הדרן על מסכת ברכות ומועד קטן - מוגה: הבדלים בין גרסאות בדף

הדרן על מסכת ברכות ומועד קטן - מוגה (הצגת מקור)

גרסה מ־22:32, 3 באפריל 2025

נוספו 24,198 בתים , 3 אפריל

אין תקציר עריכה

חזותיקוד ויקי

ש. א.

בירוקרטים, עורכי ממשק, מפעילי מערכת

11,477

עריכות

@@ שורה 61: / שורה 61: @@
 הסיום דתמיד, "ליום שכולו '''שבת ומנוחה'''" – שכר על לימוד וידיעת התורה המסורה לנו כמו שהיא (ללא שינוי והוספה), לימוד באופן של '''מנוחה''': והסיום דמו"ק, "תלמידי חכמים '''אין להם מנוחה''' אפילו לעוה"ב"36 – שכר על לימוד התורה באופן של פלפול לירד לעומק הסברות ולחדשים חידושים, לימוד באופן של העדר המנוחה.
+ו. והנה, ע"פ האמור, הענין ד"אין להם מנוחה" הוא נעלה יותר מהענין ד"יום שכולו שבת ומנוחה" [כשם שהשלמות לימוד התורה היא (לא רק לימוד התורה המסורה לנו, אלא גם) לירד לעומק טעמי ההלכות ולחדש חידושי הלכות רבות לאין קץ ותכלית] – '''היפך''' המובן ממדרשי חז"ל שתכלית השלימות היא "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". וכמפורש בלקוטי הש"ס להאר"י ז"ל ש"אין להם מנוחה כו'" הוא "בעולם שלאחר המיתה", אבל "לעתיד אחר התחי' יהי' להם מנוחה" (כנ"ל ס"ב).
+ועכצ"ל, שלאחרי השלימות דלימוד התורה באופן ש"אין להם מנוחה" (לירד לעומק הסברות כו') באים לשלימות נעלית יותר ד"יום שכולו שבת ומנוחה":
+הטעם ש"תלמידי חכמים אין להם מנוחה (מצד לימוד התורה בעיון ופלפול בעומק הסברות) לא בעוה"ז ולא בעוה"ב", הוא, לפי ש"אין קץ ותכלית לעומק טעמי ההלכות כו'", "כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף", ולכן, לא מבעי שבעוה"ז אין ביכולת לעמוד על אמיתת התורה כמו שהיא לאמיתתה, מצד ההגבלה וההעלם וההסתר דהגוף, אלא גם בעוה"ב שאין בו ההגבלה וההעלם וההסתר דהגוף, אי אפשר לעמוד על אמיתת התורה כמו שהיא לאמיתתה (כשם שאי-אפשר לעמוד על אמיתתו ית'); ולאידך – לא מבעי שבעוה"ב (ללא הגבלת הגוף) יכולים להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי עד אין קץ, אלא גם בעוה"ז (בהגבלת הגוף) יכולים להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי עד אין קץ.
+ויש לומר, שלעתיד לבוא (לאחרי שלימות העבודה בעוה"ז ובעוה"ב), יעמדו ישראל על אמיתת התורה כמו שהיא באמיתתו ית' (כיון שיתגלה בפועל ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"37), ולכן יתבטל המצב דהעדר המנוחה, כי, סיבת העדר המנוחה היא בגלל היגיעה וההשתדלות לעמוד על אמיתת התורה, וכשעומדים על אמיתת התורה בטל המצב דהעדר המנוחה (כשם שבתורה עצמה לא שייך מצב של העדר המנוחה), ואז תהי' השלימות האמיתית באופן של מנוחה – "יום שכולו שבת ומנוחה".
+ז. וצריך עוד להבין:
+מה עושים תלמידי חכמים "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" – באלף השביעי?
+ובסגנון אחר: איך יתכן שדוקא באלף השביעי38, זמן הכי נעלה מכל שית אלפי שנין דהוי עלמא, לא תהי' הוספה בתורה אצל תלמידי חכמים?!
+זאת ועוד: כיון שגדר הזמן הוא תנועה ושינוי (כנ"ל ס"ה), איך יתכן שיהיו אלף שנה – זמן ארוך – באותו מעמד ומצב ללא שינוי והוספה?!
+ועכצ"ל, שגם באלף השביעי יתוסף בלימוד התורה דתלמידי חכמים בעילוי אחר עילוי (ואדרבה: ההוספה באלף השביעי תהי' באופן נעלה יותר מבכל הזמנים שלפנ"ז, בעוה"ז ובעוה"ב), אלא, שהעליות יהיו באופן של מנוחה, "יום שכולו שבת ומנוחה".
+ח. ויובן בהקדם הביאור בכללות ענין החידוש בתורה – שעיקר הענין ד"אין להם מנוחה" הוא בעיון ופלפול בטעמי ההלכות שעי"ז יתחדשו חידושי הלכות לאין קץ ותכלית:
+מהביאורים במארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני"20 (דלכאורה: ענין שניתן למשה מסיני אינו חידוש של תלמיד ותיק) – שמשה קיבל בסיני ה"כללים" ("כללים למדוהו"39) שמהם באים כל ה"פרטים" שמתחדשים ע"י תלמיד ותיק בכל הדורות, וכיון שהפרטים הם בכח ובהעלם, והתגלותם נעשית ע"י תלמיד ותיק שמתייגע בתורה לגלות את הפרטים מן ההעלם והכח שבכלל, ה"ז "חידוש" של התלמיד ותיק40.
+ועדיין צריך ביאור בדיוק הלשון "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" לאמיתתו ובשלימותו, כי: בכלל ופרט – כיון שהכלל הוא באופן שיכולים להוציא ממנו הפרטים, ועד שאין בפרט אלא מה שבכלל41, הרי התגלות הפרטים מהכלל אינה חידוש אמיתי; ולאידך, כיון שהפרטים עצמם (הציור דהפרטים) לא נמצאים בהכלל42 (שאינו אלא כלל לפרטים שהם בהעלם לגמרי), אין זה באופן ש"הכל (גם הפרטים) ניתן למשה מסיני" לאמיתתו43.
+זאת ועוד:
+נוסף על הפרטים שנדרשים ומתגלים מהכלל ע"פ י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם, ישנם "כמה ענינים (ש)נתחדשו ממש בתושבע"פ ורק אסמכוה אקרא"44, כולל ובמיוחד "הגזירות והתקנות והמנהגות"45, שענינים אלו לא היו (לכאורה) אפילו באופן של "כלל", ואעפ"כ נעשים חלק מהתורה (לא רק שיש חיוב לקיימם, אלא שהם חלק מהתורה)46, שניתנה למשה מסיני47. ולכאורה, איך יתכן שהענינים שנתחדשו ממש ע"י חכמי ישראל הם "תורה" שניתנה מסיני?!
+ועוד ועיקר: איך יתכן שע"י חכמי ישראל יתוספו ענינים חדשים בתורה – ה"ז הוספה ושינוי בתורתו של הקב"ה?!
+ט. ויש לומר הביאור בזה:
+התורה – "לא בשמים היא", אלא ניתנה לבעלותם של ישראל שפוסקים דיני התורה ע"פ הכרעת שכלם (כדעת הרוב), ולכן "אין משגיחין בבת קול", ועד ש"קוב"ה .. קא חייך ואמר נצחוני בני נצחוני"48. ולא עוד אלא שגם הענינים שמתחדשים ע"י חכמי ישראל נעשים תורה.
+וההסברה בזה – מצד גודל מעלתן של ישראל, ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"49, גם למחשבת התורה:
+ובהקדם תורת הרב המגיד50 בפירוש מארז"ל51 "ישראל עלו במחשבה", כמשל האב שצורת בנו חקוקה במחשבתו [היינו, שציור זה במחשבתו ית' בא מהבן (צורת הבן), כי, מצד גודל אהבתו לישראל עלה ברצונו שהצורה שלהם תהי' חקוקה בו], אלא ש"אצל השם ית' שייך זה לומר אף קודם שנבראו ישראל הי' נחקק צורתם במחשבה .. כי אצלו ית' העבר והעתיד א'"52.
+ומזה מובן גם בנוגע לחידושים שמחדשים ישראל בתורה – שמצד גודל מעלתם של ישראל (שחקוקים במחשבתו ית') נעשים גם החידושים שלהם חלק מהתורה כפי שהיא במחשבתו (חכמתו) של הקב"ה. כלומר, חידושים אלו באים מישראל53, ואעפ"כ ישנם במחשבתו (חכמתו) ית' אף קודם שנתחדשו ע"י ישראל, כיון שאצלו ית' העבר והעתיד א'54 (ולכן שייך לומר עליהם שניתנו בסיני, כיון שבסיני נתן הקב"ה התורה כפי שהיא במחשבתו ית'). אלא, שבמחשבתו ית' (קודם שנתחדשו ע"י ישראל) הם בדרגא שלמעלה מהזמן (העבר והעתיד אחד), ולכן הם בתכלית ההעלם, העלם שאינו במציאות55, וכשמתחדשים ע"י ישראל באים במציאות.
+ובעומק יותר: לא זו בלבד שגם הענינים שמתחדשים ע"י ישראל הם חקוקים במחשבתו ית' ולכן הם חלק מתורתו של הקב"ה, אלא יתירה מזה, שיש עילוי בעניני התורה שמתחדשים ע"י ישראל (תלמיד ותיק עתיד לחדש) לגבי עניני התורה כפי שהיא מצד עצמה (תורתו של הקב"ה)56 – כי, התורה מצד עצמה היא בחינת חכמתו של הקב"ה, ועניני התורה שמחדשים ישראל (מצד שרשם בעצמותו ית') הם בדרגא נעלית יותר57 (ועד לעילוי שבאין-ערוך) לגבי דרגת החכמה58, ועד לעצמותו ית' שלמעלה מכל דרגא וגילוי, העלם העצמי59.
+ועפ"ז יש לבאר נקודה בפירוש מארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" (שלע"ע לא מצאתי בספרים שבנגלה דתורה) – שב' הענינים "לחדש" ו"ניתן" הם לאמיתתם: (א) "לחדש" – חידוש של תלמיד ותיק שאמרו בזמן המשנה וכו' ואז חידשו, (ב) ו"ניתן" – כיון שחידוש זה (בהציור הפרטי שלו) ישנו במחשבתו ית' (שאצלו ית' העבר והעתיד א'), ובאופן כזה ניתן למשה בסיני (אלא שלהיותו בהעלם העצמי ה"ז חידוש גמור).
+ומזה מובן שישנם ב' אופנים ב"חידושי תורה" שע"י העיון והיגיעה דתלמיד ותיק: (א) "חידוש" (בשם המושאל) שעל ידו מתגלה העומק שישנו בתורה מצד עצמה, כמו התגלות הפרטים שכלולים בהכלל, שאף שבהיותם בכלל הם בהעלם לגמרי (ועד שההתגלות מן הכלל נקראת בשם "חידוש"), מ"מ, להיותו הכלל של הפרטים (אין בכלל אלא מה שבפרט), נמצאים בו הפרטים בהעלם השייך אל הגילוי (העלם שישנו במציאות). (ב) ועיקר: "חידוש" (ממש) שהוא הוספה על העומק שבתורה כפי שהיא מצד עצמה (בחינת חכמתו של הקב"ה) שמתחדש ע"י ישראל (מצד שרשם בעצמותו ית' שלמעלה מבחי' החכמה), ולפנ"ז אינו במציאות, כי אם, בבחינת העלם העצמי שאינו שייך לגילוי.
+י. עפ"ז יש לבאר תוכן ההוספה בתורה שתהי' "ליום שכולו שבת ומנוחה" (כנ"ל ס"ז), והחילוק שבינה לבין ההוספה בתורה בעוה"ז ובעוה"ב (לפני "יום שכולו שבת ומנוחה") באופן ש"אין להם מנוחה":
+לימוד התורה בעוה"ז ובעוה"ב (לפני "יום שכולו שבת ומנוחה") באופן ש"אין להם מנוחה" הוא בעיקר בההשתדלות והיגיעה לגלות את העומק שישנו בתורה מצד עצמה [דאף שישנם גם חידושים שמחדשים ישראל בהוספה על העומק שיש בתורה מצד עצמה, מ"מ, עיקר הלימוד הוא לגלות את העומק שבתורה מצד עצמה], ולכן, כשעומדים על אמיתתה של התורה ומגלים כל העומק שבה, לא שייך להוסיף עוד, ובמילא נעשה מצב של מנוחה – "יום שכולו שבת ומנוחה" (כנ"ל ס"ו).
+וכשעומדים על אמיתתה של תורה כפי שהיא מצד עצמה ("ליום שכולו שבת ומנוחה", לאחרי השלימות דלימוד התורה בעוה"ז ובעוה"ב) – נעשה עיקר הלימוד בתורה באופן שישראל מחדשים בתורה בהוספה על העומק שיש בה מצד עצמה, מצד שרשם בעצמותו ית' שלמעלה מהתורה שהיא בחי' החכמה60, ובענין זה לא יהי' הפסק, כי אם, הוספה ועלי' עד אין סוף ("אין להם מנוחה").
+ויש לומר שמרומז בלשון הכתוב "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון" – שגם61 כש"יראה אל אלקים בציון", כשיתגלה ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", שאז יעמדו ישראל על אמיתת התורה, תהי' הוספה ועלי' עי"ז שישראל יחדשו ויוסיפו בתורה, "ילכו (בכח עצמם) מחיל אל חיל"62.
+אבל, הוספה זו לא תהי' באופן ש"אין להם מנוחה" (כבעוה"ז ובעוה"ב), אלא באופן ד"יום שכולו שבת ומנוחה"63 – כי:
+החילוק שבין גדר ה"מנוחה" לגדר ה"תנועה" (שינוי והוספה), הוא, ש"מנוחה" היא בעצמותו, ו"תנועה" היא יציאה כביכול מעצמותו64.
+וכיון שהחידושים שמחדשים ישראל הם בדרגת התורה כפי שהיא בהעלם העצמי דעצמותו ית' (כנ"ל ס"ט), הרי, השינוי וההוספה (העדר המנוחה בחיצוניות ובפועל) אינם גדר של "תנועה" שהיא יציאה מעצמותו65, אלא גדר של "מנוחה" (כפי שהיא בפנימיותה ולאמיתתה) שהיא בעצמותו66.
+יא. ע"פ האמור לעיל יש לבאר החילוק בין ב' המאמרים "תלמידי חכמים אין להם מנוחה" שבברכות ובמו"ק:
+המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'" שבסיום מסכת ברכות, קאי (בעיקר) על העלי' בלימוד וידיעת התורה כדי לעמוד על אמיתתה כפי שהיא מצד עצמה, שאף שגם לימוד זה הוא באופן שהולך וניתוסף עד אין סוף, "כי כמו שהשי"ת אין לו סוף כך תורתו אין לה סוף", "אין להם מנוחה", הרי, לעתיד לבוא ("ליום שכולו שבת ומנוחה") שיעמדו על אמיתתה כמו שהיא מצד עצמה, יש להם מנוחה67, ולכן, לאחרי המאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", מוסיף ומסיים בענין השלום ("תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם .. ה' יברך את עמו בשלום"), שהו"ע המנוחה.
+והמאמר "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'" שבסיום מסכת מו"ק, קאי (בעיקר) על ההוספה לגבי התורה כפי שהיא מצד עצמה עי"ז שישראל (תלמיד ותיק) מחדשים (עתיד לחדש) בתורה מצד שרשם בעצמותו ית' שלמעלה מדרגת התורה (חכמתו ית' כפי שהיא מצד עצמה), וכיון שגם לעתיד לבוא כשיעמדו על אמיתתה של תורה כפי שהיא מצד עצמה ("ליום שכולו שבת ומנוחה") יוסיפו ישראל לחדש בתורה עד אין סוף (כנ"ל ס"י), לכן, סיום וחותם המסכת הוא במעמד ומצב ד"תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו', שנאמר ילכו מחיל אל חיל (גם כשעומדים על אמיתתה, כש)יראה אל אלקים בציון".
+בסגנון אחר קצת – בהתאם לתוכן המסכתות ברכות ומו"ק: מסכת ברכות היא ע"ד ובדוגמת מסכת תמיד שבה מדובר אודות העבודה התמידית בעניני התומ"צ, עבודה ע"ד הרגיל ("תמידים כסדרם"), שגם העליות שבה עיקרם בדרגת התורה כפי שהיא מצד עצמה; ובמסכת מו"ק מדובר אודות העבודה בזמנים מיוחדים באופן של הוספה על הרגיל ("מוספים כהלכתם"), כולל ובמיוחד העבודה במצב של העלם והסתר (הענינים הבלתי-רצויים שבמסכת מו"ק) בדרך "אור חוזר", כיון שעי"ז דוקא באים לבחי' העלם העצמי68, שבאין-ערוך לדרגת התורה כפי שהיא מצד עצמה.
+ועפ"ז יש לבאר גם שינוי הלשון במאמר זה – שבמסכת ברכות נאמר "אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב", ובמסכת מו"ק נאמר "אין להם מנוחה אפילו לעוה"ב":
+בנוגע להעדר המנוחה ("אין להם מנוחה") בלימוד וידיעת התורה כדי לעמוד על אמיתתה כפי שהיא מצד עצמה – במסכת ברכות – החידוש הוא הן בעוה"ז והן בעוה"ב, שגם בעוה"ז (בהגבלת הגוף) יכולים להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי עד אין קץ, וגם בעוה"ב (שלמעלה מהגבלת הגוף) צריכים להוסיף בלימוד התורה בעילוי אחר עילוי עד אין קץ, ולכן הלשון הוא "אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב".
+אבל בנוגע להעדר המנוחה ("אין להם מנוחה") בהוספה לגבי התורה כפי שהיא מצד עצמה עי"ז שישראל מחדשים בתורה – במסכת מו"ק – עיקר החידוש הוא לעתיד לבוא, "ליום שכולו שבת ומנוחה" (שגם לאחרי שיעמדו על אמיתת התורה כפי שהיא מצד עצמה, יחדשו ויוסיפו בה עוד יותר), ולכן הלשון הוא "אין להם מנוחה אפילו לעוה"ב".
+יב. עפ"ז יש לבאר גם החילוק בבבא שלפנ"ז (האמצעית) – שבמסכת ברכות נאמר "היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה", ובמסכת מו"ק נאמר "היוצא מבית הכנסת לבית המדרש (ומוסיף) ומבית המדרש לבית הכנסת":
+תוכנה של ההוספה "ומבית המדרש לבית הכנסת" במסכת מו"ק – שגם לאחרי ש"נכנס לבית המדרש ועוסק בתורה", אינו מסתפק בכך, אלא ממשיך והולך "מבית המדרש לבית הכנסת" (מתורה לתפלה), כיון שע"י התפלה ("סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה"69) מתעלה לדרגא נעלית יותר, ועי"ז נעשה גם לימוד התורה שלאח"ז ("מבית הכנסת לבית המדרש") באופן נעלה יותר, משא"כ במסכת ברכות מדובר אודות הלימוד והעסק בתורה באותה דרגא.
+ויש לומר, שבמסכת ברכות מדובר אודות הלימוד והעסק בתורה כפי שהיא מצד עצמה, שלכן גם העלי' בלימוד התורה70 היא באופן שהת"ח הלומד נשאר ב"בית המדרש", מקומה (דרגתה) של התורה מצד עצמה; ובמסכת מו"ק מדובר גם (ובעיקר) אודות ההוספה לגבי התורה כפי שהיא מצד עצמה ע"י חידושו של תלמיד ותיק, כמודגש בהיציאה מ"בית המדרש", מקומה (דרגתה) של התורה מצד עצמה (כפי שניתנה מהקב"ה), "לבית הכנסת", מקום תפלתם של ישראל, כידוע שע"י התפלה פועלים שיומשך בתורה מבחי' אוא"ס שלמעלה מהתורה (כפי שהיא מצד עצמה)71.
+ובהתאם לכך בא גם ההמשך והסיום במאמר שלאח"ז: "היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ועוסק בתורה", באותה דרגא, כפי שהיא מצד עצמה – ה"ז באופן ש"אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב" (לפני "יום שכולו שבת ומנוחה"), אבל כשעומדים על אמיתתה, יש להם מנוחה, כפי שמסיים בענין השלום (במסכת ברכות); ו"היוצא מבית הכנסת לבית המדרש ומבית המדרש לבית הכנסת", להוסיף על התורה כפי שהיא מצד עצמה – ה"ז באופן ש"אין להם מנוחה אפילו לעוה"ב, שנאמר ילכו מחיל אל חיל (גם כשעומדים על אמיתתה, כש)יראה אל אלקים בציון" (במסכת מו"ק).
+יג. ועפ"ז יש לבאר גם השינוי בבבא הראשונה – "הנפטר מן כו'":
+ובהקדמה – שכיון שבהמשך לזה נאמרו ב' הבבות ע"ד ההליכה מחיל אל חיל ("היוצא מבית הכנסת כו'", ו"תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'"), יש לומר, שגם סדר ב' הבבות ד"הנפטר מן כו'" הוא בעילוי אחר עילוי (מחיל אל חיל), ש"הנפטר מן כו'" בבבא הב' הו"ע נעלה יותר שבא לאחרי "הנפטר מן כו'" שבבבא הראשונה. וגם, ב' המאמרים ד"הנפטר מן כו'" במסכת ברכות ובמסכת מו"ק הם בעילוי אחר עילוי (מחיל אל חיל), ש"הנפטר מן כו'" במסכת מו"ק הוא באופן נעלה יותר שבא לאחרי "הנפטר מן כו'" שבמסכת הקודמת ברכות, כדלקמן.
+וההסברה בזה:
+החילוק בין "לך '''ב.'''שלום" שאומרים ל"הנפטר מן המת" ובין "לך '''ל.'''שלום" שאומרים ל"הנפטר מן החי", הוא, ש"לך '''ב.'''שלום" פירושו "בשלום של עתה", "שילך בשלום שכבר דרש עד היום ולא יוסיף עוד", משא"כ "לך '''ל.'''שלום" פירושו "לסגל עוד שלומים וזכיות", "להוסיף על שלימותך"72.
+ולכן:
+במסכת ברכות הסדר הוא "הנפטר מחבירו .. יאמר לו .. לך לשלום .. (ואח"כ) הנפטר מן המת .. יאמר לו .. לך בשלום" – בהתאם לב' הבבות שבסיום המסכת, "תלמידי חכמים אין להם מנוחה כו'", ע"ד "לך '''ל.'''שלום", ולאח"ז "תלמידי חכמים מרבים שלום", ענין המנוחה, ע"ד "לך '''ב.'''שלום" (שלא יוסיף עוד), כיון שבמסכת ברכות מדובר רק אודות השלימות בתורה כפי שהיא מצד עצמה, שלאחרי שעומדים על אמיתתה (ע"י ענין המיתה, ביטול מציאותו לאמיתתה של תורה), לא שייך להוסיף יותר ("מת .. בשלום").
+ובמסכת מו"ק מתחיל במה שסיים במסכת ברכות – "הנפטר מן המת .. לך בשלום", ואח"כ מוסיף ענין נעלה יותר, "הנפטר מן החי73 .. לך לשלום" – שגם לאחרי המנוחה ("הנפטר מן המת") כשעומדים על אמיתתה של תורה ולא שייך להוסיף עוד ("'''ב.'''שלום" שבסיום ברכות), ישנו תוספת חיות ("הנפטר מן החי") בהליכה לשלום ("לך לשלום", להוסיף על שלימותך) דישראל שמחדשים ומוסיפים בתורה – בהתאם לסיום וחותם המסכת בתכלית השלימות ד"תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפילו לעולם הבא74, שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון".
+ועפ"ז יש לומר, ש"הנפטר מן המת" (שלאחרי "הנפטר מחבירו") במסכת ברכות קאי על השלימות דגן עדן (נשמות בלא גופים), ו"הנפטר מן החי" (שלאחרי "הנפטר מן המת") במסכת מו"ק קאי על תכלית השלימות דעולם התחי', שאז יקויים היעוד (שבסיום מסכת מו"ק במשנה) "בלע המות לנצח ומחה ה' אלקים דמעה מעל כל פנים"75.