דבר מלכות עקב: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך חב"דטקסט, מאגר ספרים חב"דים חופשי בגרסת טקסט.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חזותיקוד ויקי
(תיקונים)
מ (ש. א. העביר את הדף דבר מלכות · עקב לשם דבר מלכות עקב בלי להשאיר הפניה: כותרת שאינה כתובה נכון)
 
(5 גרסאות ביניים של אותו משתמש אינן מוצגות)
שורה 1: שורה 1:
== משיחות ש"פ עקב, כ"ג מנחם־אב, מבה"ח אלול ה'תנש"א ==
== משיחות ש"פ עקב, כ"ג מנחם־אב, מבה"ח אלול ה'תנש"א ==
{{דבר מלכות}}– תרגום מאידית –
{{דבר מלכות}}


==== – תרגום מאידית – ====
א. בעמדנו בשבת מברכים חודש אלול – הנקרא חודש החשבון<ref>ראה ספר המאמרים אידיש ע' 75, 78, 129. וראה לקוטי מהרי"ל הל' ימים הנוראים. ל"ת להאריז"ל עה"פ (תצא כא, יג) ובכתה גו' ירח ימים. טואו"ח ר"ס תקפא. ועוד.</ref> (בהיותו החודש האחרון בשנה), שבו צריכים לעשות חשבון הנפש, חשבון צדק של העבודה במשך השנה שחלפה – ה"ז זמן מתאים להתבונן בתוכן הכללי דחשבון הנפש, ובהעבודה שזה צריך לעורר אצל יהודי.
א. בעמדנו בשבת מברכים חודש אלול – הנקרא חודש החשבון<ref>ראה ספר המאמרים אידיש ע' 75, 78, 129. וראה לקוטי מהרי"ל הל' ימים הנוראים. ל"ת להאריז"ל עה"פ (תצא כא, יג) ובכתה גו' ירח ימים. טואו"ח ר"ס תקפא. ועוד.</ref> (בהיותו החודש האחרון בשנה), שבו צריכים לעשות חשבון הנפש, חשבון צדק של העבודה במשך השנה שחלפה – ה"ז זמן מתאים להתבונן בתוכן הכללי דחשבון הנפש, ובהעבודה שזה צריך לעורר אצל יהודי.


שורה 16: שורה 17:
וע"י ה"אני לדודי" (האתערותא דלתתא) פועל הוא שיהי' "ודודי לי", האתערותא דלעילא וההמשכה מלמעלה למטה.
וע"י ה"אני לדודי" (האתערותא דלתתא) פועל הוא שיהי' "ודודי לי", האתערותא דלעילא וההמשכה מלמעלה למטה.


זאת אומרת, הגם שעבור אתערותא דלתתא מקבלים נתינת כח וסייעתא דשמיא [כמבואר<ref>לקו"ת ד"ה אני לדודי (פ' ראה לב, סע"א ואילך).</ref> במיוחד בנוגע לחודש אלול, שאז מתגלים י"ג מדות הרחמים, כמשל "מלך בשדה", בדרך אתערותא דלעילא, ומזה<ref>לקו"ת ד"ה אני לדודי הב' (שם לג, ג).</ref> מקבלים כח לעבודה ד"אני לדודי" בחודש אלול] – הרי בחודש '''אלול'''<ref>וראה לקו"ש חי"ט ע' 159 ואילך (ושם, שענין האתעדל"ע דחודש אלול שייך לחודש ניסן ונמשך ממנו). חכ"ט ע' 162 ואילך (ושם, שהארת יגמדה"ר באלול קשורה עם '''הזמן''', אבל '''תוכן ומהות''' החודש הוא – אתעדל"ת, עיי"ש). ס' השיחות תשמ"ט ח"ב ע' 690 ואילך. סה"ש ה'תש"נ ח"ב ע' 632.</ref> (חודש החשבון דכללות עבודת השנה) נמצאת בהדגשה התכלית דכללות עבודת האדם, שמתחילים עם "אני לדודי" (ואח"כ "ודודי לי"), כיון שהגישה של יהודי בכל השנה [אפילו כאשר הוא נמצא בסיום העבודה בחודש האחרון בשנה, לאחרי העבודה בי"א החדשים שלפנ"ז] צריכה להיות, (שלא יסתמך על האתעדל"ע, אלא) לכל לראש והעיקר הוא עבודת '''עצמו''' מצד התחתון [בימי '''החול''' ("שדה") דחודש אלול דוקא<ref>כמבואר בלקו"ת שבהערה 15 בהטעם שימי חודש אלול הם ימי החול (אף שמאירים בהם הי"ג מדה"ר). וראה לקו"ש ח"ד ע' 1343 ובהערה 6.</ref>], '''ועי"ז''' יימשך אח"כ "ודודי לי"; וזהו ("אני לדודי") תכלית הכוונה דכל הענינים, ו(גם) שלימות האתערותא דלעילא – דוקא כאשר זה בא ע"י עבודת היהודי בכח עצמו, שעי"ז נמשכת האתעדל"ע בפנימיות, עד יתירה מזה – שע"י האתעדל"ת נמשכת אח"כ אתעדל"ע '''נעלית עוד יותר''' ("ודודי לי") מזו שבאה מלמעלה קודם העבודה<ref>לקו"ת ויקרא ג, א. שה"ש כד, א ואילך. וראה לקו"ש חי"ט שם ובהערה 14. סה"ש תשמ"ט שם.</ref>.
זאת אומרת, הגם שעבור אתערותא דלתתא מקבלים נתינת כח וסייעתא דשמיא [כמבואר<ref name=":3">לקו"ת ד"ה אני לדודי (פ' ראה לב, סע"א ואילך).</ref> במיוחד בנוגע לחודש אלול, שאז מתגלים י"ג מדות הרחמים, כמשל "מלך בשדה", בדרך אתערותא דלעילא, ומזה<ref>לקו"ת ד"ה אני לדודי הב' (שם לג, ג).</ref> מקבלים כח לעבודה ד"אני לדודי" בחודש אלול] – הרי בחודש '''אלול'''<ref>וראה לקו"ש חי"ט ע' 159 ואילך (ושם, שענין האתעדל"ע דחודש אלול שייך לחודש ניסן ונמשך ממנו). חכ"ט ע' 162 ואילך (ושם, שהארת יגמדה"ר באלול קשורה עם '''הזמן''', אבל '''תוכן ומהות''' החודש הוא – אתעדל"ת, עיי"ש). ס' השיחות תשמ"ט ח"ב ע' 690 ואילך. סה"ש ה'תש"נ ח"ב ע' 632.</ref> (חודש החשבון דכללות עבודת השנה) נמצאת בהדגשה התכלית דכללות עבודת האדם, שמתחילים עם "אני לדודי" (ואח"כ "ודודי לי"), כיון שהגישה של יהודי בכל השנה [אפילו כאשר הוא נמצא בסיום העבודה בחודש האחרון בשנה, לאחרי העבודה בי"א החדשים שלפנ"ז] צריכה להיות, (שלא יסתמך על האתעדל"ע, אלא) לכל לראש והעיקר הוא עבודת '''עצמו''' מצד התחתון [בימי '''החול''' ("שדה") דחודש אלול דוקא<ref>כמבואר בלקו"ת שבהערה 15 בהטעם שימי חודש אלול הם ימי החול (אף שמאירים בהם הי"ג מדה"ר). וראה לקו"ש ח"ד ע' 1343 ובהערה 6.</ref>], '''ועי"ז''' יימשך אח"כ "ודודי לי"; וזהו ("אני לדודי") תכלית הכוונה דכל הענינים, ו(גם) שלימות האתערותא דלעילא – דוקא כאשר זה בא ע"י עבודת היהודי בכח עצמו, שעי"ז נמשכת האתעדל"ע בפנימיות, עד יתירה מזה – שע"י האתעדל"ת נמשכת אח"כ אתעדל"ע '''נעלית עוד יותר''' ("ודודי לי") מזו שבאה מלמעלה קודם העבודה<ref>לקו"ת ויקרא ג, א. שה"ש כד, א ואילך. וראה לקו"ש חי"ט שם ובהערה 14. סה"ש תשמ"ט שם.</ref>.


ולהוסיף, שענין זה נמצא ברמז גם בכך שראש תיבת "אלול" ("אני") היא אות '''אל"ף''', האות הראשונה מכ"ב אותיות התורה: בהיותה האות הראשונה דהאל"ף־בי"ת, ה"ה מורה על הדרגא הראשונה והתחתונה ביותר בהתחלת כל האותיות (בסדר מלמטה למעלה), שמספרה הוא אחד<ref name=":0">ראה שעהיוה"א פ"ז (פד, ב), שחשבון האותיות מורה על "בחי' החשבון ומספר כמה מיני כחות ומדרגות כלולות באור וחיות הזה המלובש בצירוף זה של תיבה זו".</ref>, ומזה עולים אח"כ מלמטה למעלה (מן הקל אל הכבד) לאות בי"ת, שמספרה הוא שניים (פעמיים ככה<ref name=":0" />), ואח"כ גימ"ל – שלש פעמים ככה, וכן הלאה דרגא למעלה מדרגא עד אות תי"ו – סיום ושלימות האותיות, המורה על תכלית השלימות – ארבע מאות<ref>ארבע מאות שקל כסף (חיי שרה כג, טז) – ראה תו"א ר"פ וישלח (כד, ג). וראה ספר הערכים – חב"ד מערכת אותיות אות תי"ו ע' תנז ואילך. וש"נ.</ref>.
ולהוסיף, שענין זה נמצא ברמז גם בכך שראש תיבת "אלול" ("אני") היא אות '''אל"ף''', האות הראשונה מכ"ב אותיות התורה: בהיותה האות הראשונה דהאל"ף־בי"ת, ה"ה מורה על הדרגא הראשונה והתחתונה ביותר בהתחלת כל האותיות (בסדר מלמטה למעלה), שמספרה הוא אחד<ref name=":0">ראה שעהיוה"א פ"ז (פד, ב), שחשבון האותיות מורה על "בחי' החשבון ומספר כמה מיני כחות ומדרגות כלולות באור וחיות הזה המלובש בצירוף זה של תיבה זו".</ref>, ומזה עולים אח"כ מלמטה למעלה (מן הקל אל הכבד) לאות בי"ת, שמספרה הוא שניים (פעמיים ככה<ref name=":0" />), ואח"כ גימ"ל – שלש פעמים ככה, וכן הלאה דרגא למעלה מדרגא עד אות תי"ו – סיום ושלימות האותיות, המורה על תכלית השלימות – ארבע מאות<ref>ארבע מאות שקל כסף (חיי שרה כג, טז) – ראה תו"א ר"פ וישלח (כד, ג). וראה ספר הערכים – חב"ד מערכת אותיות אות תי"ו ע' תנז ואילך. וש"נ.</ref>.
שורה 40: שורה 41:
ד. ויש לומר שבדוגמא לזה ישנם שני מנינים וסדרים אלו בעבודת האדם [כיון ש"בראשית בשביל ישראל"<ref>פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ.</ref>, כל הענינים בבריאה – כולל שני סדרי זמן הנ"ל – נמצאים (בשביל ו)בעבודת בנ"י], המנין מלמטלמ"ע, שמתחיל מיום ראשון בשבוע ונשלם ביום השבת, והמנין מלמעלמ"ט, שמתחיל מיד בשבת ומברך את ששת הימים שלאחרי זה:
ד. ויש לומר שבדוגמא לזה ישנם שני מנינים וסדרים אלו בעבודת האדם [כיון ש"בראשית בשביל ישראל"<ref>פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ.</ref>, כל הענינים בבריאה – כולל שני סדרי זמן הנ"ל – נמצאים (בשביל ו)בעבודת בנ"י], המנין מלמטלמ"ע, שמתחיל מיום ראשון בשבוע ונשלם ביום השבת, והמנין מלמעלמ"ט, שמתחיל מיד בשבת ומברך את ששת הימים שלאחרי זה:


יהודי מורכב משני חלקים – נשמה וגוף: נשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש"<ref>תניא רפ"ב.</ref>, דהיינו, שגם בעולם הממשות (ממש<ref>ראה היום יום '''כ"ג מנ"א''' (יום זה): בחורף תרנ"ב כאשר אאמו"ר למד עמי בספר התניא "ונפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש", הסביר כי הנושאים בתיבת ממעל ובתיבת ממש הם הפכים. ממעל תוארו רוחניות שברוחניות וממש תוארו גשמיות שבגשמיות. ויבאר כי זהו מעלת נפש השנית, שעם היותה רוחניות שברוחניות פועלת בגשמיות שבגשמיות.</ref>), בעולם העשי' הגשמית, הרי היא "חלק אלוקה ממעל"; וגופו שהוא "עפר מן האדמה"<ref>בראשית ב, ז.</ref> ("אדם יסודו מעפר"<ref>פיוט "ונתנה תוקף".</ref>), "עפר אתה ואל עפר תשוב"<ref>בראשית ג, יט.</ref> [עפר מלשון וענין ביטול, "ונפשי כעפר לכל תהי'"<ref>תפילת "אלקי נצור" בסוף תפילת העמידה.</ref>, כנשמה בגוף בשלימות], במכ"ש מזה ש"'''ונפשי''' כעפר לכל תהי'", עאכו"כ '''גופו'''<ref>ראה ב"ר פי"ב, ח: אני בורא אותו (אדה"ר) מן העליונים ומן התחתונים . . עפר מן האדמה מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז) מן העליונים (וראה גם שם פ"ח, יא). ובפרש"י עה"פ ויפח באפיו: עשאו מן העליונים ומן התחתונים גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים. – וראה תו"א בראשית ג, ד ואילך. קונטרס ומעין מאמר טו. המשך תרס"ו ע' תצה. ובכ"מ.</ref>.
יהודי מורכב משני חלקים – נשמה וגוף: נשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש"<ref>תניא רפ"ב.</ref>, דהיינו, שגם בעולם הממשות (ממש<ref>ראה היום יום '''כ"ג מנ"א''' (יום זה): בחורף תרנ"ב כאשר אאמו"ר למד עמי בספר התניא "ונפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש", הסביר כי הנושאים בתיבת ממעל ובתיבת ממש הם הפכים. ממעל תוארו רוחניות שברוחניות וממש תוארו גשמיות שבגשמיות. ויבאר כי זהו מעלת נפש השנית, שעם היותה רוחניות שברוחניות פועלת בגשמיות שבגשמיות.</ref>), בעולם העשי' הגשמית, הרי היא "חלק אלוקה ממעל"; וגופו שהוא "עפר מן האדמה"<ref>בראשית ב, ז.</ref> ("אדם יסודו מעפר"<ref>פיוט "ונתנה תוקף".</ref>), "עפר אתה ואל עפר תשוב"<ref>בראשית ג, יט.</ref> [עפר מלשון וענין ביטול, "ונפשי כעפר לכל תהי'"<ref>תפילת "אלקי נצור" בסוף תפילת העמידה.</ref>, כנשמה בגוף בשלימות], במכ"ש מזה ש"'''ונפשי''' כעפר לכל תהי'", עאכו"כ '''גופו'''<ref name=":1">ראה ב"ר פי"ב, ח: אני בורא אותו (אדה"ר) מן העליונים ומן התחתונים . . עפר מן האדמה מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז) מן העליונים (וראה גם שם פ"ח, יא). ובפרש"י עה"פ ויפח באפיו: עשאו מן העליונים ומן התחתונים גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים. – וראה תו"א בראשית ג, ד ואילך. קונטרס ומעין מאמר טו. המשך תרס"ו ע' תצה. ובכ"מ.</ref>.


מצד גופו, "עפר מן האדמה" (שנברא העפר (הארץ) ביום '''ראשון''' דמע"ב<ref>וראה ב"ר פי"ב שם. פרש"י שם.</ref>), צריכה עבודתו (בבירור הגוף) להיות בסדר והדרגה מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד, מ"עפר אתה" יעלה דרגא אחר דרגא למעלה. [וזהו תוכן עיקר העבודה והסדר הקבוע בעבודת האדם – כדלקמן ס"ז].
מצד גופו, "עפר מן האדמה" (שנברא העפר (הארץ) ביום '''ראשון''' דמע"ב<ref>וראה ב"ר פי"ב שם. פרש"י שם.</ref>), צריכה עבודתו (בבירור הגוף) להיות בסדר והדרגה מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד, מ"עפר אתה" יעלה דרגא אחר דרגא למעלה. [וזהו תוכן עיקר העבודה והסדר הקבוע בעבודת האדם – כדלקמן ס"ז].
שורה 46: שורה 47:
אבל מצד נשמתו יש בכחו של יהודי לעשות את עבודתו בדרך מלמעלה למטה, לא ללכת בסדר מן הקל אל הכבד, אלא לעשות מיד את עבודתו בתכלית השלימות, ב"אופן של שבת", מלאכת שמים<ref>כידוע שיש מלאכה אחת שמותרת גם בשבת – מלאכת שמים, ראה ב"ר ספי"א. – וראה סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 566 ואילך.</ref>. כיון שגם בהיותו נשמה בגוף למטה (בעולם הממשות) הרי הוא "חלק אלוקה ממעל", קשור עם שמים ממעל<ref>ל' הכתוב – ואתחנן ד, לט. ועוד.</ref>, "יהודי שמימי" – יש בכחו וצריך הוא לדרוש מעצמו לכתחילה את שלימות העבודה, עד – גדולות ונפלאות, עד – השלימות ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"<ref>תמיד בסופה.</ref>.
אבל מצד נשמתו יש בכחו של יהודי לעשות את עבודתו בדרך מלמעלה למטה, לא ללכת בסדר מן הקל אל הכבד, אלא לעשות מיד את עבודתו בתכלית השלימות, ב"אופן של שבת", מלאכת שמים<ref>כידוע שיש מלאכה אחת שמותרת גם בשבת – מלאכת שמים, ראה ב"ר ספי"א. – וראה סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 566 ואילך.</ref>. כיון שגם בהיותו נשמה בגוף למטה (בעולם הממשות) הרי הוא "חלק אלוקה ממעל", קשור עם שמים ממעל<ref>ל' הכתוב – ואתחנן ד, לט. ועוד.</ref>, "יהודי שמימי" – יש בכחו וצריך הוא לדרוש מעצמו לכתחילה את שלימות העבודה, עד – גדולות ונפלאות, עד – השלימות ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"<ref>תמיד בסופה.</ref>.


ה. ויש לומר שאלו הם שני הענינים ד"אני לדודי" (מלמטלמ"ע) ו"ודודי לי" (מלמעלמ"ט) שמרומזים (גם) בקביעות דראש חודש אלול בשנה זו – ביום השבת וביום הראשון – שזה מבטא את התוכן הכללי דחשבון הנפש שיהודי צריך לעשות מעבודתו במשך כל ימי השנה: שבעבודתו בכל יום ויום – הן ביום חול והן ביום השבת ויו"ט – צריכים להיות שני סדרים:
ה. ויש לומר שאלו הם שני הענינים ד"אני לדודי" (מלמטלמ"ע) ו"ודודי לי" (מלמעלמ"ט) שמרומזים (גם) בקביעות דראש חודש אלול בשנה זו – ביום השבת וביום הראשון – שזה מבטא את התוכן הכללי דחשבון הנפש שיהודי צריך לעשות מעבודתו במשך כל ימי השנה: שבעבודתו בכל יום ויום – הן ביום חול והן ביום השבת ויו"ט – צריכים להיות '''שני''' סדרים:


(א) עבודה בסדר והדרגה מלמטה למעלה. וזה צריך להיות גם ביום השבת וביום טוב, אפילו ביום "אחת בשנה"<sup>[54]</sup> (יוהכ"פ) ושמחת תורה, כשאוחזים בעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה – כמודגש בזה שכל ימי השנה, גם יום השבת ויו"ט, נמנים ע"פ מנין הימים דימי השבוע מלמטלמ"ע (יום ראשון, יום שני וכו'), כפי שאומרים ב"שירו של יום" דימים אלו. ומקריבים גם אז את קרבן תמיד שמקריבים בכל יום וכיו"ב;
(א) עבודה בסדר והדרגה מלמטה למעלה. וזה צריך להיות גם ביום השבת וביום טוב, אפילו ביום "אחת בשנה"<ref>תצוה ל, י. אחרי טז, לד.</ref> (יוהכ"פ) ושמחת תורה, כשאוחזים בעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה – כמודגש בזה שכל ימי השנה, גם יום השבת ויו"ט, נמנים ע"פ מנין הימים דימי השבוע מלמטלמ"ע (יום ראשון, יום שני וכו'), כפי שאומרים ב"שירו של יום" דימים אלו. ומקריבים גם אז את קרבן תמיד שמקריבים בכל יום וכיו"ב;


(ב) ולאידך גיסא: בכל יום – גם בימי החול – צריכה להיות (מצד נשמתו של היהודי) עבודה מלמעלמ"ט, בדוגמת העבודה דשבת, ע"ד דרשת (בית) שמאי על "זכור את יום השבת לקדשו"<sup>[55]</sup>, "שתהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת"<sup>[56]</sup>, כהנהגת שמאי הזקן "שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה לוקחה ואומר זה לשבת, מצא אחרת נאה הימנה לוקחה ומניחה לשבת כו'"<sup>[57]</sup>, דהיינו, שגם בכל יום מימי החול הורגש אצלו והוא עשה (מעין) שלימות העבודה דשבת [משא"כ "הלל מדה אחרת היתה בו שהי' אומר ברוך<sup>[58]</sup> ה' יום יום יעמס לנו צרכינו"<sup>57</sup>, סדר העבודה מלמטה למעלה<sup>[59]</sup>].
(ב) ולאידך גיסא: בכל יום – גם בימי החול – צריכה להיות (מצד נשמתו של היהודי) עבודה מלמעלמ"ט, בדוגמת העבודה דשבת, ע"ד דרשת (בית) שמאי על "זכור את יום השבת לקדשו"<ref>יתרו כ, ח.</ref>, "שתהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת"<ref>שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"י, ממכילתא עה"פ יתרו שם.</ref>, כהנהגת שמאי הזקן "שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה לוקחה ואומר זה לשבת, מצא אחרת נאה הימנה לוקחה ומניחה לשבת כו'"<ref name=":2">שו"ע אדה"ז שם, מביצה טז, א.</ref>, דהיינו, שגם בכל יום מימי החול הורגש אצלו והוא עשה (מעין) שלימות העבודה דשבת [משא"כ "הלל מדה אחרת היתה בו שהי' אומר ברוך<ref>תהלים סח, כ.</ref> ה' יום יום יעמס לנו צרכינו"<ref name=":2" />, סדר העבודה מלמטה למעלה<ref>ועפ"ז יומתק שב' הדיעות הן אמת בהלכה '''בפועל''' בעבודת ה', "אלו ואלו דברי אלקים חיים" (וראה שו"ע אדה"ז שם, ש"אף הלל מודה שכדברי ב"ש יותר נכון לעשות כו'". וגם לשמאי באם "מצא אחרת נאה הימנה לוקחה ומניחה לשבת ואוכל את הראשונה בחול") – כי בכל יום צ"ל ב' הענינים: העבודה מלמעלמ"ט (כהנהגת שמאי), והעבודה מלמטלמ"ע (כהנהגת הלל).</ref>].


ובכללות בני ישראל – שני ענינים אלו הם החילוק בין יששכר וזבולון: יששכר קאי על מארי תורה<sup>[60]</sup> – שעיקר עבודתם הוא לימוד התורה<sup>[61]</sup>, בחי' שבת<sup>[62]</sup> – עבודה מלמעלה למטה; זבולון קאי על בעלי העסק<sup>[63]</sup>, שעיקר עבודתם הוא במעשה המצוות, המלובשות בדברים גשמיים ודרכי הטבע (שהוא ע"י משא ומתן) – עובדין דחול, שהוא בסדר דמלמטה למעלה (יום ראשון, יום שני וכו').
ובכללות בני ישראל – שני ענינים אלו הם החילוק בין יששכר וזבולון: יששכר קאי על מארי תורה<ref>כמ"ש "ויששכר באוהליך" (ברכה לג, יח ובפרש"י).</ref> – שעיקר עבודתם הוא לימוד התורה<ref>ראה אגה"ק ס"ה (קט, א). ביאוה"ז לאדהאמ"צ כה, א־ב. ולהצ"צ ע' קלד.</ref>, בחי' שבת<ref>ד"ת"ח איקרי שבת" (ראה זח"ג כט, א. ומרומז בברכות מז, סע"ב. שבת קיט, רע"א). – וראה גם שיחת ש"פ בהר תשמ"ו.</ref> – עבודה מלמעלה למטה; זבולון קאי על בעלי העסק<ref>כמ"ש "שמח זבולון בצאתך" (כבהערה 60 – ברכה שם ובפרש"י).</ref>, שעיקר עבודתם הוא במעשה המצוות, המלובשות בדברים גשמיים ודרכי הטבע (שהוא ע"י משא ומתן) – עובדין דחול, שהוא בסדר דמלמטה למעלה (יום ראשון, יום שני וכו').


ו. מבין שני הימים דראש חודש אלול (בשנה זו – שבת ויום ראשון) היום העיקרי הוא – היום השני דראש חודש<sup>[64]</sup> (יום ראשון), שבו מתחיל המנין דימי חודש אלול (משא"כ ביום א' דראש חודש – שבת – הוא יום השלשים דחודש מנחם־אב), כפי שזה מתבטא גם בכך שביום ב' דראש חודש אלול מתחילים רוב הענינים (והמנהגים) דחודש אלול (כתקיעת שופר<sup>[65]</sup> וכיו"ב), ורק ענינים בודדים מתחילים ביום א' דראש חודש.
ו. מבין שני הימים דראש חודש אלול (בשנה זו – שבת ויום ראשון) היום העיקרי הוא – היום '''השני''' דראש חודש<ref>ראה השקו"ט בב"ח טואו"ח ר"ס תקפ"א. מג"א שם סק"ב. השלמה לשו"ע אדה"ז שם.</ref> (יום ראשון), שבו מתחיל המנין דימי חודש אלול (משא"כ ביום א' דראש חודש – שבת – הוא יום '''השלשים''' דחודש מנחם־אב), כפי שזה מתבטא גם בכך שביום ב' דראש חודש אלול מתחילים רוב הענינים (והמנהגים) דחודש אלול (כתקיעת שופר<ref>ספר המנהגים חב"ד ע' 53. ובאדר"ח אלול תוקעין להתלמד (שם).</ref> וכיו"ב), ורק ענינים בודדים מתחילים ביום א' דראש חודש.


ויש לומר הטעם לזה בקשר עם קביעות שנה זו:
ויש לומר הטעם לזה בקשר עם קביעות שנה זו:
שורה 62: שורה 63:
ועד"ז במנין הזמנים: עיקר מנין הימים הוא מיום ראשון; אלא שבהוספה על זה ישנו הענין דשבת קודם הבריאה.
ועד"ז במנין הזמנים: עיקר מנין הימים הוא מיום ראשון; אלא שבהוספה על זה ישנו הענין דשבת קודם הבריאה.


ובהתאם לזה חל יום ב' דראש חודש – העיקר דשני ימי ראש חודש אלול – ביום ראשון בשבוע, כיון שזוהי התחלת ועיקר החשבון דחודש אלול – העבודה ד"אני לדודי" מלמטלמ"ע (ענינו של יום ראשון). אלא מכיון שזהו חשבון הכולל את כל עניני העבודה – ישנה בו גם העבודה ד"ודודי לי" – כמרומז ביום הראשון דראש חודש אלול, ביום השבת קודש (שענינו – עבודה מלמעלמ"ט)<sup>[66]</sup>.
ובהתאם לזה חל יום ב' דראש חודש – העיקר דשני ימי ראש חודש אלול – ביום ראשון בשבוע, כיון שזוהי התחלת ועיקר החשבון דחודש אלול – העבודה ד"אני לדודי" מלמטלמ"ע (ענינו של יום ראשון). אלא מכיון שזהו חשבון הכולל את כל עניני העבודה – ישנה בו גם העבודה ד"ודודי לי" – כמרומז ביום הראשון דראש חודש אלול, ביום השבת קודש (שענינו – עבודה מלמעלמ"ט)<ref>והטעם שיום השבת הוא א' דר"ח הבא '''קודם''' יום ראשון ב' דר"ח (היפך הסדר ד"אני לדודי" ואח"כ "ודודי לי") – יש לומר ע"ד הביאור (לקו"ת ר"פ בהר) במש"נ (ר"פ בהר) "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'" קודם "שש שנים תזרע שדך" (אף שהסדר בפועל הוא ששנת השמיטה באה לאחרי השש שנים), כי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא הכוונה והתכלית של העבודה ד"שש שנים", ע"ד המדובר לעיל (ס"ד) בנוגע לשבת שקודם הששת ימי בראשית. ועצ"ע.</ref>.


ז. והביאור בזה:
ז. והביאור בזה:


הסדר הרגיל והקבוע בעבודת האדם הוא – העבודה ד"אני לדודי" (מלמטה למעלה), היות שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים<sup>[67]</sup>, צריכה העבודה להיות ע"פ גדרי התחתונים, והאופן בו קבע הקב"ה את סדרי העולם (תחתונים) בדרך הטבע הוא, שצריכים ללכת בסדר דמלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד (ובלימוד התורה – בן חמש למקרא, בן עשר למשנה וכו'<sup>[68]</sup>, וכיו"ב). ועפ"ז נמצא שאע"פ שהעבודה דעשיית דירה בתחתונים נפעלת הן ע"י העבודה מלמטלמ"ע והן ע"י העבודה מלמעלמ"ט – הרי זה בהדגשה יתירה בהעבודה מלמטה למעלה (לפי גדרי התחתונים).
הסדר הרגיל והקבוע בעבודת האדם הוא – העבודה ד"אני לדודי" (מלמטה למעלה), היות שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה '''בתחתונים'''<ref>ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.</ref>, צריכה העבודה להיות ע"פ גדרי התחתונים, והאופן בו קבע הקב"ה את סדרי העולם (תחתונים) בדרך הטבע הוא, שצריכים ללכת בסדר דמלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד (ובלימוד התורה – בן חמש למקרא, בן עשר למשנה וכו'<ref>אבות ספ"ה.</ref>, וכיו"ב). ועפ"ז נמצא שאע"פ שהעבודה דעשיית דירה בתחתונים נפעלת הן ע"י העבודה מלמטלמ"ע והן ע"י העבודה מלמעלמ"ט – הרי זה בהדגשה יתירה בהעבודה מלמטה למעלה (לפי גדרי התחתונים).


והגם שליהודי יש נשמה שהיא "מן העליונים"<sup>49</sup>, "חלק אלוקה ממעל ממש" (שמצד זה יש לו כח לעבודה מלמעלה למטה, כנ"ל) – אבל הקב"ה הוריד נשמה זו למטה בגוף הגשמי, שהוא "מן התחתונים"<sup>49</sup> ("עפר מן האדמה"), בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו<sup>[69]</sup>, כיון שבזה נמצאת תכלית הכוונה דכל הענינים – שיהודי, נשמה בגוף, יעשה דירה לו יתברך בתחתונים.
והגם שליהודי יש נשמה שהיא "מן העליונים"<ref name=":1" />, "חלק אלוקה ממעל ממש" (שמצד זה יש לו כח לעבודה מלמעלה למטה, כנ"ל) – אבל הקב"ה הוריד נשמה זו למטה בגוף הגשמי, שהוא "מן התחתונים"<ref name=":1" /> ("עפר מן האדמה"), בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו<ref>תניא שם.</ref>, כיון שבזה נמצאת תכלית הכוונה דכל הענינים – שיהודי, נשמה בגוף, יעשה דירה לו יתברך בתחתונים.


ולכן עבודתו העיקרית והקבועה של יהודי – עם נשמתו כפי שהיא מלובשת בגוף, עבודה בדרך הטבע מוגבלת ע"פ גדרי הגוף הגשמי וטבע העולם – עבודה מלמטלמ"ע, "אני לדודי". וגם העבודה ד"ודודי לי" (המשכה מלמעלמ"ט), דגילוי הנשמה, צריכה להיות לא באופן מובדל מהמטה, אלא בדרך המשכה מלמעלה למטה, "ודודי לי", במציאות האדם (הגוף).
ולכן עבודתו העיקרית והקבועה של יהודי – עם נשמתו כפי שהיא מלובשת בגוף, עבודה בדרך הטבע מוגבלת ע"פ גדרי הגוף הגשמי וטבע העולם – עבודה מלמטלמ"ע, "אני לדודי". וגם העבודה ד"ודודי לי" (המשכה מלמעלמ"ט), דגילוי הנשמה, צריכה להיות לא באופן מובדל מהמטה, אלא בדרך '''המשכה''' מלמעלה '''למטה''', "ודודי '''לי'''", במציאות האדם (הגוף).


ועפ"ז יש לומר הטעם לכך שעיקר מנין הזמן דבנ"י הוא – מיום ראשון בשבוע, דלכאורה: כיון שבריאת האדם היתה ביום הששי – וכל אדם הרי הוא ע"ד אדם הראשון (ש"לפיכך נברא אדם יחידי"<sup>[70]</sup>) – שאז באמת הי' "וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה", אבל באופן ד"ויפח באפיו נשמת חיים"<sup>[71]</sup>, "חלק אלוקה ממעל ממש" – הרי הי' צריך שמנין הזמן ע"י האדם יתחיל מיום הששי (דהיינו, שיום הששי – "זה היום תחלת מעשיך"<sup>[72]</sup> – הי' צריך להיות יום הראשון)?! אלא היות שהכוונה היא לעשות דירה בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, לכן צריכה העבודה להתחיל (לא בשלימות העבודה (דיום הששי), לאחרי שלימות כל הבריאה, "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"<sup>[73]</sup>, והכל ישנו בשלימות "כדי שיכנס (האדם) לסעודה מיד"<sup>[74]</sup>, אלא) מהתחתון ביותר, מן הקל אל הכבד, מלמטה למעלה.
ועפ"ז יש לומר הטעם לכך שעיקר מנין הזמן דבנ"י הוא – מיום ראשון בשבוע, דלכאורה: כיון שבריאת האדם היתה ביום הששי – וכל אדם הרי הוא ע"ד אדם הראשון (ש"לפיכך נברא אדם יחידי"<ref>משנה סנהדרין לז, סע"א.</ref>) – שאז באמת הי' "וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה", אבל באופן ד"ויפח באפיו נשמת חיים"<ref>בראשית ב, ז.</ref>, "חלק אלוקה ממעל ממש" – הרי הי' צריך שמנין הזמן ע"י האדם יתחיל מיום הששי (דהיינו, שיום הששי – "זה היום תחלת מעשיך"<ref>תפילת מוסף דר"ה, מר"ה כ"ז, א. וראה סה"מ מלוקט ח"ג בתחלתו. וש"נ.</ref> – הי' צריך להיות יום הראשון)?! אלא היות שהכוונה היא לעשות דירה '''בתחתונים''', בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, לכן צריכה העבודה להתחיל (לא בשלימות העבודה (דיום הששי), לאחרי שלימות כל הבריאה, "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"<ref>בראשית א, לא.</ref>, והכל ישנו בשלימות "כדי שיכנס (האדם) לסעודה מיד"<ref>נסמן בהערה 39.</ref>, אלא) מהתחתון ביותר, מן הקל אל הכבד, מלמטה למעלה.


ואדרבה: דוקא בתחתונים נעשית דירה לו יתברך, לו לעצמותו<sup>[75]</sup>. ע"ד כפי שהוא בנוגע להתהוות הבריאה, שכח העצמות דיש האמיתי מתגלה דוקא ביש הנברא<sup>[76]</sup>, ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'"<sup>[77]</sup>.
'''ואדרבה''': דוקא בתחתונים נעשית דירה לו יתברך, לו לעצמותו<ref>המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ. – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32.</ref>. ע"ד כפי שהוא בנוגע להתהוות הבריאה, שכח העצמות דיש האמיתי מתגלה דוקא ביש הנברא<ref>ראה ביאורי הזהר לאדהאמ"צ בשלח מג, ג. ובכ"מ.</ref>, ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'"<ref>תניא אגה"ק ס"כ (קל, ריש ע"ב).</ref>.


ועד"ז יש לומר בנוגע להנשמה והגוף, ששלימות הגילוי דה"חלק אלוקה ממעל ממש" ("ויפח באפיו נשמת חיים") – שזה נותן את הכח שיהודי יוכל לעשות עבודתו בתכלית השלימות (באופן ד"ודודי לי", מלמעלה למטה) – מתגלה דוקא בהנשמה כפי שהיא מלובשת בהגוף למטה (בעולם הממשות), וע"י העבודה מלמטלמ"ע ד"אני לדודי" (לפי גדרי הגוף).
ועד"ז יש לומר בנוגע להנשמה והגוף, ששלימות הגילוי דה"חלק אלוקה ממעל ממש" ("ויפח באפיו נשמת חיים") – שזה נותן את הכח שיהודי יוכל לעשות עבודתו בתכלית השלימות (באופן ד"ודודי לי", מלמעלה למטה) – מתגלה דוקא בהנשמה כפי שהיא מלובשת בהגוף למטה (בעולם הממשות), וע"י העבודה מלמטלמ"ע ד"אני לדודי" (לפי גדרי הגוף).


וע"ד "הכל הי' מן העפר"<sup>[78]</sup>, גם גלגל החמה, לבנה וכוכבים – צבא השמים<sup>[79]</sup>. ועד"ז י"ל בנוגע להגוף שנעשה מן העפר, כיון שבו (ביש הנברא) נמצא כח העצמות (יש האמיתי), לכן על ידו – ע"י התלבשות הנשמה בגוף – נמשכים כל הענינים, גם הענינים הנעלים בשמים ממעל (שבאים כולם מעצמותו ית')<sup>[80]</sup>.
וע"ד "הכל הי' מן העפר"<ref>קהלת ג, כ.</ref>, גם גלגל החמה, לבנה וכוכבים – צבא השמים<ref>ראה ב"ר פי"ב, יא.</ref>. ועד"ז י"ל בנוגע להגוף שנעשה מן העפר, כיון שבו (ביש הנברא) נמצא כח העצמות (יש האמיתי), לכן על ידו – ע"י התלבשות הנשמה '''בגוף''' – נמשכים כל הענינים, גם הענינים הנעלים בשמים ממעל (שבאים כולם מעצמותו ית')<ref>וכידוע שכח הלידה (שהוא מעין יש מאין) ניתן דוקא לנשמה בגוף (ולא להנשמה בהיותה למעלה). וע"ד כח הצמיחה שניתן דוקא '''בעפר''' הארץ (ראה אגה"ק ס"כ – קלב, א).</ref>.


ודוקא ע"י העבודה דהעלאת התחתון והמטה ביותר (הגוף), נפעלת שלימות העלי' גם דהעליון ביותר, ה"חלק אלוקה ממעל ממש". וכידוע המשל לזה<sup>[81]</sup> (מ"ושקל בפלס הרים"<sup>[82]</sup>) שעליית הענינים הכי נעלים נפעלת דוקא ע"י העלאת התחתון ביותר<sup>[83]</sup>.
ודוקא ע"י העבודה דהעלאת התחתון והמטה ביותר (הגוף), נפעלת שלימות העלי' גם דהעליון ביותר, ה"חלק אלוקה ממעל ממש". וכידוע המשל לזה<ref>ראה לקו"ת נצבים מה, א.</ref> (מ"ושקל בפלס הרים"<ref>ישעי' מ, יב.</ref>) שעליית הענינים הכי נעלים נפעלת דוקא ע"י העלאת התחתון ביותר<ref>בתו"א בראשית ד, א מביא המשל ד"כשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא . . משא"כ אם הי' מתחיל מאמצע הכותל לא הי' מגבי' התחתונים כו'". ומבאר בזה הטעם שנשתנתה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים, שגוף האדם נברא בפ"ע, "וייצר גו' עפר מן האדמה", ורק אח"כ "ויפח באפיו נשמת חיים" (לא כשאר בעלי חיים), כי האדם (תכלית הבריאה) מעלה כל סדר השתלשלות, ולכן נברא גופו "מבחי' דומם היותר תחתון מכולם".


ח. ע"פ הנ"ל מובן שתוכן החשבון והעבודה דחודש אלול – כפי שמתבטא בר"ת שלו "אני לדודי ודודי לי" – מורכב משלשה ענינים: העבודה ד(א) "אני לדודי", (ב) "ודודי לי", ו(ג) חיבור שניהם יחד, בתיבה אחת ובחודש אחד – אלול:
אבל עפ"ז זהו נוגע רק לתחתונים, משא"כ ע"פ המשל שם (מהכף מאזניים, שככל שהכף שבה שוקלים יורדת למטה יותר, הגבהת המשא שבכף השני' היא למעלה יותר) נמצא שגם בעליונים מצד ענינם הם ניתוסף בגובה (ולא מפני ענין צדדי) – ראה ר"ד משיחת מוצאי ש"פ חיי שרה תשל"ט ס"ו בהערה. סה"מ מלוקט ח"ד ע' קי־קיא ובהערה 19.</ref>.


"אני לדודי" תוכנו הוא עבודת האדם בבירור התחתון (הגוף) מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד. והגם שזה מביא את האדם להגילוי ד"דודי" רק כפי שהוא מוגבל ע"פ האתערותא דלתתא וגדרי המטה (דה"אני", שלמטה מ"אנכי"), אבל יש בכך המעלה שזה בא ע"י עבודת עצמו וחודר בו בפנימיות.
ח. ע"פ הנ"ל מובן שתוכן החשבון והעבודה דחודש אלול – כפי שמתבטא בר"ת שלו "אני לדודי ודודי לי" – מורכב משלשה ענינים: העבודה ד(א) "אני לדודי", (ב) "ודודי לי", ו(ג) חיבור שניהם יחד, בתיבה '''אחת''' ובחודש '''אחד''' – אלול:


"ודודי לי" נפעל ע"י עבודת יהודי מעין זה, בדרך המשכה מלמעלה למטה – ע"י גילוי הנשמה שלו (שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"). שזה אמנם אינו חודר כ"כ בהתחתון (כהעבודה מלמטלמ"ע), כיון שזה בא ע"י גילוי דלמעלה, אבל זה מגיע בדרגא נעלית הרבה יותר בגילוי אלקות ("ודודי") מהגילוי ד"דודי" שב"אני (לדודי)".
"אני לדודי" תוכנו הוא עבודת האדם בבירור התחתון (הגוף) מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד. והגם שזה מביא את האדם להגילוי ד"דודי" רק כפי שהוא מוגבל ע"פ האתערותא דלתתא וגדרי המטה (דה"אני", שלמטה מ"אנכי"), אבל יש בכך המעלה שזה בא ע"י עבודת '''עצמו''' וחודר בו בפנימיות.
 
"ודודי לי" נפעל ע"י עבודת יהודי '''מעין זה''', בדרך המשכה מלמעלה למטה – ע"י גילוי הנשמה שלו (שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"). שזה אמנם אינו חודר כ"כ בהתחתון (כהעבודה מלמטלמ"ע), כיון שזה בא ע"י גילוי דלמעלה, אבל זה מגיע בדרגא נעלית הרבה יותר בגילוי אלקות ("ודודי") מהגילוי ד"דודי" שב"אני (לדודי)".


ושלימות הכל היא כאשר ישנו החיבור דשני הענינים – "אני לדודי" ו"ודודי לי" – יחדיו: שדרגת האלקות ("דודי") שלמעלה מה"אני" (מציאות האדם למטה), מתגלית בפנימיות בה"אני", בגדרי התחתון. עד שהם נעשים דבר אחד ממש, בלי חילוק ביניהם – ע"י גילוי העצמות (שלמעלה מתחתון ועליון, ומעליון ותחתון) – שמתגלה דוקא בתוך ובה"אני" (יש) דלמטה.
ושלימות הכל היא כאשר ישנו החיבור דשני הענינים – "אני לדודי" ו"ודודי לי" – יחדיו: שדרגת האלקות ("דודי") שלמעלה מה"אני" (מציאות האדם למטה), מתגלית בפנימיות בה"אני", בגדרי התחתון. עד שהם נעשים דבר אחד ממש, בלי חילוק ביניהם – ע"י גילוי העצמות (שלמעלה מתחתון ועליון, ומעליון ותחתון) – שמתגלה דוקא בתוך ובה"אני" (יש) דלמטה.


כמדובר לעיל, ששלימות הגילוי ד"ודודי לי" (הגילוי דה"חלק אלוקה ממעל ממש"), עד היש האמיתי, עצמותו ית', נפעלת ומתגלה דוקא ע"י ובה"אני (לדודי)", (העבודה דה)יש הנברא, יש דעולם העשי', שמצ"ע (בתחלת העבודה) הולך הוא בסדר העבודה דמלמטה למעלה (עשי', יצירה, בריאה אצילות), אבל אח"כ – עי"ז שה"אני לדודי" מביא לאחריו את העבודה ד"ודודי לי" (מלמעלמ"ט – אצילות, בריאה, יצירה, עשי'), מתגלה אלקות שלמעלה מהבריאה גם בה"אני", עד שנעשה "ודודי לי", "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם"<sup>[84]</sup>, שב"לי" דה"אני" (היש הנברא) נעשה יש האמיתי והנצחי (למעלה מגדרי הזמן והמקום דהבריאה<sup>[85]</sup>, שהם מצ"ע קשורים עם שינויים).
כמדובר לעיל, ששלימות הגילוי ד"ודודי לי" (הגילוי דה"חלק אלוקה ממעל ממש"), עד היש האמיתי, עצמותו ית', נפעלת ומתגלה דוקא ע"י ובה"אני (לדודי)", (העבודה דה)יש הנברא, יש דעולם העשי', שמצ"ע (בתחלת העבודה) הולך הוא בסדר העבודה דמלמטה למעלה (עשי', יצירה, בריאה אצילות), אבל אח"כ – עי"ז שה"אני לדודי" מביא לאחריו את העבודה ד"ודודי לי" (מלמעלמ"ט – אצילות, בריאה, יצירה, עשי'), מתגלה אלקות שלמעלה מהבריאה גם בה"אני", עד שנעשה "ודודי '''לי'''", "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם"<ref>ויק"ר פ"ב, ב.</ref>, שב"לי" דה"אני" (היש הנברא) נעשה יש האמיתי והנצחי (למעלה מגדרי הזמן והמקום דהבריאה<ref>ראה לקו"ת במדבר ט, ג. שלח נ, ב. וראה שם פינחס עז, סע"ב.</ref>, שהם מצ"ע קשורים עם שינויים).


ט. מזה מובנת נקודה עיקרית שצריכה להיות בחשבון הנפש דחודש אלול: החשבון צדק דהעבודה במשך כל ימי השנה צריך להיות בשלשה ענינים<sup>[86]</sup>:
ט. מזה מובנת נקודה עיקרית שצריכה להיות בחשבון הנפש דחודש אלול: החשבון צדק דהעבודה במשך כל ימי השנה צריך להיות בשלשה ענינים<ref>להעיר ממש"נ "צדק צדק תרדוף" (שופטים טז, כ). וי"ל שב' פעמים צדק הם כנגד (חשבון) צדק מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט, וחיבור שניהם יחד.</ref>:


(א) כיצד עבד יהודי את עבודתו ד"אני לדודי" בדרך מלמטה למעלה, כמה כחות עצמו ויגיעה השקיע בעבודה זו, ובכללות – החשבון בנוגע להעבודה בבירור הגוף וחלקו בעולם.
(א) כיצד עבד יהודי את עבודתו ד"אני לדודי" בדרך מלמטה למעלה, כמה כחות עצמו ויגיעה השקיע בעבודה זו, ובכללות – החשבון בנוגע להעבודה בבירור הגוף וחלקו בעולם.


(ב) נוסף לזה – צריך יהודי לא להסתפק רק בחשבון הנפש בנוגע לעבודתו מן הקל אל הכבד, אלא צריך גם לעשות חשבון כיצד הוא עבד את עבודתו ד"ודודי לי" בדרך מלמעלה למטה, עבודה מושלמת (של שבת) שכאו"א מישראל יכול וצריך לדרוש מעצמו מצד זה שיש לו נשמה (שהקב"ה בעצמו, "מלך חי וקיים"<sup>[87]</sup>, נתן לו ונותן לו בכל בוקר).
(ב) נוסף לזה – צריך יהודי לא להסתפק רק בחשבון הנפש בנוגע לעבודתו מן הקל אל הכבד, אלא צריך גם לעשות חשבון כיצד הוא עבד את עבודתו ד"ודודי לי" בדרך מלמעלה למטה, עבודה מושלמת (של שבת) שכאו"א מישראל יכול וצריך לדרוש מעצמו מצד זה שיש לו נשמה (שהקב"ה בעצמו, "מלך חי וקיים"<ref>נוסח "מודה אני".</ref>, נתן לו ונותן לו בכל בוקר).


(ג) ונוסף לזה צריך להיות אצלו ג"כ החיבור דשני הענינים יחדיו: אפילו כאשר הוא אוחז בשלימות העבודה, ה"ז צריך להיות קשור עם "(ודודי) לי", עם האדם ("אני") כפי שהוא נמצא כנשמה בגוף למטה. ואדרבה: דוקא ע"י ה"אני לדודי" נפעל הגילוי ד"ודודי לי", כנ"ל.
(ג) ונוסף לזה צריך להיות אצלו ג"כ החיבור דשני הענינים יחדיו: אפילו כאשר הוא אוחז בשלימות העבודה, ה"ז צריך להיות קשור עם "(ודודי) לי", עם האדם ("אני") כפי שהוא נמצא כנשמה בגוף למטה. ואדרבה: דוקא ע"י ה"אני לדודי" נפעל הגילוי ד"ודודי לי", כנ"ל.


וכשם ועי"ז שיהודי עושה את החשבון צדק בנוגע לעבודת עצמו (דהעולם קטן זה האדם<sup>[88]</sup>) – עושה הוא גם את החשבון דחלקו בעולם, עד – שיש בכחו לעשות את החשבון דכל העולם, "בואו ונחשוב חשבונו של עולם"<sup>[89]</sup>, כפס"ד הרמב"ם<sup>[90]</sup>, שע"י מצוה אחת יש בכחו של יהודי להכריע "את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".
וכשם ועי"ז שיהודי עושה את החשבון צדק בנוגע לעבודת עצמו (דהעולם קטן זה האדם<ref>תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט (ק, א). וראה אדר"נ פל"א, ג. קה"ר א, ד. זח"א קלד, ב. ועוד.</ref>) – עושה הוא גם את החשבון דחלקו בעולם, עד – שיש בכחו לעשות את החשבון דכל העולם, "בואו ונחשוב חשבונו של עולם"<ref>ל' חז"ל – ב"ב עח, ב.</ref>, כפס"ד הרמב"ם<ref>הל' תשובה פ"ג ה"ד.</ref>, שע"י מצוה אחת יש בכחו של יהודי להכריע "את עצמו ואת כל העולם '''כולו''' לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".


י. עפ"ז תובן גם השייכות עם הפרשה דשבת מברכים אלול, פ' עקב:
י. עפ"ז תובן גם השייכות עם הפרשה דשבת מברכים אלול, פ' עקב:


בתיבת "עקב" בריש פרשתנו ישנם כמה פירושים. ביניהם – פירושים מן הקצה אל הקצה: רש"י מפרש ש"עקב" פירושו "מצוות קלות שאדם דש בעקביו"<sup>[91]</sup>. פשטני המקרא אחרים מפרשים ש"עקב" פירושו "אחרית וסוף" ["יקראו בלשון הקודש תחלת כל דבר בלשון ראש כו' וכן יקראו אחרית כל דבר עקב, כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף"<sup>[92]</sup>], "כמו לעולם עקב, שכר באחרונה"<sup>[93]</sup>. דהיינו, ש"והי' עקב תשמעון" פירושו השכר שמקבלים באחרית וסוף העבודה (שלימות העבודה). וזה מתאים עם הפירוש הפשוט, ש"עקב" פירושו "בעבור"<sup>[94]</sup>: "והי' עקב" – בעבור זה – ש"תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם", נקבל את השכר "ושמר ה' אלקיך לך את גו'".
בתיבת "עקב" בריש פרשתנו ישנם כמה פירושים. ביניהם – פירושים מן הקצה אל הקצה: רש"י מפרש ש"עקב" פירושו "מצוות '''קלות''' שאדם דש '''בעקביו'''"<ref>ובתנחומא כאן: מצוות קלות . . שמשליכין אותן תחת עקביהן.</ref>. פשטני המקרא אחרים מפרשים ש"עקב" פירושו "אחרית וסוף" ["יקראו בלשון הקודש תחלת כל דבר בלשון ראש כו' וכן יקראו אחרית כל דבר עקב, כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף"<ref>רמב"ן עה"פ כאן.</ref>], "כמו לעולם עקב, שכר באחרונה"<ref>ראב"ע עה"פ כאן.</ref>. דהיינו, ש"והי' עקב תשמעון" פירושו השכר שמקבלים באחרית וסוף העבודה (שלימות העבודה). וזה מתאים עם הפירוש הפשוט, ש"עקב" פירושו "בעבור"<ref>רמב"ן שם. ועד"ז הוא בת"א (ראה רמב"ן שם).</ref>: "והי' עקב" – '''בעבור''' זה – ש"תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם", נקבל את השכר "ושמר ה' אלקיך לך את גו'".


וכיון ששני הפירושים הם באותו פסוק, ויתירה מזה – באותה תיבה, מובן שיש שייכות וקשר ביניהם<sup>[95]</sup>. וצריך להבין: מהי השייכות בין שני הפירושים הנ"ל – לכאורה אין הם רק פירושים שונים, אלא פירושים הפכיים לגמרי: ע"פ פרש"י מורה "עקב" על דרגא נמוכה בעבודה, עד התחלת העבודה ("מצוות קלות"), אודות אדם שצריך זהירות שלא יהי' "דש בעקביו" על ה"מצוות קלות"; משא"כ ע"פ הפירוש השני מורה "עקב" על (השכר שבא על) גמר ושלימות (סוף ואחרית) העבודה (ד"תשמעון ושמרתם ועשיתם", מחשבה ודיבור ומעשה<sup>[96]</sup>)?!
וכיון ששני הפירושים הם באותו פסוק, ויתירה מזה – באותה תיבה, מובן שיש שייכות וקשר ביניהם<ref>ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ובכ"מ.</ref>. וצריך להבין: מהי השייכות בין שני הפירושים הנ"ל – לכאורה אין הם רק פירושים שונים, אלא פירושים '''הפכיים''' לגמרי: ע"פ פרש"י מורה "עקב" על דרגא '''נמוכה''' בעבודה, עד '''התחלת''' העבודה ("מצוות '''קלות'''"), אודות אדם שצריך זהירות שלא יהי' "דש בעקביו" על ה"מצוות קלות"; משא"כ ע"פ הפירוש השני מורה "עקב" על (השכר שבא על) '''גמר ושלימות''' (סוף ואחרית) העבודה (ד"תשמעון ושמרתם ועשיתם", מחשבה ודיבור ומעשה<ref name=":4">אוה"ת ריש פרשתנו.</ref>)?!


השאלה היא גם על פרש"י עצמו: נאמר כבר קודם בתורה<sup>[97]</sup> "עקב אשר שמע אברהם בקולי", ורש"י שם אינו מפרש כלום, כי זה פשוט מעצמו, הפירוש הפשוט ב"עקב" הוא – "בעבור" או "בגלל" (בעבור זה ש"שמע אברהם בקולי" מקבל הוא את השכר). מה מכריח את רש"י בפרשתנו להוציא את תיבת "עקב" מפירושה הפשוט ולפרש ש"עקב" כאן פירושו "מצוות קלות שאדם דש בעקביו".
השאלה היא גם על פרש"י עצמו: נאמר כבר קודם בתורה<ref>תולדות כו, ה.</ref> "'''עקב''' אשר שמע אברהם בקולי", '''ורש"י''' שם אינו מפרש '''כלום''', כי זה פשוט מעצמו, הפירוש '''הפשוט''' ב"עקב" הוא – "בעבור" או "בגלל" (בעבור זה ש"שמע אברהם בקולי" מקבל הוא את השכר). מה מכריח את רש"י בפרשתנו להוציא את תיבת "עקב" מפירושה הפשוט ולפרש ש"עקב" כאן פירושו "מצוות קלות שאדם דש בעקביו".


ויש לומר הביאור בזה ע"פ הנ"ל: הגילוי דגמר ושלימות העבודה ("עקב" בפירושו סוף ואחרית), "ודודי לי", נפעל דוקא ע"י התחלת העבודה בהתחתון ביותר<sup>[98]</sup> (מצוות קלות), "אני לדודי".
ויש לומר הביאור בזה ע"פ הנ"ל: הגילוי דגמר ושלימות העבודה ("עקב" בפירושו סוף ואחרית), "ודודי לי", נפעל דוקא ע"י התחלת העבודה בהתחתון ביותר<ref>ויש לקשר זה גם עם יום היאָרצייט של אאמו"ר בכ"ף מנחם־אב (ביום רביעי שעבר) – שעליית היום היא ביום שבת זה – שהסתלקות נשמתו מלמטה למעלה (שאז הגיע לשלימות עבודתו אשר עבד כל ימי חייו – אגה"ק סז"ך־סכ"ח) ומ"כ היא דוקא בחוץ לארץ, ובמקום הגלות [אף שלא היתה גלות קשה כ"כ כמו התחלת הגלות במקום שהי' קודם לכן], כי דוקא ע"י מקום התחתון ביותר נעשית העלי' הכי גדולה (כבפנים), שלימות עבודתו (ביום הסתלקותו), ובאופן של פעולה נמשכת – אצל כל אלו הלומדים בספריו ולומדים מהוראותיו והולכים בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו כו', ובמיוחד – בנוגע לההתעסקות בהפצת התורה והיהדות והמעינות חוצה מתוך מסירת נפש, כמדובר כמ"פ (ראה שיחת כ"ף מנחם־אב שנה זו).</ref> (מצוות '''קלות'''), "אני לדודי".


ע"ד כפי שהוא בנוגע לכללות חודש אלול – הגם שהוא החודש האחרון בשנה (לאחרי כל העבודה במשך השנה), הרי התחלתו היא באות אל"ף (ר"ת אלול), כיון שע"י התחלת העבודה (כשאוחזים עדיין בהאל"ף) מגיעים לשלימות העבודה.
ע"ד כפי שהוא בנוגע לכללות חודש אלול – הגם שהוא החודש האחרון בשנה (לאחרי כל העבודה במשך השנה), הרי התחלתו היא באות אל"ף (ר"ת אלול), כיון שע"י התחלת העבודה (כשאוחזים עדיין בהאל"ף) מגיעים לשלימות העבודה.


יא. ומזה נוסף לימוד בחשבון הנפש דחודש אלול במיוחד בקשר עם ענין שהזמן גרמא – הגאולה האמיתית והשלימה, כמדובר כמ"פ ובפרט לאחרונה, שכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"<sup>[99]</sup>, וע"פ כל הסימנים הרי "הנה זה (משיח) בא"<sup>[100]</sup>, לכן עסוקים כל הזמן במחשבה ודיבור אודות הגאולה, ומחפשים לקשר את כל הענינים דזמן זה עם הגאולה, והעבודה דבנ"י היא למהר את הגאולה.
יא. ומזה נוסף לימוד בחשבון הנפש דחודש אלול במיוחד בקשר עם ענין שהזמן גרמא – הגאולה האמיתית והשלימה, כמדובר כמ"פ ובפרט לאחרונה, שכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"<ref>נוסח "אני מאמין" הנדפס בסידורים וכו'. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 394.</ref>, וע"פ כל הסימנים הרי "הנה '''זה''' (משיח) בא"<ref>שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ.</ref>, לכן עסוקים כל הזמן במחשבה ודיבור אודות הגאולה, ומחפשים לקשר את כל הענינים דזמן זה עם הגאולה, והעבודה דבנ"י היא '''למהר''' את הגאולה.


ובעניננו: ב"עקב" ישנו גם הפירוש<sup>96</sup>, שקאי על "עקב" בזמן – דרא דעקבתא דמשיחא, ובפרט עקבתא דעקבתא דמשיחא – הזמן בו אנו נמצאים עכשיו.
ובעניננו: ב"עקב" ישנו גם הפירוש<ref name=":4" />, שקאי על "עקב" בזמן – דרא דעקבתא דמשיחא, ובפרט עקבתא דעקבתא דמשיחא – הזמן בו אנו נמצאים עכשיו.


וע"ד שני הפירושים הנ"ל ב"עקב" ישנם גם שני פירושים ב"עקב" בפירושו עקבתא דמשיחא<sup>[101]</sup>: (א) מלשון עקביים<sup>[102]</sup>, הדרגא הנמוכה ביותר. כשם שעקב הרגל הוא החלק הכי תחתון בגוף האדם, עד"ז דרא דעקבתא דמשיחא הוא הדור הכי תחתון במשך כל הדורות, כאשר שורר בעולם חושך כפול ומכופל. וכמבואר בחז"ל<sup>[103]</sup> הסימנים הבלתי רצויים על החושך דעקבתא דמשיחא (כ"בעקבות משיחא חוצפא יסגא" וכיו"ב). (ב) מלשון סוף ואחרית, דקאי על סוף ואחרית הגלות והימים, תיכף ומיד, מיד ממש לפני ביאת המשיח<sup>[104]</sup>, כי כבר "כלו כל הקיצין" ועומדים מוכנים לגאולה.
וע"ד שני הפירושים הנ"ל ב"עקב" ישנם גם שני פירושים ב"עקב" בפירושו עקבתא דמשיחא<ref>בהבא להלן, ראה גם "קובץ י"א ניסן שנת הפ"ט" אות סב.</ref>: (א) מלשון עקביים<ref>ראה תניא פ"ב.</ref>, הדרגא הנמוכה ביותר. כשם שעקב הרגל הוא החלק הכי תחתון בגוף האדם, עד"ז דרא דעקבתא דמשיחא הוא הדור הכי תחתון במשך כל הדורות, כאשר שורר בעולם חושך כפול ומכופל. וכמבואר בחז"ל<ref>בסוף מס' סוטה. ועוד.</ref> הסימנים הבלתי רצויים על החושך דעקבתא דמשיחא (כ"בעקבות משיחא חוצפא יסגא" וכיו"ב). (ב) מלשון סוף ואחרית, דקאי על סוף ואחרית הגלות והימים, תיכף ומיד, מיד ממש לפני ביאת המשיח<ref>ובפרט לפי הפירוש ש"עקבתא דמשיחא" קאי על העקב של משיח, ובלשון חז"ל: "צפה לרגליו של משיח" (יל"ש עמוס בסופו (רמז תקמט)), שהנה משיח בא וכבר שומעים פעמיו של משיח (כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר).</ref>, כי כבר "כלו כל הקיצין" ועומדים מוכנים לגאולה.


ובפרט בדורנו זה ובזמננו זה, כמדובר כמ"פ, שכ"ק מו"ח אדמו"ר העיד והודיע, שכבר סיימו את כל הענינים, וסיימו גם "לצחצח הכפתורים", והדבר היחידי שנשאר הוא – התנועה אחת של הקב"ה שיוציא את בני ישראל מהגלות ויביאם אל ארץ הקודש... ולכן מבקשים וצועקים בנ"י עוה"פ ועוה"פ – ועכשיו עוד יותר בתוקף מפעם – "עד מתי"?!...
ובפרט בדורנו זה ובזמננו זה, כמדובר כמ"פ, שכ"ק מו"ח אדמו"ר העיד והודיע, שכבר סיימו את כל הענינים, וסיימו גם "לצחצח הכפתורים", והדבר היחידי שנשאר הוא – התנועה אחת של הקב"ה שיוציא את בני ישראל מהגלות ויביאם אל ארץ הקודש... ולכן מבקשים וצועקים בנ"י עוה"פ ועוה"פ – ועכשיו עוד יותר בתוקף מפעם – "עד מתי"?!...
שורה 124: שורה 127:
והחיבור דשני הפירושים הוא, שדוקא מצד זה שעקבתא דמשיחא הוא התחתון ביותר בבחי' עקביים (וצריך לעלות מזה מלמטה למעלה), מתגלית השלימות דביאת המשיח בגאולה האמיתית והשלימה (מלמעלה למטה).
והחיבור דשני הפירושים הוא, שדוקא מצד זה שעקבתא דמשיחא הוא התחתון ביותר בבחי' עקביים (וצריך לעלות מזה מלמטה למעלה), מתגלית השלימות דביאת המשיח בגאולה האמיתית והשלימה (מלמעלה למטה).


ועד שנעשה חיבור שני הענינים יחד (שבתחתון ביותר של הגלות נעשית גאולה – "גולה" בתוס' אל"ף<sup>[105]</sup>) – בבית המקדש השלישי, שהוא ג"כ בית המקדש המשולש (ע"ד חוט המשולש<sup>[106]</sup>), הכולל גם את בית ראשון (שהי' בבחי' מלמעלה למטה<sup>[107]</sup>) ובית שני (בבחי' מלמטה למעלה<sup>107</sup>), ובית נצחי<sup>[108]</sup>, בגאולה הנצחית שאין אחרי' גלות<sup>[109]</sup>, כשיהי' שלימות הגילוי דעצמותו ית' בתחתונים<sup>[110]</sup>, ושלימות החיבור ד"אני לדודי ודודי לי", "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם".
ועד שנעשה חיבור שני הענינים יחד (שבתחתון ביותר של הגלות נעשית גאולה – "גולה" בתוס' אל"ף<ref>ראה ויק"ר ספל"ב. ועוד. לקו"ת בהעלותך לה, ג. ובכ"מ. וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 504 (לעיל ע' 120) ואילך. ע' 520 (לעיל ע' 134) ואילך. וש"נ.</ref>) – בבית המקדש השלישי, שהוא ג"כ בית המקדש '''המשולש''' (ע"ד חוט המשולש<ref>קהלת ד, יב.</ref>), הכולל גם את בית ראשון (שהי' בבחי' מלמעלה למטה<ref name=":5">ראה בארוכה לקו"ש ח"ט ע' 62 ואילך.</ref>) ובית שני (בבחי' מלמטה למעלה<ref name=":5" />), ובית נצחי<ref>זח"א כח, א. ח"ג רכא, א. תקו"ז ת"ח.</ref>, בגאולה הנצחית שאין אחרי' גלות<ref>ראה מכילתא בשלח טו, א. תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב. ועוד.</ref>, כשיהי' שלימות הגילוי דעצמותו ית' בתחתונים<ref>ראה תניא פל"ו (מו, א).</ref>, ושלימות '''החיבור''' ד"אני לדודי ודודי לי", "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם".


יב. ומזה ישנו גם לימוד בנוגע לחשבון צדק דחודש אלול – שצריך להיות במיוחד בנוגע להמצב ד"עקב", עקבתא דמשיחא:
יב. ומזה ישנו גם לימוד בנוגע לחשבון צדק דחודש אלול – שצריך להיות במיוחד בנוגע להמצב ד"עקב", עקבתא דמשיחא:


ליהודי יש כח לעורר את עצמו ולעורר יהודים אחרים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב"ה – ש"בואו ונחשוב חשבונו של עולם": לפי כל החשבונות (שהקב"ה הראה בתורתו ובהניסים שהוא עושה בעולם) הי' צריך הקב"ה כבר מזמן להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (כנ"ל), ובפרט בשנה זו, שלפי כל החשבונות והסימנים היא ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו"<sup>[111]</sup> (כמדובר כמ"פ בחדשים האחרונים),
ליהודי יש כח לעורר את עצמו ולעורר יהודים אחרים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב"ה – ש"בואו ונחשוב חשבונו של עולם": לפי כל החשבונות (שהקב"ה הראה בתורתו ובהניסים שהוא עושה בעולם) הי' צריך הקב"ה כבר מזמן להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (כנ"ל), ובפרט בשנה זו, שלפי כל החשבונות והסימנים היא ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו"<ref>יל"ש ישעי' רמז תצט.</ref> (כמדובר כמ"פ בחדשים האחרונים),


ובפרט בבואנו מ"שלושת השבועות", כאשר בנ"י עסקו בלימוד הלכות בית המקדש (בית הבחירה), והקב"ה<sup>[112]</sup> אומר שעי"ז "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית", ובפרט שהבית כבר עומד ובנוי למעלה, וצריך רק לרדת למטה<sup>[113]</sup>,
ובפרט בבואנו מ"שלושת השבועות", כאשר בנ"י עסקו בלימוד הלכות בית המקדש (בית הבחירה), והקב"ה<ref>תנחומא צו יד. וראה בארוכה לקו"ש חי"ח ע' 412 ואילך.</ref> אומר שעי"ז "אני '''מעלה''' עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית", ובפרט שהבית כבר עומד ובנוי למעלה, וצריך רק לרדת למטה<ref>פרש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. ועוד.</ref>,


ונמצאים כבר לאחר חמשה עשר באב, ש"מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף", "מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו"<sup>[114]</sup>,
ונמצאים כבר לאחר חמשה עשר באב, ש"מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף", "מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו"<ref>תענית בסופה ובפרש"י.</ref>,


ונמצאים כבר (קרוב לסיום) שתי שבתות אחרי ט"ו באב, שע"י שמירת שתי שבתות כהלכתן מבטיחה התורה ש"מיד נגאלים"<sup>[115]</sup>,
ונמצאים כבר (קרוב לסיום) שתי שבתות אחרי ט"ו באב, שע"י שמירת שתי שבתות כהלכתן מבטיחה התורה ש"'''מיד נגאלים'''"<ref>שבת קיח, ב.</ref>,


ונוסף לזה הרי זו שבת מברכים חודש אלול, החודש שבו הקב"ה נמצא כ"מלך בשדה", "ואז<sup>15</sup> רשאין (ויכולים<sup>[116]</sup>) כל מי שרוצה להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם",
ונוסף לזה הרי זו שבת מברכים חודש אלול, החודש שבו הקב"ה נמצא כ"מלך בשדה", "ואז<ref name=":3" /> רשאין (ויכולים<ref>הוספת־(ביאור) כ"ק מו"ח אדמו"ר בסד"ה לך אמר לבי ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת ע' 107. ה'שי"ת ע' 285).</ref>) כל מי שרוצה להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם",


ונוסף לזה – נמצאים אנו בבית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים, וביחד עם ציבור מישראל, ושל כו"כ ציבורים (עשיריות) מישראל –
ונוסף לזה – נמצאים אנו בבית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים, וביחד עם ציבור מישראל, ושל כו"כ ציבורים (עשיריות) מישראל –
שורה 144: שורה 147:
<nowiki>*</nowiki> * *
<nowiki>*</nowiki> * *


יג. כיון שכבר סיימנו את כל הענינים ד"מעשינו ועבודתינו"<sup>[117]</sup>, ובמילא צועקים ותובעים "עד מתי" (כמדובר לעיל) – נשאלת מיד השאלה המרעישה: כיון שכבר נפעלו כל הענינים – כיצד יתכן, שמשיח צדקנו עדיין לא בא?!...
יג. כיון שכבר סיימנו את כל הענינים ד"מעשינו ועבודתינו"<ref>ראה תניא רפל"ז.</ref>, ובמילא צועקים ותובעים "עד מתי" (כמדובר לעיל) – נשאלת מיד השאלה המרעישה: כיון שכבר נפעלו כל הענינים – כיצד יתכן, שמשיח צדקנו עדיין לא בא?!...


יד. ואולי יש לומר:
יד. ואולי יש לומר:


ידועה אגרת הבעש"ט<sup>[118]</sup> בה הוא מוסר את המענה של מלך המשיח על השאלה (דהבעש"ט) "אימתי אתי מר" – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". דהיינו, שביאת המשיח תלוי' בהפצת המעינות חוצה, שמעינותיך דתורת החסידות יופצו ויגיעו עד ב"חוצה" – בפרטים והענינים הכי חיצוניים ורחוקים דהבריאה.
ידועה אגרת הבעש"ט<ref>נדפס בכש"ט בתחלתו. ובכ"מ.</ref> בה הוא מוסר את המענה של מלך המשיח על השאלה (דהבעש"ט) "אימתי אתי מר" – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". דהיינו, שביאת המשיח תלוי' בהפצת המעינות חוצה, שמעינותיך דתורת החסידות יופצו ויגיעו עד ב"'''חוצה'''" – בפרטים והענינים הכי חיצוניים ורחוקים דהבריאה.


וכיון שלאחרי ריבוי הפעולות דרבותינו נשיאינו עד עתה בהפצת המעיינות חוצה, ובריבוי הכי גדול, עד בכל חוגי ישראל (כדלקמן) משיח עדיין לא בא – מסתבר אולי לומר, שישנו עוד סוג יהודים שאליהם הפצת המעיינות לא הגיעה, כדלקמן.
וכיון שלאחרי ריבוי הפעולות דרבותינו נשיאינו עד עתה בהפצת המעיינות חוצה, ובריבוי הכי גדול, עד בכל חוגי ישראל (כדלקמן) משיח עדיין לא בא – מסתבר אולי לומר, שישנו עוד סוג יהודים שאליהם הפצת המעיינות לא הגיעה, כדלקמן.


הרי לא צריכים להאריך עד כמה פעלו רבותינו נשיאינו במשך הדורות בהפצת המעינות חוצה – כיון שכל אחד יכול לראות זאת,
הרי לא צריכים להאריך עד כמה פעלו רבותינו נשיאינו במשך הדורות בהפצת המעינות חוצה – כיון שכל אחד יכול '''לראות''' זאת,


החל מגילוי תורת החסידות ע"י הבעש"ט, ואח"כ – ההוספה שנתוספה בזה מדור לדור ע"י רבותינו נשיאינו, עד לדורנו זה, שבו העבודה דהפצת המעינות חוצה נתרחבה – ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (ובפרט אחרי בואו לחצי כדור התחתון) – באופן נעלה יותר לגבי כפי שהי' לפנ"ז:
החל מגילוי תורת החסידות ע"י הבעש"ט, ואח"כ – ההוספה שנתוספה בזה מדור לדור ע"י רבותינו נשיאינו, עד לדורנו זה, שבו העבודה דהפצת המעינות חוצה נתרחבה – ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (ובפרט אחרי בואו לחצי כדור התחתון) – באופן נעלה יותר לגבי כפי שהי' לפנ"ז:


נוסף על כל הביאורים וההסברים וכו' בפנימיות התורה שנתוספו בדורנו זה (מיוסד על הכללים דפנימיות התורה שניתנו לפני זה<sup>[119]</sup>), נעשתה הפצת המעיינות חוצה<sup>[120]</sup> באופן – שמקיף וחודר את חוגי היהדות הרחבים ביותר בכל מקום, יהודים מכל סוגי שכבות החיים; והפצה בכל קצוי תבל, בכל חלקי וקצות העולם. כולל ובמיוחד – ע"י התרגום של ענינים בחסידות ללשונות דאומות העולם, המאפשר את הגישה אליהם לכל אחד<sup>[121]</sup>;
נוסף על כל הביאורים וההסברים וכו' בפנימיות התורה שנתוספו בדורנו זה (מיוסד על '''הכללים''' דפנימיות התורה שניתנו לפני זה<ref>ע"ד שהוא בכללות התורה – כמארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" (ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד). ומבואר במק"א, שבמ"ת ניתנו למשה כללי התורה, וה"תלמיד ותיק" מגלה פרטי הדבר, המיוסדים וכלולים (בהעלם) בהתורה שניתנה למשה מסיני (ראה לקו"ש חי"ט ע' 252 ואילך. וש"נ).</ref>), נעשתה הפצת המעיינות חוצה<ref>ושני הענינים תלויים זה בזה – כי דוקא ע"י הביאורים וכו' בתורת החסידות שנתגלו בדורנו זה, ישנו הכח להפיץ המעיינות בכל מקום ובכל דרגא, עד חוצה שאין חוצה הימנו.</ref> באופן – שמקיף וחודר את חוגי היהדות הרחבים ביותר בכל מקום, יהודים מכל סוגי שכבות החיים; והפצה בכל קצוי תבל, בכל חלקי וקצות העולם. כולל ובמיוחד – ע"י התרגום של ענינים בחסידות ללשונות דאומות העולם, המאפשר את הגישה אליהם לכל אחד<ref>ראה לקו"ש חל"ו ע' 44־43. וש"נ.</ref>;


וע"י כל הנ"ל – הגיעו מעיינות תורת החסידות לכל סוג (עכ"פ) מבנ"י ב"חוצה", עד גם ב"חוצה" שאין חוצה הימנו, באופן שכאו"א מישראל – באיזה מקום ודרגא שהוא רק לא יהי' – יש לו (עכ"פ) הכח והיכולת (אפילו אם לעת־עתה עדיין אין לו כל שייכות גלוי' לזה) להשתייך ולהתקשר למעיינות החסידות בחייו.
וע"י כל הנ"ל – הגיעו מעיינות תורת החסידות לכל '''סוג''' (עכ"פ) מבנ"י ב"חוצה", עד גם ב"חוצה" שאין חוצה הימנו, באופן שכאו"א מישראל – באיזה מקום ודרגא שהוא רק לא יהי' – יש לו (עכ"פ) הכח והיכולת (אפילו אם לעת־עתה עדיין אין לו כל שייכות '''גלוי'''' לזה) להשתייך ולהתקשר למעיינות החסידות '''בחייו'''.


תחום מסויים ב"חוצה" שאליו ה"מעיינות" עדיין לא הגיעו עד עתה. ואולי זוהי המניעה האחרונה ל"אתי מר" (שבא כתוצאה מהפצת המעינות חוצה).
וכיון שלאחרי כל זה, כל ריבוי הפעולות בהפצת המעיינות חוצה עד עתה, ובריבוי הכי גדול, משיח עדיין לא בא – אולי יש מקום לומר (לכאורה), שעדיין נותר '''סוג''' ותחום מסויים ב"חוצה" שאליו ה"מעיינות" עדיין לא הגיעו עד עתה. ואולי זוהי המניעה האחרונה ל"אתי מר" (שבא כתוצאה מהפצת המעינות חוצה).


טו. ועלתה בדעתי סברא – שישנו סוג שלם דאותיות הכתב – שאליו עדיין לא הגיעו מעיינות תורת החסידות (ע"פ הידיעות שהגיעו לכאן):
טו. ועלתה בדעתי סברא – שישנו '''סוג שלם דאותיות הכתב''' – שאליו עדיין לא הגיעו מעיינות תורת החסידות (ע"פ הידיעות שהגיעו לכאן):


עבור אנשים – ל"ע – שאין ביכולתם לראות ר"ל (בהיותם "סגי־נהור"<sup>[122]</sup>), המציאו כתב מיוחד, שנקרא (בלשון המדינה) "בּריַיל", שבו אותיות הכתב בולטות, כך שגם אדם שהוא סגי נהור ר"ל, יכול למשש ולהרגיש באצבעותיו את האותיות, ועי"ז לדעת מה כתוב שם.
עבור אנשים – ל"ע – שאין ביכולתם לראות ר"ל (בהיותם "סגי־נהור"<ref>ראה ברכות נו, א. ירושלמי פאה פ"ה ה"ה. ב"ר פ"ל, ט. ויק"ר פל"ד, יג. ועוד. – נתבאר באוה"ת בראשית תתרלח, ב. סה"מ תרס"ח ע' לב. המשך תער"ב ח"א ע' ערה. ח"ב ס"ע א'כד ואילך.</ref>), המציאו כתב מיוחד, שנקרא (בלשון המדינה) "בּריַיל", שבו אותיות הכתב בולטות, כך שגם אדם שהוא סגי נהור ר"ל, יכול למשש ולהרגיש באצבעותיו את האותיות, ועי"ז לדעת מה כתוב שם.


ומובן מאליו, שזהו מעמד ומצב גמור ד"חוצה", ויתירה מזה – "חוצה" שאין חוצה הימנו<sup>[123]</sup>, כמובן מזה גופא – שלאחר כל ההשתדלויות ופעולות בהפצת המעיינות חוצה, שעל ידם הגיעו בכל מקום (כנ"ל סי"ד), לא הגיעו (עד עתה) ב"מקום" זה.
ומובן מאליו, שזהו מעמד ומצב גמור ד"חוצה", ויתירה מזה – "חוצה" שאין חוצה הימנו<ref>להעיר ממארז"ל דסומא חשוב כמו כו' (נדרים סד, ב). ולהעיר גם מנדרים כ, א. ועוד.</ref>, כמובן מזה גופא – שלאחר כל ההשתדלויות ופעולות בהפצת המעיינות חוצה, שעל ידם הגיעו בכל מקום (כנ"ל סי"ד), לא הגיעו (עד עתה) ב"מקום" זה.


טז. ועכשיו נתוסף חידוש, שבימים האחרונים הודפס ספר התניא ב"בּריַיל" – ועי"ז נפעל חידוש בהפצת המעינות, שזה הגיע גם לסוג חדש ד"חוצה" (עבור "סגי־נהור")!ּ
טז. ועכשיו נתוסף חידוש, שבימים האחרונים הודפס ספר התניא ב"בּריַיל" – ועי"ז נפעל חידוש בהפצת המעינות, שזה הגיע גם לסוג חדש ד"חוצה" (עבור "סגי־נהור")!ּ


והגם שתניא זה לא הגיע לע"ע לכל בנ"י השייכים לזה – הרי עצם הענין שישנה בעולם מציאות של ספר תניא ב"בּריַיל" – זה וכיון שלאחרי כל זה, כל ריבוי הפעולות בהפצת המעיינות חוצה עד עתה, ובריבוי הכי גדול, משיח עדיין לא בא – אולי יש מקום לומר (לכאורה), שעדיין נותר סוג וגופא מביא את ה"מעיין" דחסידות גם בסוג זה<sup>[124]</sup> ד"חוצה"; ונותן את האפשרות שלמעינות החסידות תהי' גישה גם לאותם יהודים הנמצאים ר"ל במעמד ומצב זה, שבחייהם תהי' להם שייכות לתורת החסידות.
והגם שתניא זה לא הגיע לע"ע לכל בנ"י השייכים לזה – הרי עצם הענין שישנה בעולם מציאות של ספר תניא ב"בּריַיל" – זה וכיון שלאחרי כל זה, כל ריבוי הפעולות בהפצת המעיינות חוצה עד עתה, ובריבוי הכי גדול, משיח עדיין לא בא – אולי יש מקום לומר (לכאורה), שעדיין נותר סוג וגופא מביא את ה"מעיין" דחסידות גם בסוג '''זה'''<ref>להעיר מתניא פל"ד (מג, ב): "ואף שאינו נותן אלא חומש הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' כו' ובקרבנות הי' כל החי עולה לה' ע"י בהמה אחת וכל הצומח ע"י עשרון סולת אחד בלול בשמן כו'".</ref> ד"חוצה"; '''ונותן''' את האפשרות שלמעינות החסידות תהי' גישה גם לאותם יהודים הנמצאים ר"ל במעמד ומצב זה, שבחייהם תהי' להם שייכות לתורת החסידות.


ובפרט – שתניא זה כבר הגיע לבית זה, בית הכנסת, בית המדרש, ובית מעשים טובים שנמצא בד' אמות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בעשר שנים האחרונות שלו בעלמא דין (ד"קדושה לא זזה ממקומה"<sup>[125]</sup>) – המקור להפצת המעינות חוצה בכל קצוי תבל. וזכינו להמשיך את עבודתו בביהכ"נ וביהמ"ד ובית מעש"ט זה (גם ע"י עריכת התוועדויות חסידיות וכיו"ב במקום), כולל ובמיוחד – העבודה דהפצת המעיינות חוצה, ובהוספה באופן דמעלין בקודש<sup>[126]</sup>.
ובפרט – שספר תניא זה כבר הגיע '''לבית זה''', בית הכנסת, בית המדרש, ובית מעשים טובים שנמצא בד' אמות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בעשר שנים האחרונות שלו בעלמא דין (ד"קדושה לא זזה ממקומה"<ref>ראה ע"ח שער ד פ"ג. של"ד פ"ג. של"ה פ"א. אגה"ק ביאור לסז"ך (קמז, א).</ref>) – המקור להפצת המעינות חוצה בכל קצוי תבל. וזכינו להמשיך את עבודתו בביהכ"נ וביהמ"ד ובית מעש"ט זה (גם ע"י עריכת התוועדויות חסידיות וכיו"ב במקום), כולל ובמיוחד – העבודה דהפצת המעיינות חוצה, ובהוספה באופן דמעלין בקודש<ref>ברכות כח, א. וש"נ.</ref>.


ויש להוסיף, דכיון שספר התניא הוא "תורה שבכתב דחסידות"<sup>[127]</sup>, הרי מובן שבתניא כלולים כל הענינים דמעינות הבעש"ט דתורת החסידות<sup>[128]</sup> [כפי שבתושב"כ כלולה כל התושבע"פ, "ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא"<sup>[129]</sup>]. ובפרט שיש לומר, שבתניא ישנה גם תורה שבעל־פה דחסידות (תושבע"פ – בתושב"כ גופא) – חלק החמישי<sup>[130]</sup>, קונטרס אחרון<sup>[131]</sup>, ע"ד ספר דברים (ספר החמישי), "משנה תורה" – שנקרא (והוא מקור ל)"תורה שבע"פ"<sup>[132]</sup>.
ויש להוסיף, דכיון שספר התניא הוא "תורה שבכתב דחסידות"<ref>מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר – נדפס בקיצורים והערות לתניא ע' קיח ואילך. אגרות־קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' רסא ואילך. וראה שם ח"ה ע' צ.</ref>, הרי מובן שבתניא כלולים '''כל''' הענינים דמעינות הבעש"ט דתורת החסידות<ref>ראה גם לקו"ש ח"כ ע' 183. חכ"א ע' 449.</ref> [כפי שבתושב"כ כלולה כל התושבע"פ, "ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא"<ref>ראה זח"ג רכא, א.</ref>]. ובפרט שיש לומר, שבתניא ישנה גם תורה שבעל־פה דחסידות (תושבע"פ – בתושב"כ גופא) – חלק החמישי<ref>צ"ע האם לקרות ל"קונטרס אחרון" חלק! וכמו קו"א '''בשו"ע''' להש"ך, דמודגש דאינו חלק*.


יז. הנקודה העיקרית בכל האמור לעיל – הרי היא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בפועל ממש. במילא – בין אם להאמור לעיל ישנה שייכות לזה, בין אם לאו – הרי עכשיו (לאחרי שכבר פעלו גם ענין זה בהפצת המעינות חוצה) דבר ברור, שתיכף ומיד ממש צריכה כבר לבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו!
'''<nowiki>*</nowiki>) ולהעיר שקו"א נקרא ג"כ''' אגה"ק '''– לקו"ת ויקרא ג, א. ועוד.'''</ref>, קונטרס אחרון<ref>"אשר כתב (אדה"ז) בעת חיבורו הס' לק"א פלפול ועיון עמוק כו'" (הסכמת הרבנים בני הגאון המחבר לס' התניא) – בדוגמת תושבע"פ שהיא "פירושה" דתושב"כ. ועוד וג"ז עיקר – שניתוסף לאחרי הסתלקות אדה"ז (ע"י בניו).ואולי י"ל, שגם אגה"ק ("שבכמה מקומות הציב לו ציונים בס' לקוטי אמרים שלו" כמ"ש בהסכמה הנ"ל, וגם היא ניתוספה לאחרי הסתלקותו) היא בבחי' תושבע"פ בתושב"כ דתניא גופא.</ref>, ע"ד ספר דברים (ספר החמישי), "משנה תורה" – שנקרא (והוא מקור ל)"תורה שבע"פ"<ref>כמבואר בזהר (ח"ג רסא, א. וראה גם זח"א קמז, ב – בסתרי תורה). וראה לקו"ש חל"ו ע' 43־42. וש"נ.</ref>.


ואז תהי' גם שלימות הרפואה דכל בנ"י, גם דיהודים אלו – כמארז"ל<sup>[133]</sup> "לעתיד לבוא העורים מתרפאים שנאמר<sup>[134]</sup> אז תפקחנה עיני עורים". ויתירה מזה – "כשיבוא (הקב"ה) לרפאות העולם אינו מרפא תחילה אלא העוורים"<sup>[135]</sup>, באופן שהם נעשים "סגי־נהור" למעליותא, יש להם ריבוי אור בפשטות<sup>[136]</sup> (באופן שאין זה ממעט ח"ו מכח הראי' הגשמי), ובמילא יש באפשרותם לקרוא וללמוד תורה גם מאותיות הכתב הרגילות – כאחד העם.
יז. הנקודה העיקרית בכל האמור לעיל – הרי היא '''הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בפועל ממש'''. במילא – בין אם להאמור לעיל ישנה שייכות לזה, בין אם לאו – הרי '''עכשיו''' (לאחרי שכבר פעלו גם ענין זה בהפצת המעינות חוצה) דבר ברור, ש'''תיכף ומיד ממש''' צריכה כבר לבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו!


ולהעיר, שאז (בזמן הגאולה) לא יצטרכו גם לאותיות הכתב – כיון שכל בנ"י ישמעו תורה מעצמות ומהות, כמ"ש "תורה חדשה מאתי תצא"<sup>[137]</sup>, ע"י ה"תלמיד ותיק" האמיתי – משיח צדקנו, ש"ילמד כל העם"<sup>[138]</sup> את ה"תורה חדשה" מעצומ"ה בתוספת ביאור והסברה וכו', ולימוד בבחינת ראי' דוקא<sup>[139]</sup>, באופן שלא יצטרכו לאותיות הכתב, וכמובן בפשטות גם ממש"כ<sup>[140]</sup> "ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".
ואז תהי' גם שלימות הרפואה דכל בנ"י, גם דיהודים אלו – כמארז"ל<ref>ב"ר רפצ"ה. וש"נ.</ref> "לעתיד לבוא העורים מתרפאים שנאמר<ref>ישעי' לה, ד.</ref> אז תפקחנה עיני עורים". ויתירה מזה – "כשיבוא (הקב"ה) לרפאות העולם אינו מרפא תחילה אלא העוורים"<ref>מדרש תהלים קמו, ח.</ref>, באופן שהם נעשים "סגי־נהור" למעליותא, יש להם ריבוי אור בפשטות<ref>ראה דרושי חסידות שבהערה 122.</ref> (באופן שאין זה ממעט ח"ו מכח הראי' הגשמי), ובמילא יש באפשרותם לקרוא וללמוד תורה גם מאותיות הכתב הרגילות – כאחד העם.


– ויהי רצון, שתיכף ומיד עוד ברגע זה – שיהי' הרגע קודם הגאולה – ע"י הלימוד בספר התניא הנ"ל ע"י הזקוקים לזה עתה – ירפא אותם הקב"ה מזה תומ"י, שיהיו מיד "סגי־נהור" למעליותא כנ"ל<sup>[141]</sup>, ויקראו וילמדו תורה, עד לתכלית השלימות בלימוד התורה בגאולה האמיתית והשלימה, "תורה חדשה מאתי תצא", כנ"ל.
ולהעיר, שאז (בזמן הגאולה) לא יצטרכו גם לאותיות הכתב – כיון שכל בנ"י ישמעו תורה מעצמות ומהות, כמ"ש "תורה חדשה '''מאתי''' תצא"<ref>ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.</ref>, ע"י ה"תלמיד ותיק" האמיתי – משיח צדקנו, ש"ילמד כל העם"<ref>ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב. – וראה בכ"ז בארוכה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 566 (לעיל ע' 177) ואילך. וש"נ.</ref> את ה"תורה חדשה" מעצומ"ה בתוספת ביאור והסברה וכו', ולימוד בבחינת '''ראי'''' דוקא<ref>ראה לקו"ת צו יז, א־ב. ובכ"מ.</ref>, באופן שלא יצטרכו לאותיות הכתב, וכמובן בפשטות גם ממש"כ<ref>ירמי' לא, לג.</ref> "ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם '''ידעו אותי''' למקטנם ועד גדולם".
 
– ויהי רצון, שתיכף ומיד עוד ברגע זה – שיהי' הרגע קודם הגאולה – ע"י הלימוד בספר התניא הנ"ל ע"י הזקוקים לזה עתה – ירפא אותם הקב"ה מזה תומ"י, שיהיו מיד "סגי־נהור" למעליותא כנ"ל<ref>להעיר, שרבינו יצחק (בן הראב"ד) הי' מקובל גדול ש"נגלה אליו אלי' הנביא זכור לטוב" (שה"ג להחיד"א ערך רבינו יצחק סגי נהור. שם ערך הראב"ד השני (רבינו אברהם ב"ד). וש"נ. וראה ריקאנטי וישב לז, כז (הובא בסדה"ד ד"א תתקנ"ח); נשא ו, כד. וראה אוה"ת במדבר (כרך ג) ע' תתקנה; (כרך ה) ע' א'תרסג) – ונקרא בשם "'''סגי נהור'''". ובהחייט בפי' מערכת אלקות פי"ד (הובא בסדה"ר שם. וראה גם שה"ג שם מס' מצרף לחכמה טו, ב) אומר, שהי' סגי נהור והי' מרגיש באויר אם זה חי או מת, ושהי' גדול בתפלתו כר' חנינא בן דוסא.</ref>, ויקראו וילמדו תורה, עד לתכלית השלימות בלימוד התורה בגאולה האמיתית והשלימה, "תורה חדשה מאתי תצא", כנ"ל.


ועוד והוא העיקר – גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.
ועוד והוא העיקר – גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.
----<sup>[54]</sup>) תצוה ל, י. אחרי טז, לד.
<sup>[55]</sup>) יתרו כ, ח.
<sup>[56]</sup>) שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"י, ממכילתא עה"פ יתרו שם.
<sup>[57]</sup>) שו"ע אדה"ז שם, מביצה טז, א.
<sup>[58]</sup>) תהלים סח, כ.
<sup>[59]</sup>) ועפ"ז יומתק שב' הדיעות הן אמת בהלכה בפועל בעבודת ה', "אלו ואלו דברי אלקים חיים" (וראה שו"ע אדה"ז שם, ש"אף הלל מודה שכדברי ב"ש יותר נכון לעשות כו'". וגם לשמאי באם "מצא אחרת נאה הימנה לוקחה ומניחה לשבת ואוכל את הראשונה בחול") – כי בכל יום צ"ל ב' הענינים: העבודה מלמעלמ"ט (כהנהגת שמאי), והעבודה מלמטלמ"ע (כהנהגת הלל).
<sup>[60]</sup>) כמ"ש "ויששכר באוהליך" (ברכה לג, יח ובפרש"י).
<sup>[61]</sup>) ראה אגה"ק ס"ה (קט, א). ביאוה"ז לאדהאמ"צ כה, א־ב. ולהצ"צ ע' קלד.
<sup>[62]</sup>) ד"ת"ח איקרי שבת" (ראה זח"ג כט, א. ומרומז בברכות מז, סע"ב. שבת קיט, רע"א). – וראה גם שיחת ש"פ בהר תשמ"ו.
<sup>[63]</sup>) כמ"ש "שמח זבולון בצאתך" (כבהערה 60 – ברכה שם ובפרש"י).
<sup>[64]</sup>) ראה השקו"ט בב"ח טואו"ח ר"ס תקפ"א. מג"א שם סק"ב. השלמה לשו"ע אדה"ז שם.
<sup>[65]</sup>) ספר המנהגים חב"ד ע' 53. ובאדר"ח אלול תוקעין להתלמד (שם).
<sup>[66]</sup>) והטעם שיום השבת הוא א' דר"ח הבא קודם יום ראשון ב' דר"ח (היפך הסדר ד"אני לדודי" ואח"כ "ודודי לי") – יש לומר ע"ד הביאור (לקו"ת ר"פ בהר) במש"נ (ר"פ בהר) "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'" קודם "שש שנים תזרע שדך" (אף שהסדר בפועל הוא ששנת השמיטה באה לאחרי השש שנים), כי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא הכוונה והתכלית של העבודה ד"שש שנים", ע"ד המדובר לעיל (ס"ד) בנוגע לשבת שקודם הששת ימי בראשית. ועצ"ע.
<sup>[67]</sup>) ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.
<sup>[68]</sup>) אבות ספ"ה.
<sup>[69]</sup>) תניא שם.
<sup>[70]</sup>) משנה סנהדרין לז, סע"א.
<sup>[71]</sup>) בראשית ב, ז.
<sup>[72]</sup>) תפילת מוסף דר"ה, מר"ה כ"ז, א. וראה סה"מ מלוקט ח"ג בתחלתו. וש"נ.
<sup>[73]</sup>) בראשית א, לא.
<sup>[74]</sup>) נסמן בהערה 39.
<sup>[75]</sup>) המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ. – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32.
<sup>[76]</sup>) ראה ביאורי הזהר לאדהאמ"צ בשלח מג, ג. ובכ"מ.
<sup>[77]</sup>) תניא אגה"ק ס"כ (קל, ריש ע"ב).
<sup>[78]</sup>) קהלת ג, כ.
<sup>[79]</sup>) ראה ב"ר פי"ב, יא.
<sup>[80]</sup>) וכידוע שכח הלידה (שהוא מעין יש מאין) ניתן דוקא לנשמה בגוף (ולא להנשמה בהיותה למעלה). וע"ד כח הצמיחה שניתן דוקא בעפר הארץ (ראה אגה"ק ס"כ – קלב, א).
<sup>[81]</sup>) ראה לקו"ת נצבים מה, א.
<sup>[82]</sup>) ישעי' מ, יב.
<sup>[83]</sup>) בתו"א בראשית ד, א מביא המשל ד"כשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא . . משא"כ אם הי' מתחיל מאמצע הכותל לא הי' מגבי' התחתונים כו'". ומבאר בזה הטעם שנשתנתה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים, שגוף האדם נברא בפ"ע, "וייצר גו' עפר מן האדמה", ורק אח"כ "ויפח באפיו נשמת חיים" (לא כשאר בעלי חיים), כי האדם (תכלית הבריאה) מעלה כל סדר השתלשלות, ולכן נברא גופו "מבחי' דומם היותר תחתון מכולם".
אבל עפ"ז זהו נוגע רק לתחתונים, משא"כ ע"פ המשל שם (מהכף מאזניים, שככל שהכף שבה שוקלים יורדת למטה יותר, הגבהת המשא שבכף השני' היא למעלה יותר) נמצא שגם בעליונים מצד ענינם הם ניתוסף בגובה (ולא מפני ענין צדדי) – ראה ר"ד משיחת מוצאי ש"פ חיי שרה תשל"ט ס"ו בהערה. סה"מ מלוקט ח"ד ע' קי־קיא ובהערה 19.
<sup>[84]</sup>) ויק"ר פ"ב, ב.
<sup>[85]</sup>) ראה לקו"ת במדבר ט, ג. שלח נ, ב. וראה שם פינחס עז, סע"ב.
<sup>[86]</sup>) להעיר ממש"נ "צדק צדק תרדוף" (שופטים טז, כ). וי"ל שב' פעמים צדק הם כנגד (חשבון) צדק מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט, וחיבור שניהם יחד.
<sup>[87]</sup>) נוסח "מודה אני".
<sup>[88]</sup>) תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט (ק, א). וראה אדר"נ פל"א, ג. קה"ר א, ד. זח"א קלד, ב. ועוד.
<sup>[89]</sup>) ל' חז"ל – ב"ב עח, ב.
<sup>[90]</sup>) הל' תשובה פ"ג ה"ד.
<sup>[91]</sup>) ובתנחומא כאן: מצוות קלות . . שמשליכין אותן תחת עקביהן.
<sup>[92]</sup>) רמב"ן עה"פ כאן.
<sup>[93]</sup>) ראב"ע עה"פ כאן.
<sup>[94]</sup>) רמב"ן שם. ועד"ז הוא בת"א (ראה רמב"ן שם).
<sup>[95]</sup>) ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ובכ"מ.
<sup>[96]</sup>) אוה"ת ריש פרשתנו.
<sup>[97]</sup>) תולדות כו, ה.
<sup>[98]</sup>) ויש לקשר זה גם עם יום היאָרצייט של אאמו"ר בכ"ף מנחם־אב (ביום רביעי שעבר) – שעליית היום היא ביום שבת זה – שהסתלקות נשמתו מלמטה למעלה (שאז הגיע לשלימות עבודתו אשר עבד כל ימי חייו – אגה"ק סז"ך־סכ"ח) ומ"כ היא דוקא בחוץ לארץ, ובמקום הגלות [אף שלא היתה גלות קשה כ"כ כמו התחלת הגלות במקום שהי' קודם לכן], כי דוקא ע"י מקום התחתון ביותר נעשית העלי' הכי גדולה (כבפנים), שלימות עבודתו (ביום הסתלקותו), ובאופן של פעולה נמשכת – אצל כל אלו הלומדים בספריו ולומדים מהוראותיו והולכים בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו כו', ובמיוחד – בנוגע לההתעסקות בהפצת התורה והיהדות והמעינות חוצה מתוך מסירת נפש, כמדובר כמ"פ (ראה שיחת כ"ף מנחם־אב שנה זו).
<sup>[99]</sup>) נוסח "אני מאמין" הנדפס בסידורים וכו'. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 394.
<sup>[100]</sup>) שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ.
<sup>[101]</sup>) בהבא להלן, ראה גם "קובץ י"א ניסן שנת הפ"ט" אות סב.
<sup>[102]</sup>) ראה תניא פ"ב.
<sup>[103]</sup>) בסוף מס' סוטה. ועוד.
<sup>[104]</sup>) ובפרט לפי הפירוש ש"עקבתא דמשיחא" קאי על העקב של משיח, ובלשון חז"ל: "צפה לרגליו של משיח" (יל"ש עמוס בסופו (רמז תקמט)), שהנה משיח בא וכבר שומעים פעמיו של משיח (כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר).
<sup>[105]</sup>) ראה ויק"ר ספל"ב. ועוד. לקו"ת בהעלותך לה, ג. ובכ"מ. וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 504 (לעיל ע' 120) ואילך. ע' 520 (לעיל ע' 134) ואילך. וש"נ.
<sup>[106]</sup>) קהלת ד, יב.
<sup>[107]</sup>) ראה בארוכה לקו"ש ח"ט ע' 62 ואילך.
<sup>[108]</sup>) זח"א כח, א. ח"ג רכא, א. תקו"ז ת"ח.
<sup>[109]</sup>) ראה מכילתא בשלח טו, א. תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב. ועוד.
<sup>[110]</sup>) ראה תניא פל"ו (מו, א).
<sup>[111]</sup>) יל"ש ישעי' רמז תצט.
<sup>[112]</sup>) תנחומא צו יד. וראה בארוכה לקו"ש חי"ח ע' 412 ואילך.
<sup>[113]</sup>) פרש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. ועוד.
<sup>[114]</sup>) תענית בסופה ובפרש"י.
<sup>[115]</sup>) שבת קיח, ב.
<sup>[116]</sup>) הוספת־(ביאור) כ"ק מו"ח אדמו"ר בסד"ה לך אמר לבי ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת ע' 107. ה'שי"ת ע' 285).
<sup>[117]</sup>) ראה תניא רפל"ז.
<sup>[118]</sup>) נדפס בכש"ט בתחלתו. ובכ"מ.
<sup>[119]</sup>) ע"ד שהוא בכללות התורה – כמארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" (ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד). ומבואר במק"א, שבמ"ת ניתנו למשה כללי התורה, וה"תלמיד ותיק" מגלה פרטי הדבר, המיוסדים וכלולים (בהעלם) בהתורה שניתנה למשה מסיני (ראה לקו"ש חי"ט ע' 252 ואילך. וש"נ).
<sup>[120]</sup>) ושני הענינים תלויים זה בזה – כי דוקא ע"י הביאורים וכו' בתורת החסידות שנתגלו בדורנו זה, ישנו הכח להפיץ המעיינות בכל מקום ובכל דרגא, עד חוצה שאין חוצה הימנו.
<sup>[121]</sup>) ראה לקו"ש חל"ו ע' 44־43. וש"נ.
<sup>[122]</sup>) ראה ברכות נו, א. ירושלמי פאה פ"ה ה"ה. ב"ר פ"ל, ט. ויק"ר פל"ד, יג. ועוד. – נתבאר באוה"ת בראשית תתרלח, ב. סה"מ תרס"ח ע' לב. המשך תער"ב ח"א ע' ערה. ח"ב ס"ע א'כד ואילך.
<sup>[123]</sup>) להעיר ממארז"ל דסומא חשוב כמו כו' (נדרים סד, ב). ולהעיר גם מנדרים כ, א. ועוד.
<sup>[124]</sup>) להעיר מתניא פל"ד (מג, ב): "ואף שאינו נותן אלא חומש הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' כו' ובקרבנות הי' כל החי עולה לה' ע"י בהמה אחת וכל הצומח ע"י עשרון סולת אחד בלול בשמן כו'".
<sup>[125]</sup>) ראה ע"ח שער ד פ"ג. של"ד פ"ג. של"ה פ"א. אגה"ק ביאור לסז"ך (קמז, א).
<sup>[126]</sup>) ברכות כח, א. וש"נ.
<sup>[127]</sup>) מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר – נדפס בקיצורים והערות לתניא ע' קיח ואילך. אגרות־קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' רסא ואילך. וראה שם ח"ה ע' צ.
<sup>[128]</sup>) ראה גם לקו"ש ח"כ ע' 183. חכ"א ע' 449.
<sup>[129]</sup>) ראה זח"ג רכא, א.
<sup>[130]</sup>) צ"ע האם לקרות ל"קונטרס אחרון" חלק! וכמו קו"א בשו"ע להש"ך, דמודגש דאינו חלק*.
<nowiki>*</nowiki>) ולהעיר שקו"א נקרא ג"כ אגה"ק – לקו"ת ויקרא ג, א. ועוד.
<sup>[131]</sup>) "אשר כתב (אדה"ז) בעת חיבורו הס' לק"א פלפול ועיון עמוק כו'" (הסכמת הרבנים בני הגאון המחבר לס' התניא) – בדוגמת תושבע"פ שהיא "פירושה" דתושב"כ. ועוד וג"ז עיקר – שניתוסף לאחרי הסתלקות אדה"ז (ע"י בניו).ואולי י"ל, שגם אגה"ק ("שבכמה מקומות הציב לו ציונים בס' לקוטי אמרים שלו" כמ"ש בהסכמה הנ"ל, וגם היא ניתוספה לאחרי הסתלקותו) היא בבחי' תושבע"פ בתושב"כ דתניא גופא.
<sup>[132]</sup>) כמבואר בזהר (ח"ג רסא, א. וראה גם זח"א קמז, ב – בסתרי תורה). וראה לקו"ש חל"ו ע' 43־42. וש"נ.
<sup>[133]</sup>) ב"ר רפצ"ה. וש"נ.
<sup>[134]</sup>) ישעי' לה, ד.
<sup>[135]</sup>) מדרש תהלים קמו, ח.
<sup>[136]</sup>) ראה דרושי חסידות שבהערה 122.
<sup>[137]</sup>) ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.
<sup>[138]</sup>) ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב. – וראה בכ"ז בארוכה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 566 (לעיל ע' 177) ואילך. וש"נ.
<sup>[139]</sup>) ראה לקו"ת צו יז, א־ב. ובכ"מ.


<sup>[140]</sup>) ירמי' לא, לג.
{{הערות שוליים}}


<sup>[141]</sup>) להעיר, שרבינו יצחק (בן הראב"ד) הי' מקובל גדול ש"נגלה אליו אלי' הנביא זכור לטוב" (שה"ג להחיד"א ערך רבינו יצחק סגי נהור. שם ערך הראב"ד השני (רבינו אברהם ב"ד). וש"נ. וראה ריקאנטי וישב לז, כז (הובא בסדה"ד ד"א תתקנ"ח); נשא ו, כד. וראה אוה"ת במדבר (כרך ג) ע' תתקנה; (כרך ה) ע' א'תרסג) – ונקרא בשם "סגי נהור". ובהחייט בפי' מערכת אלקות פי"ד (הובא בסדה"ר שם. וראה גם שה"ג שם מס' מצרף לחכמה טו, ב) אומר, שהי' סגי נהור והי' מרגיש באויר אם זה חי או מת, ושהי' גדול בתפלתו כר' חנינא בן דוסא.
[[קטגוריה:דבר מלכות|ה]]
[[קטגוריה:דבר מלכות]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר דברים|ג]]
[[קטגוריה:דבר מלכות · ספר דברים]]

גרסה אחרונה מ־23:56, 25 ביולי 2024

משיחות ש"פ עקב, כ"ג מנחם־אב, מבה"ח אלול ה'תנש"א[עריכה | עריכת קוד מקור]

דבר מלכות
בראשית
בראשית • נח • לך לך • וירא • חיי שרה • תולדות (א) • תולדות (ב) • ויצא • וישלח • י"ט כסלו • וישב • חנוכה • מקץ • ה' טבת • ויגש • ויחי
שמות
שמות • וארא (א) • וארא (ב) • בא • נשי ובנות ישראל • בשלח • חמשה עשר בשבט • יתרו • כ"ב שבט • משפטים (א) • משפטים (ב) • תרומה • תצוה (א) • תצוה (ב) • כי תשא • ויקהל
ויקרא
ויקרא • צו • י"א ניסן • ערב פסח (א) • ערב פסח (ב) • אחרון של פסח (א) • אחרון של פסח (ב) • כ"ו ניסן • כ"ח ניסן • שמיני • תזריע מצורע • אחרי קדושים • אמור • בהר בחוקותי
במדבר
במדבר • שבועות (א) • שבועות (ב) • נשא • בהעלותך (א) • בהעלותך (ב) • שלח • כ"ח סיון • קרח (א) • קרח (ב) • חוקת • בלק • פנחס • מטות מסעי
דברים
דברים • ואתחנן • עקב • ראה • שופטים • תצא • תבוא • ערב ראש השנה (א) • ערב ראש השנה (ב) • נצבים וילך (ור"ה) • קונטרס בענין הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם • שמחת תורה
הוספות
יחידות עם הרב מרדכי אליהו (ו' מרחשוון תשנ"ב) • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • ב' ניסן תשמ"ח

– תרגום מאידית –[עריכה | עריכת קוד מקור]

א. בעמדנו בשבת מברכים חודש אלול – הנקרא חודש החשבון[1] (בהיותו החודש האחרון בשנה), שבו צריכים לעשות חשבון הנפש, חשבון צדק של העבודה במשך השנה שחלפה – ה"ז זמן מתאים להתבונן בתוכן הכללי דחשבון הנפש, ובהעבודה שזה צריך לעורר אצל יהודי.

והיות שגם הקביעות המיוחדת דראש חודש (בימי השבוע) הוא בהשגחה פרטית ובדיוק – יכולים להפיק לימוד בהחשבון דחודש אלול גם מזה אשר: (א) שני הימים דראש חודש אלול (ה"ראש" שכולל ומנהיג את כל ימי החודש[2]) הם ביום השבת קודש ולמחרתו ביום הראשון (כפי שאמרנו בברכת החודש). (ב) שבת מברכים אלול חלה בשנה זו בפרשת עקב.

ב. כיון שחודש אלול הוא חודש החשבון והסך־הכל דעבודת כל השנה, הרי כלולה בו (הכוונה והתכלית ד)כללות עבודת האדם לשמש את קונו[3] (במשך כל השנה), כמרומז בראשי תיבות ד"אלול"[4] – "אני[5] לדודי ודודי לי"[6], וזהו התוכן הכללי דעבודת האדם[7] – שמציאותו (אני) תתקשר ותתאחד עם הקב"ה (דודי).

והקשר הוא בשני אופנים: אני לדודי – ההתעוררות ועבודת היהודי מלמטה למעלה, בדרך אתערותא דלתתא, שנמשך ומתקשר עם הקב"ה, ע"י עבודתו בתורה ומצוות; ודודי לי – ההמשכה והסיוע (סייעתא דשמיא) מהקב"ה לבנ"י מלמעלה למטה, בדרך אתערותא דלעילא.

וסדר העבודה הוא, שקודם בא "אני לדודי" ואח"כ "ודודי לי" [לא כהסדר בפסוק אחר[8] "דודי לי ואני לו", קודם האתעדל"ע ואח"כ האתעדל"ת, כסדר העבודה בחודש ניסן[9]], כיון שבזה מתבטא התכלית והיסוד דכל הענינים, שלכל לראש באה העבודה מלמטה למעלה, העבודת ה"אני" בכח עצמו – שלא ימתין עד שתהא אתערותא דלעילא, התעוררות מלמעלה, אלא שהוא ("אני") מעצמו יתעורר "לדודי", להקב"ה,

כידוע שהכוונה והתכלית דבריאת האדם וירידת הנשמה למטה ושלימות (תענוג) האדם כפי שנקבע ע"י הקב"ה היא, שמה שמקבל לא יהי' "נהמא דכיסופא"[10] (חינם, שלא ע"י יגיעה, לחם־בושה), כולל – ע"י מתנה מלמעלה [וכפתגם הידוע דכ"ק מו"ח אדמו"ר[11] ש"אצל חסידים אין שום דבר בדרך ממילא"], אלא שיתייגע בזה ע"י עבודתו בעצמו[12], ובלשון חז"ל[13] – "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין", [ובפשטות – כן הוא טבע כל בני אדם (אפילו אינם־יהודים), ועאכו"כ בנ"י, ועאכו"כ כאשר הם עושים עבודתם ביגיעה יתירה למעלה מדרך הטבע והרגילות שלהם (בבחי' "עובד אלקים"[14])].

וע"י ה"אני לדודי" (האתערותא דלתתא) פועל הוא שיהי' "ודודי לי", האתערותא דלעילא וההמשכה מלמעלה למטה.

זאת אומרת, הגם שעבור אתערותא דלתתא מקבלים נתינת כח וסייעתא דשמיא [כמבואר[15] במיוחד בנוגע לחודש אלול, שאז מתגלים י"ג מדות הרחמים, כמשל "מלך בשדה", בדרך אתערותא דלעילא, ומזה[16] מקבלים כח לעבודה ד"אני לדודי" בחודש אלול] – הרי בחודש אלול[17] (חודש החשבון דכללות עבודת השנה) נמצאת בהדגשה התכלית דכללות עבודת האדם, שמתחילים עם "אני לדודי" (ואח"כ "ודודי לי"), כיון שהגישה של יהודי בכל השנה [אפילו כאשר הוא נמצא בסיום העבודה בחודש האחרון בשנה, לאחרי העבודה בי"א החדשים שלפנ"ז] צריכה להיות, (שלא יסתמך על האתעדל"ע, אלא) לכל לראש והעיקר הוא עבודת עצמו מצד התחתון [בימי החול ("שדה") דחודש אלול דוקא[18]], ועי"ז יימשך אח"כ "ודודי לי"; וזהו ("אני לדודי") תכלית הכוונה דכל הענינים, ו(גם) שלימות האתערותא דלעילא – דוקא כאשר זה בא ע"י עבודת היהודי בכח עצמו, שעי"ז נמשכת האתעדל"ע בפנימיות, עד יתירה מזה – שע"י האתעדל"ת נמשכת אח"כ אתעדל"ע נעלית עוד יותר ("ודודי לי") מזו שבאה מלמעלה קודם העבודה[19].

ולהוסיף, שענין זה נמצא ברמז גם בכך שראש תיבת "אלול" ("אני") היא אות אל"ף, האות הראשונה מכ"ב אותיות התורה: בהיותה האות הראשונה דהאל"ף־בי"ת, ה"ה מורה על הדרגא הראשונה והתחתונה ביותר בהתחלת כל האותיות (בסדר מלמטה למעלה), שמספרה הוא אחד[20], ומזה עולים אח"כ מלמטה למעלה (מן הקל אל הכבד) לאות בי"ת, שמספרה הוא שניים (פעמיים ככה[20]), ואח"כ גימ"ל – שלש פעמים ככה, וכן הלאה דרגא למעלה מדרגא עד אות תי"ו – סיום ושלימות האותיות, המורה על תכלית השלימות – ארבע מאות[21].

ולאידך גיסא, אות אל"ף היא ההתחלה והראש דכל כ"ב אותיות התורה שבהן נברא העולם[22], ממנה באים כל הענינים בעולם.

ובעבודת השם ה"ז מרמז על עבודת התחתון בכח עצמו ("אני לדודי"), שמתחיל (מה"אני") למטה ואח"כ עולה מלמטה למעלה מן הקל אל הכבד; וזה נעשה ההתחלה והיסוד דכל הענינים, גם דההמשכות מלמעלה ("ודודי לי").

ג. כיון ששני הענינים ד"אני לדודי" ו"דודי לי" נכללים בהר"ת ד"אלול" (חודש החשבון), מסתבר לומר שבפרטיות ישנם שני ענינים בעבודה וחשבון הנפש של יהודי בחודש אלול, הן הענין ד"אני לדודי" – עבודה מלמטה למעלה, והן הענין ד"ודודי לי" – העבודה מלמעלה למטה [אע"פ שבכללות קאי "אני לדודי" על עבודת האדם ו"ודודי לי" על ההמשכה מלמעלה]; והיות שהקב"ה רצה שכל ההמשכות והשפעות מלמעלה יומשכו ע"י עבודה מעין זה למטה[23] – י"ל, שעי"ז שבעבודת יהודי ישנו מעין ד"ודודי לי" (עבודה בדרך מלמעלה למטה), ה"ז הכלי להמשיך "ודודי לי" כפשוטו, האתערותא דלעילא דכל ההמשכות מהקב"ה למטה.

ויש לומר, ששני ענינים אלו בחודש אלול – "אני לדודי" ו"ודודי לי" – מרומזים בשני הימים דראש חודש אלול (שר"ח אלול הוא (בזמן הזה) תמיד שני ימים, כיון שחודש מנחם־אב הוא תמיד מלא), ובלשון הכתוב[24] – "ובראשי חדשיכם" לשון רבים, כביאור הזהר[25] "וכי כמה ראשין אינון לסיהרא, אלא ראשי תרין (בכל ירחא וירחא)".

ובפרט ובהדגשה – בקביעות דראש חודש אלול בשנה זו – ביום השבת קודש וביום הראשון בשבוע:

יום ראשון ויום השבת מרמזים ומורים על שני סדרים ומנינים בזמן: יום ראשון הוא ההתחלה דמנין ימי השבוע מלמטה למעלה, ושבת מורה על מנין וסדר מלמעלה למטה.

וכפי שהי' בתחלת הבריאה – ביום ראשון הראשון דמעשה בראשית ובשבת הראשונה: ביום ראשון דמעשה בראשית החלה הבריאה ומנין הזמן דימי השבוע מלמטה למעלה: יום ראשון, יום שני, יום שלישי, עד יום הששי ויום השביעי; ועד"ז חוזר ענין זה בכל יום ראשון, שמתחילים למנות מחדש "היום יום ראשון"[26] (ע"ד יום ראשון הראשון[27]), וחוזר חלילה המנין בסדר והדרגה מלמטה למעלה, מיום ראשון עד יום השבת [והאכילה ושלימות דיום השבת נפעלת ע"י העבודה בששת ימי השבוע, כמאחז"ל[28] "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת"].

ונוסף לזה ישנו סדר ומנין שני – מלמעלה למטה: אע"פ שמציאות הזמן הוא נברא[29], דהיינו, שזמן נברא ברגע הראשון דיום ראשון דמעשה בראשית – איתא בספרים[30], שקודם הבריאה (בששת ימי בראשית) הי' שבת[31] [כידוע שגם קודם בריאת הזמן הי' מעין ענין הזמן, "סדר זמנים (קודם לכן)"[32]], ויום השבת הזה (לפני הזמן דששת ימי בראשית) מברך את כל ששת (שבעת[33]) ימי בראשית, וכל הזמנים כולם[34]. וזהו סדר זמן מלמעלה למטה – משבת (שלימות) נמשך (ברכה והמשכה[35]) בששת הימים [ובדוגמא לזה בכל שבת – שמיני' מתברכין כולהו יומין[36]].

וכשם שהוא במנין הזמנים, כן הוא גם החילוק בין יום ראשון ושבת בתוכן עבודתם: ביום ראשון בשבוע מתחיל סדר העבודה בימי החול, בסדר מן הקל אל הכבד (מלמטלמ"ע), החל מיום ראשון (העבודה הקלה ביותר[37]), ואח"כ עולים לעבודה קשה יותר ביום שני ("שבו נבראת מחלוקת"[38]), ואח"כ בימים שלאחרי זה, עד לשלימות העבודה ביום הששי, יום בריאת אדם הראשון[39], עד השלימות דיום השבת ("ויכולו השמים והארץ וכל צבאם"[40]). משא"כ העבודה ביום השבת היא באופן דמלמעלה למטה – לכתחילה בשלימות ותענוג, אכילת בשר שמן ויין ישן וכו'[41] (ומזה נמשך כח מלמעלמ"ט (מיני' מתברכין) בימי השבוע שלאחרי זה).

ד. ויש לומר שבדוגמא לזה ישנם שני מנינים וסדרים אלו בעבודת האדם [כיון ש"בראשית בשביל ישראל"[42], כל הענינים בבריאה – כולל שני סדרי זמן הנ"ל – נמצאים (בשביל ו)בעבודת בנ"י], המנין מלמטלמ"ע, שמתחיל מיום ראשון בשבוע ונשלם ביום השבת, והמנין מלמעלמ"ט, שמתחיל מיד בשבת ומברך את ששת הימים שלאחרי זה:

יהודי מורכב משני חלקים – נשמה וגוף: נשמתו היא "חלק אלוקה ממעל ממש"[43], דהיינו, שגם בעולם הממשות (ממש[44]), בעולם העשי' הגשמית, הרי היא "חלק אלוקה ממעל"; וגופו שהוא "עפר מן האדמה"[45] ("אדם יסודו מעפר"[46]), "עפר אתה ואל עפר תשוב"[47] [עפר מלשון וענין ביטול, "ונפשי כעפר לכל תהי'"[48], כנשמה בגוף בשלימות], במכ"ש מזה ש"ונפשי כעפר לכל תהי'", עאכו"כ גופו[49].

מצד גופו, "עפר מן האדמה" (שנברא העפר (הארץ) ביום ראשון דמע"ב[50]), צריכה עבודתו (בבירור הגוף) להיות בסדר והדרגה מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד, מ"עפר אתה" יעלה דרגא אחר דרגא למעלה. [וזהו תוכן עיקר העבודה והסדר הקבוע בעבודת האדם – כדלקמן ס"ז].

אבל מצד נשמתו יש בכחו של יהודי לעשות את עבודתו בדרך מלמעלה למטה, לא ללכת בסדר מן הקל אל הכבד, אלא לעשות מיד את עבודתו בתכלית השלימות, ב"אופן של שבת", מלאכת שמים[51]. כיון שגם בהיותו נשמה בגוף למטה (בעולם הממשות) הרי הוא "חלק אלוקה ממעל", קשור עם שמים ממעל[52], "יהודי שמימי" – יש בכחו וצריך הוא לדרוש מעצמו לכתחילה את שלימות העבודה, עד – גדולות ונפלאות, עד – השלימות ד"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[53].

ה. ויש לומר שאלו הם שני הענינים ד"אני לדודי" (מלמטלמ"ע) ו"ודודי לי" (מלמעלמ"ט) שמרומזים (גם) בקביעות דראש חודש אלול בשנה זו – ביום השבת וביום הראשון – שזה מבטא את התוכן הכללי דחשבון הנפש שיהודי צריך לעשות מעבודתו במשך כל ימי השנה: שבעבודתו בכל יום ויום – הן ביום חול והן ביום השבת ויו"ט – צריכים להיות שני סדרים:

(א) עבודה בסדר והדרגה מלמטה למעלה. וזה צריך להיות גם ביום השבת וביום טוב, אפילו ביום "אחת בשנה"[54] (יוהכ"פ) ושמחת תורה, כשאוחזים בעבודה שלמעלה ממדידה והגבלה – כמודגש בזה שכל ימי השנה, גם יום השבת ויו"ט, נמנים ע"פ מנין הימים דימי השבוע מלמטלמ"ע (יום ראשון, יום שני וכו'), כפי שאומרים ב"שירו של יום" דימים אלו. ומקריבים גם אז את קרבן תמיד שמקריבים בכל יום וכיו"ב;

(ב) ולאידך גיסא: בכל יום – גם בימי החול – צריכה להיות (מצד נשמתו של היהודי) עבודה מלמעלמ"ט, בדוגמת העבודה דשבת, ע"ד דרשת (בית) שמאי על "זכור את יום השבת לקדשו"[55], "שתהא זוכרו מאחד בשבת שאם נזדמן לך חלק יפה תהא מתקנו לשבת"[56], כהנהגת שמאי הזקן "שכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת, כיצד מצא בהמה נאה לוקחה ואומר זה לשבת, מצא אחרת נאה הימנה לוקחה ומניחה לשבת כו'"[57], דהיינו, שגם בכל יום מימי החול הורגש אצלו והוא עשה (מעין) שלימות העבודה דשבת [משא"כ "הלל מדה אחרת היתה בו שהי' אומר ברוך[58] ה' יום יום יעמס לנו צרכינו"[57], סדר העבודה מלמטה למעלה[59]].

ובכללות בני ישראל – שני ענינים אלו הם החילוק בין יששכר וזבולון: יששכר קאי על מארי תורה[60] – שעיקר עבודתם הוא לימוד התורה[61], בחי' שבת[62] – עבודה מלמעלה למטה; זבולון קאי על בעלי העסק[63], שעיקר עבודתם הוא במעשה המצוות, המלובשות בדברים גשמיים ודרכי הטבע (שהוא ע"י משא ומתן) – עובדין דחול, שהוא בסדר דמלמטה למעלה (יום ראשון, יום שני וכו').

ו. מבין שני הימים דראש חודש אלול (בשנה זו – שבת ויום ראשון) היום העיקרי הוא – היום השני דראש חודש[64] (יום ראשון), שבו מתחיל המנין דימי חודש אלול (משא"כ ביום א' דראש חודש – שבת – הוא יום השלשים דחודש מנחם־אב), כפי שזה מתבטא גם בכך שביום ב' דראש חודש אלול מתחילים רוב הענינים (והמנהגים) דחודש אלול (כתקיעת שופר[65] וכיו"ב), ורק ענינים בודדים מתחילים ביום א' דראש חודש.

ויש לומר הטעם לזה בקשר עם קביעות שנה זו:

כשם שבכללות הענין ד"אני לדודי ודודי לי" ההתחלה והעיקר הוא "אני לדודי", עבודת המטה, ואח"כ באה ההמשכה מלמעלה (כנ"ל ס"ב) – כן הוא גם בעבודת האדם עצמה, שהעיקר והיסוד הוא "אני לדודי" – העבודה מלמטלמ"ע (מצד גופו של היהודי שהוא מן העפר), ואח"כ – (ובהוספה על זה) – בא "ודודי לי", העבודה מלמעלמ"ט (מצד נשמתו). ויתירה מזה: שלימות הכח שיוכל לפעול את העבודה ד"ודודי לי" (גילוי הנשמה) בא דוקא ע"י ה"אני לדודי", כדלקמן.

ועד"ז במנין הזמנים: עיקר מנין הימים הוא מיום ראשון; אלא שבהוספה על זה ישנו הענין דשבת קודם הבריאה.

ובהתאם לזה חל יום ב' דראש חודש – העיקר דשני ימי ראש חודש אלול – ביום ראשון בשבוע, כיון שזוהי התחלת ועיקר החשבון דחודש אלול – העבודה ד"אני לדודי" מלמטלמ"ע (ענינו של יום ראשון). אלא מכיון שזהו חשבון הכולל את כל עניני העבודה – ישנה בו גם העבודה ד"ודודי לי" – כמרומז ביום הראשון דראש חודש אלול, ביום השבת קודש (שענינו – עבודה מלמעלמ"ט)[66].

ז. והביאור בזה:

הסדר הרגיל והקבוע בעבודת האדם הוא – העבודה ד"אני לדודי" (מלמטה למעלה), היות שנתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים[67], צריכה העבודה להיות ע"פ גדרי התחתונים, והאופן בו קבע הקב"ה את סדרי העולם (תחתונים) בדרך הטבע הוא, שצריכים ללכת בסדר דמלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד (ובלימוד התורה – בן חמש למקרא, בן עשר למשנה וכו'[68], וכיו"ב). ועפ"ז נמצא שאע"פ שהעבודה דעשיית דירה בתחתונים נפעלת הן ע"י העבודה מלמטלמ"ע והן ע"י העבודה מלמעלמ"ט – הרי זה בהדגשה יתירה בהעבודה מלמטה למעלה (לפי גדרי התחתונים).

והגם שליהודי יש נשמה שהיא "מן העליונים"[49], "חלק אלוקה ממעל ממש" (שמצד זה יש לו כח לעבודה מלמעלה למטה, כנ"ל) – אבל הקב"ה הוריד נשמה זו למטה בגוף הגשמי, שהוא "מן התחתונים"[49] ("עפר מן האדמה"), בעוה"ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו[69], כיון שבזה נמצאת תכלית הכוונה דכל הענינים – שיהודי, נשמה בגוף, יעשה דירה לו יתברך בתחתונים.

ולכן עבודתו העיקרית והקבועה של יהודי – עם נשמתו כפי שהיא מלובשת בגוף, עבודה בדרך הטבע מוגבלת ע"פ גדרי הגוף הגשמי וטבע העולם – עבודה מלמטלמ"ע, "אני לדודי". וגם העבודה ד"ודודי לי" (המשכה מלמעלמ"ט), דגילוי הנשמה, צריכה להיות לא באופן מובדל מהמטה, אלא בדרך המשכה מלמעלה למטה, "ודודי לי", במציאות האדם (הגוף).

ועפ"ז יש לומר הטעם לכך שעיקר מנין הזמן דבנ"י הוא – מיום ראשון בשבוע, דלכאורה: כיון שבריאת האדם היתה ביום הששי – וכל אדם הרי הוא ע"ד אדם הראשון (ש"לפיכך נברא אדם יחידי"[70]) – שאז באמת הי' "וייצר ה"א את האדם עפר מן האדמה", אבל באופן ד"ויפח באפיו נשמת חיים"[71], "חלק אלוקה ממעל ממש" – הרי הי' צריך שמנין הזמן ע"י האדם יתחיל מיום הששי (דהיינו, שיום הששי – "זה היום תחלת מעשיך"[72] – הי' צריך להיות יום הראשון)?! אלא היות שהכוונה היא לעשות דירה בתחתונים, בתחתון שאין תחתון למטה ממנו, לכן צריכה העבודה להתחיל (לא בשלימות העבודה (דיום הששי), לאחרי שלימות כל הבריאה, "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[73], והכל ישנו בשלימות "כדי שיכנס (האדם) לסעודה מיד"[74], אלא) מהתחתון ביותר, מן הקל אל הכבד, מלמטה למעלה.

ואדרבה: דוקא בתחתונים נעשית דירה לו יתברך, לו לעצמותו[75]. ע"ד כפי שהוא בנוגע להתהוות הבריאה, שכח העצמות דיש האמיתי מתגלה דוקא ביש הנברא[76], ש"הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין כו'"[77].

ועד"ז יש לומר בנוגע להנשמה והגוף, ששלימות הגילוי דה"חלק אלוקה ממעל ממש" ("ויפח באפיו נשמת חיים") – שזה נותן את הכח שיהודי יוכל לעשות עבודתו בתכלית השלימות (באופן ד"ודודי לי", מלמעלה למטה) – מתגלה דוקא בהנשמה כפי שהיא מלובשת בהגוף למטה (בעולם הממשות), וע"י העבודה מלמטלמ"ע ד"אני לדודי" (לפי גדרי הגוף).

וע"ד "הכל הי' מן העפר"[78], גם גלגל החמה, לבנה וכוכבים – צבא השמים[79]. ועד"ז י"ל בנוגע להגוף שנעשה מן העפר, כיון שבו (ביש הנברא) נמצא כח העצמות (יש האמיתי), לכן על ידו – ע"י התלבשות הנשמה בגוף – נמשכים כל הענינים, גם הענינים הנעלים בשמים ממעל (שבאים כולם מעצמותו ית')[80].

ודוקא ע"י העבודה דהעלאת התחתון והמטה ביותר (הגוף), נפעלת שלימות העלי' גם דהעליון ביותר, ה"חלק אלוקה ממעל ממש". וכידוע המשל לזה[81] (מ"ושקל בפלס הרים"[82]) שעליית הענינים הכי נעלים נפעלת דוקא ע"י העלאת התחתון ביותר[83].

ח. ע"פ הנ"ל מובן שתוכן החשבון והעבודה דחודש אלול – כפי שמתבטא בר"ת שלו "אני לדודי ודודי לי" – מורכב משלשה ענינים: העבודה ד(א) "אני לדודי", (ב) "ודודי לי", ו(ג) חיבור שניהם יחד, בתיבה אחת ובחודש אחד – אלול:

"אני לדודי" תוכנו הוא עבודת האדם בבירור התחתון (הגוף) מלמטה למעלה, מן הקל אל הכבד. והגם שזה מביא את האדם להגילוי ד"דודי" רק כפי שהוא מוגבל ע"פ האתערותא דלתתא וגדרי המטה (דה"אני", שלמטה מ"אנכי"), אבל יש בכך המעלה שזה בא ע"י עבודת עצמו וחודר בו בפנימיות.

"ודודי לי" נפעל ע"י עבודת יהודי מעין זה, בדרך המשכה מלמעלה למטה – ע"י גילוי הנשמה שלו (שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש"). שזה אמנם אינו חודר כ"כ בהתחתון (כהעבודה מלמטלמ"ע), כיון שזה בא ע"י גילוי דלמעלה, אבל זה מגיע בדרגא נעלית הרבה יותר בגילוי אלקות ("ודודי") מהגילוי ד"דודי" שב"אני (לדודי)".

ושלימות הכל היא כאשר ישנו החיבור דשני הענינים – "אני לדודי" ו"ודודי לי" – יחדיו: שדרגת האלקות ("דודי") שלמעלה מה"אני" (מציאות האדם למטה), מתגלית בפנימיות בה"אני", בגדרי התחתון. עד שהם נעשים דבר אחד ממש, בלי חילוק ביניהם – ע"י גילוי העצמות (שלמעלה מתחתון ועליון, ומעליון ותחתון) – שמתגלה דוקא בתוך ובה"אני" (יש) דלמטה.

כמדובר לעיל, ששלימות הגילוי ד"ודודי לי" (הגילוי דה"חלק אלוקה ממעל ממש"), עד היש האמיתי, עצמותו ית', נפעלת ומתגלה דוקא ע"י ובה"אני (לדודי)", (העבודה דה)יש הנברא, יש דעולם העשי', שמצ"ע (בתחלת העבודה) הולך הוא בסדר העבודה דמלמטה למעלה (עשי', יצירה, בריאה אצילות), אבל אח"כ – עי"ז שה"אני לדודי" מביא לאחריו את העבודה ד"ודודי לי" (מלמעלמ"ט – אצילות, בריאה, יצירה, עשי'), מתגלה אלקות שלמעלה מהבריאה גם בה"אני", עד שנעשה "ודודי לי", "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם"[84], שב"לי" דה"אני" (היש הנברא) נעשה יש האמיתי והנצחי (למעלה מגדרי הזמן והמקום דהבריאה[85], שהם מצ"ע קשורים עם שינויים).

ט. מזה מובנת נקודה עיקרית שצריכה להיות בחשבון הנפש דחודש אלול: החשבון צדק דהעבודה במשך כל ימי השנה צריך להיות בשלשה ענינים[86]:

(א) כיצד עבד יהודי את עבודתו ד"אני לדודי" בדרך מלמטה למעלה, כמה כחות עצמו ויגיעה השקיע בעבודה זו, ובכללות – החשבון בנוגע להעבודה בבירור הגוף וחלקו בעולם.

(ב) נוסף לזה – צריך יהודי לא להסתפק רק בחשבון הנפש בנוגע לעבודתו מן הקל אל הכבד, אלא צריך גם לעשות חשבון כיצד הוא עבד את עבודתו ד"ודודי לי" בדרך מלמעלה למטה, עבודה מושלמת (של שבת) שכאו"א מישראל יכול וצריך לדרוש מעצמו מצד זה שיש לו נשמה (שהקב"ה בעצמו, "מלך חי וקיים"[87], נתן לו ונותן לו בכל בוקר).

(ג) ונוסף לזה צריך להיות אצלו ג"כ החיבור דשני הענינים יחדיו: אפילו כאשר הוא אוחז בשלימות העבודה, ה"ז צריך להיות קשור עם "(ודודי) לי", עם האדם ("אני") כפי שהוא נמצא כנשמה בגוף למטה. ואדרבה: דוקא ע"י ה"אני לדודי" נפעל הגילוי ד"ודודי לי", כנ"ל.

וכשם ועי"ז שיהודי עושה את החשבון צדק בנוגע לעבודת עצמו (דהעולם קטן זה האדם[88]) – עושה הוא גם את החשבון דחלקו בעולם, עד – שיש בכחו לעשות את החשבון דכל העולם, "בואו ונחשוב חשבונו של עולם"[89], כפס"ד הרמב"ם[90], שע"י מצוה אחת יש בכחו של יהודי להכריע "את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה".

י. עפ"ז תובן גם השייכות עם הפרשה דשבת מברכים אלול, פ' עקב:

בתיבת "עקב" בריש פרשתנו ישנם כמה פירושים. ביניהם – פירושים מן הקצה אל הקצה: רש"י מפרש ש"עקב" פירושו "מצוות קלות שאדם דש בעקביו"[91]. פשטני המקרא אחרים מפרשים ש"עקב" פירושו "אחרית וסוף" ["יקראו בלשון הקודש תחלת כל דבר בלשון ראש כו' וכן יקראו אחרית כל דבר עקב, כי הלשון יתפוס דמיונו באדם והראש תחלה והעקב בו אחרית וסוף"[92]], "כמו לעולם עקב, שכר באחרונה"[93]. דהיינו, ש"והי' עקב תשמעון" פירושו השכר שמקבלים באחרית וסוף העבודה (שלימות העבודה). וזה מתאים עם הפירוש הפשוט, ש"עקב" פירושו "בעבור"[94]: "והי' עקב" – בעבור זה – ש"תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם", נקבל את השכר "ושמר ה' אלקיך לך את גו'".

וכיון ששני הפירושים הם באותו פסוק, ויתירה מזה – באותה תיבה, מובן שיש שייכות וקשר ביניהם[95]. וצריך להבין: מהי השייכות בין שני הפירושים הנ"ל – לכאורה אין הם רק פירושים שונים, אלא פירושים הפכיים לגמרי: ע"פ פרש"י מורה "עקב" על דרגא נמוכה בעבודה, עד התחלת העבודה ("מצוות קלות"), אודות אדם שצריך זהירות שלא יהי' "דש בעקביו" על ה"מצוות קלות"; משא"כ ע"פ הפירוש השני מורה "עקב" על (השכר שבא על) גמר ושלימות (סוף ואחרית) העבודה (ד"תשמעון ושמרתם ועשיתם", מחשבה ודיבור ומעשה[96])?!

השאלה היא גם על פרש"י עצמו: נאמר כבר קודם בתורה[97] "עקב אשר שמע אברהם בקולי", ורש"י שם אינו מפרש כלום, כי זה פשוט מעצמו, הפירוש הפשוט ב"עקב" הוא – "בעבור" או "בגלל" (בעבור זה ש"שמע אברהם בקולי" מקבל הוא את השכר). מה מכריח את רש"י בפרשתנו להוציא את תיבת "עקב" מפירושה הפשוט ולפרש ש"עקב" כאן פירושו "מצוות קלות שאדם דש בעקביו".

ויש לומר הביאור בזה ע"פ הנ"ל: הגילוי דגמר ושלימות העבודה ("עקב" בפירושו סוף ואחרית), "ודודי לי", נפעל דוקא ע"י התחלת העבודה בהתחתון ביותר[98] (מצוות קלות), "אני לדודי".

ע"ד כפי שהוא בנוגע לכללות חודש אלול – הגם שהוא החודש האחרון בשנה (לאחרי כל העבודה במשך השנה), הרי התחלתו היא באות אל"ף (ר"ת אלול), כיון שע"י התחלת העבודה (כשאוחזים עדיין בהאל"ף) מגיעים לשלימות העבודה.

יא. ומזה נוסף לימוד בחשבון הנפש דחודש אלול במיוחד בקשר עם ענין שהזמן גרמא – הגאולה האמיתית והשלימה, כמדובר כמ"פ ובפרט לאחרונה, שכיון ש"אחכה לו בכל יום שיבוא"[99], וע"פ כל הסימנים הרי "הנה זה (משיח) בא"[100], לכן עסוקים כל הזמן במחשבה ודיבור אודות הגאולה, ומחפשים לקשר את כל הענינים דזמן זה עם הגאולה, והעבודה דבנ"י היא למהר את הגאולה.

ובעניננו: ב"עקב" ישנו גם הפירוש[96], שקאי על "עקב" בזמן – דרא דעקבתא דמשיחא, ובפרט עקבתא דעקבתא דמשיחא – הזמן בו אנו נמצאים עכשיו.

וע"ד שני הפירושים הנ"ל ב"עקב" ישנם גם שני פירושים ב"עקב" בפירושו עקבתא דמשיחא[101]: (א) מלשון עקביים[102], הדרגא הנמוכה ביותר. כשם שעקב הרגל הוא החלק הכי תחתון בגוף האדם, עד"ז דרא דעקבתא דמשיחא הוא הדור הכי תחתון במשך כל הדורות, כאשר שורר בעולם חושך כפול ומכופל. וכמבואר בחז"ל[103] הסימנים הבלתי רצויים על החושך דעקבתא דמשיחא (כ"בעקבות משיחא חוצפא יסגא" וכיו"ב). (ב) מלשון סוף ואחרית, דקאי על סוף ואחרית הגלות והימים, תיכף ומיד, מיד ממש לפני ביאת המשיח[104], כי כבר "כלו כל הקיצין" ועומדים מוכנים לגאולה.

ובפרט בדורנו זה ובזמננו זה, כמדובר כמ"פ, שכ"ק מו"ח אדמו"ר העיד והודיע, שכבר סיימו את כל הענינים, וסיימו גם "לצחצח הכפתורים", והדבר היחידי שנשאר הוא – התנועה אחת של הקב"ה שיוציא את בני ישראל מהגלות ויביאם אל ארץ הקודש... ולכן מבקשים וצועקים בנ"י עוה"פ ועוה"פ – ועכשיו עוד יותר בתוקף מפעם – "עד מתי"?!...

והחיבור דשני הפירושים הוא, שדוקא מצד זה שעקבתא דמשיחא הוא התחתון ביותר בבחי' עקביים (וצריך לעלות מזה מלמטה למעלה), מתגלית השלימות דביאת המשיח בגאולה האמיתית והשלימה (מלמעלה למטה).

ועד שנעשה חיבור שני הענינים יחד (שבתחתון ביותר של הגלות נעשית גאולה – "גולה" בתוס' אל"ף[105]) – בבית המקדש השלישי, שהוא ג"כ בית המקדש המשולש (ע"ד חוט המשולש[106]), הכולל גם את בית ראשון (שהי' בבחי' מלמעלה למטה[107]) ובית שני (בבחי' מלמטה למעלה[107]), ובית נצחי[108], בגאולה הנצחית שאין אחרי' גלות[109], כשיהי' שלימות הגילוי דעצמותו ית' בתחתונים[110], ושלימות החיבור ד"אני לדודי ודודי לי", "כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם".

יב. ומזה ישנו גם לימוד בנוגע לחשבון צדק דחודש אלול – שצריך להיות במיוחד בנוגע להמצב ד"עקב", עקבתא דמשיחא:

ליהודי יש כח לעורר את עצמו ולעורר יהודים אחרים, ובעיקר לעורר כביכול את הקב"ה – ש"בואו ונחשוב חשבונו של עולם": לפי כל החשבונות (שהקב"ה הראה בתורתו ובהניסים שהוא עושה בעולם) הי' צריך הקב"ה כבר מזמן להביא את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (כנ"ל), ובפרט בשנה זו, שלפי כל החשבונות והסימנים היא ה"שנה שמלך המשיח נגלה בו"[111] (כמדובר כמ"פ בחדשים האחרונים),

ובפרט בבואנו מ"שלושת השבועות", כאשר בנ"י עסקו בלימוד הלכות בית המקדש (בית הבחירה), והקב"ה[112] אומר שעי"ז "אני מעלה עליהם כאילו הם עוסקין בבנין הבית", ובפרט שהבית כבר עומד ובנוי למעלה, וצריך רק לרדת למטה[113],

ונמצאים כבר לאחר חמשה עשר באב, ש"מכאן ואילך מאן דמוסיף יוסיף", "מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו"[114],

ונמצאים כבר (קרוב לסיום) שתי שבתות אחרי ט"ו באב, שע"י שמירת שתי שבתות כהלכתן מבטיחה התורה ש"מיד נגאלים"[115],

ונוסף לזה הרי זו שבת מברכים חודש אלול, החודש שבו הקב"ה נמצא כ"מלך בשדה", "ואז[15] רשאין (ויכולים[116]) כל מי שרוצה להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם",

ונוסף לזה – נמצאים אנו בבית הכנסת ובית המדרש ובית מעשים טובים, וביחד עם ציבור מישראל, ושל כו"כ ציבורים (עשיריות) מישראל –

מקבל יהודי (במקום וזמן זה) את הכחות הגדולים ביותר ויש לו גם את הזכות והאחריות הגדולה ביותר לבקש ולצעוק להקב"ה: "עד מתי"?!...

* * *

יג. כיון שכבר סיימנו את כל הענינים ד"מעשינו ועבודתינו"[117], ובמילא צועקים ותובעים "עד מתי" (כמדובר לעיל) – נשאלת מיד השאלה המרעישה: כיון שכבר נפעלו כל הענינים – כיצד יתכן, שמשיח צדקנו עדיין לא בא?!...

יד. ואולי יש לומר:

ידועה אגרת הבעש"ט[118] בה הוא מוסר את המענה של מלך המשיח על השאלה (דהבעש"ט) "אימתי אתי מר" – "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". דהיינו, שביאת המשיח תלוי' בהפצת המעינות חוצה, שמעינותיך דתורת החסידות יופצו ויגיעו עד ב"חוצה" – בפרטים והענינים הכי חיצוניים ורחוקים דהבריאה.

וכיון שלאחרי ריבוי הפעולות דרבותינו נשיאינו עד עתה בהפצת המעיינות חוצה, ובריבוי הכי גדול, עד בכל חוגי ישראל (כדלקמן) משיח עדיין לא בא – מסתבר אולי לומר, שישנו עוד סוג יהודים שאליהם הפצת המעיינות לא הגיעה, כדלקמן.

הרי לא צריכים להאריך עד כמה פעלו רבותינו נשיאינו במשך הדורות בהפצת המעינות חוצה – כיון שכל אחד יכול לראות זאת,

החל מגילוי תורת החסידות ע"י הבעש"ט, ואח"כ – ההוספה שנתוספה בזה מדור לדור ע"י רבותינו נשיאינו, עד לדורנו זה, שבו העבודה דהפצת המעינות חוצה נתרחבה – ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (ובפרט אחרי בואו לחצי כדור התחתון) – באופן נעלה יותר לגבי כפי שהי' לפנ"ז:

נוסף על כל הביאורים וההסברים וכו' בפנימיות התורה שנתוספו בדורנו זה (מיוסד על הכללים דפנימיות התורה שניתנו לפני זה[119]), נעשתה הפצת המעיינות חוצה[120] באופן – שמקיף וחודר את חוגי היהדות הרחבים ביותר בכל מקום, יהודים מכל סוגי שכבות החיים; והפצה בכל קצוי תבל, בכל חלקי וקצות העולם. כולל ובמיוחד – ע"י התרגום של ענינים בחסידות ללשונות דאומות העולם, המאפשר את הגישה אליהם לכל אחד[121];

וע"י כל הנ"ל – הגיעו מעיינות תורת החסידות לכל סוג (עכ"פ) מבנ"י ב"חוצה", עד גם ב"חוצה" שאין חוצה הימנו, באופן שכאו"א מישראל – באיזה מקום ודרגא שהוא רק לא יהי' – יש לו (עכ"פ) הכח והיכולת (אפילו אם לעת־עתה עדיין אין לו כל שייכות גלוי' לזה) להשתייך ולהתקשר למעיינות החסידות בחייו.

וכיון שלאחרי כל זה, כל ריבוי הפעולות בהפצת המעיינות חוצה עד עתה, ובריבוי הכי גדול, משיח עדיין לא בא – אולי יש מקום לומר (לכאורה), שעדיין נותר סוג ותחום מסויים ב"חוצה" שאליו ה"מעיינות" עדיין לא הגיעו עד עתה. ואולי זוהי המניעה האחרונה ל"אתי מר" (שבא כתוצאה מהפצת המעינות חוצה).

טו. ועלתה בדעתי סברא – שישנו סוג שלם דאותיות הכתב – שאליו עדיין לא הגיעו מעיינות תורת החסידות (ע"פ הידיעות שהגיעו לכאן):

עבור אנשים – ל"ע – שאין ביכולתם לראות ר"ל (בהיותם "סגי־נהור"[122]), המציאו כתב מיוחד, שנקרא (בלשון המדינה) "בּריַיל", שבו אותיות הכתב בולטות, כך שגם אדם שהוא סגי נהור ר"ל, יכול למשש ולהרגיש באצבעותיו את האותיות, ועי"ז לדעת מה כתוב שם.

ומובן מאליו, שזהו מעמד ומצב גמור ד"חוצה", ויתירה מזה – "חוצה" שאין חוצה הימנו[123], כמובן מזה גופא – שלאחר כל ההשתדלויות ופעולות בהפצת המעיינות חוצה, שעל ידם הגיעו בכל מקום (כנ"ל סי"ד), לא הגיעו (עד עתה) ב"מקום" זה.

טז. ועכשיו נתוסף חידוש, שבימים האחרונים הודפס ספר התניא ב"בּריַיל" – ועי"ז נפעל חידוש בהפצת המעינות, שזה הגיע גם לסוג חדש ד"חוצה" (עבור "סגי־נהור")!ּ

והגם שתניא זה לא הגיע לע"ע לכל בנ"י השייכים לזה – הרי עצם הענין שישנה בעולם מציאות של ספר תניא ב"בּריַיל" – זה וכיון שלאחרי כל זה, כל ריבוי הפעולות בהפצת המעיינות חוצה עד עתה, ובריבוי הכי גדול, משיח עדיין לא בא – אולי יש מקום לומר (לכאורה), שעדיין נותר סוג וגופא מביא את ה"מעיין" דחסידות גם בסוג זה[124] ד"חוצה"; ונותן את האפשרות שלמעינות החסידות תהי' גישה גם לאותם יהודים הנמצאים ר"ל במעמד ומצב זה, שבחייהם תהי' להם שייכות לתורת החסידות.

ובפרט – שספר תניא זה כבר הגיע לבית זה, בית הכנסת, בית המדרש, ובית מעשים טובים שנמצא בד' אמות דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו בעשר שנים האחרונות שלו בעלמא דין (ד"קדושה לא זזה ממקומה"[125]) – המקור להפצת המעינות חוצה בכל קצוי תבל. וזכינו להמשיך את עבודתו בביהכ"נ וביהמ"ד ובית מעש"ט זה (גם ע"י עריכת התוועדויות חסידיות וכיו"ב במקום), כולל ובמיוחד – העבודה דהפצת המעיינות חוצה, ובהוספה באופן דמעלין בקודש[126].

ויש להוסיף, דכיון שספר התניא הוא "תורה שבכתב דחסידות"[127], הרי מובן שבתניא כלולים כל הענינים דמעינות הבעש"ט דתורת החסידות[128] [כפי שבתושב"כ כלולה כל התושבע"פ, "ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא"[129]]. ובפרט שיש לומר, שבתניא ישנה גם תורה שבעל־פה דחסידות (תושבע"פ – בתושב"כ גופא) – חלק החמישי[130], קונטרס אחרון[131], ע"ד ספר דברים (ספר החמישי), "משנה תורה" – שנקרא (והוא מקור ל)"תורה שבע"פ"[132].

יז. הנקודה העיקרית בכל האמור לעיל – הרי היא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בפועל ממש. במילא – בין אם להאמור לעיל ישנה שייכות לזה, בין אם לאו – הרי עכשיו (לאחרי שכבר פעלו גם ענין זה בהפצת המעינות חוצה) דבר ברור, שתיכף ומיד ממש צריכה כבר לבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו!

ואז תהי' גם שלימות הרפואה דכל בנ"י, גם דיהודים אלו – כמארז"ל[133] "לעתיד לבוא העורים מתרפאים שנאמר[134] אז תפקחנה עיני עורים". ויתירה מזה – "כשיבוא (הקב"ה) לרפאות העולם אינו מרפא תחילה אלא העוורים"[135], באופן שהם נעשים "סגי־נהור" למעליותא, יש להם ריבוי אור בפשטות[136] (באופן שאין זה ממעט ח"ו מכח הראי' הגשמי), ובמילא יש באפשרותם לקרוא וללמוד תורה גם מאותיות הכתב הרגילות – כאחד העם.

ולהעיר, שאז (בזמן הגאולה) לא יצטרכו גם לאותיות הכתב – כיון שכל בנ"י ישמעו תורה מעצמות ומהות, כמ"ש "תורה חדשה מאתי תצא"[137], ע"י ה"תלמיד ותיק" האמיתי – משיח צדקנו, ש"ילמד כל העם"[138] את ה"תורה חדשה" מעצומ"ה בתוספת ביאור והסברה וכו', ולימוד בבחינת ראי' דוקא[139], באופן שלא יצטרכו לאותיות הכתב, וכמובן בפשטות גם ממש"כ[140] "ולא ילמדו עוד איש את רעהו כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

– ויהי רצון, שתיכף ומיד עוד ברגע זה – שיהי' הרגע קודם הגאולה – ע"י הלימוד בספר התניא הנ"ל ע"י הזקוקים לזה עתה – ירפא אותם הקב"ה מזה תומ"י, שיהיו מיד "סגי־נהור" למעליותא כנ"ל[141], ויקראו וילמדו תורה, עד לתכלית השלימות בלימוד התורה בגאולה האמיתית והשלימה, "תורה חדשה מאתי תצא", כנ"ל.

ועוד והוא העיקר – גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.

הערות שוליים

  1. ↑ ראה ספר המאמרים אידיש ע' 75, 78, 129. וראה לקוטי מהרי"ל הל' ימים הנוראים. ל"ת להאריז"ל עה"פ (תצא כא, יג) ובכתה גו' ירח ימים. טואו"ח ר"ס תקפא. ועוד.
  2. ↑ לקו"ת ר"ה נח, סע"א. עט"ר שער ר"ה ספ"ב. ומרומז גם במשנה (ריש מסכת ר"ה): באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים – שרגל שבו הוא באמצע החודש (ראה גמרא שם ד, א) – ראה לקו"ש ח"ו ע' 409 הערה 4.
  3. ↑ ל' חז"ל – משנה וברייתא סוף קידושין.
  4. ↑ ובפרטיות – בהחמשה ראשי תיבות ד"אלול", כנגד החמשה אופני עבודה: תורה עבודה, גמילות חסדים, תשובה וגאולה – ראה בארוכה שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול תשמ"ו (לקו"ש חכ"ט ע' 272 ואילך), ש"פ ראה, אדר"ח אלול תשמ"ח (ס' השיחות ח"ב ע' 599 ואילך), ש"פ ראה, מבה"ח אלול תשמ"ט (ס' השיחות ח"ב ע' 652 ואילך). וש"נ.
  5. ↑ שה"ש ו, ג.
  6. ↑ אבודרהם סדר תפילת ר"ה ופירושה פ"א. סדר היום (בסדר ר"ח אלול). ר"ח שער התשובה פ"ד ד"ה עוד יש (קטו, ב). פע"ח שער כד פ"א. ב"ח לטואו"ח סתקפ"א (ד"ה והעבירו). ועוד – נסמן בסה"מ מלוקט ח"ב ע' פב הערה 67.
  7. ↑ ראה גם שיחת ש"פ תבוא, ט"ז אלול תשמ"ט (סה"ש ח"ב ע' 689), ש"פ ראה, מבה"ח אלול תש"נ (סה"ש ח"ב ע' 2־631).
  8. ↑ שה"ש ב, טז.
  9. ↑ ראה אוה"ת פ' ראה ע' תשדמ. שה"ש ח"ב ע' תקמג. סה"מ תרכ"ז ע' קצו. תרנ"ד ע' שכו. עטר"ת ע' תרנט. ה'ש"ת ע' 151. ס' השיחות תש"ג ע' 177.
  10. ↑ ראה ירושלמי ערלה פ"א ה"ג. לקו"ת צו ז, רע"ד.
  11. ↑ ראה ס' השיחות קיץ ה'ש"ת ע' 57. תש"ב ע' 119.
  12. ↑ כמאחז"ל אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו (ב"מ לח, א). וראה מכתב י"א ניסן תשל"ב (הגש"פ עם לקוטי טעמים, מנהגים וביאורים – קה"ת תשמ"ו ואילך – ע' תרמב).
  13. ↑ מגילה ו, ריש ע"ב.
  14. ↑ מלאכי ג, יח. חגיגה ט, ב. וראה תניא פט"ו (כא, א).
  15. ↑ 15.0 15.1 לקו"ת ד"ה אני לדודי (פ' ראה לב, סע"א ואילך).
  16. ↑ לקו"ת ד"ה אני לדודי הב' (שם לג, ג).
  17. ↑ וראה לקו"ש חי"ט ע' 159 ואילך (ושם, שענין האתעדל"ע דחודש אלול שייך לחודש ניסן ונמשך ממנו). חכ"ט ע' 162 ואילך (ושם, שהארת יגמדה"ר באלול קשורה עם הזמן, אבל תוכן ומהות החודש הוא – אתעדל"ת, עיי"ש). ס' השיחות תשמ"ט ח"ב ע' 690 ואילך. סה"ש ה'תש"נ ח"ב ע' 632.
  18. ↑ כמבואר בלקו"ת שבהערה 15 בהטעם שימי חודש אלול הם ימי החול (אף שמאירים בהם הי"ג מדה"ר). וראה לקו"ש ח"ד ע' 1343 ובהערה 6.
  19. ↑ לקו"ת ויקרא ג, א. שה"ש כד, א ואילך. וראה לקו"ש חי"ט שם ובהערה 14. סה"ש תשמ"ט שם.
  20. ↑ 20.0 20.1 ראה שעהיוה"א פ"ז (פד, ב), שחשבון האותיות מורה על "בחי' החשבון ומספר כמה מיני כחות ומדרגות כלולות באור וחיות הזה המלובש בצירוף זה של תיבה זו".
  21. ↑ ארבע מאות שקל כסף (חיי שרה כג, טז) – ראה תו"א ר"פ וישלח (כד, ג). וראה ספר הערכים – חב"ד מערכת אותיות אות תי"ו ע' תנז ואילך. וש"נ.
  22. ↑ שעהיוה"א ספי"א (פט, א). וראה בארוכה ספר הערכים חב"ד מערכת אותיות בתחלתו – ערך אותיות (כ"ב אותיות התורה). וש"נ.
  23. ↑ ראה לקו"ש ח"ט ע' 72 ובהערות שם.
  24. ↑ פינחס כח, יא.
  25. ↑ ח"ג רמח, א. נת' באוה"ת פינחס ע' א'קסה ואילך.
  26. ↑ שירו של יום.
  27. ↑ ראה לקו"ת שה"ש כה, סע"א. סה"מ תרע"ח ע' רסט. תש"ד ע' 192. תש"ה ע' 167. וראה גם אוה"ת שבועות ע' פו. אוה"ת ברכה ע' א'תתצא. א'תתצט. ובכ"מ.
  28. ↑ ע"ז ג, סע"א.
  29. ↑ תורת הה"מ – הובא בסידור שער הק"ש (ע"ה, סע"ד ואילך). וראה לקו"ש ח"י ע' 176. וש"נ.
  30. ↑ פרדס שער ד (שער עצמות וכלים) פ"ז. תורת העולה (להרמ"א) ח"ג פנ"ט. פי' חכמוני (לר' שבתי דונולו) לספר יצירה פ"ד מ"ד.
  31. ↑ "שבת קדמה לעולם" – לשון הפרדס שם.
  32. ↑ ב"ר פ"ג, ז. נת' בסהמ"צ להצ"צ מצות האמנת אלקות פי"א (דרמ"צ נז, ב ואילך). ובכ"מ. וראה גם לקו"ש ח"י שם ואילך.
  33. ↑ ראה שיחת ש"פ ויק"פ תשמ"ה. ש"פ אחרי תשמ"ו. ועוד.
  34. ↑ ראה פרדס שם: ואלולי שבת שנותן כח בששת ימים לא הי' בהן כח לפעול כו'.
  35. ↑ ראה תו"א מקץ לז, ג. ובכ"מ.
  36. ↑ זח"ב סג, ב. פח, א.
  37. ↑ להעיר שביום ראשון "הי' הקב"ה יחיד בעולמו" (ולכן נקרא "יום אחד" – בראשית א, ה ובפרש"י שם (מב"ר פ"ג, ח)), שבכח זה העבודה היא קלה, ובפרט בערך ליום שני שבו נבראת מחלוקת (בראשית א, ו. ב"ר פ"ד ו) וימים שלאחרי זה, שבכל יום עולה בעבודתו, עד לשלימות העבודה ביום הששי (יום בריאת האדם), ויום השבת, כבפנים.
  38. ↑ נסמן בהערה הקודמת.
  39. ↑ שנברא ביום הששי לאחרי בריאת כל מע"ב – "כדי שיכנס (ימצא הכל מוכן) לסעודה מיד" (סנהדרין לח, א ובפרש"י).
  40. ↑ בראשית ב, א. וראה לקו"ת בהר מא, א. אוה"ת עה"פ. ועוד.
  41. ↑ ראה רמב"ם הל' שבת פ"ל ה"ז. שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"א־ב. וראה תניא פ"ז (יא, ב).
  42. ↑ פרש"י ר"פ בראשית. ובכ"מ.
  43. ↑ תניא רפ"ב.
  44. ↑ ראה היום יום כ"ג מנ"א (יום זה): בחורף תרנ"ב כאשר אאמו"ר למד עמי בספר התניא "ונפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש", הסביר כי הנושאים בתיבת ממעל ובתיבת ממש הם הפכים. ממעל תוארו רוחניות שברוחניות וממש תוארו גשמיות שבגשמיות. ויבאר כי זהו מעלת נפש השנית, שעם היותה רוחניות שברוחניות פועלת בגשמיות שבגשמיות.
  45. ↑ בראשית ב, ז.
  46. ↑ פיוט "ונתנה תוקף".
  47. ↑ בראשית ג, יט.
  48. ↑ תפילת "אלקי נצור" בסוף תפילת העמידה.
  49. ↑ 49.0 49.1 49.2 ראה ב"ר פי"ב, ח: אני בורא אותו (אדה"ר) מן העליונים ומן התחתונים . . עפר מן האדמה מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז) מן העליונים (וראה גם שם פ"ח, יא). ובפרש"י עה"פ ויפח באפיו: עשאו מן העליונים ומן התחתונים גוף מן התחתונים ונשמה מן העליונים. – וראה תו"א בראשית ג, ד ואילך. קונטרס ומעין מאמר טו. המשך תרס"ו ע' תצה. ובכ"מ.
  50. ↑ וראה ב"ר פי"ב שם. פרש"י שם.
  51. ↑ כידוע שיש מלאכה אחת שמותרת גם בשבת – מלאכת שמים, ראה ב"ר ספי"א. – וראה סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 566 ואילך.
  52. ↑ ל' הכתוב – ואתחנן ד, לט. ועוד.
  53. ↑ תמיד בסופה.
  54. ↑ תצוה ל, י. אחרי טז, לד.
  55. ↑ יתרו כ, ח.
  56. ↑ שו"ע אדה"ז או"ח סרמ"ב ס"י, ממכילתא עה"פ יתרו שם.
  57. ↑ 57.0 57.1 שו"ע אדה"ז שם, מביצה טז, א.
  58. ↑ תהלים סח, כ.
  59. ↑ ועפ"ז יומתק שב' הדיעות הן אמת בהלכה בפועל בעבודת ה', "אלו ואלו דברי אלקים חיים" (וראה שו"ע אדה"ז שם, ש"אף הלל מודה שכדברי ב"ש יותר נכון לעשות כו'". וגם לשמאי באם "מצא אחרת נאה הימנה לוקחה ומניחה לשבת ואוכל את הראשונה בחול") – כי בכל יום צ"ל ב' הענינים: העבודה מלמעלמ"ט (כהנהגת שמאי), והעבודה מלמטלמ"ע (כהנהגת הלל).
  60. ↑ כמ"ש "ויששכר באוהליך" (ברכה לג, יח ובפרש"י).
  61. ↑ ראה אגה"ק ס"ה (קט, א). ביאוה"ז לאדהאמ"צ כה, א־ב. ולהצ"צ ע' קלד.
  62. ↑ ד"ת"ח איקרי שבת" (ראה זח"ג כט, א. ומרומז בברכות מז, סע"ב. שבת קיט, רע"א). – וראה גם שיחת ש"פ בהר תשמ"ו.
  63. ↑ כמ"ש "שמח זבולון בצאתך" (כבהערה 60 – ברכה שם ובפרש"י).
  64. ↑ ראה השקו"ט בב"ח טואו"ח ר"ס תקפ"א. מג"א שם סק"ב. השלמה לשו"ע אדה"ז שם.
  65. ↑ ספר המנהגים חב"ד ע' 53. ובאדר"ח אלול תוקעין להתלמד (שם).
  66. ↑ והטעם שיום השבת הוא א' דר"ח הבא קודם יום ראשון ב' דר"ח (היפך הסדר ד"אני לדודי" ואח"כ "ודודי לי") – יש לומר ע"ד הביאור (לקו"ת ר"פ בהר) במש"נ (ר"פ בהר) "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה'" קודם "שש שנים תזרע שדך" (אף שהסדר בפועל הוא ששנת השמיטה באה לאחרי השש שנים), כי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא הכוונה והתכלית של העבודה ד"שש שנים", ע"ד המדובר לעיל (ס"ד) בנוגע לשבת שקודם הששת ימי בראשית. ועצ"ע.
  67. ↑ ראה תנחומא נשא טז. שם בחוקותי ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.
  68. ↑ אבות ספ"ה.
  69. ↑ תניא שם.
  70. ↑ משנה סנהדרין לז, סע"א.
  71. ↑ בראשית ב, ז.
  72. ↑ תפילת מוסף דר"ה, מר"ה כ"ז, א. וראה סה"מ מלוקט ח"ג בתחלתו. וש"נ.
  73. ↑ בראשית א, לא.
  74. ↑ נסמן בהערה 39.
  75. ↑ המשך תרס"ו ס"ע ג. ובכ"מ. – נסמנו בסה"מ מלוקט ח"ב ע' רמא הערה 32.
  76. ↑ ראה ביאורי הזהר לאדהאמ"צ בשלח מג, ג. ובכ"מ.
  77. ↑ תניא אגה"ק ס"כ (קל, ריש ע"ב).
  78. ↑ קהלת ג, כ.
  79. ↑ ראה ב"ר פי"ב, יא.
  80. ↑ וכידוע שכח הלידה (שהוא מעין יש מאין) ניתן דוקא לנשמה בגוף (ולא להנשמה בהיותה למעלה). וע"ד כח הצמיחה שניתן דוקא בעפר הארץ (ראה אגה"ק ס"כ – קלב, א).
  81. ↑ ראה לקו"ת נצבים מה, א.
  82. ↑ ישעי' מ, יב.
  83. ↑ בתו"א בראשית ד, א מביא המשל ד"כשצריכים להגבי' איזה דבר מן הארץ ע"י כלי ההגבהה הנקרא ליווע"ר צריכים לאחוז בחלקים התחתונים שבו דוקא . . משא"כ אם הי' מתחיל מאמצע הכותל לא הי' מגבי' התחתונים כו'". ומבאר בזה הטעם שנשתנתה יצירת גוף האדם משאר כל הנבראים, שגוף האדם נברא בפ"ע, "וייצר גו' עפר מן האדמה", ורק אח"כ "ויפח באפיו נשמת חיים" (לא כשאר בעלי חיים), כי האדם (תכלית הבריאה) מעלה כל סדר השתלשלות, ולכן נברא גופו "מבחי' דומם היותר תחתון מכולם". אבל עפ"ז זהו נוגע רק לתחתונים, משא"כ ע"פ המשל שם (מהכף מאזניים, שככל שהכף שבה שוקלים יורדת למטה יותר, הגבהת המשא שבכף השני' היא למעלה יותר) נמצא שגם בעליונים מצד ענינם הם ניתוסף בגובה (ולא מפני ענין צדדי) – ראה ר"ד משיחת מוצאי ש"פ חיי שרה תשל"ט ס"ו בהערה. סה"מ מלוקט ח"ד ע' קי־קיא ובהערה 19.
  84. ↑ ויק"ר פ"ב, ב.
  85. ↑ ראה לקו"ת במדבר ט, ג. שלח נ, ב. וראה שם פינחס עז, סע"ב.
  86. ↑ להעיר ממש"נ "צדק צדק תרדוף" (שופטים טז, כ). וי"ל שב' פעמים צדק הם כנגד (חשבון) צדק מלמטלמ"ע ומלמעלמ"ט, וחיבור שניהם יחד.
  87. ↑ נוסח "מודה אני".
  88. ↑ תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט (ק, א). וראה אדר"נ פל"א, ג. קה"ר א, ד. זח"א קלד, ב. ועוד.
  89. ↑ ל' חז"ל – ב"ב עח, ב.
  90. ↑ הל' תשובה פ"ג ה"ד.
  91. ↑ ובתנחומא כאן: מצוות קלות . . שמשליכין אותן תחת עקביהן.
  92. ↑ רמב"ן עה"פ כאן.
  93. ↑ ראב"ע עה"פ כאן.
  94. ↑ רמב"ן שם. ועד"ז הוא בת"א (ראה רמב"ן שם).
  95. ↑ ראה לקו"ש ח"ג ע' 782. ובכ"מ.
  96. ↑ 96.0 96.1 אוה"ת ריש פרשתנו.
  97. ↑ תולדות כו, ה.
  98. ↑ ויש לקשר זה גם עם יום היאָרצייט של אאמו"ר בכ"ף מנחם־אב (ביום רביעי שעבר) – שעליית היום היא ביום שבת זה – שהסתלקות נשמתו מלמטה למעלה (שאז הגיע לשלימות עבודתו אשר עבד כל ימי חייו – אגה"ק סז"ך־סכ"ח) ומ"כ היא דוקא בחוץ לארץ, ובמקום הגלות [אף שלא היתה גלות קשה כ"כ כמו התחלת הגלות במקום שהי' קודם לכן], כי דוקא ע"י מקום התחתון ביותר נעשית העלי' הכי גדולה (כבפנים), שלימות עבודתו (ביום הסתלקותו), ובאופן של פעולה נמשכת – אצל כל אלו הלומדים בספריו ולומדים מהוראותיו והולכים בדרכיו ואורחותיו אשר הורנו כו', ובמיוחד – בנוגע לההתעסקות בהפצת התורה והיהדות והמעינות חוצה מתוך מסירת נפש, כמדובר כמ"פ (ראה שיחת כ"ף מנחם־אב שנה זו).
  99. ↑ נוסח "אני מאמין" הנדפס בסידורים וכו'. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 394.
  100. ↑ שה"ש ב, ח ובשהש"ר עה"פ.
  101. ↑ בהבא להלן, ראה גם "קובץ י"א ניסן שנת הפ"ט" אות סב.
  102. ↑ ראה תניא פ"ב.
  103. ↑ בסוף מס' סוטה. ועוד.
  104. ↑ ובפרט לפי הפירוש ש"עקבתא דמשיחא" קאי על העקב של משיח, ובלשון חז"ל: "צפה לרגליו של משיח" (יל"ש עמוס בסופו (רמז תקמט)), שהנה משיח בא וכבר שומעים פעמיו של משיח (כפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר).
  105. ↑ ראה ויק"ר ספל"ב. ועוד. לקו"ת בהעלותך לה, ג. ובכ"מ. וראה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 504 (לעיל ע' 120) ואילך. ע' 520 (לעיל ע' 134) ואילך. וש"נ.
  106. ↑ קהלת ד, יב.
  107. ↑ 107.0 107.1 ראה בארוכה לקו"ש ח"ט ע' 62 ואילך.
  108. ↑ זח"א כח, א. ח"ג רכא, א. תקו"ז ת"ח.
  109. ↑ ראה מכילתא בשלח טו, א. תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב. ועוד.
  110. ↑ ראה תניא פל"ו (מו, א).
  111. ↑ יל"ש ישעי' רמז תצט.
  112. ↑ תנחומא צו יד. וראה בארוכה לקו"ש חי"ח ע' 412 ואילך.
  113. ↑ פרש"י ותוס' סוכה מא, סע"א. ועוד.
  114. ↑ תענית בסופה ובפרש"י.
  115. ↑ שבת קיח, ב.
  116. ↑ הוספת־(ביאור) כ"ק מו"ח אדמו"ר בסד"ה לך אמר לבי ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת ע' 107. ה'שי"ת ע' 285).
  117. ↑ ראה תניא רפל"ז.
  118. ↑ נדפס בכש"ט בתחלתו. ובכ"מ.
  119. ↑ ע"ד שהוא בכללות התורה – כמארז"ל "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל ניתן למשה מסיני" (ראה מגילה יט, ב. ירושלמי פאה פ"ב ה"ד. שמו"ר רפמ"ז. ועוד). ומבואר במק"א, שבמ"ת ניתנו למשה כללי התורה, וה"תלמיד ותיק" מגלה פרטי הדבר, המיוסדים וכלולים (בהעלם) בהתורה שניתנה למשה מסיני (ראה לקו"ש חי"ט ע' 252 ואילך. וש"נ).
  120. ↑ ושני הענינים תלויים זה בזה – כי דוקא ע"י הביאורים וכו' בתורת החסידות שנתגלו בדורנו זה, ישנו הכח להפיץ המעיינות בכל מקום ובכל דרגא, עד חוצה שאין חוצה הימנו.
  121. ↑ ראה לקו"ש חל"ו ע' 44־43. וש"נ.
  122. ↑ ראה ברכות נו, א. ירושלמי פאה פ"ה ה"ה. ב"ר פ"ל, ט. ויק"ר פל"ד, יג. ועוד. – נתבאר באוה"ת בראשית תתרלח, ב. סה"מ תרס"ח ע' לב. המשך תער"ב ח"א ע' ערה. ח"ב ס"ע א'כד ואילך.
  123. ↑ להעיר ממארז"ל דסומא חשוב כמו כו' (נדרים סד, ב). ולהעיר גם מנדרים כ, א. ועוד.
  124. ↑ להעיר מתניא פל"ד (מג, ב): "ואף שאינו נותן אלא חומש הרי החומש מעלה עמו כל הארבע ידות לה' כו' ובקרבנות הי' כל החי עולה לה' ע"י בהמה אחת וכל הצומח ע"י עשרון סולת אחד בלול בשמן כו'".
  125. ↑ ראה ע"ח שער ד פ"ג. של"ד פ"ג. של"ה פ"א. אגה"ק ביאור לסז"ך (קמז, א).
  126. ↑ ברכות כח, א. וש"נ.
  127. ↑ מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר – נדפס בקיצורים והערות לתניא ע' קיח ואילך. אגרות־קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ד ע' רסא ואילך. וראה שם ח"ה ע' צ.
  128. ↑ ראה גם לקו"ש ח"כ ע' 183. חכ"א ע' 449.
  129. ↑ ראה זח"ג רכא, א.
  130. ↑ צ"ע האם לקרות ל"קונטרס אחרון" חלק! וכמו קו"א בשו"ע להש"ך, דמודגש דאינו חלק*. *) ולהעיר שקו"א נקרא ג"כ אגה"ק – לקו"ת ויקרא ג, א. ועוד.
  131. ↑ "אשר כתב (אדה"ז) בעת חיבורו הס' לק"א פלפול ועיון עמוק כו'" (הסכמת הרבנים בני הגאון המחבר לס' התניא) – בדוגמת תושבע"פ שהיא "פירושה" דתושב"כ. ועוד וג"ז עיקר – שניתוסף לאחרי הסתלקות אדה"ז (ע"י בניו).ואולי י"ל, שגם אגה"ק ("שבכמה מקומות הציב לו ציונים בס' לקוטי אמרים שלו" כמ"ש בהסכמה הנ"ל, וגם היא ניתוספה לאחרי הסתלקותו) היא בבחי' תושבע"פ בתושב"כ דתניא גופא.
  132. ↑ כמבואר בזהר (ח"ג רסא, א. וראה גם זח"א קמז, ב – בסתרי תורה). וראה לקו"ש חל"ו ע' 43־42. וש"נ.
  133. ↑ ב"ר רפצ"ה. וש"נ.
  134. ↑ ישעי' לה, ד.
  135. ↑ מדרש תהלים קמו, ח.
  136. ↑ ראה דרושי חסידות שבהערה 122.
  137. ↑ ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.
  138. ↑ ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב. – וראה בכ"ז בארוכה סה"ש תנש"א ח"ב ע' 566 (לעיל ע' 177) ואילך. וש"נ.
  139. ↑ ראה לקו"ת צו יז, א־ב. ובכ"מ.
  140. ↑ ירמי' לא, לג.
  141. ↑ להעיר, שרבינו יצחק (בן הראב"ד) הי' מקובל גדול ש"נגלה אליו אלי' הנביא זכור לטוב" (שה"ג להחיד"א ערך רבינו יצחק סגי נהור. שם ערך הראב"ד השני (רבינו אברהם ב"ד). וש"נ. וראה ריקאנטי וישב לז, כז (הובא בסדה"ד ד"א תתקנ"ח); נשא ו, כד. וראה אוה"ת במדבר (כרך ג) ע' תתקנה; (כרך ה) ע' א'תרסג) – ונקרא בשם "סגי נהור". ובהחייט בפי' מערכת אלקות פי"ד (הובא בסדה"ר שם. וראה גם שה"ג שם מס' מצרף לחכמה טו, ב) אומר, שהי' סגי נהור והי' מרגיש באויר אם זה חי או מת, ושהי' גדול בתפלתו כר' חנינא בן דוסא.
אוחזר מתוך "https://text.chabadpedia.com/index.php?title=דבר_מלכות_עקב&oldid=5778"