דבר מלכות ב' ניסן תשמ"ח

דבר מלכות
בראשית
בראשית • נח • לך לך • וירא • חיי שרה • תולדות (א) • תולדות (ב) • ויצא • וישלח • י"ט כסלו • וישב • חנוכה • מקץ • ה' טבת • ויגש • ויחי
שמות
שמות • וארא (א) • וארא (ב) • בא • נשי ובנות ישראל • בשלח • חמשה עשר בשבט • יתרו • כ"ב שבט • משפטים (א) • משפטים (ב) • תרומה • תצוה (א) • תצוה (ב) • כי תשא • ויקהל
ויקרא
ויקרא • צו • י"א ניסן • ערב פסח (א) • ערב פסח (ב) • אחרון של פסח (א) • אחרון של פסח (ב) • כ"ו ניסן • כ"ח ניסן • שמיני • תזריע מצורע • אחרי קדושים • אמור • בהר בחוקותי
במדבר
במדבר • שבועות (א) • שבועות (ב) • נשא • בהעלותך (א) • בהעלותך (ב) • שלח • כ"ח סיון • קרח (א) • קרח (ב) • חוקת • בלק • פנחס • מטות מסעי
דברים
דברים • ואתחנן • עקב • ראה • שופטים • תצא • תבוא • ערב ראש השנה (א) • ערב ראש השנה (ב) • נצבים וילך (ור"ה) • קונטרס בענין הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם • שמחת תורה
הוספות
יחידות עם הרב מרדכי אליהו (ו' מרחשוון תשנ"ב) • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • ב' ניסן תשמ"ח

א. בהמשך להמדובר לאחרונה אודות הענין ד״והחי יתן אל לבו" – מובן, שכל תאריך שאירע בו ענין מיוחד בחיי האדם, כשחוזר ונשנה מידי שנה בשנה, צריך להביא לידי הוספה בענין החיים, כמדובר לעיל בנוגע ליום הולדת, ועד״ז מובן גם בנוגע ליום נישואין, וכיו״ב.

ואם הדברים אמורים בנוגע לחייו הפרטיים דכאו״א מישראל – בנוגע לנשיאי ישראל ("הנשיא הוא הכל") על אחת כמה וכמה שמאורעות מיוחדים בחייהם מביאים הוספה בענין החיים ("והחי יתן אל לבו"), הן בנוגע להנשיאים עצמם (שיתוסף אצלם שלימות נעלית יותר לגבי השלימות שלפנ״ז), והן בנוגע לפעולת השפעתם בכל ישראל, צאן מרעיתם.

ועד״ז בנדו״ד – ב' ניסן – יום ההסתלקות־הילולא דכ״ק אדמו״ר מהורש״ב, ויום התחלת הנשיאות דכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, אשר, יום זה (ב' ניסן) הוא יום מיוחד בחיי הנשיא, ויום מיוחד בענין הנשיאות – התחלת הנשיאות של נשיא דורנו, הכוללת את כל המשך הנשיאות עד ביאת גואל צדק.

ועפ״ז מובן, שבבוא יום ב' ניסן בכל שנה ושנה, ניתוסף עילוי גדול יותר בענין הנשיאות.

ב. ויש להוסיף ולבאר הקשר והשייכות להענין ד״והחי יתן אל לבו" – הוספה בענין החיים:

אודות נשיא ומלך – פוסק הרמב״ם שהוא "לב כל קהל ישראל". והרי ענינו של הלב הוא – שבו משכן "הדם הוא הנפש" המחי' את כל הגוף.

ובפרטיות יותר:

"מלך" – ר״ת מוח לב כבד, "תלת שליטין אינון – מוחא לבא וכבדא".

והחילוק שביניהם:

המוח – הוא הראש דחיות הגוף, כי, "עיקר משכנה והשראתה (של הנשמה) היא במוחו (של אדם) ומהמוח מתפשטת לכל האברים, וכל אבר מקבל ממנה חיות וכח הראוי לו לפי מזגו ותכונתו", ולכן, המוח מושל ושולט על אברי הגוף להנהיגם כרצונו.

הכבד – כולו דם (קרוש).

ואילו הלב – הוא חיות הגוף עצמו, להיותו מקום משכן"הדם הוא הנפש", ועל ידו נעשה "התפשטות והילוך החיות . . המלובשת בדם הנפש היוצא מהלב אל כל האברים, וסובב סובב הולך הרוח חיים והדם תוך תוך כל האברים והגידים המובלעים בהם וחוזר אל הלב כו'" (כפי שמבאר רבינו הזקן באגה״ק).

ונמצא, שעיקר ענין החיות דכל אברי הגוף קשור עם הלב, כי, הדם ("הוא הנפש") שבלב (לא רק גילוי והמשכה ממנו) מתפשט בכל אברי הגוף ממש.

זאת ועוד:

חיות – קשורה עם תנועה. וענין התנועה הוא בלב דוקא, שנמצא תמיד בתנועה של רצוא ושוב, "דפיקו דלבא", והדם שבו – בתנועה תמידית, סיבוב והילוך בכל אברי הגוף (כמבואר באגה״ק), משא״כ הכבד והמוח שאינם בתנועה.

ועד״ז בנשיא ומלך, ״לב כל קהל ישראל" – "אשר יוציאם ואשר יביאם", שעל ידו נעשה (גם) המשכת חיות לבנ"י.

ובבוא יום התחלת הנשיאות (בי ניסן) מידי שנה בשנה, ניתוסף עוד יותר בענין ה״לב", היינו, הוספה בענין החיים – "והחי יתן אל לבו״, ועד שנמשך מבחינת "מחי' חיים יתן לך חיים", עד לחיים גשמיים כפשוטם.

ג. האמור לעיל (הוספה בענין החיים), מודגש ביותר בב' ניסן דשנה זו – ס״ח שנה (פר״ת – תשמ״ח) לנשיאות כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, ס״ח בגימטריא "חיים".

ויש להוסיף, ע"פ סגנון ולימוד אאמו״ר ע״ד הרמז – שמספר ס"ח העולה מצירוף האותיות ד"חיים" (ב' יו״דין ומ״ח) מכוון לחילוקי התקופות במשך ס"ח שנות הנשיאות דנשיא דורנו:

נתבאר במק״א ששלושים שנות נשיאותו של כ״ק מו״ח אדמו״ר בחיים חיותו בעלמא דין (פר״ת – תש״י) נחלקות (בכללות) לג' תקופות של עשר שנים: עשר שנים ראשונות – במדינה ההיא, עשר שנים שניות – במדינות פולין וכו', ועשר שנים האחרונות – במדינה זו, בחצי כדור התחתון.

ועפ״ז י״ל, שב' היו״דין ד"חיים" רומזים לעשור הראשון והשני דנשיאותו, והאותיות מ״ח ("חיים") רומזים למ״ח שנות הנשיאות במדינה זו, עשר שנים בחיים חיותו בעלמא דין (ת״ש – תש״י), ול״ח שנים (תש״י – תשמ״ח) דפעולה נמשכת, הוספה בהפצה דתומ״צ בכלל והמעיינות בכללם, ע"פ דרכיו אשר הורנו.

ולהעיר, שמ״ח בגימטריא "חיל", ובגימטריא ב"פ כ״ד, ענין ד״ושמתי כדכד שמשותיך" – כמבואר הענין ד"כדכד" בלקו״ת, וכן בדרושי הצ"צ, ועד״ז בנוגע ל"חיל", וכן "חיים" – שענינים אלו נתבארו בדרושי חסידות, וחלקם נלקטו בספר הליקוטים לדרושי הצ"צ (שבהם נכלל גם מדרושי אדמו״ר האמצעי ואדמו״ר הזקן), והם גם היסוד לדרושי רבותינו נשיאינו שלאח״ז, עד לכ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו, אשר, ע״י העיון במקומות אלו יתוסף ביאור בהאמור לעיל ע״ד העילוי המיוחד דשנה זו, בבחינת "תן לחכם ויחכם עוד".

ד. ויש להוסיף בכהנ״ל – בעומק יותר.

ובהקדמה, שביחס שבין העם לנשיא ומלך – ב' קצוות:

מחד גיסא – תנועה של רוממות והבדלה, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם", "עם" דייקא, "מלשון עוממות, שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים ממעלת המלך". וכמודגש בענין היראה והביטול – "שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך".

ולאידך גיסא – תכלית הקירוב, כאמור, שהמלך הוא ״לב כל קהל ישראל", והרי אין לך קירוב גדול יותר מקירוב הלב לאברי הגוף, כאמור, שהדם שבלב עצמו נמצא בתמידות בכל האברים, "התפשטות והילוך החיות מהלב אל כל האברים . . כהלכתו תמידי כסדרו . . (ש)כל האברים מקושרים יחד ומקבלים חיותם . . מהלב".

ויתירה מזה:

הקירוב שבין המלך להעם הוא לא רק ביחס להמשכת החיות דכל העם, שמקבלים חיותם מהמלך, אלא גם לאידך גיסא – שמציאותו של המלך תלוי' בהעם, "אין מלך בלא עם", כלומר, אע"פ שנקראים "עם, מלשון עוממות . . רחוקים ממעלת המלך", הרי, ביחד עם זה (ואדרבה – בגלל זה) פועלים הם את המלכות – המלך.

וכמודגש גם בהכתרת המלך – שהעם מכריזים "יחי המלך״ (כפי שמצינו גם במלכות בית דוד), שבזה מודגש גם שפעולת העם היא בחיי המלך, חיים של מלך.

ה. עפ״ז מובן גם בנדו״ד – "חיים" שנה לנשיאותו של נשיא דורנו:

נוסף על האמור לעיל ע״ד ההוספה בענין החיים (מידי שנה בשנה, ועאכו״כ בשנה זו שסימנה "חיים") לכל אנשי הדור ע״י נשיא הדור – הרי, גם אנשי הדור פועלים הוספה בענין החיים אצל נשיא הדור, כאמור לעיל בענין ההכרזה "יחי המלך".

ובאותיות פשוטות:

לאחרי שישנה השלימות ד״חיים" שנה לנשיאותו (פעולתו ועבודתו) דנשיא דורנו – צ״ל הוספה עיקרית בענין החיים (גם) ע״י פעולת העם שמכריזים "יחי המלך", שתוכנה של הכרזה זו – שכבר הגיע הזמן דהקיצו ורננו שוכני עפר – כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו ועד דהקיצו ורננו דוד מלכא משיחא!

וזהו גם מה שמרעישים בעקבתא דמשיחא ע״ד הצורך להכריז ״עד מתי", שעי״ז מקרבים ומזרזים את הגאולה – די״ל, שנוסף על הדגשת הצפי', הבקשה והדרישה על הגאולה [שיבוא משיח צדקנו בפועל ממש, באופן דמראה באצבעו ואומר זה, הנה המלך המשיח, בשר ודם, כפס״ד הרמב״ם "יעמוד מלך מבית דוד וכו' ויקבץ נדחי ישראל"], יש בהכרזה זו גם התוכן דענין ההכתרה – "יחי המלך", שעי״ז פועלים ביאת דוד מלכא משיחא.

ו. ויש להוסיף, שאצל מלך המשיח מודגשת יותר שייכותו לכאו״א מישראל (נוסף לכך שכל מלך הוא "לב כל קהל ישראל") – שלכן, בכחו וביכלתו דכאו״א מישראל לפעול הענין ד״יחי המלך":

על הפסוק "דרך כוכב מיעקב" מצינו ב' דרשות בחז״ל: (א)"כוכב" קאי על כאו״א מישראל, (ב)"כוכב" קאי על מלך המשיח.

ונתבאר במק״א שאין סתירה בדבר (ואדרבה, ב' המאמרים מסייעים זה לזה) – ע"פ הידוע שבכאו״א מישראל יש ניצוץ מנשמת משיח, היא בחי' היחידה שבנפש כאו״א, שהיא ניצוץ מהיחידה הכללית, נשמתו של משיח צדקנו.

ונמצא, שבנוגע למלך המשיח מודגש ביותר הקשר והשייכות לכל ישראל – שעצם נשמתם, בחי' היחידה, היא ניצוץ מנשמתו של משיח, ולכן, גם הענין ד״אין מלך בלא עם" (תוכן הכרזת העם "יחי המלך") הוא בהדגשה יתירה אצל מלך המשיח – "דרך כוכב מיעקב", כוכב דכללות ישראל, הקשור עם גילוי"דרך כוכב מיעקב" אצל כאו״א מישראל, התגלות בחי' היחידה שלו.

* * *

ז. ויש לקשר כל האמור לעיל לזמן התחלת נשיאותו של נשיא דורנו – בחודש ניסן:

חודש ניסן קשור עם ענין הגאולה – כמארז״ל "משבחר הקב״ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה, שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל, שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

וחודש ניסן קשור גם עם ענין הנשיאות – "בא' בניסן התחילו הנשיאים להקריב את קרבניהם לחנוכת המזבח נשיא א' ליום", שלכן, "נוהגין מר״ח ואילך לקרות פ' הנשיא שהקריב בו ביום".

וצירוף שניהם יחד (ענין הגאולה ודהנשיאות) הוא – נשיאותו של דוד מלכא משיחא בגאולה העתידה.

ח. ובפרטיות יותר – ב' ניסן – "ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא ישכר":

"צוער" – הוא גם מלשון צער, אשר, הצער הכי גדול הוא – צער הגלות.

ולאחרי צער הגלות [שכבר יצאנו י״ח "די והותר", כפי שמאריך אדמו״ר האמצעי בנוגע לצרות שהיו עד ימיו, ועאכו״כ לאחרי כל מה שעברו בדורות שלאח״ז עד לדורנו זה, "לא תקום פעמיים צרה"] – נולד "בן צוער", השכר שנולד ומתגלה ("בן") ע״י הצער ("צוער") – "לפום צערא אגרא״, ולא רק "אגרא", שכר לפ״ע העבודה, אלא יתירה מזה – באופן של מציאה, "מצאתי דוד עבדי".

ומרומז גם בשם "נתנאל (בן צוער)" – שהתוצאה דצער הגלות ("בן צוער") היא "נתנאל", "נתן א־ל":

"נתן" – כל הנותן בעין יפה הוא נותן, ולא עוד, אלא, שהנתינה היא מבחי' "א־ל" – התחלת י״ג מדה״ר (לכמה דעות), "א־ל הוי' ויאר לנו", גילוי והמשכת חסדו של הקב״ה, חסד שלמעלה מהשתלשלות, עד להחסד העיקרי – גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו.

ט. ויש להוסיף ולבאר גם השייכות לג' ניסן (שהרי נמצאים כבר במוצאי ב' ניסן, לאחרי תפלת ערבית דליל ג' ניסן) – "ביום השלישי נשיא לבני זבולון":

החילוק שבין ישכר לזבולון הוא – "שמח זבולון בצאתך וישכר באוהליך", היינו, שישכר ענינו לימוד התורה, כמ״ש "ומבני ישכר יודעי בינה לעתים גו'", וזבולון עיקר ענינו יציאה לפרקמטיא (אלא שצריך גם לקבוע עתים לתורה).

וי״ל דוגמתו בתורה גופא – החילוק שבין לימוד התורה בזמן הזה לגבי לימוד התורה דלעתיד לבוא, שהוא ע״ד ובדוגמת החילוק שבין קביעת עתים לתורה (זבולון) לגבי תורתו אומנותו (ישכר).

ועפ״ז מובן הקשר וההמשך דישכר וזבולון בנוגע לענין הגאולה – שלאחרי הגאולה ("נתנאל בן צוער") רואים ש״מעשינו ועבודתינו" בלימוד התורה בזמן הזה הוא בבחינת "זבולון" לגבי לימוד התורה דלעת״ל.

י. ובכל זה ניתוסף (רמז) בקביעות שנה זו, ב״והחי יתן אל לבו" בנוגע לחיי יום יום ועד למעשה בפועל – שב' ניסן חל ביום ראשון דפ' צו:

בהתחלת פ' צו מפרש רש״י – "אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות".

שבזה מודגש שכל האמור לעיל אודות ענין הגאולה, והנשיאות דדוד מלכא משיחא – צ״ל באופן של זירוז.

ובפשטות – שבעמדנו בחודש ניסן, "חודש של גאולה", לאחרי שכבר עבר ר״ח ניסן, ונכנסים ליום המעשה, ב' ניסן (ובפרט בשנה זו, "חיים" שנה לנשיאות כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו) – בא מלך המשיח ("יחי המלך") בזריזות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש.

יא. ויש להוסיף בלימוד והוראה בעבודת האדם לקונו – בענין הזריזות, "אין צו אלא לשון זירוז":

תוכן הפרשה – שעלי' נאמר "צו את אהרן", "אין צו אלא לשון זירוז" – הוא בנוגע לתרומת הדשן ("והרים את הדשן גו'") וסידור המערכות ("ריבה כאן יקידות הרבה, על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כולן נדרשו במס' יומא, שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם").

כלומר, אע"פ שפרשה זו אין עיקרה אודות הקרבת התמיד, כי אם, ע״ד העבודות שלפנ״ז, שהם בגדר דהכשר, והכשר דהכשר כו' להקרבת התמיד [החל מתרומת הדשן, ואח״כ סידור המערכות, העלאת שני גזרי עצים, הכנת כלי השרת, ורק לאח״ז מתחילין להכין את התמיד, לא לפני ש״האיר פני המזרח עד שבחברון"] – הרי, (גם) ההכשר וההכנה צ״ל באופן של זריזות, "אין צו אלא לשון זירוז".

ומכאן למדים הוראה בעבודת האדם – שהענין ד״זריזין מקדימים למצוות" הוא לא רק בנוגע לעשיית המצוה עצמה, אלא גם בנוגע להכנה והכשר דהכשר כו'.

ולדוגמא: בנוגע למצות הצדקה (ובפרט בענין שהזמן גרמא, "מעות חטים") – מצוה כללית השקולה כנגד כל המצוות – שצ״ל זריזות לא רק בהנתינה לצדקה בפועל ממש, אלא גם בהכנה למצוה, החל מהשקו״ט ע״ד קבלת החלטה טובה (גם כאשר הקיום בפועל א״א להיות רק לאחרי זמן).

ויש להוסיף ולהעיר, שגם ענין הזריזות קשור עם הגאולה – כמ״ש רבינו הזקן באגה״ק ש״זריזותי' דאברהם אבינו ע״ה היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם", "ובפרט (הזריזות ב)מעשה הצדקה העולה על כולנה . . גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה . . עד כי יבוא שילה".

יב. והמעשה הוא העיקר:

יש לסיים ולהשלים את "מעשינו ועבודתינו" – כולל גם הבקשה והדרישה "עד מתי", וההכרזה "יחי המלך" דוד מלכא משיחא – בזריזות הכי גדולה, הקשורה עם שמחה וחיות,

־ אשר, ענינים אלו (שמחה וחיות) מודגשים ביותר בשנה זו: שנת תשמח (תִּשְמַח ותְשַמַח), ו"חיים״ שנה לנשיאותו של כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו ־

שעי״ז פועלים כביכול ה״אחישנה" דהזריזות אצל הקב״ה – "אלקיכם כהן הוא", ו״כהנים זריזין הם" – לגאול את בנ״י בזריזות הכי גדולה, תיכף ומיד ממש, "לא עיכבן המקום כהרף עין״.

זאת ועוד:

כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו פסק – בשעתו אז – שכבר נסתיימה העבודה, ולא נותר אלא "לצחצח את הכפתורים". ומכיון שכבר עברו עשרות שנים (יותר מל״ח שנה) שבהם מצחצחים את הכפתורים – הרי בודאי שבימינו אלו נסתיימה גם העבודה דצחצוח הכפתורים.

ולהעיר, שאין לצחצח את הכפתורים יתר על המדה – כפי שרואים במוחש שצחצוח יתר מחסר מן הכפתור ומקלקל יפיו!

ומכיון שכן, הרי בודאי ובודאי שעכשיו צריכה להיות ומוכרחת כביכול הזריזות של הקב"ה להביא את הגאולה תיכף ומיד ממש.

ותיכף ומיד – מקיימים הציווי "זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה גו' ובער עלי' הכהן עצים בבוקר בבוקר", בביהמ״ק השלישי, אשר, להיותו "מקדש אדנ־י כוננו ידיך", "בנינא דקב"ה", ש"בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים", יכול (ובמילא צריך) לירד ולהתגלות למטה אפילו בלילה, בלילה זה ממש!

ובאופן ש״תחזינה עינינו" – עיני בשר בגוף של בשר, נשמות בגופים, כולל גם (קיום ההבטחה ברורה) "ונתתי לכם לב בשר", "לב חדש ורוח חדשה".

יג. כרגיל – יש לסיים ב"נתינת" שליחות־מצוה לצדקה (המקרבת את הגאולה), בהוספה לנתינת שליחות־מצוה לצדקה בהתחלת היום.

ולהעיר, שי״ל שהתחלת וסיום היום בענין הצדקה, הוא, ע״ד ובדוגמת התחלת וסיום היום בקרבן התמיד – כמ״ש "וערך עלי' העולה גו'", "עולת תמיד היא תקדים", וכן"עלי', על עולת הבוקר השלם כל הקרבנות כולם, מכאן שלא יהא דבר מאוחר לתמיד של בין הערביים" (מלבד הקטר חלבים ואברים שכשר כל הלילה), ודוגמתם בזמן הזה – "תפלות במקום תמידין תקנום", תפלת שחרית כנגד תמיד של שחר, ותפלת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים (ותפלת ערבית כנגד אברים ופדרים), ופס״ד השו״ע יהיב פרוטה לעני והדר מצלי.

ויה״ר שההחלטה ע״ד נתינת הצדקה תביא תיכף את השכר "שמקרבת את הגאולה", ע״י דוד מלכא משיחא.

ובפשטות – "הנה זה בא", משיח צדקנו, ויגאלנו, כולנו יחדיו, בתוככי כלל ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", ובפרט בשנה זו, שנת הקהל, "הקהל את העם האנשים והנשים והטף", "קהל גדול ישובו הנה", כולל גם כל הדורות שלפנינו – "הקיצו ורננו שוכני עפר".

ובפרט – בזכותן של נשים צדקניות שבדורנו, אשר, ע"פ המבואר בכתבי האריז״ל שדורנו זה (דור האחרון של הגלות, ובמילא, דור הראשון של הגאולה) הוא גלגול של הדור שיצאו ממצרים, הרי, כשם שיצי״מ היתה בזכותן של נשים צדקניות שהיו באותו הדור, כמו כן תהי' גאולתנו מגלות זה האחרון בזכות נשים צדקניות שבדורנו, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

וכל ענינים אלו – בפשטות ממש, גאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.