ספר הזכרונות פרק מח
| דף זה נמצא בבדיקה, עקב חשש להפרת זכויות יוצרים. |
| ניתן לקיים דיון או לעלות אישור העתקה בדף השיחה. |
ה"פריץ" הקפריזי
ר' חיים שמעון, שהתפרנס מייצור סריגים, רכש במשך הזמן פרסום רב לטיב תוצרתו שהצטיינה במעלות רבות. מקרוב ומרחוק באו אנשים לדוברומיסל כדי לרכוש סריגים אצל ר' חיים שמעון.
סריגיו של ר' חיים שמעון הגיעו עד לגדת הדניפר. לא רק אכרים פשוטים התעניינו בתוצרתו, כי אם גם אצילים ופקידי ממשלה. לא היה, איפוא, כל חידוש בעובדה שהפריץ סטיפן וורביצקי, שהיתה לו אחוזה על גדות הדניפר, מרחק חמשה ויורסט מליאדי, שלח את מנהל המשק שלו, יאן בדניצקי, לדוברומיסל, כדי לקנות סריגים אצל ר' חיים שמעון. היתה זו אמורה להיות רכישה גדולה. היו לו לוורביצקי מאות עובדים צמיתים ולפיכך היה מעוניין בלא פחות ממאתים סריגים עבורם.
וורביצקי היה מפורסם לפריץ בעל שגעונות, קפריזי וכעסן, ומנהל אחוזתו בדניצקי היה מפורסם לשונא־ישראל שלא רצה מעולם לבוא במגע עם יהודים. היתה, איפוא, הוכחה לשמם הטוב של סריגי ר' חיים שמעון בכך ששני טיפוסים אלה לא יכלו להמנע מלרכוש תוצרת זו.
ואכן ר' חיים שמעון היה שבע רצון מאוד מן ההזמנה הגדולה של סריגים שהזמין וורביצקי באמצעות בדניצקי. לא היו אז ברשותו סריגים מוכנים במספר הדרוש, אך הוא הבטיח לבדניצקי שהתוצרת כולה תהיה מוכנה תוך זמן קצר. בינתיים מסר לו את הכמות שהיתה מוכנה וקבע מועד להשלמת ההספקה כולה ולהבאתה אל ה"חצר".
השנים השתוו על גובה המחיר, וסיכמו את פרטי העיסקה בכתב, בחוזה חתום, ור' חיים שמעון חתם על קבלה באשר לכסף שקיבל מבדניצקי תמורת הסריגים הגמורים שנתן לו. מיד לאחר מכן נסע מנהל המשק של הפריץ לביתו, ור' חיים שמעון התמסר מיד למלאכת השלמת הכמות הגדולה של הסריגים שהוזמנו.
ר' חיים שמעון הכניס עובדים נוספים והעבודה התנהלה יומם ולילה, עד שהסתיים ייצור כל הסריגים שהוזמנו. מאמציו של ר' חיים שמעון כוונו הן לכך שטיב התוצרת יהא המעולה ביותר שניתן להגיע אליו והן לכך שהתוצרת תהיה מוכנה זמן רב לפני המועד שנקבע. מאחר שר' חיים שמעון ידע שיש לו ענין עם פריץ בעל שגעונות קפריזי ורגזן ועם מנהל־משק שונא ישראל – היה מעוניין שמבחינתו לא יהיה מקום לטענה כלשהי.
בהגיע ר' חיים שמעון לחצרו של וורביצקי,שבוע לפני המועד, עם עגלות עמוסות עם כל התוצרת, קיבלו בדניצקי המנהל בכעס רב והודיעו כי עליו לשוב חזרה לביתו עם המטען שלו, שכן הפריץ התחרט על העיסקה. כאשר ר' חיים שמעון המופתע החל לשאול ולברר מה אירע – סירב הלה לדבר אתו וגירשו מן החצר יחד עם העגלות שלו. ר' חייים שמעון חש שיש כאן משהו שאינו כשורה, אף כי לא היה לו מושג על כך שלאמתו של דבר יש מאחורי הסיפור מעשה מרמה של בדניצקי, צורר היהודים, שהצית את כעסו של וורביצקי על ר' חיים שמעון ועל כל היהודים. עם זאת החליט שעליו לחקור את הענין עד תומו.
לפיכך פנה אל בדניצקי בדרישה להפגישו עם הפריץ בכבודו ובעצמו. "לא איכפת לי כל־כך הנזק שנגרם לי, כי אם כבודי ויוקרתי, ועלי לשמוע מפיו מדוע התחרט על העיסקה" – טען כלפי מנהל המשק.
בדניצקי הגיב בחרון אף גובר והולך, והחל לשפוך "אש וגפרית" על ר' חיים שמעון ועל כל היהודים. "אל תדרוך כף רגלך בשטח האחוזה" – רתח מזעם – "האם הנך מעיז לפקפק באמיתות דברי? הרי אמרתי לך שהפריץ אינו מעוניין לדעתך ולהכירך, ואתה מעיז לבקש להתווכח אתו!"
מתגובה זו הבין ר' חיים שמעון שאין זה דווקא ענין של הפריץ, כי אם של מנהל המשק, וחזר שוב על דרישתו להפגש עם הפריץ. בדנצקי התרגז, וחטף את רובהו וכיוונו כלפי ר' חיים שמעון. שנים מן העגלונים שהביאו את המטען הסריגים מיהרו לתפוס את בדניצקי בידו, ומנעו ממנו מלירות.
לא היתה לר' חיים שמעון כל ברירה והוא נאלץ לעזוב את החצר יחד עם העגלות. ברם, הוא לא נסע לביתו, כי אם סר לכפר הקרוב כדי להתבונן מה עליו לעשות, ובעיקר לחפש דרך על־מנת לשנות את דעתו של הפריץ, אשר קיבל ודאי רושם רע עליו ועל תוצרתו. בינתיים נפוצה בכפר הידיעה כי ר' חיים שמעון הביא סריגים לעובדים לפני המועד שנקבע, וכי בדניצקי האכזר סירב לקבל את המטען.
מזג האויר היה כבר קר מאד. רבים מן הצמיתים שכבו חולים מהצטננות, מחמת העובדה שלא לבשו בגדים חמים. האכרים החלו לרטון. גם הם לא יכלו להבין מה התרחש כאן. גם משרתיו האישיים של וורביצקי החלו לדבר על העובדה המתמיהה ומשכו בכתפיהם בפליאה על כך שבדניצקי שלח חזרה את היהודי עם הסריגים. הדבר הפך לשיחת היום בטירתו הפרטית של הפריץ, אלא שהלה ישן כל היום, לאחר שמשך כל הלילה הקודם שתה לשכרה עם פריצים שכנים.
כאשר התעורר וורביצקי משנתו, כעבור מספר שעות, סיפר לו משרתו הזקן את הסיפור התמוה על כך שר' חיים שמעון נשלח חזרה עם תוצרתו. "איש באחוזה" – אומר המשרת הזקן – "אינו יכול להבין מדוע אין בדניצקי מוכן לקבל את הסריגים בשעה שיש בהם צורך כה גדול".
"קרא אותו מיד, את הכלב השחור" – קרא וורביצקי בהתכוונו לבדגיצקי – "וקרא לכאן גם את היהודי עם סריגיו".
המשרת הזקן לא התעכב רגע, ורץ מיד למלא פקודת אדונו. הוא חרד פשוט לעורו, שכן ידע כי וורביצקי עלול לקחת את השוט ולהצליף בו על גביו שלו, של המשרת, כפי שעשה זאת לא פעם, מבלי שזה ידע על מה ולמה.
הכל בחצר ידעו את הקפריזות האכזריות של "סטיפן ווילמז'ני" – כפי שוורביצקי אהב לכנות את עצמו. תכופות היה אוסף את כל עובדיו ובני משפחותיהם אל טירתו, היה מתיישב כששרביט בידו על כורסה שעמדה על גבי במה, כשליט כל יכול. בלי כל סיבה היה מצביע בשרביטו על אחד מעובדיו שעינו נחה עליו, ופוקד להעניק לו חמש או עשר צליפות שוט. מיד הוטל המסכן על גבי ספסל ונכפת אליו, ולעיני הכל החל מישהו להצליף בו. תוך כדי צעקותיו והתפתלויותיו מכאב של האומלל היו כל הנוכחים חייבים לשיר שיר תהלה לפריץ האכזר. לאחר ההצלפות היה המוכה חייב לזחול על ארבע אל עבר הבמה ולנשק את קצה מגפיו של וורביצקי. כמעט כל אחד מן הצמיתים כבר טעם אי־פעם טעמן של צליפות אלה, ומשום כך פחדו כולם ממנו פחד מוות.
המשרת הזקן של סטיפן וורביצקי רץ, איפוא, אל בדניצקי ומסר לו כי הפריץ דורש ממנו להתייצב לפניו מיד ולהביא אתו את ר' חיים שמעון ותוצרתו. לא עבר זמן רב ובדניצקי עמד לפני וורביצקי, כשר' חיים שמעון עומד מן הצד.
וורביצקי קיבל את מנהל המשק שלו בחרפות וגידופים, בדרשו ממנו הסבר על כל שלא הודיעו מיד כי היהודי הביא את הסריגים. בדניצקי רצה לענות, אך הפריץ קרא בכעס: "בלום פיך, כלב שחור!", ופנה אל ר' חיים שמעון.
– "יפה מצדך" – אמר – "שהשלמת את הסריגים לפני המועד. דבר זה מוצא חן בעיני. סטיפן ווילמז'ני מחבב אנשים העומדים בדיבורם, ואפילו הם יהודים. משום כך אוסיף זהוב אחד לכל זוג סריגים ואזמין עוד מאתיים".
ר' חיים שמעון, אשר עדיין האמין לדברי בדניצקי כי הפריץ התחרט על העיסקה – עמד נבוך, בחשבו שהפריץ מתלוצץ ממנו.
– נאמר לי כי האדון התחרט על העיסקה וכבר הייתי מוכן לחזור הביתה עם התוצרת. עתה שומע אני דברים אחרים.
– וכי מי אמר לך שהתחרטתי? – התפרץ הפריץ בצעקה.
ר' חיים שמעון העיף מבט על בדניצקי, שעמד נפחד כהלום רעם וכל גרפו רעד כמקדחה. הפריץ הבין מיד כי ידו של בדניצקי במעל. הוא התנפל עליו בקול רועם על כך שהוא בודה דברים בשמו ובכך הוא משחיר את פניו וגורם לו אי־כבוד: "על כך תשלם ביוקר, כלב שחור" – צעק, ותוך כדי כך החל להצליף על פניו ועל גופו במגלב, ובדניצקי החל שותת דם.
"גם לך מגיעות צליפות" – פנה הפריץ אל ר' חיים שמעון – "על כך שהאמנת עלי כי איני עומד בדיבורי. דבר כזה לא יקרה לעולם אצלי, גם אם הדבר יעלה לי בסכום עתק. ברם, רואה אני שיש לי ענין עם אדם ישר, והבאת את התוצרת לפני הזמן, לכן אמשיך בעסקי אתך".
הפריץ הורה להביא את החשבונות של הסריגים, ואף החליט לצאת החוצה כדי לראות את הסחורה שהביא ר' חיים שמעון בעגלותיו. כמו בכל פעם שהפריץ נראה בחוץ – החלו גם עתה הצמיתים לתקוע בחצוצרות ולקבל את פניו בטקסיות רבה. הפריץ בחן את הסריגים של ר' חיים שמעון והתפעל מהם. הוא פקד להכניסם למחסן, שם מונחים הסריגים הקודמים. תוך כדי כך השוה הפריץ את הסריגים החדשים לקודמים, ר' חיים שמעון נדהם.
"אין זו תוצרתי" – הכריז בראותו סריגים שהיו אמורים להיות מן הרכישה הקודמת – "זוג סריגים כזה אינו שוה יותר ממחצית המחיר ששולם עבור הסריגים שלי".
בדניצקי התעלף. הפריץ הורה להכניסו לבית. ולהעמיד עליו משמר כבד. התברר שאין הכל חלק, והפריץ היה מעוניין לדעת את האמת.
הוא פקד להביא אליו את שני האכרים שנסעו עם בדניצקי לדוברומיסל כדי לקנות אצל ר' חיים שמעון את הסריגים הקודמים.
– אם תגלו את האמת – לא תיענשו, וכל אחד מכם יקבל כוסית יי"ש וככר לחם, אך אם יתברר ששיקרתם יורידו ראשכם מעליכם – אמר להם הפריץ.
בקולות רועדים סיפרו האכרים כי את הסריגים שקנו אצל ר' חיים שמעון מכר לאחר מכן בדניצקי במחיר יקר יותר, ואילו את הסחורה שהביא אל האחוזה קנה במקום אחר במחיר זול. מן הפריץ לקח תשלום גדול יותר אף מזה ששולם לר' חיים שמעון. כך הרוויח מכל הצדדים.
ר' חיים שמעון נסע הביתה עם הזמנה למאתים סריגים נוספים, וכעבור שלושה שבועות הגיע אל אחוזת וורביצקי עם סריגיו החדשים, עתה פגש שם ר' חיים שמעון מנהל משק חדש, את היהודי ר' אהרן יוסף מליאדי. על בדניצקי שמע כי קיבל עשרים וחמש צליפות שוט עזות על בשרו, והוא עדיין שוכב חולה וחבול.
התברר כי כל הצרות שיהודים סבלו באחוזותיו של וורביצקי נבעו מבדניצקי הצורר.
בעבר, זמן רב, נהנו יהודים בעיירות אלו מפרנסה בהרחבה. כך נמשך הדבר כל עוד חי הפריץ הזקן, אך לאחר שהגיע הפריץ הנוכחי היה זה נתון להשפעתו של בדניצקי שונא היהודים, ומאז לא הורשו יהודים להתקרב.
בדניצקי היה ממשיך להיות השולט באחוזותיו של וורביצקי, לולא התגלתה תרמיתו, בזכות ר' חיים שמעון, והוא סולק מתפקידו. וורביצקי בכבודו ובעצמו הופיע עתה מלווה בשומרי ראש, בבית הקהל בליאדי והקריא מיסמך בו הוא מודיע ליהודים כי "הכלב השחור" סולק ממשרתו לאחר שהתגלה כרמאי, וכי הלה, בדניצקי, העליל במשך שלוש שנים עלילות על היהודים וכתוצאה מכך הרחיק הוא, וורביצקי, את היהודים ממנו. ברם עתה יודע הוא, הפריץ רב החסד, כי היהודים הם אנשים ישרים. למסקנה זו הגיע בזכותו של יהודי מדוברומיסל, ולכן הוא מבקש עתה את סליחת היהודים ומזמינם לבוא שוב אל אחוזותיו. את אהרן יוסף, שהיה בעבר מנהל אחוזותיו של וורביצקי, מינה שוב לתפקידו הקודם.
מפיו של ר' אהרן יוסף שמע ר' חיים שמעון כי אביו של וורביצקי היה אוהב־ישראל גדול וכי גמל טובות רבות ליהודים. אלא שהפריץ הצעיר נפל תחת השפעתו של בדניצקי, שונא ישראל שהסית כל העת נגד היהודים. עתה השתנה הכל לטובה.
כאשר הודיע ר' חיים שמעון לטירה על בואו עם תוצרתו החדשה, הורה וורביצקי למנהל המשק היהודי להתחשבן אתו ולשלם את המגיע לו. לאחר מכן ביקש מר' אהרן יוסף להביא את ר' חיים שמעון אל הטירה, ולקיים ארוחה משותפת עם הפריץ. מתוך התחשבות עם רגשות שני יהודים ציווה שהארוחה תוכן בביתו של ר' אהרן יוסף.
כשהסבו ליד השולחן סיפר וורביצקי את הזכור לו מאביו בקשר ליהודי ליאדי, לאחר שחלק גדול מן העיר כלה בעשן שריפה גדולה שפרצה שם. הפריץ קיבל משלחת של הרב וראשי קהלת ליאדי, שסיפרו לו על צרכי הנפגעים. הפריץ האב פקד אז לשלוח מיערותיו עצים כדי לבנות מחדש את בית המדרש ובתים רבים של יהודים עניים. הפריץ הצעיר סיפר עתה בגאוה גדולה ע"ידותו של אביו כלפי היהודים, והביע שביעת רצונו על התפנית שחלה עתה בהלך רוחו שלו בנושא זה.
ר' חיים שמעון היה "ברקיע השביעי". הן הוא אשר גרם לכל זה!