דבר מלכות אמור

דבר מלכות
בראשית
בראשית • נח • לך לך • וירא • חיי שרה • תולדות (א) • תולדות (ב) • ויצא • וישלח • י"ט כסלו • וישב • חנוכה • מקץ • ה' טבת • ויגש • ויחי
שמות
שמות • וארא (א) • וארא (ב) • בא • נשי ובנות ישראל • בשלח • חמשה עשר בשבט • יתרו • כ"ב שבט • משפטים (א) • משפטים (ב) • תרומה • תצוה (א) • תצוה (ב) • כי תשא • ויקהל
ויקרא
ויקרא • צו • י"א ניסן • ערב פסח (א) • ערב פסח (ב) • אחרון של פסח (א) • אחרון של פסח (ב) • כ"ו ניסן • כ"ח ניסן • שמיני • תזריע מצורע • אחרי קדושים • אמור • בהר בחוקותי
במדבר
במדבר • שבועות (א) • שבועות (ב) • נשא • בהעלותך (א) • בהעלותך (ב) • שלח • כ"ח סיון • קרח (א) • קרח (ב) • חוקת • בלק • פנחס • מטות מסעי
דברים
דברים • ואתחנן • עקב • ראה • שופטים • תצא • תבוא • ערב ראש השנה (א) • ערב ראש השנה (ב) • נצבים וילך (ור"ה) • קונטרס בענין הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם • שמחת תורה
הוספות
יחידות עם הרב מרדכי אליהו (ו' מרחשוון תשנ"ב) • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • ב' ניסן תשמ"ח

משיחות ש"פ אמור, כ' אייר ה'תנש"א

– תרגום מאידית –

א. בהמשך למדובר[1] בענין הגאולה

– שהמילה "גאולה", אותיות "גולה" בתוספת אל"ף[2], מבטאת את התוכן של הגאולה (יותר משאר הד'-ה' הלשונות האחרים של גאולה[3]): (א) זוהי גאולה דכל עניני הגלות (גולה); גאולה לא שוללת את העבודה בגלות, אלא כוללת ומעלה את הגלות – ע"י הכנסת וגילוי האל"ף ד"אלופו של עולם"[4] ב"גולה", שהקב"ה הוא בע"ב ומנהיג את כל עניני העולם גם בגלות, (ב) הגאולה "נעשית" ע"י העבודה בגלות (כמו שהמילה "גאולה" בנוי' – רוב אותיותי' הם – מהאותיות "גולה", רק בתוספת אל"ף) –

נתעכב על עוד כמה נקודות בזה, שיוסיפו הסברה בעבודה שבנ"י צריכים לעשות בעמדנו "ערב הגאולה".

ב. החידוש של גאולה (הוספת וגילוי האל"ף בגולה, ובשני הענינים הנזכרים לעיל) רואים מיד בגאולה הראשונה (ומקור כל הגאולות[5]) – גאולת מצרים:

הגאולה התבטאה בכך, שנוסף ע"ז שכל בנ"י יצאו ממצרים ("בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"[6]) ובשלימות ועם כל חפציהם (ע"ד מ"ש[7] "כספם וזהבם אתם"), הם לקחו וגאלו אתם וגאלו גם את הענינים ד"גולה" (גלות מצרים) – "וישאלו[8] ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות גו' וינצלו (ורוקינו[9]) את מצרים", "שעשאוה[10] כמצודה שאין בה דגן . . כמצולה שאין בה דגים"[11] ["וגם[12] ערב רב עלה אתם"[13]].

ז.א. – הגאולה הייתה לא רק יציאה ממצרים, אלא גאולה גם דמצרים (גולה) עצמה, ע"י הכנסת וגילוי האל"ף (אלופו של עולם) בעניני הגלות – תכליתם שבשבילה נבראו ע"י הקב"ה וניתנו למצרים, בכדי שבנ"י יבררו אותם ע"י "וינצלו את מצרים" (ועי"ז יתקיים "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"[14]).

ועד ש"וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום"[15], "אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם"[16] המצריים בעצמם, ועוד יותר: "מלמד שהשאילום בעל כרחם . . בעל כרחם דישראל"[17] – שלכאורה: (א) לשם מה המצריים "מהרו" לתת מכליהם כו' (היפך טבע האדם)?! (ב) הציווי ("וישאלו איש מאת רעהו גו'"[18]) נאמר לבנ"י, לא למצריים? (ג) לאחרי שהקב"ה שבר את מצרים ע"י עשר המכות, למה "פתאום" הגישה של המצריים ש"וישאלו ממצרים גו'", "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" (ולא ע"י שבירתם)?

אלא מכיון שגאולה פירושה (גם) הגאולה והעלי' דמצרים ("גולה") עצמו ע"י ההכרה שהקב"ה הוא אלופו של עולם ומנהיג את העולם, והמצריים (בהיותם (כמה מהם) חכמים[19]) הבינו והרגישו זאת (סו"ס) (ואלו שלא חזו – הרי "מזלייהו חזו"[20]), "וידעו מצרים כי אני ה'"[21] – לכן הי' זה צריך להעשות, ובפועל נעשה, לא בעל כרחם דמצריים, אלא ברצונם (נוסף על פעולת בנ"י בזה), באופן ד"וישאילום" ("וה' נתן את חן העם בעיני מצרים"), עד ש"אף מה שלא היו שואלים מהם היו נותנים להם", עד "בעל כרחם דישראל".

ועד"ז רואים בכך – את הענין השני הנ"ל ב"גאולה" (שנעשית מ(המלה) "גולה" (בתוספת אל"ף)): דוקא ע"י הירידה בגלות מצרים ("ועבדום וענו אותם"[22]) – נפעלה עליית (גדלות) וגאולת מצרים, באופן ד"ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"14(כי אילו לא ירדו אבותינו למצרים לא היו (מקבלים ו)מעלים את ה"כלי כסף וכלי זהב ושמלות" דמצרים).

ומזה מובן ג"כ בנוגע לכל הגאולות (שדומות ונלקחות מגאולת מצרים5), עד לגאולה האמיתית והשלימה, עלי' נאמר[23] "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – שהיא נקראת "גאולה" כיון שתוכנה הוא: (א) (לגאול) להעלות את עניני הגולה (עי"ז שמגלים בהם את אלופו של עולם), ו(ב) דוקא ע"י העבודה בגולה מגיעה הגאולה.

ג. אבל צריך להבין:

נוסף ע"ז שע"י גאולת מצרים נפעל הגילוי דאלופו של עולם במצרים – "וידעו מצרים כי אני ה'" [שזה הי' אחד הטעמים על המכות[24]], שהקב"ה הוא הבעה"ב והוא מנהיג את העולם[25] – נפעלו גם ענינים נעלים יותר (לבנ"י), ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם"[26], ו"בכבודו ובעצמו"[27] – עצמות א"ס ב"ה[28],

עד שהכוונה[29] (ביציאת מצרים) הוא מתן-תורה, "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"[30], הגילוי ד"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[31], ובאופן ד"פנים בפנים דבר ה' עמכם"[32], שלמעלה מהגילוי דאלופו של עולם, איך שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו ("בראשית[33] ברא אלקים את השמים ואת הארץ")[34], כידוע שהתורה "קדמה לעולם"[35], קדמה גם במעלה (למעלה) מעולם.

ועאכו"כ כשמדובר אודות הגאולה האמיתית והשלימה – שאז יהי', נוסף על הגילוי דאלופו של עולם (בכל הבריאה), גילוי אלקות שלמעלה מהבריאה – "אלה[36] תולדות פרץ" מלא[37] שגבוה יותר מה"מלא"37ד"אלה[38] תולדות השמים והארץ בהבראם" (עולם על מילואו נברא[39]), עד שיהי' חידוש שלא בערך לגבי המצב בגאולת בבל ומדי וכו', הן בעולם – חידוש במעשה בראשית ("הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה"[40], "השמים החדשים והארץ החדשה"[41]), והן בגילוי אלקות – הגילוי דפנימיות עתיק[42], עד לגילוי עצמותו ית' למטה, בה"דירה לו יתברך בתחתונים"[43],

עד ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם שנאמר[44] כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[45]; ואז יהי' חידוש בתורה: כשם וע"ד שגלות וגאולת מצרים היו ההכנה למתן-תורה, כך תביא הגאולה האמיתית והשלימה חידוש בתורה – גילוי פנימיות התורה[46], "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'"[47], עד "תורה חדשה מאתי תצא"[48].

וכיון שכל ענינים אלו – שהם נעלים שלא בערך מהגילוי עתה דאלופו של עולם – נכללים ב(שם) גאולה, מוכרחים לומר שכל זה מרומז גם ב"גאולה" אותיות "גולה" בתוספת אל"ף.

ד. והביאור בזה:

באות[49] אל"ף – שמתוספת ב(מילה) "גאולה" (לגבי "גולה") – ישנם כמה פירושים: (א) אל"ף מלשון אלוף, אלופו של עולם. (ב) אל"ף מלשון אולפנא ולימוד, אאלפך חכמה[50] אאלפך בינה. (ג) אל"ף אותיות פלא.

בעבודה דהפיכת הגלות ("גולה") לגאולה ישנם בכללות שלשה ענינים, שלשה דרגות ושלבים: גילוי אלקות בתוך ובערך לעולם (אלופו של עולם). גילוי אלקות שלמעלה מעולם אבל יש לו איזה ערך ויחס לעולם, ובמיוחד – ע"י תורה שקדמה לעולם (אולפנא). וגילוי אלקות שלמעלה לגמרי מעולם, באופן מופלא ומובדל, ובמיוחד – ע"י הנפלאות שבתורה[51] שיתגלו בגאולה האמיתית והשלימה[52] (פלא).

הדבר הראשון[53] מתבטא בכך שמגלים בכל עניני העולם (- בגלות) את האל"ף דאלופו של עולם, איך שהקב"ה הוא האלוף והבעה"ב של העולם ובעולם: העולם – עולם מלשון העלם והסתר[54] – נברא באופן שהוא (מצ"ע) מכסה על אלקות, דבר ה' שתמיד מהוה, מחי' ומקיים אותו[55]. והעבודה של יהודי היא לגלות בעולם איך שהקב"ה הוא אלופו של עולם, הן בכללות העולם והן בפרטי העולם – "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת"[56], וכך גם בכל פרטי הנבראים – הגילוי דכח הפועל בנפעל[57].

וע"י הגילוי דאלופו של עולם ב"גולה" – נפעלת הגאולה, שאז יהי' "וידע כל פעול כי אתה פעלתו"[58].

ענין נעלה יותר בגילוי האל"ף הוא – הענין דאל"ף מלשון אולפנא ולימוד, אאלפך חכמה אאלפך בינה: גילוי האלקות בגאולה האמיתית והשלימה יהי' – נוסף על בחי' אלקות שבבריאה (אלופו של עולם), כח הפועל בנפעל – גם, אלקות שלמעלה מהעולם (כנ"ל), שבאה מאל"ף שבבחי' מוחין (חכמה ובינה), שלמעלה מהמדות שמהם נעשה העולם[59] (עולם חסד יבנה[60]); ובמיוחד – ה"ז נפעל ע"י גילוי התורה (שמתגלית לאחר הגאולה), ד"אלפיים שנה קדמה תורה לעולם"35, "אלפיים" גם מלשון אאלפך, אאלפך חכמה אאלפך בינה[61].

ואחר כך מגיעים לענין נעלה יותר באל"ף – אותיות פלא – גילוי הנפלאות בגאולה, כמ"ש23"כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (נפלאות אפילו בערך הנפלאות בגאולת מצרים[62]), כולל ובמיוחד – הנפלאות שבתורה51 ("גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"[63]), גילוי פנימיות התורה, "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'", שהם מצ"ע מופלאים ומובדלים (עד – בתכלית ההעלם[64]), וגם זה מתגלה, עד באופן דאולפנא ולימוד, עד ב(אלופו של) עולם[65].

ובלשון החסידות – בספירות למעלה: (א) אלופו של עולם הוא כנגד ספירת המלכות, גילוי מלכותו ית' בעולם – "אחד"[66], "אמליכתי' למעלה ולמטה ולארבע רוחות"[67]. ובכללות יותר – ענין המדות, שמהם המקור על הנהגת העולם. (ב) אולפנא ולימוד (אאלפך חכמה אאלפך בינה) הוא בחי' המוחין (חכמה ובינה), מוחין השייכים למדות, שלמעלה מהעולם, אבל עכ"ז ההתחלה והמקור לעולם[68]. (ג) פלא הוא בחי' מוחין (חכמה) מצ"ע, עצם המוחין[69], עד כפי שזה קשור עם כתר (עד עם פנימיות הכתר), שמופלא ונבדל לגמרי מעולם[70].

וידוע[71] שכעת עיקר העבודה הוא בבירור שבע מדות (כיבוש שבע ארצות), ובמוחין השייכים למדות; משא"כ בגאולה האמיתית והשלימה יהי' (גם) העבודה דמוחין מצ"ע (כיבוש שלש ארצות, קיני[72] קניזי וקדמוני[73]).

ועד"ז גם בגילוי אלקות בגאולה האמיתית והשלימה: נוסף לגילוי דכח הפועל בנפעל, וגילוי אלקות שלמעלה מהבריאה, יהי' גם הגילוי דעצמותו ית' למטה, ואדרבה – כח העצמות יתגלה דוקא ביש הנברא[74].

ה. עפ"ז מובן שפעולת הגאולה – "גולה" בתוספת אל"ף – כוללת את כל שלשת הענינים דגילוי האל"ף (בעבודה בגלות): אלופו של עולם, אולפנא, פלא;

ודוקא ע"י העבודה בגלות, ע"י הכנסת האל"ף (שלשת הענינים שבו) ב"גולה" – נפעלת הגאולה, וכל שלשת הענינים והדרגות שבה (גם הענינים הכי נעלים שבה): גילוי כח הפועל בנפעל, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" (מלכות), גילוי שלימות האולפנא ולימוד התורה, גילוי אלקות שלמעלה מהבריאה (מוחין), עד לגילוי הנפלאות (מוחין בעצם, כתר)[75]

ז.א. – לא מסתפקים בזה שמגלים ב"גולה" בחי' אלופו של עולם (אלקות בערך הבריאה), ע"י שמשתמשים בעניני העולם "לשם שמים"[76] ובשביל "דעהו"[77], אלא שמגלים וממשיכים שם גם את בחי' אולפנא (מוחין השייכים למדות), ע"י לימוד התורה, ועד גם – בחי' פלא, ע"י לימוד פנימיות התורה (נפלאות שבתורה), כדלקמן (ס"ח ואילך).

ויש לומר, שנוסף על העבודה (דלימוד פנימיות התורה) בגלות, ה"ז נפעל גם ע"י עצם הענין (ירידה) ד"גולה" (עי"ז שמגלים בגולה את האל"ף, הכוונה העליונה בירידה) – כמ"ש[78] "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי", דלכאורה: במה מתבטאת ההודאה ע"ז ש"אנפת בי"?! אי אפשר לתרץ שההודאה היא על מה שנאמר בהמשך הכתוב "ישוב אפך ותנחמני", מכיון שאז אי"ז הודאה בשלימות: אם ההודאה היא על "ישוב אפך" (הביטול ושלילה ד"אנפת בי") הי' יותר טוב – והודאה יותר גדולה – אם מלכתחילה לא הי' "אנפת בי"! ומזה מוכח, שההודאה היא דוקא ע"ז ש"אנפת בי".

והביאור בזה, דוקא ע"י הירידה בגלות באופן ד"אנפת בי" באה העלי' דהגאולה, עד לענינים הכי נעלים שבה – גילוי בחי' אל"ף אותיות פלא; וכאשר מגלים ב"גולה" את האל"ף (דפלא) – הכוונה העליונה שבזה – מתגלה "אודך ה'" ב"אנפת בי", בחי' הודאה דוקא על דבר פלא שלמעלה משכל וחכמה (של האדם), ע"ד מ"ש[79] "אודה שמך כי עשית פלא", דקאי על אריכות הגלות שהוא דבר פלא, ו"אינו מושג בשכל כלל, זהו מכלל במופלא[80] ממך אל תדרוש"[81], וזה גופא נמשך אח"כ בגילוי בבחי' "כי עשית – אל"ף"[82], בשכל וחכמה (אאלפך חכמה) 81ודוקא ע"י העבודה בהתגברות על חושך הגלות מגיעים לשלימות הגילוי דפנימיות התורה בגאולה האמיתית והשלימה[83].

ו. מכיון שהגאולה האמיתית והשלימה באה ע"י משיח צדקנו, מובן, שגם במשיח ישנם שלושת הענינים (באל"ף) של גאולה.

ובהקדים הדיוק בדברי הרמב"ם[84] שמלך המשיח הוא "מבית דוד ומזרע שלמה"[85], דלכאורה אינו מובן: מש"כ "מבית דוד" [כמו שהוא כותב ג"כ בספר היד[86]] ה"ז מפני שבבית דוד הוא "עיקר המלכות"[87], "כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות והרי המלכות לו ולבניו כו' עד עולם"[88], "מלכי דוד הם העומדים לעולם"[89]; אבל מהו הרמז ב"ומזרע שלמה"[90]?

ויש לומר (בפנימיות הענינים): בימי[91] שלמה הי' מעין המצב דהגאולה האמיתית והשלימה. בזמן דוד היו מלחמות, עד ש"דם לרוב שפכת"[92] (ולכן לא הי' ביכולתו לבנות את בית המקדש[93]), משא"כ בזמן שלמה שרר שלום, ולכן הוא נקרא בשם שלמה, כי שלום הי' בימיו[94] – מעין שלימות השלום לעתיד לבוא.

ויש לומר שהטעם על זה, כי אצל שלמה הי' שלימות החכמה – "ויחכם מכל האדם"[95], ז.א. שנוסף לעצם ענין המלכות היתה אצלו גם שלימות בחכמה[96]. ועוד יותר: "ותרב חכמת שלמה . . מכל חכמת מצרים"97 – היתרון של האל"ף (אאלפך חכמה) שמתגלה ע"י "גולה" (חכמת מצרים),

ובכח זה "כל חכמי הגוים נתבטלו בעצם לגבי חכמת שלמה שלא ע"י מלחמה ע"כ נק' שלמה כי שלום הי' בימיו"[97], עד שהאומות הביאו לשלמה את ניצוצי הקדושה (כידוע בנוגע למלכת שבא[98]) – מעין שלימות השלום לע"ל, ש"לא ירעו ולא ישחיתו גו' כי מלאה הארץ דעה גו'"44, ע"ד הבירור ע"י "עסק התורה דבחכמה אתברירו בביטול הרע בעצם כמו לע"ל דכתיב[99] וראו כל בשר בחי' ראי' דחכמה כו' וידע58כל פעול כו'"98.

וי"ל שזה נוגע לשלימות ענין המלכות, שלכן אצל שלמה היתה מלכות בשלימות "וישב שלמה על כסא ה'"[100] במצב של מנוחה ושלום (בכללות), בערך למלכות דוד עלי' היו קטרוגים וערעורים כו'.

ואילו זכו היתה מלכות שלמה שלימות ענין המלכות ובית ראשון הי' הבית הנצחי, בגאולה נצחית; אבל בגלל שנתערבו ענינים בלתי רצויים, הי' לאח"ז "קרוע אקרע את הממלכה"[101] (למלכות יהודה ומלכות ישראל), ואח"כ הי' החורבן, ולאח"ז – חורבן בית שני, וגלות זה האחרון – עד שתחזור שלימות ענין המלכות ע"י מלך המשיח, למעלה ממלכות שלמה, כש"מלך[102] אחד יהי' לכולם למלך גו' ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד", "ודוד[103] עבדי נשיא להם לעולם"[104].

עפ"ז י"ל ההדגשה שמשיח הוא "מבית דוד ומזרע שלמה" – כי החידוש של משיח יהי' מורכב ממעלת דוד (מלכות) ומעלת שלמה (שלום), עי"ז שלמשיח יהי' שלימות ענין המלכות, כולל חכמה שבמלכות (כמו שמתגלה ע"י "גולה", חכמת מצרים), עד ש"אותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהי' יותר משלמה"[105], עד שלימות ענין המוחין (בבחי' פלא), נוסף על מוחין ומדות ומלכות – כמ"ש[106] "ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'". וכידוע[107] שמשיח יהי' הן מלך והן רב, "וילמד כל העם" תורה[108], כולל – הנפלאות של פנימיות התורה[109].

ז. בכדי שאצל כאו"א מישראל יהי' כח לקבל את הגילוי דמשיח, צריך להיות אצלו מעין הדרגות הנ"ל באל"ף [כידוע שבכאו"א מישראל יש ניצוץ של משיח[110], ולכן כאו"א אומר[111] "ויתקיים בנו מקרא שכתוב ונחה עליו גו'"]: מלכות, מדות, מוחין השייכים למדות, ומוחין בעצם.

ויש לומר, שזהו תוכן המשנה בתחלת הפרק דשבת זו (פרק רביעי), שמפרט ארבעה דברים: "איזהו חכם כו', איזהו גבור כו', איזהו עשיר כו', איזהו מכובד", וידוע שהם כנגד ארבע דרגות שמהם מתחלקים (עשר ספירות שמהם משתלשלים[112]) עשר כחות הנפש, כנגד ד' אותיות שם הוי'[113]: איזהו חכם – חכמה, איזהו גבור – בינה, איזהו עשיר – תפארת (כללות המדות) ,[114] איזהו מכובד – מלכות (שענינה כבוד).

והיות שלכאו"א מישראל יש חלק אלוקה ממעל ממש[115], ויתירה מזה "חלק הוי' עמו"[116] – שהעצם כשאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו[117] – לכן כלולים בו כל ארבע האותיות ד"אלו-ה" (בחי' אלופו של עולם), ודהוי' (אלקות שלמעלה מעולם).

ועבודתו היא לגלות ארבעה ענינים אלו אצלו, עד לאופן דלפנים משורת הדין, "מילי דחסידותא"[118], בחי' נפלאות (שבתורה).

ועי"ז שיש לו בגלוי את כל ארבעת הענינים נעשית שלימות המלכות, שלימות כסא המלכות של ד' רגלים דוקא – "וישב שלמה על כסא הוי'", ומעין זה אצל כאו"א מישראל, כי יהודים הם "בני מלכים"[119], ויתירה מזה – "מלכים"[120], עד שעי"ז הוא מקבל שייכות ל"מכובד", שבא מכבודו של הקב"ה [במכ"ש ממלך באוה"ע שאומרים עליו "שנתן מכבודו לבשר ודם"[121]]. ועאכו"כ ע"י שייכותם לתורה (עד שלכאו"א מישראל יש אות[122] וחלק שלו בתורה), "כל[123] בניך לימודי ה'"[124], ו"מאן מלכי – רבנן"[125] – שעי"ז מגיעים גם לחכמה שבמלכות (בחי' שלמה), עד לשלימות המלכות, כמו שכוללת את כל ארבעת ענינים הנ"ל: חכם, גבור, עשיר, מכובד.

כך שישנה שלימות הכסא של ד' רגלים, בו שייך שלימות ענין הישיבה ("וישב שלמה על כסא ה'"). ולהוסיף, שעי"ז נמשך גם ראשו של מלך למטה, ולכן מקבלים יותר שייכות למלך, ורגליו מתנשאים על "הדום רגלי"[126] – שע"י המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה נעשה שלימות החיבור דאלקות שלמעלה מעולם עד לבחי' נפלאות עם עולם, גילוי בחי' אל"ף במציאות העולם והגלות ("גולה").

ובהדגשה יתירה – בעמדנו ביום השבת, שהוא כנגד ספירת המלכות, ובפרט בימי הספירה בשנה זו (כשהספירה התחילה "ממחרת השבת"[127] (גם) כפשוטה), שאז כל שבת מה"שבע שבתות תמימות"128היא כנגד מלכות דהספירה של שבוע ההוא: מלכות שבחסד, מלכות שבגבורה, מלכות שבתפארת, מלכות שבנצח, מלכות שבהוד, מלכות שביסוד, מלכות שבמלכות ובשבת זו – מלכות שבהוד (שכוללת כבר את כל הספירות, עד מלכות שבמלכות, כדלקמן ס"ח), מלכות כמו שהיא קשורה עם שלימות ההודאה (בבחי' פלא), כנ"ל.

ח. בכהנ"ל ניתוסף עוד יותר בעמדנו ביום השבת לאחרי ל"ג בעומר (ובתוך שלושה ימים מל"ג בעומר[128]), יום ההילולא ויום שמחתו של רשב"י[129]:

ע"י רשב"י הי' גילוי פנימיות התורה (בחי' נפלאות שבתורה), ועיקר הגילוי הי' ביום הסתלקותו, נשמתא דנשמתא דאורייתא (פנימיות הסודות שגילה במשך כל ימי חייו)*3,10עד שע"י כתיבת דברים אלו (בספר הזהר), ה"ז נתגלה אח"כ לכל בנ"י עד באופן דיתפרנסון[130] בהבנה והשגה – גילוי בחי' נפלאות שבתורה בחכמה בינה ודעת. ההתחלה – ומעין ובדוגמא – מגילוי פנימיות התורה לע"ל.

בנוסף לזה רשב"י גם חיבר את פנימיות התורה עם נגלה דתורה[131]. וי"ל שבתורה עצמה נגלה דתורה ופנימיות התורה הם ע"ד החילוק בין אל"ף מלשון אולפנא ולימוד (מוחין השייכים למדות), לאל"ף אותיות פלא (מוחין בעצם). ורשב"י חיבר את שניהם.

וי"ל שבכח זה הוא גם נתן את הכח לגילוי אלקות (גם הדרגות שלמעלה מעולם) ב(אלופו של) עולם – כמאמר הידוע שלו[132]: "תניא ר"ש בן יוחאי[133] אומר כו' כל מקום שגלו (ישראל) שכינה עמהן כו' גלו לבבל שכינה עמהן כו' גלו לאדום שכינה עמהן", ז.א. שגם בהיותם ב(בבל כו') "גולה" יש שם הגילוי דאלופו של עולם, "שכינה עמהם".

ועד"ז ממשיך רשב"י בכל העולם כולו – כמאמר שלו[134]: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין", שהוא יכול לפטור את כל העולם מלשון העלם והסתר מן הדין, כולל דין הגלות.

ויש לקשר זאת גם עם זה של"ג בעומר הוא היום ד"הוד שבהוד", שמרמז על הענין של (הוד מלשון) הודאה, והודאה שבהודאה – בחי' פלא (שלמעלה מהשגה), ומזה נמשך אח"כ באל"ף (הבנה והשגה). ולהוסיף, שהוד שבהוד הוא גם "סוף ותשלום הספירות בעיקר המדות"[135] – ז.א. שכולל את כל המדות (עשיר), עד מלכות שבמלכות (מכובד), נוסף על ההמשכה ממוחין ע"י (חכם, וגבור). והוד היא גם הספירה החמישית, שמרמזת על בחי' חמישית לפרעה[136], דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין[137], בבחי' פרוע, שלמעלה מסדר והשתלשלות (בחי' פלא), וזה גופא נעשה הסדר הקבוע (בחי' אל"ף) לע"ל.

ט. ומרשב"י נמשך אח"כ גילוי פנימיות התורה בדורות שלאחרי זה, עד לדור האריז"ל, שאז נעשה "מצוה לגלות זאת החכמה"[138], ולאח"ז – נוסף בזה ע"י גילוי תורת החסידות ע"י הבעש"ט והמגיד (מייסדי תורת החסידות הכללית), ועוד יותר – ע"י אדמו"ר הזקן (מייסד תורת חסידות חב"ד) ורבותינו נשיאינו ממלאי מקומו – לימוד פנימיות התורה באופן דחכמה בינה ודעת, והפצת המעיינות חוצה, החל מחוצה שבאדם – כחות הנפש שלו, עד גם דנפש הבהמית, עד לחוצה שבעולם – מעין וטועמי' מגילוי פנימיות התורה בגאולה האמיתית והשלימה.

וכך ניתוסף בזה – ע"י רבותינו נשיאינו ממלאי מקומו מדור לדור, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו. עד לגילויים דפנימיות התורה בדורנו זה, ובזה גופא – נוסף משנה לשנה, עד להגילויים בימים אלו ע"י כת"י דמאמרי דא"ח שנדפסו ונדפסים עתה.

ובאופן, כאמור, שממשיכים את הנפלאות שבתורה (בבחי' פלא) בהבנה והשגה, עד בכל כחות הנפש (חכמה, בינה, מדות ומלכות), ובלשון תורת אדה"ז הידועה[139] עה"פ "משכיל לאיתן האזרחי" (תחלת מזמור פ"ט) – שאיתן שבנשמה (עצם הנשמה, בחי' פלא) "יש לו משכיל, מה שע"י כח המשכיל הוא האזרחי, מזריח לכל הכחות והחושים", שכח המשכיל (שלמעלה משכל וביחד עם זה הוא מקור השכל) ממשיך מלמעלה מהשכל בשכל[140]; והגם ששלימות זריחה זו תהי' לע"ל, ה"ז נפעל גם כבר עכשיו[141].

ומזה נמשך הכח להמשיך ולגלות אלקות גם בעולם (אלופו של עולם) – כסיום המזמור פ"ט: ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

ולאחרי זה מגיעים למזמור צדי"ק, "תפלה למשה איש האלקים", עד לסיומו – "ויהי נועם ה' אלקינו עלינו גו'", הגילוי עלינו מנועם ה', שלימות התענוג (עתיק[142]), עד "ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו", בה("נועם" אותיות) "מעון" האמיתי, ביהמ"ק השלישי.

ובפשטות – שע"י לימוד התורה בכלל, ובפרט פנימיות התורה, כפי שנתגלתה בתורת החסידות,

– כולל – ע"י המסתכל בפני הרב, במאור פניו (חכמת אדם תאיר פניו[143]), שזה מוסיף בהבנת הלימוד [כמאחז"ל[144] "אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזיתי' לר' מאיר מאחורי', ואילו חזיתי' מקמי' הוה מחדדנא טפי, דכתיב[145] והיו עיניך רואות את מוריך"] –

נעשה הוא כלי לגילוי אלקות בעולם, כולל גילוי כח הפועל בנפעל באופן של ראי' (חכמה), ויתירה מזה – גילוי כח העצמות ביש הנברא, ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט כו'" (כמבואר באגה"ק[146] בספר תניא קדישא).

החל מעבודתו של יהודי (כמבואר בתחלת ספר התניא), שהעבודה אצלו היא לא רק בסור מרע – "אל תהי רשע", אלא גם "תהי צדיק"[147], דאע"פ ש"אין כל אדם זוכה להיות צדיק ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך כו'"[148] כיון שנמצאים למטה נשמה בגוף ונה"ב בעוה"ז הגשמי והחומרי – אבל עי"ז שישנו כח העצמות בגוף הגשמי (של יהודי), כנ"ל, ה"ז נותן את הכח שגם למטה יגיעו לדרגות הכי גבוהות, עד "תהי צדיק" (עכ"פ עי"ז ש"יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק כו', ועוד שההרגל כו' נעשה טבע שני", "וכשירגיל כו' הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא וכולי האי ואולי יערה כו' ויזכה לבחי' רוח משרש איזה צדיק כו'"149), וי"ל שלאחרי כל הענינים – של בירור וזיכוך כו' – שבנ"י עברו במשך הדורות, יכול עכשיו כל יהודי בודאי להגיע לדרגות הכי גבוהות, עד "תהי צדיק" בגלוי (הגילוי ד"ועמך כולם צדיקים"[149]), כפי שיהי' בשלימות הגילוי בגאולה האמיתית והשלימה[150].

עד שעי"ז – העבודה דהפצת המעיינות חוצה – ישנו כח לגלות ולהמשיך אלקות בעולם, עד בחוצה שאין חוצה ממנה.

וכל זה נעשה הכנה וכלי – ל"ונגלה כבוד הוי' גו'"100 בגאולה האמיתית והשלימה, "ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", ולגילוי פנימיות התורה, עד באופן ד"והיו עיניך רואות את מוריך".

י. ההוראה מזה בפשטות – בנוגע לפעולות שבנ"י צריכים לעשות בכדי למהר עוד יותר את הגאולה:

בנוסף לפעולות בחלקו בעולם, עד בכל העולם, לגלות איך שהקב"ה הוא אלופו של עולם בעולם ובכל דבר בעולם, ובפרט ע"י שמנצלים את כל עניני העולם "לשם שמים" ול"דעהו", כך שכל דבר בעולם מגלה את "כבודו" של הקב"ה –

צריכה להיות גם הוספה מיוחדת באולפנא ולימוד התורה, ובמיוחד – בפנימיות התורה כפי שנתגלתה בתורת החסידות, באופן של הבנה והשגה, בחכמה בינה ודעת,

וגם – להשפיע על אחרים סביבו, ע"י הפצת התורה והיהדות, והפצת המעיינות.

ויה"ר שע"י העבודה דסיום "הכנסת" וגילוי האל"ף ב"גולה" – ה"ז יביא מיד את הגאולה, תיכף ומיד ממש, כך שכפי שבנ"י נמצאים עדיין במעמדם ומצבם עכשיו ממש, בלבושים ובגדים שלהם, אפילו אם הם עדיין "בגדים צואים"[151], כי הגאולה באה באופן שלא עכבן אפילו כהרף עין[152], ורק לאחרי הגאולה "ויאמר152גו' הסירו הבגדים גו' מעליו"[153], ועאכו"כ כאשר מדובר בנוגע ל"ועמך כולם צדיקים".

וכל בנ"י, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", הולכים ביחד עם כל עניניהם, "כספם וזהבם אתם"7, ועאכו"כ עם כל בתי הכנסיות ובתי המדרשות[154], וספרי התורה שבהם

– כולל ספר התורה שסיימו השבוע, ע"י השתדלות נשי ובנות ישראל, ביחד עם סיום וסדר הכנסת ספר תורה, בשמחה גדולה בריקודים וכו', וקשור עם הוספתן בנתינת הצדקה, המקרבת את הגאולה[155] –

בארץ הקודש, בירושלים עיר הקודש, בהר הקודש, בביהמ"ק השלישי, "מקדש אד' כוננו ידיך"[156].