דבר מלכות ואתחנן

משיחות ש"פ ואתחנן, שבת נחמו, ט"ז מנחם־אב ה'תנש"אעריכה

דבר מלכות
בראשית
בראשיתנחלך לךויראחיי שרהתולדות (א)תולדות (ב)ויצאוישלחי"ט כסלווישבחנוכהמקץה' טבתויגשויחי
שמות
שמותוארא (א)וארא (ב)באנשי ובנות ישראלבשלחחמשה עשר בשבטיתרוכ"ב שבטמשפטים (א)משפטים (ב)תרומהתצוה (א)תצוה (ב)כי תשאויקהל
ויקרא
ויקראצוי"א ניסןערב פסח (א)ערב פסח (ב)אחרון של פסח (א)אחרון של פסח (ב)כ"ו ניסןכ"ח ניסןשמיניתזריע מצורעאחרי קדושיםאמורבהר בחוקותי
במדבר
במדברשבועות (א)שבועות (ב)נשאבהעלותך (א)בהעלותך (ב)שלחכ"ח סיוןקרח (א)קרח (ב)חוקתבלקפנחסמטות מסעי
דברים
דבריםואתחנןעקבראהשופטיםתצאתבואערב ראש השנה (א)ערב ראש השנה (ב)נצבים וילך (ור"ה)קונטרס בענין הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולםשמחת תורה
הוספות
יחידות עם הרב מרדכי אליהו (ו' מרחשוון תשנ"ב)קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבלב' ניסן תשמ"ח

א. ידוע[1] שגם ההפטרות ד"שבע דנחמתא" (ש"מפטירין בנחמות ישעיהו מאחר תשעה באב עד ראש השנה"[2]) שהם "לפי הזמן ולפי המאורע" (ולא כמו ההפטרות דשאר שבתות השנה שהם "מענין הפרשיות דומה בדומה")[3], יש להם קשר ושייכות ל"ענין הפרשיות", כיון שגם המאורעות דזמני השנה ("לפי הזמן ולפי המאורע") שייכים לפרשת השבוע[4], כדברי השל"ה[5] ש"המועדים של כל השנה . . בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן כי הכל מיד ה' השכיל".

ובנדו"ד, ששבת נחמו, ע"ש התחלת ההפטרה "נחמו נחמו עמי"[6], התחלת וראש (שכולל כל פרטי הענינים ד)"שבע דנחמתא" – שייך לפרשת ואתחנן ("נחמו לואתחנן"[7]) שקורין לעולם בשבת שאחר תשעה באב.

ונקודת הביאור[8] – ש"נחמו נחמו עמי", "נחמה בכפלים"[9], "על בית ראשון ועל בית שני"[10], היא הנחמה דבנין ביהמ"ק השלישי בגאולה השלישית, בית נצחי[11] וגאולה נצחית (שאין אחרי' גלות[12]), וענין זה שייך גם ל"ואתחנן", תפלתו[13] של משה להכנס לארץ, כידוע[14] שאילו זכו ישראל לכניסה לארץ ולבנין ביהמ"ק ע"י משה, היתה תיכף ומיד גאולה נצחית וביהמ"ק נצחי.

ב. אבל, בפרשת ואתחנן מודגש גם (ובעיקר) שבקשת משה להכנס לארץ לא נתקיימה, כמפורש בקרא[15] "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי", ועד ש"ויאמר ה' אלי גו' אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה עלה ראש הפסגה גו' כי לא תעבור את הירדן הזה וצו את יהושע גו' והוא ינחיל אותם את הארץ גו'"[16], היינו, שבפרשת ואתחנן מודגש שבפועל היתה הכניסה לארץ (לא ע"י משה, אלא) ע"י יהושע, שלאח"ז הי' חורבן וגלות (וכמ"ש בהמשך הפרשה[17] "כי תוליד בנים וגו'" – הקריאה דתשעה באב[18]).

ואיך מתאים זה עם תוכן ההפטרה ע"ד ביטול ושלילת החורבן והגלות ע"י הנחמה בכפלים שבגאולה נצחית וביהמ"ק נצחי?

ואף שלכאורה אפ"ל שבפרשת ואתחנן מודגש הצורך וההכרח בנחמה בכפלים שבגאולה האמיתית והשלימה (בגלל (החורבן והגלות, כיון) שהכניסה לארץ לא היתה ע"י משה), מסתבר לומר שגם הנחמה בכפליים עצמה (לא רק הצורך וההכרח בה) שייכת לתוכנה של פרשת ואתחנן, כדלקמן.

ג. ויובן בהקדם הביאור בתוכנה של ההפטרה הראשונה ד"שבע דנחמתא", "נחמו נחמו עמי" – "נחמה בכפליים":

שייכותה של ההפטרה לענין הגאולה היא (נוסף על כללות ענין ה"נחמה", "נחמו") גם מצד ענין הכפל ("נחמה בכפלים"[19]) – כידוע ש"כפל" שייך ומורה על ענין הגאולה, כדאיתא במדרש[20] "חמש אותיות נכפלו וכולם לשון גאולה, כ"ך שבו נגאל אברהם אבינו מאור כשדים שנאמר[21] לך לך מארצך, מ"ם כו', נ"ן כו', פ"ף בו נגאלו אבותינו ממצרים, שנאמר[22] פקד פקדתי, צ"ץ בו עתיד הקב"ה לגאול לישראל[23] בסוף מלכות רביעית שנאמר[24] איש צמח שמו ומתחתיו יצמח"[25].

ויש לומר, שהשייכות ד"כפל" לגאולה מרומזת גם בלשון הכתוב[26] "כפלים לתושי'" – "תושי'" גם מלשון ישועה (גאולה).

ובביאור הענין (בפשטות[27]) – יש לומר:

"כפלים" – פעמים רבות, כולל (נוסף על ב' פעמים ככה) גם ריבוי, או גם ריבוי גדול, ועד לתכלית הריבוי באופן של בלי גבול[28], כפי שמצינו בדרז"ל שלמדים מכפל הלשון בכתוב "אפילו מאה פעמים"[29], שהכוונה בזה (לא להגביל החיוב למאה פעמים ולא יותר, אלא) גם לריבוי גדול יותר ועד לתכלית הריבוי שנכלל בהשלימות ד"מאה" (כמארז"ל[30] "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום", שבהם נכללים כל הברכות וההארות וההמשכות וההשפעות העליונות[31]) – כי השלימות דכל הענינים היא במספר עשר (מספר השלם[32]) כפי שכל א' מהם כלול מעשר (עשר פעמים עשר), מספר מאה, ובמילא נכלל בזה גם ההתכללות דעשר בכל א' מהמאה (עשר פעמים מאה), מספר אלף, וכן ההתכללות דעשר בכל א' מהאלף (עשר פעמים אלף), מספר רבבה, וכולל גם "רבבה" (מלשון) ריבוי, ועד לתכלית הריבוי ש"לא יספר מרוב"[33].

ועפ"ז יש לבאר הקשר והשייכות דכפל לגאולה – כי, ענין הכפל בלי גבול, שייך לגאולה האמיתית והשלימה, שאז יתגלה בעולם האור האלקי[34] הבלי גבול (ובלשון הקבלה והחסידות: גילוי אור אין סוף), ולכן יהיו כל הענינים בשלימות האמיתית, החל מהשלימות האמיתית דגאולה וביהמ"ק, גאולה נצחית וביהמ"ק נצחי, בלי גבול (דלא כבית ראשון ובית שני (בגאולה ראשונה ושני') שהיו במשך זמן מוגבל, ת"י ות"כ שנה).

ד. ויש לומר, שהבלי גבול שבגאולה האמיתית והשלימה מודגש בכפל ד"נחמו נחמו" יותר מאשר ב"חמש אותיות (ש)נכפלו וכולן לשון גאולה":

בכפל ד"לך לך" – ב' התיבות שוות באותיותיהן (למ"ד וכ"ף פשוטה), אבל חלוקות הן בפירושן ותוכנן (מצד החילוק בנקודותיהן) – "לֶךְ" (למ"ד בסגול וכ"ף בשווא) פירושו הליכה, ו"לְךָ" (למ"ד בשווא וכ"ף בקמץ) פירושו "להנאתך ולטובתך"[35] (די"ל שכולל גם הנאת וטובת גאולתו מאור כשדים).

בכפל ד"פקד פקדתי" – פירוש ותוכן ב' התיבות שוה (לשון פקידה), אבל יש חילוק באותיותיהן (ובנקודותיהן) – "פקד" הוא שורש התיבה, ו"פקדתי" היא הפעולה (בלשון עבר, ועד"ז "(פקד) יפקוד", בלשון עתיד[36]). ועד"ז בכפל ד"צמח גו' יצמח" – ש"צמח" הוא השורש, ו"יצמח" היא הפעולה.

משא"כ בכפל ד"נחמו נחמו" – אין חילוק באותיותיהן ונקודותיהן של התיבות הכפולות, ששתיהן שוות ממש.

ובביאור המעלה בכפל ב' תיבות שוות ממש ("נחמו נחמו") לגבי כפל ב' תיבות שיש חילוק ביניהם (בפירושן, כמו "לך לך", או גם באותיותיהן כמו "פקד פקדתי") – יש לומר:

כפל התיבה בשינוי מפעם הראשונה (כמו "פקד פקדתי") – מורה שיש אופנים שונים בהדבר, או שיש עוד פרט וענין מסויים שלא נכלל בפעם הראשונה, ולכן יש צורך בהוספה או הבהרה ע"י השינוי בכפל הלשון לגבי פעם הראשונה. כלומר, נוסף על חיזוק כללות הדבר ע"י כפל הלשון, מודגש בשינוי כפל הלשון שבכללות הדבר ישנם אופנים שונים שחלוקים זה מזה.

משא"כ כשכפל התיבה הוא שוה ממש (כמו "נחמו נחמו") – אין חילוק באופני הדבר, ולא הוספת פרט וענין מסויים שלא נכלל בפעם הראשונה, כי אם ענין הכפל כשלעצמו.

וביאור החילוק שביניהם בנוגע לענין הבלי־גבול (כפל) שבגאולה – שבכפל ד"פקד פקדתי" מודגש (גם) שיש אופנים שונים בהגאולה (ובכללות – החילוק שבין גאולה ראשונה ובית ראשון לגאולה שני' ובית שני), ויש בזה מה שאין בזה, ובמילא אין זה בלי־גבול לאמיתתו, משא"כ בכפל ד"נחמו נחמו" מודגש הבלי־גבול בענין הגאולה, בלי־גבול (כפל) לאמיתתו[37].

[ויומתק יותר ע"פ דברי המדרש[38] "הולכים כולם (האבות והנביאים ששלחם הקב"ה לנחם את כנס"י) לפני הקב"ה ואומרים רבש"ע אינה מקבלת ממנו תנחומין, שנאמר[39] עני' סוערה לא נוחמה, א"ל הקב"ה אני ואתם נלך וננחמנה, הוי נחמו נחמו עמי, נחמוה נחמוה עמי (עי"ן בחיריק (במקום פתח), שפירושו עמדי), אין ראוי לילך אלא אני בעצמי"[40] – דיש לומר, שענין זה מרומז גם בכפל ד"נחמו נחמו", שהכפל מורה על הבלי־גבול שבנחמה, כיון שהנחמה היא ע"י הקב"ה בעצמו, בלי גבול האמיתי[41]].

ה. וביאור הענין בפרטיות יותר – שהבלי־גבול שבכפל ד"נחמו נחמו" אינו שולל ח"ו המעלות הפרטיות שבאופני הגאולה, אלא שמעלות פרטיות אלו הם מצד הבלי־גבול שבגאולה:

מהפירושים ד"נחמה בכפלים" ("נחמו נחמו") – שכפל הנחמה הוא "על בית ראשון ועל בית שני" (כנ"ל ס"א).

וצריך להבין[42]: כיון שהנחמה היא (לא רק דברי פיוס וכיו"ב, אלא) עי"ז שביהמ"ק נבנה מחדש, למאי נפק"מ שנחמה זו (ע"י בנין ביהמ"ק) היא על שני חורבנין של אותו ביהמ"ק?

וההסברה בזה – שבית ראשון ובית שני הם ב' אופנים־דרגות בביהמ"ק, ויש בזה מה שאין בזה:

המעלה דבית ראשון – בהתגלות אלקות (מצד העליון), שהי' בו גילוי אלקות בדרגא נעלית יותר מאשר בבית שני, כיון שבבית שני חסרו ה' דברים[43], ובפרט הארון, "מקום מנוחת השכינה"[44]. והמעלה דבית שני – בקביעותו בעולם (מצד התחתון), שהי' גדול מבית ראשון בבנין ובשנים[45], גדלות במקום (בנין) ובזמן (שנים), גדרי העולם.

וזהו הפירוש ד"נחמו נחמו", "נחמה בכפלים", "על בית ראשון ועל בית שני" – שביהמ"ק השלישי יהי' גם בית משולש, שיהיו בו המעלות דבית ראשון ודבית שני בתכלית השלימות, וגילוי אלקות בדרגא הכי נעלית, וקביעות בעולם באופן נצחי, וחיבור שניהם יחדיו (שלישי).

וכיון שב' אופני הנחמה על בית ראשון ועל בית שני מרומזים בהכפל ד"נחמו נחמו" (שב' התיבות שוות ממש) שהו"ע הבלי־גבול לאמיתתו (כנ"ל ס"ד) – יש לומר, שגם כפל הנחמה "על בית ראשון ועל בית שני" (אופנים שונים בביהמ"ק) הוא באופן של בלי־גבול לאמיתתו, היינו, שענינו של ביהמ"ק השלישי הוא בלי־גבול, ומצד העדר ההגבלה יש בו השלימות דכל האופנים האפשריים[46], מצד העליון ומצד התחתון ומצד שניהם יחד, וכל א' מהם באופן של בלי־גבול.

ו. עפ"ז יש לבאר גם הקשר והשייכות ד"נחמו נחמו" (נחמה בכפלים) לפרשת ואתחנן:

מהענינים העיקריים דפרשת ואתחנן – הכפל דעשרת הדברות, שאף שנאמרו בפרשת יתרו, חזרו ונכפלו בפרשת ואתחנן[47] כל פרטי הענינים דעשרת הדברות (הכוללים כל התורה כולה[48]) – כפל שוה (בכללות[49]).

וביאור הענין[50]:

מהחילוקים שבין עשה"ד שבפרשת יתרו לעשה"ד שבפרשת ואתחנן – ע"ד ובדוגמת החילוק שבין לוחות ראשונות (שבנ"י היו בדרגת צדיקים) ולוחות שניות[51] (שבנ"י היו בדרגת בעלי תשובה), שהרי עשה"ד שבפרשתנו באים בהמשך ל(וחלק מ)דברי התוכחה דמשה לבנ"י, תוכן ענין התשובה, שקשורה עם לוחות שניות. ובסגנון אחר קצת: עשה"ד שבפרשת יתרו עיקרם מצד העליון, ועשה"ד שבפרשת ואתחנן עיקרם מצד התחתון[52].

אבל, כיון שבפרשת ואתחנן לא נזכר כלל הענין דשבירת הלוחות ולוחות שניות (כי אם בפרשת עקב שלאח"ז[53], אף שמצד סדר הדברים מתאים יותר שפרטי הענינים דשבירת הלוחות יבואו בהמשך לכללות הסיפור דמעמד הר סיני עד לנתינת הלוחות שבפרשת ואתחנן), יש לומר, שהכפל דעשה"ד בפרשת ואתחנן מדגיש בעיקר הבלי־גבול דתורה[54].

וזוהי השייכות דפרשת ואתחנן להכפל דהגאולה האמיתית והשלימה (התוכן ד"נחמו נחמו", "נחמה בכפלים") – כיון שהבלי־גבול שבתורה לאמיתתו ובשלימותו יתגלה לעתיד לבוא ב"תורה[55] חדשה (ש)מאתי תצא"[56].

ובפרטיות יותר – שלעתיד לבוא יהיו ב' המעלות דלוחות ראשונות (מצד העליון), ודלוחות שניות (מצד התחתון), ודשניהם יחד [וי"ל שמרומז גם בדיוק הלשון "(תורה חדשה) מאתי תצא" – "מאתי" דייקא, מהקב"ה עצמו, ו"(מאתי) תצא" דייקא, ש"תצא" מן השמים[57] ("מאתי") ותבוא למטה בארץ בהבנה והשגה דשכל האדם], אלא, שאין כאן התחלקות דאופנים שונים בתורה, כי אם, שמצד העדר ההגבלה ישנה השלימות בכל האופנים האפשריים (כנ"ל ס"ה).

ויש לומר, שבאופן כזה יהי' גם ה"יחוד נפלא" (ש"השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו כו' וגם השכל מלובש במושכל"[58]) בהלימוד ד"תורה חדשה מאתי תצא" – שלא תהי' ההתחלקות דב' אופנים, מלמעלה למטה ("תען לשוני אמרתך"[59], שהאדם עונה אחר אמירתו של הקב"ה) ומלמטה למעלה ("כל הקורא ושונה הקב"ה קורא ושונה כנגדו"[60], שהקב"ה קורא ושונה אחר לימודו של האדם), כי אם באופן של בלי־גבול, ומצד העדר ההגבלה ישנה גם השלימות בכל האופנים האפשריים.

ז. ועד"ז יש לבאר בנוגע לבקשת משה להכנס לארץ שבהתחלת פרשת ואתחנן:

מהטעמים שלא נתקיימה בקשת משה להכנס לארץ, כמ"ש "ויאמר ה' אלי גו' לא תעבור את הירדן הזה וצו את יהושע גו' כי הוא גו' ינחיל אותם את הארץ גו'", אף שהכניסה לארץ ע"י משה (אילו היתה) היא באופן נעלה יותר מאשר הכניסה לארץ (שהיתה בפועל) ע"י יהושע (גאולה נצחית שאין אחרי' גלות) – מפני שיש גם מעלה בכניסה לארץ ע"י יהושע.

וההסברה בזה – שכיבוש וחלוקת הארץ ע"י יהושע היא מצד התחתון[61], כמודגש באופן הכיבוש והחלוקה במשך ריבוי זמן, שבע שכבשו ושבע שחלקו[62], וגם לאח"ז (ואפילו לאחרי מות יהושע) נשארו חלקים מארץ ישראל שעדיין לא נכבשו, כמ"ש בהתחלת ספר שופטים[63] "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל בה' לאמר מי יעלה לנו אל הכנעני להלחם בו ויאמר ה' יהודה יעלה גו' ויאמר יהודה לשמעון אחיו עלה אתי בגורלי ונלחמה בכנעני והלכתי גם אני אתך בגורלך" – כיון שבירור התחתון הוא ע"י עבודה ממושכת הדורשת ריבוי זמן כו'[64].

ועוד ועיקר – שגם לאחר שלימות כיבוש וחלוקת הארץ בפעם הראשונה, גלו ישראל מארץ ישראל, ולא רק גלות בבל למשך שבעים שנה, אלא גם הגלויות שלאח"ז עד לגלות האחרון שנמשך קרוב לאלפיים שנה... שהכוונה בזה היא כדי לברר הניצוצות שבגלות (כמארז"ל[65] "לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", דקאי על ניצוצות הקדושה שמבררים בנ"י בגלות[66]), ובלשון הידוע לעשות מחוץ לארץ ארץ ישראל[67], ולאחרי וע"י "מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"[68] בבירור התחתון, נכנסים לארץ בגאולה האמיתית והשלימה, ואז תהי' הכניסה לארץ בתכלית השלימות בב' המעלות (דמשה ודיהושע) גם יחד – וגאולה נצחית שאין אחרי' גלות, וגם מצד התחתון.

ומזה מובן שבפרשת ואתחנן מודגשת מעלת הכניסה לארץ בתכלית השלימות (שלא היתה ע"י משה כדי שתהי' בה גם המעלה שע"י יהושע) – באופן של בלי־גבול ("נחמו נחמו", "נחמה בכפלים"[69]), כאמור, שמצד העדר ההגבלה ישנה השלימות בכל האופנים ובכל הענינים, ובפשטות – שהכניסה לארץ כיבוש וירושת הארץ היא תיכף ומיד[70] (שלימות בזמן), ובנוגע לכל הארץ כולה (שלימות במקום), לא רק ארץ שבע אומות, אלא גם ארץ קיני קניזי וקדמוני, ארץ עשר אומות, ובאופן ש"כל יושבי' עלי'"[71] (שלימות בנפש)[72], שכל בנ"י[73] (כולל גם כל בנ"י שבכל הדורות שלפנ"ז[74]) יושבים בכל ארץ ישראל כולה, באופן קבוע ונצחי לעד ולעולמי עולמים.

*

ח. בהאמור לעיל שבשבת נחמו מודגש הבלי־גבול (כפל) שבהגאולה האמיתית והשלימה, ניתוסף עילוי מיוחד בקביעות שנה זו – ששבת נחמו בא לאחרי ההכנה רבה דערב שבת ("מי שטרח[75] בערב שבת יאכל בשבת"[76]) שחל בחמשה עשר באב.

ובהקדם ביאור השייכות דחמשה עשר באב (ובפרט כשחל ביום הששי) לגאולה האמיתית והשלימה:

יום חמשה עשר בחודש – שבו "קיימא סיהרא באשלמותא"[77], שרומז על השלימות דבנ"י ש"מונין ללבנה" ו"דומין ללבנה"[78], ו"עתידים להתחדש כמותה"[79], בגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא (ששייך ללבנה, ספירת המלכות).

חמשה עשר בחודש מנחם־אב ("מנחם" לפני "אב") – שלימות החודש שנקרא על שמו של משיח, ש"מנחם שמו"[80], ולידתו ("מזלו גובר"[81]) בחודש זה (בתשעה באב[82], וכשמתמלאת הלבנה בחמשה עשר באב יודעים בוודאות שכבר נולד משיח[83]), חודש שמזלו ארי', שבו "יבוא ארי' כו' ויבנה אריאל"[84].

ובפרט כשחל ביום הששי – יום ברוא אדה"ר[85], שנברא ביום הששי "כדי שיכנס (ימצא הכל מוכן) לסעודה מיד"[86] – שרומז על אלף הששי שבו הכל מוכן לסעודה[87] דלויתן ושור הבר[88] ב"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[89].

ויש לומר, שבענינים אלו (חמשה עשר בחודש, חמשה עשר באב, ו(קביעותו ב)יום הששי) מודגש הבלי־גבול (כפל) שבהגאולה האמיתית והשלימה שמתבטא בהשלימות האמיתית דכל הענינים גם יחד:

בהענין ד"קיימא סיהרא באשלמותא" (חמשה עשר בחודש) – ששלימות הלבנה היא עי"ז שמקבלת אור השמש בשלימות, ועד לתכלית השלימות דחיבור ב' המעלות דשמשא וסיהרא לעתיד לבוא, כמ"ש[90] "והי' אור הלבנה כאור החמה גו'"[91].

בהענין דחמשה עשר במנחם־אב – שלידת משיח היא ברגע שלאחרי החורבן דוקא, כדאיתא במדרז"ל[92] שכשגעתה פרתו פעם א' נחרב ביהמ"ק, וכשגעתה פרתו פעם הב' נולד מושיען וגואלן של ישראל, ולא עוד אלא שגם לאחרי שנעשה גדול[93], כולל ובמיוחד גדלות רוחנית, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם"[94] (ככל פרטי דיני מלך[95], ועאכו"כ בנוגע למלך המשיח, מלך ורב[96]), נמשך החורבן והגלות משך זמן, ועד למשך זמן הכי ארוך – שהכוונה בזה היא שתהי' שלימות הגאולה מצד העליון ומצד התחתון, ומצד שניהם יחד.

ובהענין דהכל מוכן לסעודה – ששלימות הסעודה ד"יום שכולו שבת" (ע"י ההכנה ביום הששי) בכל פרטי הענינים היא מצד השלימות דבלי גבול, כמודגש גם בהכפל ד"טוב"[97] ביום הששי[98].

ט. ויש להוסיף, שהענין דבלי־גבול מודגש גם בעבודת האדם החל מחמשה עשר באב – ד"מכאן[99] ואילך דמוסיף יוסיף", "מחמשה עשר באב ואילך דמוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה יוסיף חיים על חייו":

כיון ש"כל ישראל בחזקת כשרות"[100], ומקיימים מצות תלמוד תורה ע"י קביעת עתים לתורה "כדת הניתנה לכל אחד ואחד בהלכות תלמוד תורה"[101], מובן, שעיקר ושלימות הענין דהוספה בלימוד התורה הוא באופן שלמעלה ממדידה והגבלה,

ובלשון הכתוב בפרשת השבוע[102] – "בכל מאדך", "מאד שלך", שקשור עם "מאד" (בלי גבול) האמיתי[103],

וזוהי ההכנה להוספה בתורה לאמיתתה ובשלימותה באופן של בלי גבול ממש – "תורה חדשה מאתי תצא" (כנ"ל ס"ו).

ועי"ז נעשית השלימות ד"יוסיף חיים על חייו" באופן שלמעלה ממדידה והגבלה – חיים נצחיים.

י. והדגשה יתירה בכהנ"ל – בשבת נחמו שלמחרת חמשה עשר באב דשנת ה'תנש"א:

דובר כמ"פ בתקופה האחרונה שלפי כל הסימנים נמצאים אנו ב"שנה שמלך המשיח יתגלה בו"[104] (נוסף על החשבון דערב שבת לאחר חצות שמתחיל בשנת ה'תנש"א[105]) – כמרומז בהר"ת (שנתפשט בכל ישראל) "הי' תהא שנת נפלאות אראנו", ובפרט שבמשך השנה ראו בפועל (ויראו עוד) כו"כ מאורעות שהם "נפלאות", ויתירה מזה, שכל א' מהם הוא באופן של "פלא" גם ביחס לה"פלא" שלפניו, פלא לגבי פלא שמעורר התפעלות חדשה[106].

– כולל גם ה"פלא" שמתרחש בימים אלו ממש: כינוס אנ"ש והשלוחים שיחיו במדינת רוסיא, שהתכנסו מכו"כ מקומות (גם משאר מדינות שבעולם) בעיירה ליוברוויטש, כולל גם כדי להשתטח על ציוני קודש של רבותינו נשיאינו ששם מנוחתם כבוד, וגם על הציון הק' של אאמו"ר ז"ל (שיום ההילולא שלו, עשרים באב, מתברך מיום הש"ק זה), ונוסף לזה, מתכנסים בעיר הבירה דכל המדינה, מאסקווא[107] כדי להתייעץ ולהתדבר יחדיו ("איש את רעהו יעזורו"[108], מתוך אהבה ואחדות, "כאיש אחד בלב אחד"[109]) ולקבל החלטות טובות להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה בכל המדינה ובכל העולם כולו, ויה"ר שיהי' הכינוס בהצלחה רבה ומופלגה, ובאופן של הוספה כפולה ומכופלת, "דמוסיף יוסיף", ועד להוספה שלמעלה ממדידה והגבלה – שמאורע זה הו"ע של "נפלאות", שאותה מדינה שלחמה נגד פעולותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (ועד"ז בנוגע לפעולותיו של בעל ההילולא דעשרים באב) בהפצת התורה והמעיינות חוצה, מארחת ומכבדת את תלמידיו ושלוחיו וההולכים בדרכיו ואורחותיו בהפצת התורה והמעיינות חוצה –

ש"נפלאות" אלו (שכבר ראו בפועל) מעוררים ומדגישים שתיכף ומיד רואים הפלא הכי גדול – גאולה האמיתית והשלימה עלי' נאמר[110] "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", "נפלאות" גם בערך ליצי"מ[111].

ובפרט שבשנת "נפלאות אראנו" עצמה הולכים ומתקרבים לסיומה של השנה – שנמצאים כבר לאחרי חודש העשירי (מחודש תשרי, התחלת וראש השנה), בחודש הי"א, שקשור עם "אחד עשר יום מחורב"[112], בחי' שלמעלה ממדידה והגבלה דעשר, דסדר השתלשלות[113].

וגם לפי מנין החדשים מחודש ניסן – שאילו זכו היתה באה הגאולה בחודש ניסן, שבו נגאלו ובו עתידין להגאל[114], ועכ"פ בחודש אייר, ר"ת אברהם יצחק יעקב ורחל[115] (ד' רגלי המרכבה[116]) ש"מבכה[117] על בני' מאנה להנחם"[118] עד שהקב"ה מבטיחה ש"שבו בנים לגבולם"[119], ועכ"פ בחודש תמוז, חודש הגאולה – נמצאים כבר בחודש החמישי, בחי' "החמישית לפרעה", "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"[120], חודש מנחם־אב שמזלו ארי' (כנ"ל ס"ח),

ובחודש זה עצמו – בשבת נחמו, שבו מתחילה ה"נחמה בכפלים" ("כפלים לתושי'"[121]) ד"שבע דנחמתא", ובחציו השני של החודש, שבו מתחילה ההכנה[122] לחודש שלאח"ז, חודש אלול, חודש האחרון דשנת "נפלאות אראנו"[123]

הרי בודאי ובודאי שצריכה להיות הגאולה האמיתית והשלימה, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", בפועל ממש, ותיכף ומיד, בעיצומו של שבת נחמו שלמחרת ט"ו באב, שבו מודגש הבלי־גבול דהגאולה האמיתית והשלימה.

*

יא. ובנוגע לפועל:

כיון שנמצאים על סף הגאולה האמיתית והשלימה שבה יהיו כל הענינים באופן של בלי גבול – צריכה להיות ה"טעימה" (בערב שבת, ש"טוב לטעום מכל תבשיל ותבשיל"[124]) מהבלי גבול דהגאולה, ע"י ההוספה בעניני התומ"צ באופן שלמעלה ממדידה והגבלה.

ובפרטיות יותר – הוספה בלימוד התורה ("מוסיף לילות על הימים לעסוק בתורה"), הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה, כולל לימוד עין יעקב, אגדה שבתורה, ש"רוב סודות התורה גנוזין בה"[125], ועוד ועיקר, לימוד פנימיות התורה, כדברי האריז"ל (שיום ההילולא שלו בחמשה מנ"א) ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה"[126], ובמיוחד לאחרי שנתבארה בתורת החסידות באופן ששייך להבנה והשגה דכאו"א מישראל,

והדגשה מיוחדת על ההוספה בלימוד התורה בעניני הגאולה – הן בנגלה דתורה, ובפרט בספרו של הרמב"ם[127] שכולל גם ההלכות ששייכות לזמן הגאולה, כמו הלכות בית הבחירה (שלמדום זה־עתה בימי בין המצרים), וכן הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח[128], והן בפנימיות התורה, שנוסף לכך שכללות הלימוד דפנימיות התורה מקרב את הגאולה, "בהאי חיבורא דילך (תורתו של רשב"י) . . יפקון בי' מן גלותא ברחמי"[129], יש עילוי מיוחד בלימוד החלקים דפנימיות התורה שמבארים עניני הגאולה.

ומה טוב – שלימוד זה יהי' באופן ד"עשרה (ציבור) שיושבים (בהתיישבות וקביעות) ועוסקים (באופן של "עסק") בתורה"[130], כההוראה ד"דבר משנה" שלומדים בפרקי אבות דשבת זה – פרק שלישי, שגם רומז לגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי, שעל ידם נעשית הנחמה בכפלים על בית ראשון ובית שני.

יב. ויש להוסיף לימוד והוראה בשייכות לענין הגאולה גם מהתחלת פרק שלישי – "הסתכל בשלשה דברים":

"שלשה דברים" (סתם) – יש לומר, שגם רומז לגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי, גאולה משולשת וביהמ"ק משולש, שכולל ב' המעלות דגאולה ראשונה ושני', בית ראשון ושני, ושניהם יחד.

ו"הסתכל בשלשה דברים" – "הסתכל" דייקא, שמורה על העיון וההתבוננות בהעמקה יתירה[131] בענין הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי ("שלשה דברים"), מתוך צפי' והשתוקקות מיוחדת, "אחכה לו בכל יום שיבוא"[132], שיבוא בכל יום, ביום זה ממש, ועאכו"כ כשעומדים על סף הגאולה, שההסתכלות בשלשה דברים היא ביתר שאת וביתר עוז.

ויש לומר, שההסתכלות בעניני הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי ("שלשה דברים") פועלת שלימות בכל עניני העבודה שנכללים ב"שלשה דברים" – ג' הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים[133], שקיומם ע"י ג' הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה – שהעבודה אינה באופן של התחלקות, אלא באופן של בלי גבול, ומצד העדר ההגבלה ישנה השלימות בכל הקוין[134].

יג. ויש להוסיף בזה גם בשייכות להאמור לעיל ע"ד ההוספה בלימוד התורה מחמשה עשר באב ואילך:

"שלשה דברים" – רומז (גם) על התורה, "אוריאן תליתאי"[135], כולל ובמיוחד – ה"תורה חדשה (ש)מאתי תצא" בגאולה השלישית, שההכנה לזה היא ע"י ההוספה בלימוד התורה באופן של בלי גבול מחמשה עשר באב ואילך (כנ"ל ס"ט).

ועפ"ז יש לבאר הוראת המשנה "הסתכל בשלשה דברים" שנלמדת ביום השבת שלמחרת חמשה עשר באב – שאף שבחמשה עשר באב החליט כאו"א (והתחיל לקיים בפועל) להוסיף בלימוד התורה, מ"מ, ביום השבת שלמחרתו צריך לבחון ("הסתכל") עוד הפעם ההחלטות שלו ולהוסיף בהם עוד יותר, באופן כפול[136], ועד שיהיו באופן המתאים וראוי להכנה (מעין ודוגמא) להבלי גבול ד"תורה חדשה מאתי תצא", השלימות ד"אוריאן תליתאי" בגאולה השלישית.

יד. ויה"ר שמההסתכלות (עיון והתבוננות) בעניני הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי ("הסתכל בשלשה דברים"), נזכה תיכף ומיד לראות הגאולה השלישית וביהמ"ק השלישי בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש.

ובפשטות – בשבת פרשת ואתחנן, שבת נחמו, לפני התחלת הקריאה (בזמן המנחה) בפרשה שלאח"ז, "והי' עקב תשמעון",

– ששייך במיוחד לתקופה זו, כידוע[137] ש"עקב" קאי (גם) על אחרית הימים, עקבתא דמשיחא, שאז ודאי "תשמעון גו' ושמרתם ועשיתם גו'" כל עניני התומ"צ מחשבה ודיבור ומעשה ("שלשה דברים") –

מתקיימת בקשת משה ("גואל ראשון הוא גואל אחרון"[138]) "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה גו' ההר הטוב הזה (זו ירושלים) והלבנון" (זה בית המקדש)[139], שמשה רבינו, וכל דורו, וכל בנ"י שבכל הדורות, יחד עם בנ"י שבדורנו זה, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"[140], ונשיא דורנו בראשנו, באים ונכנסים לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש ולבית המקדש השלישי,

וחוגגים שם את שמחת הגאולה[141] מתוך שמחה גדולה ויתירה גם ביחס לשמחת בית השואבה[142] שעלי' אמרו[143] "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו",

ובלשון חז"ל בסיום וחותם מסכת תענית (בהמשך הסוגיא ד"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב") – "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם . . וכל אחד ואחד מראה באצבעו, שנאמר[144] ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו".

הערות שוליים

  1. ראה גם לקו"ש ח"ט ע' 61 ובהערות שם.
  2. רמב"ם הל' תפלה פי"ג הי"ט.
  3. טושו"ע או"ח סו"ס תכח.
  4. והפרשיות שהפטרותיהן משתנות בהתאם לשינויים בקביעות זמני השנה (כמו פ' ראה, שכשחל בו ר"ח אלול יש מפטירין השמים כסאי במקום עני' סוערה (טושו"ע שם סתכ"ה ס"ב), וכן פ' וילך, שכשקורין אותה בין ר"ה ליוהכ"פ מפטירין שובה במקום שוש אשיש שמפטירין כשנצבים־וילך מחוברין) – יש לומר, שבתוכן פרשיות אלו ישנם ב' ענינים שמתאימים לתוכן ב' הזמנים. ולדוגמא (בשייכות לתלתא דפורענותא שלפני שבע דנחמתא) בפרשת פינחס שהפטרתה משתנית לפי קביעות השנה (שבכמה שנים חלה לפני בין המצרים, ובכמה שנים בתוך בין המצרים) – שבענין הגאולה שבפרשת פינחס [כמודגש בשם הפרשה – "פינחס זה אליהו", מבשר הגאולה, ובתוכנה – חלוקת הארץ] ישנם ב' אופנים: (א) גאולה שלפני (ולמעלה מ)בין המצרים, (ב) גאולה שבתוך (ומבטלת ומהפכת) בין המצרים.
  5. חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א).
  6. ישעי' מ, א.
  7. טושו"ע שם. וראה לקו"ש שם.
  8. ראה גם סה"ש תשמ"ח ח"ב ע' 577 ואילך.
  9. איכ"ר ספ"א.
  10. יל"ש ישעי' רמז תמה.
  11. זח"א כח, א. ח"ג רכא, א.
  12. מכילתא בשלח טו, א. ועוד.
  13. ועד לתקט"ו תפלות, כמנין "ואתחנן" (דב"ר פי"א, יו"ד).
  14. ראה מג"ע אופן קפה (הובא ביל"ר פרשתנו). אלשיך אוה"ח ועוד ריש פרשתנו. אוה"ת פרשתנו ע' סה. צג. (כרך ו') ב'רא. ועוד.
  15. ג, כו ואילך.
  16. וחוזר וכופל בהמשך הפרשה – "וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי את הירדן וגו'" (ד, כא).
  17. ד, כה.
  18. רמ"א או"ח סתקנ"ט.
  19. נוסף לכך שבנדו"ד גם הכפל עצמו הוא בענין הנחמה.
  20. יל"ש ר"פ לך לך (רמז סד). פרדר"א פמ"ח. וראה גם במדב"ר פי"ח, כא. תנחומא קרח יב.
  21. ר"פ לך לך.
  22. שמות ג, טז.
  23. ובפרדר"א הנ"ל מוסיף: "ולומר להם צמח צמחתי לכם" (ומשמיט "בסוף מלכות רביעית").
  24. זכרי' ו, יב.
  25. ובפרדר"א מוסיף סיומא דקרא: "ובנה את היכל ה'". ובבמדב"ר ותנחומא מוסיף: "זה משיח, ו(כן הוא) אומר והקימותי לדוד צמח צדיק (ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ)".
  26. איוב יא, ו.
  27. נוסף על הביאור ע"ד הקבלה והחסידות – ראה ד"ה ויאמר גו' לך לך תרכ"ז. תר"ל. הובא בסד"ה נחמו עת"ר (וראה לקמן הערה 91).
  28. כי, כל זמן שהריבוי הוא במדידה והגבלה, אין זה ריבוי באמת לאמיתתו, שהרי יכולים להוסיף ריבוי גדול יותר.
  29. ב"מ לא, א.
  30. מנחות מג, סע"ב.
  31. ראה בארוכה המשך חייב אדם לברך תרל"ח. ובכ"מ.
  32. ראב"ע לשמות ג, טו. פרדס ש"ב.
  33. וישלח לב, יג.
  34. ובלשון הכתוב בהפטרה דשבת נחמו – "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" (ישעי' מ, ה).
  35. פרש"י עה"פ.
  36. משא"כ "פקד" – לשון הוה, כמו זכור, שמור, וכיו"ב (ראה פרש"י דברים א, טז. תבוא כז, א. ועוד).
  37. ומצד העדר ההגבלה שבו ה"ה כולל כל אופני הגאולה בתכלית השלימות, כדלקמן ס"ה.
  38. יל"ש ישעי' רמז תמג.
  39. ישעי' נד, יא.
  40. ועפ"ז י"ל שב"נחמו נחמו עמי" נכללים כל ה"שבע דנחמתא":ידוע הביאור בסדר ד"שבע דנחמתא", שבתחלה "הקב"ה אומר לנביאים נחמו נחמו עמי", ולאחר שכנס"י משיבה "ותאמר ציון עזבני ה'", "איני מתפייסת מנחמת הנביאים", ו"הנביאים חוזרין ואומרים לפני הקב"ה הנה כנס"י לא נתפייסה בתנחומין שלנו", "עני' סוערה לא נוחמה", אזי "חוזר הקב"ה ואומר אנכי אנכי הוא מנחמכם וכו'" (אבודרהם בסדר פרשיות וההפטרות – בשם המדרש)*. וענין זה (הנחמה ע"י הקב"ה שבהמשך וסיום ה"שבע דנחמתא") מרומז בהפטרה הראשונה – "נחמו נחמו עמי", א"ת "עֵמִי" אלא "עִמִי", היינו, שהנחמה היא לא רק ע"י הנביאים, אלא גם ביחד עם הקב"ה בעצמו**. *) וי"ל שהכוונה להמדרש שבפנים. **) ולהעיר מאוה"ת פרשתנו (כרך ו ע' ב'רא) ש"י"ל ב"פ נחמו כנגד ב"פ אנכי".
  41. ראה גם סד"ה נחמו תער"ב (המשך תער"ב ח"א ע' פה): "וזהו נחמו אתם הנביאים בגילוי הנבואה שהוא גילוי האצי' כו', ויש עוד נחמה שלמעלה מזה והוא מבחי' עצמות א"ס הבל"ג, ועז"א נחמו את עמי, בחי' אנכי אנחמכם".
  42. בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש ח"ט ע' 62 ואילך.
  43. יומא כא, ב.
  44. רמב"ן ר"פ תרומה.
  45. ב"ב ג, סע"א ואילך.
  46. להעיר גם מדברי המדרש (שבהערה 10) שהכפל ד"נחמו נחמו" כולל ריבוי ענינים – "נחמוה עליונים נחמוה תחתונים, נחמוה חיים נחמוה מתים, נחמוה בעולם הזה נחמוה לעולם הבא, נחמוה על עשרת השבטים נחמוה על שבט יהודה ובנימין" (ראה גם סה"ש ה'תש"נ ח"ב ע' 606 ואילך).
  47. ולהעיר, שכל ספר דברים הוא "משנה תורה" (מגילה לא, ב. זח"ג רסא, ב. ועוד), שכופל הענינים שנאמרו בד' הספרים.
  48. ראה פרש"י משפטים כד, יב. תו"ש יתרו (כרך טז) ע' רג ואילך. וש"נ.
  49. מלבד שינויים אחדים, כמו "שמור" (בפרשתנו) במקום "זכור" (בפרשת יתרו) – ש"שניהם בדבור אחד ובתיבה אחת נאמרו ובשמיעה אחת נשמעו" (פרש"י פרשתנו ה, יב), וכן הוספה די"ז תיבות ("י"ז תיבות יתירות . . כמנין טוב" (בעה"ט שם, טז)) – די"ל, שמצד העדר ההגבלה המודגשת בכפל דעשה"ד ניתוסף שלימות ("טוב") גם בפרטי הענינים.
  50. בהבא לקמן – ראה גם לקו"ש ח"ט ע' 69.
  51. ולהעיר מהדעות שהנוסח דעשה"ד שבפרשת יתרו הי' כתוב על לוחות ראשונות, והנוסח דעשה"ד שבפרשתנו הי' כתוב על לוחות שניות (פס"ז (לק"ט) תשא לד, א. פרשתנו ה, יב. וראה בארוכה תו"ש תשא (כרך כב) ע' קסא).
  52. ועפ"ז יש לבאר כמה מהשינויים בין פ' יתרו לפ' ואתחנן בכללות הסיפור דמעמד הר סיני: בפרשת יתרו מודגשת בעיקר ההתגלות האלקית שבמעמד הר סיני (באופן שמבטלת מציאות התחתון) – "ויהי קולות וברקים וגו' וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם גו' והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש גו' ויחרד כל ההר מאד" (יתרו יט, טז־יט), ובסיום הענין, "וכל העם רואים את הקולות וגו' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" (כ, טו), ולא עוד אלא שכאשר אמרו למשה "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלקים פן נמות", השיב להם משה "כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהי' יראתו על פניכם גו'" (שם, טז־יז), היינו, שרצונו של הקב"ה שתהי' התגלות אלקית שתפעל יראה וביטול. ובפרשת ואתחנן מודגש בעיקר (תכליתה ומטרתה של ההתגלות האלקית ב)הקליטה במציאות התחתון ־"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים גו' מן השמים השמיעך את קולו גו' ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת גו'" (פרשתנו ד, לה־לו), "פנים בפנים דיבר ה' עמכם" (ה, ד), ובסיום הענין, "את הדברים האלה דיבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל גו'" (שם, יט), ו"כשמעכם את הקול מתוך החושך וההר בוער באש ותקרבון אלי גו' ותאמרו הן הראנו ה' אלקינו את כבודו וגו' ועתה למה נמות וגו' כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים גו' קרב אתה ושמע וגו'", אזי "וישמע ה' את קול דבריכם בדברכם אלי ויאמר ה' אלי שמעתי גו' הטיבו כל אשר דברו" (שם, כ־כה).
  53. ט, ט ואילך.
  54. ועד"ז י"ל בנוגע להכפל ד"משנה תורה" שמורה על הבלי־גבול דתורה. ועפ"ז יומתק ש"משנה תורה" הוא ספר חמישי – "החמישית לפרעה", "דאתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין" (זח"א רי, א. וראה לקו"ת ס"פ פינחס), בלי גבול.
  55. ישעי' נא, ד. ויק"ר פי"ג, ג.
  56. ולהעיר, שהריבוי דתורה באופן ד"כפלים לתושי'" ניתוסף בלוחות שניות (ראה שמו"ר רפמ"ו), אבל הריבוי באופן של בלי־גבול לאמיתתו ובשלימותו הוא ב"תורה חדשה" דלעתיד לבוא.
  57. כלשון הכתוב בפרשתנו (ד, לו) "מן השמים השמיעך את קולו גו'".
  58. תניא פ"ה.
  59. תהלים קיט, קעב.
  60. ראה תדבא"ר רפי"ח. יל"ש איכה רמז תתרלד.
  61. ראה אוה"ת פרשתנו (ע' פז) שהטעם שלא נתקיימה בקשת משה הוא לפי "שמהירידות שנמשכו בגלות הארץ יהי' עלי' גדולה יותר" (וראה גם שם ע' ב'רכד).
  62. כתובות כה, סע"א. ב"מ פט, א. זבחים קיח, ב. ועוד.
  63. א, א־ג.
  64. להעיר מהמעלה ד"בעתה" לגבי "אחישנה" בנוגע לשלימות עבודת הבירורים (ראה בארוכה שערי אורה שער הפורים ד"ה יביאו לבוש מלכות פצ"ד ואילך).
  65. פסחים פז, ב.
  66. ראה תו"א בראשית ו, א. ר"פ לך לך. ובכ"מ.
  67. ראה אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"א ע' תפה ואילך. סה"ש תנש"א ח"ב ע' 695 (לעיל ע' 298) ואילך.
  68. תניא רפל"ז.
  69. להעיר, שהכניסה לארץ וירושת הארץ נכפלה בפרשתנו ריבוי פעמים*: "יהושע . . ינחיל אותם את הארץ" (ג, כח), "ובאתם וירשתם את הארץ" (ד, א), "הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (ד, ה), "בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (ד, יד), "ואתם עוברים וירשתם את הארץ הטובה הזאת" (ד, כב), "להביאך לתת לך את ארצם נחלה" (ד, לח), על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך" (ד, מ), "וירשו את ארצו ואת ארץ עוג וגו'" (ד, מז), "על האדמה אשר ה' אלקיך נותן לך" (ה, טז), "ועשו בארץ אשר אנכי נותן להם לרשתה" (ה, כח), "בארץ אשר תירשון" (ה, ל), "לעשות בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה" (ו, א), "ארץ זבת חלב ודבש" (ו, ג), "והי' כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך גו'" (ו, יו"ד), "ובאת וירשת את הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותיך" (ו, יח), "למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו" (ו, כג), "כי יביאך ה' אלקיך את הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה" (ז, א) – י"ז (טוב) פעמים! *) וגם תפלת משה להכנס לארץ נכפלה ריבוי פעמים – תקט"ו תפלות.
  70. ובלשון הכתוב בר"פ תבוא (בהמשך הפרשיות ד"שבע דנחמתא") – "כי תבוא אל הארץ גו' (ותיכף ומיד) וירשת וישבת בה" (ובודאי שאין צורך להמתין י"ד שנה לכיבוש וחלוקה), ועד שגם הבאת הביכורים (כהמשך הכתוב "ולקחת מראשית כל פרי האדמה") היא תיכף ומיד, כיון שיקויים היעוד "ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים גו'" (עמוס ט, יג).
  71. ערכין לב, סע"ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח.
  72. שלימות (בלי גבול) בעולם שנה נפש – ר"ת עשן, ומתחיל מהשלימות (בלי גבול) דתורה ("תורה חדשה מאתי תצא") – כמ"ש במתן־תורה "והר סיני עשן כולו" (יתרו יט, יח), שרומז שע"י התורה נעשית שלימות ב"עשן", עולם שנה נפש (ראה אוה"ת יתרו ע' תתטז ואילך).
  73. כולל גם שבט לוי – "עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים" (ב"ב קכב, א).
  74. שבזה מודגשת השלימות ד"כל יושבי'" גם לגבי המעמד ומצב ד"כל יושבי' עלי'" בזמן הבית.
  75. "טרח" דייקא – לא רק הכנה סתם, אלא הכנה רבה, כי מצד גודל החשיבות דשבת יש צורך בהכנה רבה דוקא (ראה ביצה ב, ב ובפרש"י. ובכ"מ).
  76. ע"ז ג, סע"א.
  77. זח"א קנ, רע"א. ועוד. וראה שמו"ר פט"ו, כו.
  78. ראה סוכה כט, א. ב"ר פ"ו, ג. אוה"ת בראשית ד, סע"ב ואילך. ועוד.
  79. נוסח ברכת קידוש לבנה (סנהדרין מב, א).
  80. סנהדרין צח, ב. ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד. איכ"ר פ"א, נא.
  81. ראה ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח ובקה"ע ופני משה שם.
  82. ירושלמי ואיכ"ר שם. במדב"ר פי"ג, ה (בסופו).
  83. ע"ד שמצינו בנוגע לקביעת היו"ט דחמשה עשר באב על שכלו מתי מדבר, אף שביטול הגזירה הי' כבר בתשעה באב (תענית ל, סע"ב ובפרש"י ותוס' – מאיכ"ר פתיחתא לג).
  84. יל"ש ירמי' בתחלתו (רמז רנט)..
  85. שהמליך את הקב"ה על כל העולם בהכרזתו "ה' מלך גאות לבש" (תהלים צג, א – שירו של יום הששי), ובאמרו לכל הנבראים "בואו ונשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו" (שם צה, ו – כמ"ש בקבלת שבת) – שתכלית השלימות דהתגלות מלכותו של הקב"ה בעולם תהי' בגאולה האמיתית והשלימה.
  86. סנהדרין לח, א ובפרש"י.
  87. להעיר ממארז"ל "הכל מתוקן לסעודה" (אבות פ"ג מט"ז – שלומדים בשבת זה).
  88. ראה ב"ב עה, א. ויק"ר פי"ג, ג. ועוד.
  89. תמיד בסופה.
  90. ישעי' ל, כו.
  91. ויש לקשר זה עם ענין הכפל: כפל האותיות שרומזות על גאולה – שאותיות כפולות הם בחי' יחוד אתוון דוכרין עם אתוון נוקבין, שזהו"ע יחוד קוב"ה ושכינתי', יחוד סוכ"ע וממכ"ע, שעי"ז נעשית הגאולה (רד"ה לך לך תר"ל. וראה גם סד"ה נחמו עת"ר); והכפל ד"נחמו נחמו" – שהו"ע חיבור סובב וממלא, מקיף ופנימי (סד"ה נחמו עת"ר*. תער"ב)**. *) ושם: "וזהו והי' אור הלבנה כאור החמה כו'". **) ושם: "לעתיד יהי' המקיף בבחי' פנימי ממש . . וזהו נחמו נחמו עמי, נחמו אתם נביאי בגילוי הנבואה שהוא המשכת האו"פ, ועוד נחמו את עמי בבחי' נחמה העליונה דאנכי אנחמכם בהמשכת גילוי האו"מ שיאיר בפנימיות ממש". ולהעיר גם מהקשר למש"נ בפרשת ואתחנן (ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך גו'", שהאמונה שהיא בבחי' מקיף נמשכת בפנימיות בדעת (ראה לקו"ת פרשתנו ז, ג. המשך תער"ב שם – בביאור המשך ההפטרה "דברו על לב ירושלים וקראו אלי'").
  92. ירושלמי ואיכ"ר שם.
  93. ומסתבר יותר לומר שגם זה נכלל ב"נולד מושיען של ישראל" – שאין הכוונה להיציאה לאויר העולם, שאז בפועל אינו "מושיען של ישראל"*, אלא להתגלות (דוגמת לידה כפשוטה) ד"מושיען של ישראל", שכבר ראוי ומוכן לגאול את ישראל בפועל ממש (וראה גם נצח ישראל (למהר"ל) פכ"ו (ע' קלב). ישועות משיחו (לאברבנאל) העיון השני פ"א). *) אף שי"ל שלעת"ל יוכל תינוק שנולד לעשות כו"כ פעולות, כבימי המבול (ראה ב"ר פל"ו, א). ולהעיר גם מ"נבואת הילד" (נדפס בסו"ס נגיד ומצוה. ועוד). ואכ"מ.
  94. שמואל־א ט, ב. וראה אוה"ת וירא תשסד, ב. ועוד.
  95. להעיר משיעור הרמב"ם דיום הש"ק זה (הל' זכי' ומתנה ספ"א) – "עושין כפי משפט המלך, שכל דיני המלך בממון על פיהן דנין".
  96. ש"ילמד כל העם ויורה אותם כו'" (רמב"ם הל' תשובה ספ"ט). וראה סהמ"צ להצ"צ מצות מינוי מלך פ"ג.
  97. ובפרט שבפעם השני' נאמר "טוב מאד", ש"מאד" הוא בלי גבול.
  98. נוסף לכך ש"ששי" הוא הכפל ד"שלישי", שענינו חיבור עליון ותחתון.
  99. תענית בסופה ובפרש"י.
  100. רמב"ם הל' קידוה"ח פ"ב ה"ב.
  101. תניא פל"ד.
  102. ו, ה.
  103. ראה תו"א מקץ לט, ג ואילך. ובכ"מ.
  104. יל"ש ישעי' רמז תצט.
  105. ראה סה"ש ה'תש"נ ח"א ע' 254. וש"נ.
  106. וע"ד שמצינו במ"ת ש"על כל דיבור פרחה נשמתן" (שבת פח, ב), שכיון שהדיבור השני הביא לכלות הנפש מחדש, עכצ"ל, שנתגלה בו גילוי נעלה יותר מהדיבור שלפניו; וביחד עם זה, גם הגילוי היותר נעלה נמשך ונקלט בפנימיות, עי"ז ש"החזירה להם הקב"ה להן בטל שעתיד להחיות בו את המתים" (שבת שם. תניא ספל"ו), כח הבלי גבול.
  107. להעיר, שהמאמר וידעת היום (שמתחיל בפסוק בפרשת ואתחנן) תרנ"ז – א' המאמרים הקבועים של כ"ק אדנ"ע שהי' חוזר עליו מפעם לפעם ביחוד בשביל לטהר אויר העולם ("היום יום" כח תמוז. ובכ"מ) – נקרא בשם "וידעת מאסקווא".
  108. ישעי' מא, ו.
  109. פרש"י יתרו יט, ב.
  110. מיכה ז, טו.
  111. ראה אוה"ת נ"ך עה"פ (ע' תפז). וש"נ.
  112. לשון הכתוב – דברים א, ב.
  113. ראה סה"ש תשמ"ט ח"ב ע' 630. וש"נ.
  114. ר"ה יא, רע"א. שמו"ר פט"ו, יא.
  115. מאו"א א, פד. ב"ש אה"ע סקכ"ו ס"כ.
  116. ולהעיר, שרגל הרביעי שבמרכבה (רחל) הוא (גם) דוד (זח"א רמח, ב. ועוד) – דוד מלכא משיחא.
  117. ירמי' לא, יד.
  118. להעיר מזח"ג כ, ב: "מאנה להנחם על בני', דלא קבלה מנייהו תנחומין, כי איננו ("ולא כתיב כי אינם"), בגין דמלכא קדישא הוה סליק לעילא ולעילא ולא אשתכח בגוה"*, שכולל גם "מאנה להנחם" ע"י הנביאים, כי אם דוקא ע"י הקב"ה בעצמו.*) וראה גם זח"ב כט, ב: "כי איננו, כי אינם מבעי לי', אלא בגין דבעלה דאיהו קול אסתלק מינה ולא אתחבר בהדה". ובלקוטי לוי"צ שם (ע' נט) מבאר ש"אסתלק מינה הוא ת"ת, ולא אתחבר בהדה הוא יסוד", ומסיים, ש"עפ"ז א"ש שגם פירוש הפשוט כי איננו שקאי על בני' ג"כ א"ש, כי בני' יוסף ובנימין הם בחי' יסוד".
  119. שם, טז.
  120. ראה לעיל הערה 54.
  121. להעיר ש"לתושי־ה" בגימטריא תנש"א.
  122. ויתירה מזה – כידוע ש"ארי'" (מזלו של חודש מנחם־אב) ר"ת אלול ריוהכ"פ הוש"ר (של"ה ריש מס' ר"ה (ריג, א). ועוד), שכולל (נוסף על ההכנה) גם חודש אלול, וגם חודש תשרי, עד ועד בכלל הוש"ר.
  123. וגם חודש ההכנה לשנה הבאה – ה'תשנ"ב, ר"ת הי' תהא שנת נפלאות בכל*, היינו, שה"נפלאות" אינם רק בענינים פרטיים, אלא "נפלאות בכל", באופן של בלי גבול (ומצד העדר ההגבלה ישנם גם כל הענינים הפרטיים), ועוד וג"ז עיקר, לא רק "נפלאות אראנו" (נ"א) בלשון עתיד, אלא גם "נפלאות בעינינו" (נ"ב), כלשון הכתוב (תהלים קיח, כג) "מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו", שמהללים להקב"ה על נפלאות הגאולה** שכבר היו בפועל (בשנת נפלאות אראנו). *) ולהעיר ש"בכל" בגימטריא נ"ב. **) "נפלאת היא בעינינו ולא נוכל לדעת איך היתה גאולה שלימה כ"כ מה שלא יורה עליו הטבע" (מצו"ד עה"פ).
  124. שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס רנ.
  125. תניא אגה"ק סכ"ג.
  126. שם סכ"ו (קמב, ב).
  127. נוסף על לימוד השיעורים היומיים (וראה גם הערה הבאה, ולעיל הערה 95).
  128. בסיום וחותם ספר שופטים (ספר הי"ד, שהוא סיום ספר יד (החזקה) כולו). ולהעיר, שהתחלת הלימוד דספר שופטים (נעוץ סופן בתחלתן) הוא בסמיכות לראש השנה, סיום וחותם ה"שבע דנחמתא", שהתחלתם בשבת נחמו.
  129. זח"ג קכד, ב – ברע"מ. הובא ונת' באגה"ק שם.
  130. אבות פ"ג מ"ו.
  131. ראה שו"ע אדה"ז או"ח סקכ"ח סל"ו. ועוד.
  132. נוסח "אני מאמין" הנדפס בסידורים וכו'. וראה לקו"ש חכ"ג ע' 394.
  133. אבות פ"א מ"ב.
  134. ועד"ז בנוגע ל"סור מרע" – כהמשך המשנה "ואין אתה בא לידי עבירה" – "ואין אתה בא" דייקא, בדרך ממילא, ללא צורך להתעסק בשלילת הרע, ואפילו לא "לידי עבירה", שגם דברים שיכולים להביא לידי עבירה (כמו תאוות היתר) נעשים מושללים בדרך ממילא, מצד ההסתכלות בעניני הגאולה, מעין ודוגמת המעמד ומצב דימות המשיח, כפס"ד הרמב"ם (בסיום וחותם ספרו "משנה תורה") ש"באותו הזמן . . כל המעדנים מצויין כעפר", "כעפר" דייקא, שאין לו שום חשיבות, כיון ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד".
  135. שבת פח, א.
  136. להעיר מהשייכות דכפל לשבת – "כל עיסקא דשבתא כפול" (מדרש תהלים צב, א), שלכן שייך לגאולה, כמארז"ל (שבת קיח, ב) "אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלין", דקאי על "שתי שבתות" שבכל שבת (לקו"ת בהר מא, א), הכפל שבשבת (וראה רד"ה לך לך תר"ל).
  137. ראה אוה"ת ר"פ עקב.
  138. ראה לקו"ש חי"א ע' 8 ואילך. וש"נ.
  139. ג, כה ובפרש"י.
  140. בא יו"ד, ט.
  141. כמרומז גם ב"והי' עקב תשמעון" – "אין והי' אלא לשון שמחה" (וראה ב"ר פמ"ב, ג. וש"נ), כולל ובמיוחד ולכל לראש – שמחת הגאולה.
  142. "על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה מעלות שבתהלים"* (סוכה שם). *) ספרו של דוד מלכא משיחא.
  143. סוכה נא, סע"א – במשנה. שם, ב.
  144. ישעי' כה, ט.