דבר מלכות עקב

משיחות ש"פ עקב, כ"ג מנחם־אב, מבה"ח אלול ה'תנש"א

דבר מלכות
בראשית
בראשית • נח • לך לך • וירא • חיי שרה • תולדות (א) • תולדות (ב) • ויצא • וישלח • י"ט כסלו • וישב • חנוכה • מקץ • ה' טבת • ויגש • ויחי
שמות
שמות • וארא (א) • וארא (ב) • בא • נשי ובנות ישראל • בשלח • חמשה עשר בשבט • יתרו • כ"ב שבט • משפטים (א) • משפטים (ב) • תרומה • תצוה (א) • תצוה (ב) • כי תשא • ויקהל
ויקרא
ויקרא • צו • י"א ניסן • ערב פסח (א) • ערב פסח (ב) • אחרון של פסח (א) • אחרון של פסח (ב) • כ"ו ניסן • כ"ח ניסן • שמיני • תזריע מצורע • אחרי קדושים • אמור • בהר בחוקותי
במדבר
במדבר • שבועות (א) • שבועות (ב) • נשא • בהעלותך (א) • בהעלותך (ב) • שלח • כ"ח סיון • קרח (א) • קרח (ב) • חוקת • בלק • פנחס • מטות מסעי
דברים
דברים • ואתחנן • עקב • ראה • שופטים • תצא • תבוא • ערב ראש השנה (א) • ערב ראש השנה (ב) • נצבים וילך (ור"ה) • קונטרס בענין הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם • שמחת תורה
הוספות
יחידות עם הרב מרדכי אליהו (ו' מרחשוון תשנ"ב) • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • ב' ניסן תשמ"ח

– תרגום מאידית –

א. בעמדנו בשבת מברכים חודש אלול – הנקרא חודש החשבון (בהיותו החודש האחרון בשנה), שבו צריכים לעשות חשבון הנפש, חשבון צדק של העבודה במשך השנה שחלפה – ה"ז זמן מתאים להתבונן בתוכן הכללי דחשבון הנפש, ובהעבודה שזה צריך לעורר אצל יהודי.

והיות שגם הקביעות המיוחדת דראש חודש (בימי השבוע) הוא בהשגחה פרטית ובדיוק – יכולים להפיק לימוד בהחשבון דחודש אלול גם מזה אשר: (א) שני הימים דראש חודש אלול (ה"ראש" שכולל ומנהיג את כל ימי החודש) הם ביום השבת קודש ולמחרתו ביום הראשון (כפי שאמרנו בברכת החודש). (ב) שבת מברכים אלול חלה בשנה זו בפרשת עקב.

ב. כיון שחודש אלול הוא חודש החשבון והסך־הכל דעבודת כל השנה, הרי כלולה בו (הכוונה והתכלית ד)כללות עבודת האדם לשמש את קונו (במשך כל השנה), כמרומז בראשי תיבות ד"אלול" – "אני לדודי ודודי לי", וזהו התוכן הכללי דעבודת האדם – שמציאותו (אני) תתקשר ותתאחד עם הקב"ה (דודי).

והקשר הוא בשני אופנים: אני לדודי – ההתעוררות ועבודת היהודי מלמטה למעלה, בדרך אתערותא דלתתא, שנמשך ומתקשר עם הקב"ה, ע"י עבודתו בתורה ומצוות; ודודי לי – ההמשכה והסיוע (סייעתא דשמיא) מהקב"ה לבנ"י מלמעלה למטה, בדרך אתערותא דלעילא.

וסדר העבודה הוא, שקודם בא "אני לדודי" ואח"כ "ודודי לי" [לא כהסדר בפסוק אחר "דודי לי ואני לו", קודם האתעדל"ע ואח"כ האתעדל"ת, כסדר העבודה בחודש ניסן], כיון שבזה מתבטא התכלית והיסוד דכל הענינים, שלכל לראש באה העבודה מלמטה למעלה, העבודת ה"אני" בכח עצמו – שלא ימתין עד שתהא אתערותא דלעילא, התעוררות מלמעלה, אלא שהוא ("אני") מעצמו יתעורר "לדודי", להקב"ה,

כידוע שהכוונה והתכלית דבריאת האדם וירידת הנשמה למטה ושלימות (תענוג) האדם כפי שנקבע ע"י הקב"ה היא, שמה שמקבל לא יהי' "נהמא דכיסופא" (חינם, שלא ע"י יגיעה, לחם־בושה), כולל – ע"י מתנה מלמעלה [וכפתגם הידוע דכ"ק מו"ח אדמו"ר ש"אצל חסידים אין שום דבר בדרך ממילא"], אלא שיתייגע בזה ע"י עבודתו בעצמו, ובלשון חז"ל – "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין", [ובפשטות – כן הוא טבע כל בני אדם (אפילו אינם־יהודים), ועאכו"כ בנ"י, ועאכו"כ כאשר הם עושים עבודתם ביגיעה יתירה למעלה מדרך הטבע והרגילות שלהם (בבחי' "עובד אלקים")].

וע"י ה"אני לדודי" (האתערותא דלתתא) פועל הוא שיהי' "ודודי לי", האתערותא דלעילא וההמשכה מלמעלה למטה.

זאת אומרת, הגם שעבור אתערותא דלתתא מקבלים נתינת כח וסייעתא דשמיא [כמבואר במיוחד בנוגע לחודש אלול, שאז מתגלים י"ג מדות הרחמים, כמשל "מלך בשדה", בדרך אתערותא דלעילא, ומזה מקבלים כח לעבודה ד"אני לדודי" בחודש אלול] – הרי בחודש אלול (חודש החשבון דכללות עבודת השנה) נמצאת בהדגשה התכלית דכללות עבודת האדם, שמתחילים עם "אני לדודי" (ואח"כ "ודודי לי"), כיון שהגישה של יהודי בכל השנה [אפילו כאשר הוא נמצא בסיום העבודה בחודש האחרון בשנה, לאחרי העבודה בי"א החדשים שלפנ"ז] צריכה להיות, (שלא יסתמך על האתעדל"ע, אלא) לכל לראש והעיקר הוא עבודת עצמו מצד התחתון [בימי החול ("שדה") דחודש אלול דוקא], ועי"ז יימשך אח"כ "ודודי לי"; וזהו ("אני לדודי") תכלית הכוונה דכל הענינים, ו(גם) שלימות האתערותא דלעילא – דוקא כאשר זה בא ע"י עבודת היהודי בכח עצמו, שעי"ז נמשכת האתעדל"ע בפנימיות, עד יתירה מזה – שע"י האתעדל"ת נמשכת אח"כ אתעדל"ע נעלית עוד יותר ("ודודי לי") מזו שבאה מלמעלה קודם העבודה.

ולהוסיף, שענין זה נמצא ברמז גם בכך שראש תיבת "אלול" ("אני") היא אות אל"ף, האות הראשונה מכ"ב אותיות התורה: בהיותה האות הראשונה דהאל"ף־בי"ת, ה"ה מורה על הדרגא הראשונה והתחתונה ביותר בהתחלת כל האותיות (בסדר מלמטה למעלה), שמספרה הוא אחד, ומזה עולים אח"כ מלמטה למעלה (מן הקל אל הכבד) לאות בי"ת, שמספרה הוא שניים (פעמיים ככה), ואח"כ גימ"ל – שלש פעמים ככה, וכן הלאה דרגא למעלה מדרגא עד אות תי"ו – סיום ושלימות האותיות, המורה על תכלית השלימות – ארבע מאות.

ולאידך גיסא, אות אל"ף היא ההתחלה והראש דכל כ"ב אותיות התורה שבהן נברא העולם, ממנה באים כל הענינים בעולם.

ובעבודת השם ה"ז מרמז על עבודת התחתון בכח עצמו ("אני לדודי"), שמתחיל (מה"אני") למטה ואח"כ עולה מלמטה למעלה מן הקל אל הכבד; וזה נעשה ההתחלה והיסוד דכל הענינים, גם דההמשכות מלמעלה ("ודודי לי").

ג. כיון ששני הענינים ד"אני לדודי" ו"דודי לי" נכללים בהר"ת ד"אלול" (חודש החשבון), מסתבר לומר שבפרטיות ישנם שני ענינים בעבודה וחשבון הנפש של יהודי בחודש אלול, הן הענין ד"אני לדודי" – עבודה מלמטה למעלה, והן הענין ד"ודודי לי" – העבודה מלמעלה למטה [אע"פ שבכללות קאי "אני לדודי" על עבודת האדם ו"ודודי לי" על ההמשכה מלמעלה]; והיות שהקב"ה רצה שכל ההמשכות והשפעות מלמעלה יומשכו ע"י עבודה מעין זה למטה – י"ל, שעי"ז שבעבודת יהודי ישנו מעין ד"ודודי לי" (עבודה בדרך מלמעלה למטה), ה"ז הכלי להמשיך "ודודי לי" כפשוטו, האתערותא דלעילא דכל ההמשכות מהקב"ה למטה.

ויש לומר, ששני ענינים אלו בחודש אלול – "אני לדודי" ו"ודודי לי" – מרומזים בשני הימים דראש חודש אלול (שר"ח אלול הוא (בזמן הזה) תמיד שני ימים, כיון שחודש מנחם־אב הוא תמיד מלא), ובלשון הכתוב – "ובראשי חדשיכם" לשון רבים, כביאור הזהר "וכי כמה ראשין אינון לסיהרא, אלא ראשי תרין (בכל ירחא וירחא)".

ובפרט ובהדגשה – בקביעות דראש חודש אלול בשנה זו – ביום השבת קודש וביום הראשון בשבוע:

יום ראשון ויום השבת מרמזים ומורים על שני סדרים ומנינים בזמן: יום ראשון הוא ההתחלה דמנין ימי השבוע מלמטה למעלה, ושבת מורה על מנין וסדר מלמעלה למטה.

וכפי שהי' בתחלת הבריאה – ביום ראשון הראשון דמעשה בראשית ובשבת הראשונה: ביום ראשון דמעשה בראשית החלה הבריאה ומנין הזמן דימי השבוע מלמטה למעלה: יום ראשון, יום שני, יום שלישי, עד יום הששי ויום השביעי; ועד"ז חוזר ענין זה בכל יום ראשון, שמתחילים למנות מחדש "היום יום ראשון" (ע"ד יום ראשון הראשון), וחוזר חלילה המנין בסדר והדרגה מלמטה למעלה, מיום ראשון עד יום השבת [והאכילה ושלימות דיום השבת נפעלת ע"י העבודה בששת ימי השבוע, כמאחז"ל "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"].

ונוסף לזה ישנו סדר ומנין שני – מלמעלה למטה: אע"פ שמציאות הזמן הוא נברא, דהיינו, שזמן נברא ברגע הראשון דיום ראשון דמעשה בראשית – איתא בספרים, שקודם הבריאה (בששת ימי בראשית) הי' שבת [כידוע שגם קודם בריאת הזמן הי' מעין ענין הזמן, "סדר זמנים (קודם לכן)"], ויום השבת הזה (לפני הזמן דששת ימי בראשית) מברך את כל ששת (שבעת) ימי בראשית, וכל הזמנים כולם. וזהו סדר זמן מלמעלה למטה – משבת (שלימות) נמשך (ברכה והמשכה) בששת הימים [ובדוגמא לזה בכל שבת – שמיני' מתברכין כולהו יומין].

וכשם שהוא במנין הזמנים, כן הוא גם החילוק בין יום ראשון ושבת בתוכן עבודתם: ביום ראשון בשבוע מתחיל סדר העבודה בימי החול, בסדר מן הקל אל הכבד (מלמטלמ"ע), החל מיום ראשון (העבודה הקלה ביותר), ואח"כ עולים לעבודה קשה יותר ביום שני ("שבו נבראת מחלוקת"), ואח"כ בימים שלאחרי זה, עד לשלימות העבודה ביום הששי, יום בריאת אדם הראשון, עד השלימות דיום השבת ("ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"). משא"כ העבודה ביום השבת היא באופן דמלמעלה למטה – לכתחילה בשלימות ותענוג, אכילת בשר שמן ויין ישן וכו' (ומזה נמשך כח מלמעלמ"ט (מיני' מתברכין) בימי השבוע שלאחרי זה).

ד. ויש לומר שבדוגמא לזה ישנם שני מנינים וסדרים אלו בעבודת האדם [כיון ש"בראשית בשביל ישראל", כל הענינים בבריאה – כולל שני סדרי זמן הנ"ל – נמצאים (בשביל ו)בעבודת בנ"י], המנין מלמטלמ"ע, שמתחיל מיום ראשון בשבוע ונשלם ביום השבת, והמנין מלמעלמ"ט, שמתחיל מיד בשבת ומברך את ששת הימים שלאחרי זה:

יהודי מורכב משני חלקים – נשמה וגוף: נשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש", דהיינו, שגם בעולם הממשות (ממש), בעולם העשי' הגשמית, הרי היא "חלק אלוקה ממעל"; וגופו שהוא "עפר מן האדמה" ("אדם יסודו מעפר"), "עפר אתה ואל עפר תשוב" [עפר מלשון וענין ביטול, "ונפשי כעפר לכל תהי'", כנשמה בגוף בשלימות], במכ"ש מזה ש"ונפשי כעפר לכל תהי'", עאכו"כ גופו.

מצד גופו, "עפר מן האדמה" (שנברא העפר (הארץ) ביום ראשון דמע"ב), צריכה עבודתו (בבירור הגוף) להיות בסדר והדרגה מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד, מ"עפר אתה" יעלה דרגא אחר דרגא למעלה. [וזהו תוכן עיקר העבודה והסדר הקבוע בעבודת האדם – כדלקמן ס"ז].

אבל מצד נשמתו יש בכחו של יהודי לעשות את עבודתו בדרך מלמעלה למטה, לא ללכת בסדר מן הקל אל הכבד, אלא לעשות מיד את עבודתו בתכלית השלימות, ב"אופן של שבת", מלאכת שמים. כיון שגם בהיותו נשמה בגוף למטה (בעולם הממשות) הרי הוא "חלק אלוקה ממעל", קשור עם שמים ממעל, "יהודי שמימי" – יש בכחו וצריך הוא לדרוש מעצמו לכתחילה את שלימות העבודה, עד – גדולות ונפלאות, עד – השלימות ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים".

ה. ויש לומר שאלו הם שני הענינים ד"אני לדודי" (מלמטלמ"ע) ו"ודודי לי" (מלמעלמ"ט) שמרומזים (גם) בקביעות דראש חודש אלול בשנה זו – ביום השבת וביום הראשון – שזה מבטא את התוכן הכללי דחשבון הנפש שיהודי צריך לעשות מעבודתו במשך כל ימי השנה: שבעבודתו בכל יום ויום – הן ביום חול והן ביום השבת ויו"ט – צריכים להיות שני סדרים:

(א) עבודה בסדר והדרגה מלמטה למעלה. וזה צריך להיות גם ביום השבת וביום טוב, אפילו ביום "אחת בשנה" (יוהכ"פ) ושמחת תורה, כשאוחזים בעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה – כמודגש בזה שכל ימי השנה, גם יום השבת ויו"ט, נמנים ע"פ מנין הימים דימי השבוע מלמטלמ"ע (יום ראשון, יום שני וכו'), כפי שאומרים ב"שירו של יום" דימים אלו. ומקריבים גם אז את קרבן תמיד שמקריבים בכל יום וכיו"ב;

(ב) ולאידך גיסא: בכל יום – גם בימי החול – צריכה להיות (מצד נשמתו של היהודי) עבודה מלמעלמ"ט, בדוגמת העבודה דשבת, ע"ד דרשת (בית) שמאי על "זכור את יום השבת לקדשו", "שתהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת", כהנהגת שמאי הזקן "שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה לוקחה ואומר זה לשבת, מצא אחרת נאה הימנה לוקחה ומניחה לשבת כו'", דהיינו, שגם בכל יום מימי החול הורגש אצלו והוא עשה (מעין) שלימות העבודה דשבת [משא"כ "הלל מדה אחרת היתה בו שהי' אומר ברוך ה' יום יום יעמס לנו צרכינו", סדר העבודה מלמטה למעלה].

ובכללות בני ישראל – שני ענינים אלו הם החילוק בין יששכר וזבולון: יששכר קאי על מארי תורה – שעיקר עבודתם הוא לימוד התורה, בחי' שבת – עבודה מלמעלה למטה; זבולון קאי על בעלי העסק, שעיקר עבודתם הוא במעשה המצוות, המלובשות בדברים גשמיים ודרכי הטבע (שהוא ע"י משא ומתן) – עובדין דחול, שהוא בסדר דמלמטה למעלה (יום ראשון, יום שני וכו').

ו. מבין שני הימים דראש חודש אלול (בשנה זו – שבת ויום ראשון) היום העיקרי הוא – היום השני דראש חודש (יום ראשון), שבו מתחיל המנין דימי חודש אלול (משא"כ ביום א' דראש חודש – שבת – הוא יום השלשים דחודש מנחם־אב), כפי שזה מתבטא גם בכך שביום ב' דראש חודש אלול מתחילים רוב הענינים (והמנהגים) דחודש אלול (כתקיעת שופר וכיו"ב), ורק ענינים בודדים מתחילים ביום א' דראש חודש.

ויש לומר הטעם לזה בקשר עם קביעות שנה זו:

כשם שבכללות הענין ד"אני לדודי ודודי לי" ההתחלה והעיקר הוא "אני לדודי", עבודת המטה, ואח"כ באה ההמשכה מלמעלה (כנ"ל ס"ב) – כן הוא גם בעבודת האדם עצמה, שהעיקר והיסוד הוא "אני לדודי" – העבודה מלמטלמ"ע (מצד גופו של היהודי שהוא מן העפר), ואח"כ – (ובהוספה על זה) – בא "ודודי לי", העבודה מלמעלמ"ט (מצד נשמתו). ויתירה מזה: שלימות הכח שיוכל לפעול את העבודה ד"ודודי לי" (גילוי הנשמה) בא דוקא ע"י ה"אני לדודי", כדלקמן.

ועד"ז במנין הזמנים: עיקר מנין הימים הוא מיום ראשון; אלא שבהוספה על זה ישנו הענין דשבת קודם הבריאה.

ובהתאם לזה חל יום ב' דראש חודש – העיקר דשני ימי ראש חודש אלול – ביום ראשון בשבוע, כיון שזוהי התחלת ועיקר החשבון דחודש אלול – העבודה ד"אני לדודי" מלמטלמ"ע (ענינו של יום ראשון). אלא מכיון שזהו חשבון הכולל את כל עניני העבודה – ישנה בו גם העבודה ד"ודודי לי" – כמרומז ביום הראשון דראש חודש אלול, ביום השבת קודש (שענינו – עבודה מלמעלמ"ט).

ז. והביאור בזה:

הסדר הרגיל והקבוע בעבודת האדם הוא – העבודה ד"אני לדודי" (מלמטה למעלה), היות שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים, צריכה העבודה להיות ע"פ גדרי התחתונים, והאופן בו קבע הקב"ה את סדרי העולם (תחתונים) בדרך הטבע הוא, שצריכים ללכת בסדר דמלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד (ובלימוד התורה – בן חמש למקרא, בן עשר למשנה וכו', וכיו"ב). ועפ"ז נמצא שאע"פ שהעבודה דעשיית דירה בתחתונים נפעלת הן ע"י העבודה מלמטלמ"ע והן ע"י העבודה מלמעלמ"ט – הרי זה בהדגשה יתירה בהעבודה מלמטה למעלה (לפי גדרי התחתונים).

והגם שליהודי יש נשמה שהיא "מן העליונים", "חלק אלוקה ממעל ממש" (שמצד זה יש לו כח לעבודה מלמעלה למטה, כנ"ל) – אבל הקב"ה הוריד נשמה זו למטה בגוף הגשמי, שהוא "מן התחתונים" ("עפר מן האדמה"), בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו, כיון שבזה נמצאת תכלית הכוונה דכל הענינים – שיהודי, נשמה בגוף, יעשה דירה לו יתברך בתחתונים.

ולכן עבודתו העיקרית והקבועה של יהודי – עם נשמתו כפי שהיא מלובשת בגוף, עבודה בדרך הטבע מוגבלת ע"פ גדרי הגוף הגשמי וטבע העולם – עבודה מלמטלמ"ע, "אני לדודי". וגם העבודה ד"ודודי לי" (המשכה מלמעלמ"ט), דגילוי הנשמה, צריכה להיות לא באופן מובדל מהמטה, אלא בדרך המשכה מלמעלה למטה, "ודודי לי", במציאות האדם (הגוף).

ועפ"ז יש לומר הטעם לכך שעיקר מנין הזמן דבנ"י הוא – מיום ראשון בשבוע, דלכאורה: כיון שבריאת האדם היתה ביום הששי – וכל אדם הרי הוא ע"ד אדם הראשון (ש"לפיכך נברא אדם יחידי") – שאז באמת הי' "וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה", אבל באופן ד"ויפח באפיו נשמת חיים", "חלק אלוקה ממעל ממש" – הרי הי' צריך שמנין הזמן ע"י האדם יתחיל מיום הששי (דהיינו, שיום הששי – "זה היום תחלת מעשיך" – הי' צריך להיות יום הראשון)?! אלא היות שהכוונה היא לעשות דירה בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, לכן צריכה העבודה להתחיל (לא בשלימות העבודה (דיום הששי), לאחרי שלימות כל הבריאה, "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", והכל ישנו בשלימות "כדי שיכנס (האדם) לסעודה מיד", אלא) מהתחתון ביותר, מן הקל אל הכבד, מלמטה למעלה.

ואדרבה: דוקא בתחתונים נעשית דירה לו יתברך, לו לעצמותו. ע"ד כפי שהוא בנוגע להתהוות הבריאה, שכח העצמות דיש האמיתי מתגלה דוקא ביש הנברא, ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'".

ועד"ז יש לומר בנוגע להנשמה והגוף, ששלימות הגילוי דה"חלק אלוקה ממעל ממש" ("ויפח באפיו נשמת חיים") – שזה נותן את הכח שיהודי יוכל לעשות עבודתו בתכלית השלימות (באופן ד"ודודי לי", מלמעלה למטה) – מתגלה דוקא בהנשמה כפי שהיא מלובשת בהגוף למטה (בעולם הממשות), וע"י העבודה מלמטלמ"ע ד"אני לדודי" (לפי גדרי הגוף).

וע"ד "הכל הי' מן העפר", גם גלגל החמה, לבנה וכוכבים – צבא השמים. ועד"ז י"ל בנוגע להגוף שנעשה מן העפר, כיון שבו (ביש הנברא) נמצא כח העצמות (יש האמיתי), לכן על ידו – ע"י התלבשות הנשמה בגוף – נמשכים כל הענינים, גם הענינים הנעלים בשמים ממעל (שבאים כולם מעצמותו ית').

ודוקא ע"י העבודה דהעלאת התחתון והמטה ביותר (הגוף), נפעלת שלימות העלי' גם דהעליון ביותר, ה"חלק אלוקה ממעל ממש". וכידוע המשל לזה (מ"ושקל בפלס הרים") שעליית הענינים הכי נעלים נפעלת דוקא ע"י העלאת התחתון ביותר.

ח. ע"פ הנ"ל מובן שתוכן החשבון והעבודה דחודש אלול – כפי שמתבטא בר"ת שלו "אני לדודי ודודי לי" – מורכב משלשה ענינים: העבודה ד(א) "אני לדודי", (ב) "ודודי לי", ו(ג) חיבור שניהם יחד, בתיבה אחת ובחודש אחד – אלול:

"אני לדודי" תוכנו הוא עבודת האדם בבירור התחתון (הגוף) מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד. והגם שזה מביא את האדם להגילוי ד"דודי" רק כפי שהוא מוגבל ע"פ האתערותא דלתתא וגדרי המטה (דה"אני", שלמטה מ"אנכי"), אבל יש בכך המעלה שזה בא ע"י עבודת עצמו וחודר בו בפנימיות.

"ודודי לי" נפעל ע"י עבודת יהודי מעין זה, בדרך המשכה מלמעלה למטה – ע"י גילוי הנשמה שלו (שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"). שזה אמנם אינו חודר כ"כ בהתחתון (כהעבודה מלמטלמ"ע), כיון שזה בא ע"י גילוי דלמעלה, אבל זה מגיע בדרגא נעלית הרבה יותר בגילוי אלקות ("ודודי") מהגילוי ד"דודי" שב"אני (לדודי)".

ושלימות הכל היא כאשר ישנו החיבור דשני הענינים – "אני לדודי" ו"ודודי לי" – יחדיו: שדרגת האלקות ("דודי") שלמעלה מה"אני" (מציאות האדם למטה), מתגלית בפנימיות בה"אני", בגדרי התחתון. עד שהם נעשים דבר אחד ממש, בלי חילוק ביניהם – ע"י גילוי העצמות (שלמעלה מתחתון ועליון, ומעליון ותחתון) – שמתגלה דוקא בתוך ובה"אני" (יש) דלמטה.

כמדובר לעיל, ששלימות הגילוי ד"ודודי לי" (הגילוי דה"חלק אלוקה ממעל ממש"), עד היש האמיתי, עצמותו ית', נפעלת ומתגלה דוקא ע"י ובה"אני (לדודי)", (העבודה דה)יש הנברא, יש דעולם העשי', שמצ"ע (בתחלת העבודה) הולך הוא בסדר העבודה דמלמטה למעלה (עשי', יצירה, בריאה אצילות), אבל אח"כ – עי"ז שה"אני לדודי" מביא לאחריו את העבודה ד"ודודי לי" (מלמעלמ"ט – אצילות, בריאה, יצירה, עשי'), מתגלה אלקות שלמעלה מהבריאה גם בה"אני", עד שנעשה "ודודי לי", "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם", שב"לי" דה"אני" (היש הנברא) נעשה יש האמיתי והנצחי (למעלה מגדרי הזמן והמקום דהבריאה, שהם מצ"ע קשורים עם שינויים).

ט. מזה מובנת נקודה עיקרית שצריכה להיות בחשבון הנפש דחודש אלול: החשבון צדק דהעבודה במשך כל ימי השנה צריך להיות בשלשה ענינים:

(א) כיצד עבד יהודי את עבודתו ד"אני לדודי" בדרך מלמטה למעלה, כמה כחות עצמו ויגיעה השקיע בעבודה זו, ובכללות – החשבון בנוגע להעבודה בבירור הגוף וחלקו בעולם.

(ב) נוסף לזה – צריך יהודי לא להסתפק רק בחשבון הנפש בנוגע לעבודתו מן הקל אל הכבד, אלא צריך גם לעשות חשבון כיצד הוא עבד את עבודתו ד"ודודי לי" בדרך מלמעלה למטה, עבודה מושלמת (של שבת) שכאו"א מישראל יכול וצריך לדרוש מעצמו מצד זה שיש לו נשמה (שהקב"ה בעצמו, "מלך חי וקיים", נתן לו ונותן לו בכל בוקר).

(ג) ונוסף לזה צריך להיות אצלו ג"כ החיבור דשני הענינים יחדיו: אפילו כאשר הוא אוחז בשלימות העבודה, ה"ז צריך להיות קשור עם "(ודודי) לי", עם האדם ("אני") כפי שהוא נמצא כנשמה בגוף למטה. ואדרבה: דוקא ע"י ה"אני לדודי" נפעל הגילוי ד"ודודי לי", כנ"ל.

וכשם ועי"ז שיהודי עושה את החשבון צדק בנוגע לעבודת עצמו (דהעולם קטן זה האדם) – עושה הוא גם את החשבון דחלקו בעולם, עד – שיש בכחו לעשות את החשבון דכל העולם, "בואו ונחשוב חשבונו של עולם", כפס"ד הרמב"ם, שע"י מצוה אחת יש בכחו של יהודי להכריע "את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

י. עפ"ז תובן גם השייכות עם הפרשה דשבת מברכים אלול, פ' עקב:

בתיבת "עקב" בריש פרשתנו ישנם כמה פירושים. ביניהם – פירושים מן הקצה אל הקצה: רש"י מפרש ש"עקב" פירושו "מצוות קלות שאדם דש בעקביו". פשטני המקרא אחרים מפרשים ש"עקב" פירושו "אחרית וסוף" ["יקראו בלשון הקודש תחלת כל דבר בלשון ראש כו' וכן יקראו אחרית כל דבר עקב, כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף"], "כמו לעולם עקב, שכר באחרונה". דהיינו, ש"והי' עקב תשמעון" פירושו השכר שמקבלים באחרית וסוף העבודה (שלימות העבודה). וזה מתאים עם הפירוש הפשוט, ש"עקב" פירושו "בעבור": "והי' עקב" – בעבור זה – ש"תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם", נקבל את השכר "ושמר ה' אלקיך לך את גו'".

וכיון ששני הפירושים הם באותו פסוק, ויתירה מזה – באותה תיבה, מובן שיש שייכות וקשר ביניהם. וצריך להבין: מהי השייכות בין שני הפירושים הנ"ל – לכאורה אין הם רק פירושים שונים, אלא פירושים הפכיים לגמרי: ע"פ פרש"י מורה "עקב" על דרגא נמוכה בעבודה, עד התחלת העבודה ("מצוות קלות"), אודות אדם שצריך זהירות שלא יהי' "דש בעקביו" על ה"מצוות קלות"; משא"כ ע"פ הפירוש השני מורה "עקב" על (השכר שבא על) גמר ושלימות (סוף ואחרית) העבודה (ד"תשמעון ושמרתם ועשיתם", מחשבה ודיבור ומעשה)?!

השאלה היא גם על פרש"י עצמו: נאמר כבר קודם בתורה "עקב אשר שמע אברהם בקולי", ורש"י שם אינו מפרש כלום, כי זה פשוט מעצמו, הפירוש הפשוט ב"עקב" הוא – "בעבור" או "בגלל" (בעבור זה ש"שמע אברהם בקולי" מקבל הוא את השכר). מה מכריח את רש"י בפרשתנו להוציא את תיבת "עקב" מפירושה הפשוט ולפרש ש"עקב" כאן פירושו "מצוות קלות שאדם דש בעקביו".

ויש לומר הביאור בזה ע"פ הנ"ל: הגילוי דגמר ושלימות העבודה ("עקב" בפירושו סוף ואחרית), "ודודי לי", נפעל דוקא ע"י התחלת העבודה בהתחתון ביותר (מצוות קלות), "אני לדודי".

ע"ד כפי שהוא בנוגע לכללות חודש אלול – הגם שהוא החודש האחרון בשנה (לאחרי כל העבודה במשך השנה), הרי התחלתו היא באות אל"ף (ר"ת אלול), כיון שע"י התחלת העבודה (כשאוחזים עדיין בהאל"ף) מגיעים לשלימות העבודה.

יא. ומזה נוסף לימוד בחשבון הנפש דחודש אלול במיוחד בקשר עם ענין שהזמן גרמא – הגאולה האמיתית והשלימה, כמדובר כמ"פ ובפרט לאחרונה, שכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא", וע"פ כל הסימנים הרי "הנה זה (משיח) בא", לכן עסוקים כל הזמן במחשבה ודיבור אודות הגאולה, ומחפשים לקשר את כל הענינים דזמן זה עם הגאולה, והעבודה דבנ"י היא למהר את הגאולה.

ובעניננו: ב"עקב" ישנו גם הפירוש, שקאי על "עקב" בזמן – דרא דעקבתא דמשיחא, ובפרט עקבתא דעקבתא דמשיחא – הזמן בו אנו נמצאים עכשיו.

וע"ד שני הפירושים הנ"ל ב"עקב" ישנם גם שני פירושים ב"עקב" בפירושו עקבתא דמשיחא: (א) מלשון עקביים, הדרגא הנמוכה ביותר. כשם שעקב הרגל הוא החלק הכי תחתון בגוף האדם, עד"ז דרא דעקבתא דמשיחא הוא הדור הכי תחתון במשך כל הדורות, כאשר שורר בעולם חושך כפול ומכופל. וכמבואר בחז"ל הסימנים הבלתי רצויים על החושך דעקבתא דמשיחא (כ"בעקבות משיחא חוצפא יסגא" וכיו"ב). (ב) מלשון סוף ואחרית, דקאי על סוף ואחרית הגלות והימים, תיכף ומיד, מיד ממש לפני ביאת המשיח, כי כבר "כלו כל הקיצין" ועומדים מוכנים לגאולה.

ובפרט בדורנו זה ובזמננו זה, כמדובר כמ"פ, שכ"ק מו"ח אדמו"ר העיד והודיע, שכבר סיימו את כל הענינים, וסיימו גם "לצחצח הכפתורים", והדבר היחידי שנשאר הוא – התנועה אחת של הקב"ה שיוציא את בני ישראל מהגלות ויביאם אל ארץ הקודש... ולכן מבקשים וצועקים בנ"י עוה"פ ועוה"פ – ועכשיו עוד יותר בתוקף מפעם – "עד מתי"?!...

והחיבור דשני הפירושים הוא, שדוקא מצד זה שעקבתא דמשיחא הוא התחתון ביותר בבחי' עקביים (וצריך לעלות מזה מלמטה למעלה), מתגלית השלימות דביאת המשיח בגאולה האמיתית והשלימה (מלמעלה למטה).

ועד שנעשה חיבור שני הענינים יחד (שבתחתון ביותר של הגלות נעשית גאולה – "גולה" בתוס' אל"ף) – בבית המקדש השלישי, שהוא ג"כ בית המקדש המשולש (ע"ד חוט המשולש), הכולל גם את בית ראשון (שהי' בבחי' מלמעלה למטה) ובית שני (בבחי' מלמטה למעלה), ובית נצחי, בגאולה הנצחית שאין אחרי' גלות, כשיהי' שלימות הגילוי דעצמותו ית' בתחתונים, ושלימות החיבור ד"אני לדודי ודודי לי", "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם".

יב. ומזה ישנו גם לימוד בנוגע לחשבון צדק דחודש אלול – שצריך להיות במיוחד בנוגע להמצב ד"עקב", עקבתא דמשיחא:

ליהודי יש כח לעורר את עצמו ולעורר יהודים אחרים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב"ה – ש"בואו ונחשוב חשבונו של עולם": לפי כל החשבונות (שהקב"ה הראה בתורתו ובהניסים שהוא עושה בעולם) הי' צריך הקב"ה כבר מזמן להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (כנ"ל), ובפרט בשנה זו, שלפי כל החשבונות והסימנים היא ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו" (כמדובר כמ"פ בחדשים האחרונים),

ובפרט בבואנו מ"שלושת השבועות", כאשר בנ"י עסקו בלימוד הלכות בית המקדש (בית הבחירה), והקב"ה אומר שעי"ז "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית", ובפרט שהבית כבר עומד ובנוי למעלה, וצריך רק לרדת למטה,

ונמצאים כבר לאחר חמשה עשר באב, ש"מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף", "מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו",

ונמצאים כבר (קרוב לסיום) שתי שבתות אחרי ט"ו באב, שע"י שמירת שתי שבתות כהלכתן מבטיחה התורה ש"מיד נגאלים",

ונוסף לזה הרי זו שבת מברכים חודש אלול, החודש שבו הקב"ה נמצא כ"מלך בשדה", "ואז רשאין (ויכולים) כל מי שרוצה להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם",

ונוסף לזה – נמצאים אנו בבית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים, וביחד עם ציבור מישראל, ושל כו"כ ציבורים (עשיריות) מישראל –

מקבל יהודי (במקום וזמן זה) את הכחות הגדולים ביותר ויש לו גם את הזכות והאחריות הגדולה ביותר לבקש ולצעוק להקב"ה: "עד מתי"?!...

* * *

יג. כיון שכבר סיימנו את כל הענינים ד"מעשינו ועבודתינו", ובמילא צועקים ותובעים "עד מתי" (כמדובר לעיל) – נשאלת מיד השאלה המרעישה: כיון שכבר נפעלו כל הענינים – כיצד יתכן, שמשיח צדקנו עדיין לא בא?!...

יד. ואולי יש לומר:

ידועה אגרת הבעש"ט בה הוא מוסר את המענה של מלך המשיח על השאלה (דהבעש"ט) "אימתי אתי מר" – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". דהיינו, שביאת המשיח תלוי' בהפצת המעינות חוצה, שמעינותיך דתורת החסידות יופצו ויגיעו עד ב"חוצה" – בפרטים והענינים הכי חיצוניים ורחוקים דהבריאה.

וכיון שלאחרי ריבוי הפעולות דרבותינו נשיאינו עד עתה בהפצת המעיינות חוצה, ובריבוי הכי גדול, עד בכל חוגי ישראל (כדלקמן) משיח עדיין לא בא – מסתבר אולי לומר, שישנו עוד סוג יהודים שאליהם הפצת המעיינות לא הגיעה, כדלקמן.

הרי לא צריכים להאריך עד כמה פעלו רבותינו נשיאינו במשך הדורות בהפצת המעינות חוצה – כיון שכל אחד יכול לראות זאת,

החל מגילוי תורת החסידות ע"י הבעש"ט, ואח"כ – ההוספה שנתוספה בזה מדור לדור ע"י רבותינו נשיאינו, עד לדורנו זה, שבו העבודה דהפצת המעינות חוצה נתרחבה – ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (ובפרט אחרי בואו לחצי כדור התחתון) – באופן נעלה יותר לגבי כפי שהי' לפנ"ז:

נוסף על כל הביאורים וההסברים וכו' בפנימיות התורה שנתוספו בדורנו זה (מיוסד על הכללים דפנימיות התורה שניתנו לפני זה), נעשתה הפצת המעיינות חוצה באופן – שמקיף וחודר את חוגי היהדות הרחבים ביותר בכל מקום, יהודים מכל סוגי שכבות החיים; והפצה בכל קצוי תבל, בכל חלקי וקצות העולם. כולל ובמיוחד – ע"י התרגום של ענינים בחסידות ללשונות דאומות העולם, המאפשר את הגישה אליהם לכל אחד;

וע"י כל הנ"ל – הגיעו מעיינות תורת החסידות לכל סוג (עכ"פ) מבנ"י ב"חוצה", עד גם ב"חוצה" שאין חוצה הימנו, באופן שכאו"א מישראל – באיזה מקום ודרגא שהוא רק לא יהי' – יש לו (עכ"פ) הכח והיכולת (אפילו אם לעת־עתה עדיין אין לו כל שייכות גלוי' לזה) להשתייך ולהתקשר למעיינות החסידות בחייו.

וכיון שלאחרי כל זה, כל ריבוי הפעולות בהפצת המעיינות חוצה עד עתה, ובריבוי הכי גדול, משיח עדיין לא בא – אולי יש מקום לומר (לכאורה), שעדיין נותר סוג ותחום מסויים ב"חוצה" שאליו ה"מעיינות" עדיין לא הגיעו עד עתה. ואולי זוהי המניעה האחרונה ל"אתי מר" (שבא כתוצאה מהפצת המעינות חוצה).

טו. ועלתה בדעתי סברא – שישנו סוג שלם דאותיות הכתב – שאליו עדיין לא הגיעו מעיינות תורת החסידות (ע"פ הידיעות שהגיעו לכאן):

עבור אנשים – ל"ע – שאין ביכולתם לראות ר"ל (בהיותם "סגי־נהור"), המציאו כתב מיוחד, שנקרא (בלשון המדינה) "בּריַיל", שבו אותיות הכתב בולטות, כך שגם אדם שהוא סגי נהור ר"ל, יכול למשש ולהרגיש באצבעותיו את האותיות, ועי"ז לדעת מה כתוב שם.

ומובן מאליו, שזהו מעמד ומצב גמור ד"חוצה", ויתירה מזה – "חוצה" שאין חוצה הימנו, כמובן מזה גופא – שלאחר כל ההשתדלויות ופעולות בהפצת המעיינות חוצה, שעל ידם הגיעו בכל מקום (כנ"ל סי"ד), לא הגיעו (עד עתה) ב"מקום" זה.

טז. ועכשיו נתוסף חידוש, שבימים האחרונים הודפס ספר התניא ב"בּריַיל" – ועי"ז נפעל חידוש בהפצת המעינות, שזה הגיע גם לסוג חדש ד"חוצה" (עבור "סגי־נהור")!ּ

והגם שתניא זה לא הגיע לע"ע לכל בנ"י השייכים לזה – הרי עצם הענין שישנה בעולם מציאות של ספר תניא ב"בּריַיל" – זה וכיון שלאחרי כל זה, כל ריבוי הפעולות בהפצת המעיינות חוצה עד עתה, ובריבוי הכי גדול, משיח עדיין לא בא – אולי יש מקום לומר (לכאורה), שעדיין נותר סוג וגופא מביא את ה"מעיין" דחסידות גם בסוג זה ד"חוצה"; ונותן את האפשרות שלמעינות החסידות תהי' גישה גם לאותם יהודים הנמצאים ר"ל במעמד ומצב זה, שבחייהם תהי' להם שייכות לתורת החסידות.

ובפרט – שספר תניא זה כבר הגיע לבית זה, בית הכנסת, בית המדרש, ובית מעשים טובים שנמצא בד' אמות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בעשר שנים האחרונות שלו בעלמא דין (ד"קדושה לא זזה ממקומה") – המקור להפצת המעינות חוצה בכל קצוי תבל. וזכינו להמשיך את עבודתו בביהכ"נ וביהמ"ד ובית מעש"ט זה (גם ע"י עריכת התוועדויות חסידיות וכיו"ב במקום), כולל ובמיוחד – העבודה דהפצת המעיינות חוצה, ובהוספה באופן דמעלין בקודש.

ויש להוסיף, דכיון שספר התניא הוא "תורה שבכתב דחסידות", הרי מובן שבתניא כלולים כל הענינים דמעינות הבעש"ט דתורת החסידות [כפי שבתושב"כ כלולה כל התושבע"פ, "ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא"]. ובפרט שיש לומר, שבתניא ישנה גם תורה שבעל־פה דחסידות (תושבע"פ – בתושב"כ גופא) – חלק החמישי, קונטרס אחרון, ע"ד ספר דברים (ספר החמישי), "משנה תורה" – שנקרא (והוא מקור ל)"תורה שבע"פ".

יז. הנקודה העיקרית בכל האמור לעיל – הרי היא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בפועל ממש. במילא – בין אם להאמור לעיל ישנה שייכות לזה, בין אם לאו – הרי עכשיו (לאחרי שכבר פעלו גם ענין זה בהפצת המעינות חוצה) דבר ברור, שתיכף ומיד ממש צריכה כבר לבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו!

ואז תהי' גם שלימות הרפואה דכל בנ"י, גם דיהודים אלו – כמארז"ל "לעתיד לבוא העורים מתרפאים שנאמר אז תפקחנה עיני עורים". ויתירה מזה – "כשיבוא (הקב"ה) לרפאות העולם אינו מרפא תחילה אלא העוורים", באופן שהם נעשים "סגי־נהור" למעליותא, יש להם ריבוי אור בפשטות (באופן שאין זה ממעט ח"ו מכח הראי' הגשמי), ובמילא יש באפשרותם לקרוא וללמוד תורה גם מאותיות הכתב הרגילות – כאחד העם.

ולהעיר, שאז (בזמן הגאולה) לא יצטרכו גם לאותיות הכתב – כיון שכל בנ"י ישמעו תורה מעצמות ומהות, כמ"ש "תורה חדשה מאתי תצא", ע"י ה"תלמיד ותיק" האמיתי – משיח צדקנו, ש"ילמד כל העם" את ה"תורה חדשה" מעצומ"ה בתוספת ביאור והסברה וכו', ולימוד בבחינת ראי' דוקא, באופן שלא יצטרכו לאותיות הכתב, וכמובן בפשטות גם ממש"כ "ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

– ויהי רצון, שתיכף ומיד עוד ברגע זה – שיהי' הרגע קודם הגאולה – ע"י הלימוד בספר התניא הנ"ל ע"י הזקוקים לזה עתה – ירפא אותם הקב"ה מזה תומ"י, שיהיו מיד "סגי־נהור" למעליותא כנ"ל, ויקראו וילמדו תורה, עד לתכלית השלימות בלימוד התורה בגאולה האמיתית והשלימה, "תורה חדשה מאתי תצא", כנ"ל.

ועוד והוא העיקר – גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.