יצחק באותה ישיבה, ובשעות הערב למד אצל אביו.
רושם רב עשתה על אברהם יצחק התמסרותו של אביר לטיפול באלמנות ויתומים. דוד לייב ראה לעצמו בקליסק תפקיד מיוחד לסייע לאנשים עניים ואומללים בקליסק. כשראה ילד עני מתהלך יחף או בנעלים קרועות – היה מתקין עבורו זוג נעלים ושולח אותו בלילה ביד אברהם יצחק על־מנת שישאירו באין רואים ליד דלת ביתו של הנצרך. פעמים רבות אירע שדוד לייב,שהוא עצמו היה עני, שלח ביד בנו לחם ומזון אחר לאלמנות, יולדות וחולים עניים שהיו מוטלים על ערש דווי מבלי שאיש ישים עין עליהם.
אברהם יצחק ידע היטב עד היכן מגיעה צדקנותו של אביו, אך היה מוזהר לא לגלות דבר לאיש. ברם, בה בשעה שאיש בקליסק לא ידע על מהותו של דוד לייב הסנדלר – הבחינו רבים בכך שילדו הוא ילד מצטיין. "ראו נא" – היו אנשים מצביעים עליו ־ "בסך הכל בנו של סנדלר פשוט ובכל זאת ילד מצויין".
הדברים שהגיעו לאזני אברהם יצחק העיקו עליו מאד. בסתר היה בוכה על כך שאין מעריכים כראוי את אביו, שאת טיבו הכיר יפה. לא אחת השתוקק להכריז לפני הבריות שאין אביו סנדלר פשוט כפי שהם חושבים, אך התאפק מכך בשומו אל לב פקודת אביו לשמור בסוד את הידוע לו עליו.
תשע שנים למד אברהם יצחק בהתמדה גדולה בישיבתו של ר' נפתלי. לאחר מכן שלחו אביו לסמרגון, שם נמצאה אחת הישיבות הגדולות באותה תקופה. בישיבת סמרגון למד אברהם יצחק שלש שנים. כשחזר משם היה מצוייד בסמיכות לרבנות ובמכתבים מראשי הישיבה המהללים אותו מאד על למדנותו ומדותיו הטובות.
במשך הזמן גדל והתעלה דוד לייב עצמו בלמדנות ובצדקנות. הוא היה עתה לאחד מן האישים הבולטים בין הצדיקים הנסתרים הנודדים. כאשר היו באים לקליסק, בשליחויותיהם הסודיות, היו מתארחים בביתו, אך לא עלה על דעת איש בקליסק שדוד לייב הוא יותר מאשר סנדלר פשוט.
אברהם יצחק ישב בינתיים בבית אביו והמשיך ללמוד. לאביו לא חסרה אז פרנסה, כיון שהיתה לו עבודה מספקת כדי להתפרנס. דוד לייב, מתוך מגעיו עם הנסתרים, הכיר גם את ר' זלמן חיים, השמש של בית הכנסת בשוק ינוביטש, והלה יחד עם ר' סנדר "הכהן הצהוב" שימשו שדכנים לאברהם יצחק. הם ניצלו לצורך זה את קשריהם בשורת ערים ועיירות, וכפי שכבר ידוע לנו שידכוהו עם בתו של מרדכי הטוחן. אברהם יצחק מילא במדה מעשית את מקומו של ר' זלמן חיים, כאשר שמש מופלא זה נעלם משם.
ברם, ממלא המקום האמיתי של ר' זלמן חיים היה יהודי נודד בשם ר' יוסף משה שהגיע מינוביטש מבלי שאיש ידע מנין ולאיזו מטרה. איש לא ידע על טיב הקשרים בין ר' זלמן חיים לבין ר' יוסף משה, אך ר' לייב, "פרוש" זקן שהיה לומד ולן בבית המדרש בו כיהן ר' זלמן חיים כשמש, סיפר שמיד עם הגיע ר' יוסף משה לינוביטש החל ר' זלמן חיים להתכונן לעזיבת עבודתו.
עוד נודע מפי אותו פרוש שבמשך שנה התחבר ר' זלמן חיים מאד עם פרוש אחר בשם ר' זונדל וולף, שיחד למדו בהסתר. תוכן לימודיהם לא היה ידוע לאיש, אך באותו זמן שר' זלמן חיים מסר את עבודת השמשות לר' יוסף משה, בעמדו לעזוב את ינוביטש – הודיע גם ר' זונדל וולף הפרוש שאף הוא עוזב את ינוביטש, וכי הוא מצטרף לר' זלמן חיים. הובן מדבריהם בינם לבין עצמם שהם נודדים לעיר רחוקה שם נמצא גאון גדול המוקף בתלמידי חכמים רבים.
עתה כשנודע לברוך עברו של אברהם יצחק – התבהרה לו יותר גם דמותו של ר' זלמן חיים השמש, אותו חשב לפגוש בינוביטש אלא שלא מצאו שם. שוב לא היה לברוך מה לעשות בינוביטש, ולכן יצא לבקר בעיירות נוספות בהן בילה בשנים קודמות, ובמיוחד בדוברומיסל.
היה זה יום של שמש, אך הדרך היתה בוצית. זה עתה נמס השלג וכרגיל בערב פסח היתה הקרקע בוצית־טובענית. לפיכך לא היה כלל קל לברוך ללכת ברגל את הדרך הגדולה שבין ינוביטש לדוברומיסל. ברם, הוא היה כה שקוע בהרהוריו עד שכמעט ולא חש את קושי הדרך. בכל זאת, הרי כעבור מספר שעות של הליכה התעייף קימעה ובהגיעו ליער קטן חיפש ומצא אילן מושלך בצד הדרך שעליו ישב לנוח.
לא זמן רב המשיך ברוך לשבת על העץ העקור. עגלה שבה נהג אכר מכפרי הסביבה עברה במקום, והאכר הזמין את ברוך לעלות לעגלה. "לא הרחק מכאן" – אמר לו האכר – "נמצא הכפר יוטינה שבה גר יהודי שאצלו תוכל ללון. אני נוסע לזוויקנה ואוליך אותך עד לפרשת הדרכים המסתעפת לשני כפרים אלה".
בהגיע העגלה לאותה פרשת דרכים ירד ברוך ממנה, והמשיך בדרכו אל הכיוון הדרוש. למרות המנוחה הקצרה היה ברוך עדיין די עייף ולכן התנהל לאטו בדרך. הוא לא הספיק לעבור כברת דרך ניכרת, והנה מופיע אברך לקראתו במרוצה. האברך קידמו ב"שלום עליכם" ידידותי, והזמינו להכנס לפונדק סמוך. אגב, סיפר לו שתפקידו להנחות עוברי אורח לאכסנייתם, כיון שהנהר, הנמצא במרחק חמשה מיל מכאן, עלה על גדותיו וסחף את הגשר שעליו. אותה שעה – כך סיפר האברך – היו על הגשר שלש עגלות טעונות עצים נהוגות בידי אכרים וכולם טבעו עקב השטפון. עתה – ממשיך האברך – מוצפת כל הסביבה, ועשויים לעבור כמה ימים עד שהמים ישובו לזרימתם הרגילה והגשר יתוקן. משום כך הטיל עליו חותנו לעמוד על אם הדרך ולהפנות את כל עוברי האורח לאכסנייתם.
ברוך נוכח לדעת כי האברך הוא בן־תורה. גם האברך הבחין בלמדנותו של ברוך, ועוד בטרם הגיעו לפונדק היו שקועים בשיחה ידידותית בדברי תורה. נודע לברוך כי שם האברך, חתנו של בעל הפונדק, הוא נתן שלמה, וכי בכפר מצויות מספר משפחות יהודיות. יש ביניהם שיעורי יומי קבוע בגמרא, ועתה הם עסוקים בסוגיא "שבועה שלא אוכלנה, ואכלה", במסכת שבועות (כ"ז, ב').
באכסניה פגש ברוך במספר ניכר של אורחים, שהתעכבו שם בגלל השטפון, וכולם קידמוהו ב"שלום עליכם" ידידותי. שלש יממות נאלץ ברוך לשהות בפונדק עד שיכל להמשיך בדרכו. בעל הפונדק היה יהודי בגיל חמשים שנה בערך ושמו ר' נחמן ישראל. ניכר עליו שהוא בן תורה. היו לו שני חתנים שאכלו "מזונות" על שולחנו ועסקו בתורה. גם בנו הבכור ישב בבית ועסק בתורה עם גיסיו. הבנים הצעירים למדו בישיבות.
ר' נחמן ישראל החזיק את האכסניה בחכירה, וכן היה חוכר של טחנת הקמח ושל הדיג בנהר. את הזכות לדוג דגים מסר ר' נחמן ישראל ליהודים ממכיריו, בני תורה. כך נוצר מסביב לאכסניה ישוב יהודי קטן שהיה לו גם בית־מדרש משלו.
בבית־מדרש זה היה נהוג שמדי יום יאמר אחר את השיעור הקבוע בגמרא, לפי התור. באותם ימים בהם התעכבו באכסניה מספר ניכר של אורחים, עקב השטפונות, כובדו האורחים באמירת השיעור בתורנות. תורו של ברוך הגיע להשמיע את השיעור בקושיות התוספות על רש"י בפירוש דברי רבא בענין "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו". שומעי השיעור התפלפלו במרץ בנושא. היו מן האורחים שניסו לתרץ את קושיות התוספות על רש"י , וברוך הסביר את הדברים על־פי דברי רבנו תם בנידון.
במשך שלש היממות בהן שהה ברוך באכסניה הכיר מקרוב את חתניו של ר' נחמן ישראל: נתן שלמה, שאותו פגש בראשונה, ואריה יהודה. שניהם סיפרו לו על מוצאם ועל הישיבות בהן למדו. מהם נודע הרבה לברוך על תולדותיו של חותנם, שעניינו מאד את ברוך ולמד מהם הרבה. ר' נחמן ישראל בילה את נעוריו בישיבות הגדולות וקנח לו שם בלמדנותו. מאוחר יותר נעשה לחתנו של יהודי נגיד בזלובין והיה סמוך על שולחנו ("מזונות") עשרים שנה, בהן ישב ועסק בתורה. במשך הזמן הכיר ר' נחמן ישראל את ר' עזריאל יעקב הנסתר, שהיה נודד על פני הישובים מבלי שאיש ידע לאיזו מטרה.
יום אחד קם ר' נחמן ישראל ויצא עם הנסתר האמור "לערוך גלות". ר' נחמן ישראל לא ידע תחלה לאן מועדות פניהם, וכששב, מאוחר יותר, לא גילה לאיש היכן היה.
כשנסתיימו שנות ה"מזונות" של ר' נחמן ישראל הביע חותנו את רצונו להמשיך ולהחזיקו, אך ר' נחמן ישראל סירב. הוא החליט לתור בעצמו אחר פרנסה, וכך הגיע לחכירת האכסניה והטחנה מן הפריץ. יחד עם זאת שיכנע אברכים אחרים להשתקע אתו באחוזת הפריץ, וכולם הצליחו בפרנסתם.
מפי חתניו של בעל האכסניה שמע ברוך לראשונה את שמו של הבעל־שם־טוב הקדוש. התברר שכשחותנם נדד עם ר' עזריאל יעקב הנסתר – הלכו לבקר את הבעש"ט בפודוליה. ר' עזריאל יעקב היה תלמידו של הבעש"ט שבנידודיו הפיץ את תורת הבעש"ט, תורת החסידות. ר' נחמן ישראל גילה מאוחר יותר שהבעש"ט הוא שהורה לו לעזוב את בית חותנו ולעבור לישוב כפרי. כשהצליח בידו הדבר ועל־ידי כך נוצר ישוב יהודי חדש – תלה זאת בכוחו של הבעש"ט.
האברכים, חתני ר' נחמן ישראל, היו מעוניינים מאד שברוך ישאר אתם זמן ממושך. כנראה היה להם הרבה לשוחח אתו. ברם, ברוך – אם מפני שלא הבחין בחשיבות הדברים שבפיהם ואם משום שנחפז לדרכו – עזב את האכסניה כדי להגיע בעוד מועד למגמת פניו, דוברומיסל.