דבר מלכות תצוה (ב)

משיחות ש"פ תצוה, י"א אד"ר ה'תשנ"ב

דבר מלכות
בראשית
בראשית • נח • לך לך • וירא • חיי שרה • תולדות (א) • תולדות (ב) • ויצא • וישלח • י"ט כסלו • וישב • חנוכה • מקץ • ה' טבת • ויגש • ויחי
שמות
שמות • וארא (א) • וארא (ב) • בא • נשי ובנות ישראל • בשלח • חמשה עשר בשבט • יתרו • כ"ב שבט • משפטים (א) • משפטים (ב) • תרומה • תצוה (א) • תצוה (ב) • כי תשא • ויקהל
ויקרא
ויקרא • צו • י"א ניסן • ערב פסח (א) • ערב פסח (ב) • אחרון של פסח (א) • אחרון של פסח (ב) • כ"ו ניסן • כ"ח ניסן • שמיני • תזריע מצורע • אחרי קדושים • אמור • בהר בחוקותי
במדבר
במדבר • שבועות (א) • שבועות (ב) • נשא • בהעלותך (א) • בהעלותך (ב) • שלח • כ"ח סיון • קרח (א) • קרח (ב) • חוקת • בלק • פנחס • מטות מסעי
דברים
דברים • ואתחנן • עקב • ראה • שופטים • תצא • תבוא • ערב ראש השנה (א) • ערב ראש השנה (ב) • נצבים וילך (ור"ה) • קונטרס בענין הלכות של תורה שבע"פ שאינן בטלין לעולם • שמחת תורה
הוספות
יחידות עם הרב מרדכי אליהו (ו' מרחשוון תשנ"ב) • קונטרס בענין מקדש מעט זה בית רבינו שבבבל • ב' ניסן תשמ"ח

א. בהתחלת וסיום פרשת תצוה מדובר אודות הדלקת נרות המנורה:

בהתחלת הפרשה – "ויקחו אליך שמן זית זך גו' להעלות נר תמיד", "באוהל מועד גו' יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר גו'". ובסיום הפרשה – "בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות גו' ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים".

ועיקר החידוש שבסיום הפרשה – שהדלקת הנרות קשורה עם הקטורת: "ועשית מזבח מקטר קטורת וגו'", "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה", היינו, שהקטרת הקטורת היא בזמן הטבת והעלאת הנרות ("בעידן הטבה תהא מקטר קטורת", "בעידן הדלקה תהא מקטר קטורת").

ויתירה מזה – שהקטורת היא באמצע הטבת הנרות:

לדעת חכמים – "לא ייטיב את הנרות (שבע נרות, אלא רק חמש) ואח"כ יקטיר אלא יקטיר (באמצע) ואח"כ ייטיב (יגמור הטבת שתים)", היינו, שמפסיקין בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בקטורת (דלא כדעת אבא שאול ש"מטיב (כולן) ואח"כ מקטיר . . דכתיב בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות והדר יקטירנה", ומפסיקין בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות בזריקת דם התמיד).

והלכה כחכמים – כפס"ד הרמב"ם "אחר שזורקין את הדם (דהתמיד) מטיב זה שבהיכל חמש נרות ויוצאין שניהם מן ההיכל . . ואח"כ מפיסין . . וזוכה בקטורת מי שזכה ונכנס ומקטיר, ואח"כ נכנס זה שזכה בדישון המנורה ומטיב שתי הנרות".

ויש לבאר תוכן ענינם של הקטורת והדלקת הנרות ושייכותם זל"ז בעבודת האדם – כידוע שכל הענינים שבמשכן ובמקדש ישנם בעבודת האדם בכל יום ויום במשכן ומקדש שבו (כמ"ש "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כאו"א").

וכמודגש באמירתנו ("ונשלמה פרים שפתינו") בהתחלת התפלה: פרשת תרומת הדשן, פרשת התמיד, ופרשת הקטורת, ועד ל"אביי הוה מסדר סדר המערכה כו'".

ובהדגשה יתירה בפרשת הקטורת – שמלבד אמירת הפרשה בתושב"כ (כבפרשיות דתרומת הדשן ודהתמיד), דפרשת תשא: "קח לך סמים גו' ועשית אותה קטורת גו' ונתת ממנה גו'" [כולל גם הדגשת שייכותה להדלקת הנרות, כפי שממשיכים "ונאמר והקטיר עליו אהרן קטורת גו' בהטיבו את הנרות גו' ובהעלות אהרן את הנרות גו'"], מוסיפים ומאריכים גם בפרטי הכנת הקטורת שנתבארו בברייתא: "תנו רבנן פטום הקטורת כיצד וכו' ואחד עשר סממנים היו בה וכו'", כדלקמן.

ב. ובהקדם שאלה ותמיהה בנוגע לפרשת הנרות ופרשת מזבח הקטורת שבהתחלת וסיום פרשת תצוה:

לאחרי פרשת תרומה שבה נתבארו פרטי הענינים דמלאכת המשכן, מתחילה פרשת תצוה בכהונתו של אהרן ובניו – "ואתה הקרב אליך ("לאחרי שתגמור מלאכת המשכן") את אהרן אחיך ואת בניו גו' לכהנו לי", ע"י עשיית בגדי כהונה ("ועשית בגדי קודש גו' לקדשו לכהנו לי", "להכניסו לכהונה ע"י הבגדים שיהא כהן לי"), כמבואר בפרטיות בהמשך הפרשה (עד רביעי); ועד למילוי ידיהם לכהונה ("וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם לכהן לי וגו' ומלאת יד אהרן ויד בניו") ע"י פרטי הענינים דשבעת ימי המילואים ("שעל ידי המילואים הללו נתמלאו ידיהם ונתקדשו לכהונה") שנתבארו בהמשך הפרשה (מרביעי עד ששי).

וכיון שרובה ככולה של פרשת תצוה עוסקת בכהונתו של אהרן – צריך להבין: מהו הטעם שהתחלתה בפרשת הנרות וסיומה בפרשת מזבח הקטורת?

ויתירה מזו – שתי פרשיות אלו (פרשת הנרות ופרשת מזבח הקטורת) נכתבו לכאורה שלא במקומם:

פרשת הנרות – כיון ש"לא נאמרה (כאן) אלא על סדר מלאכת המשכן לפרש צורך המנורה", מקומה (לכאורה) ב"סדר מלאכת המשכן", בהמשך לעשיית המנורה בפרשת תרומה (ובפרט שבסיום מעשה המנורה נאמר "והעלה את נרותי'"), ולא בהתחלת פרשת תצוה שבה מדובר אודות כהונת אהרן?

ופרשת מזבח הקטורת – כפי שהקשו המפרשים שמקומה (לכאורה) בפרשת תרומה, ביחד עם כל כלי המשכן (הארון, השולחן, המנורה ומזבח החיצון), ולא בסוף פרשת תצוה, לאחרי כל פרטי הענינים דהמשכן וכליו, בגדי כהונה והמילואים?

ג. ויש לומר הביאור בזה:

כתיבת פרשת מזבח הקטורת (שלא במקומה, ביחד עם כל כלי המשכן בפרשת תרומה, אלא) לאחרי המשכן וכליו, בגדי כהונה והמילואים, היא, כדי להדגיש המעלה המיוחדת של מזבח הקטורת, כיון שעל ידה נשלמת עיקר כוונת המשכן ("תחלת המחשבה סוף המעשה"), כדאיתא במדרש שכ"שנעשה המשכן וכל כליו ושחט את הקרבנות וכו' לא ירדה שכינה עד שהקריבו את הקטורת".

ומהביאורים בזה – בעבודת האדם לקונו:

אמרו חז"ל "שתי מזבחות היו אחד של זהב (מזבח הפנימי) כנגד נפש של אדם, ואחד של נחושת (מזבח החיצון) כנגד גופו של אדם . . כשם שהגוף אוכל כך מזבח הנחושת קרבנותיו למאכל, וכשם שהנשמות אינן נהנות אלא מן הריח לכך לא הי' נקרב במזבח הזהב אלא קטורת סמים, דבר העשוי לריח".

ונוסף לזה – והא בהא תליא – שע"י הקרבנות (שע"ג מזבח הנחושת) נעשה הקירוב להקב"ה (קרבן מלשון קירוב), ואילו ע"י הקטורת נעשה (לא רק קירוב, אלא יתירה מזה) הקישור והחיבור (קטורת מלשון קישור וחיבור), ועד שנעשים מציאות אחת, כלשון הזהר "בחד קטירא אתקטרנא".

ומזה מובן שעיקר כוונת המשכן – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – נעשית ע"י הקטורת, שבה מודגשת עיקר ושלימות ההתקשרות עם הקב"ה שנעשים חד ממש.

וענין זה מודגש בכתיבת פרשת מזבח הקטורת בפ"ע – לאחרי מלאכת המשכן, בגדי כהונה והמילואים:

בסיום וגמר כל פרטי הענינים דמלאכת המשכן, בגדי כהונה והמילואים (בפרשת תרומה, וברובה ככולה של פרשת תצוה) – מסיים וחותם הכתוב בהסך־הכל דכללות המשכן: "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש (המשכן) בכבודי (שתשרה שכינתי בו) גו' ושכנתי בתוך בני ישראל גו' לשכני בתוכם".

ולאח"ז מוסיף (בפרשה בפ"ע) "ועשית מזבח מקטר קטורת", "אמר כי עוד יתייחד להם שיעשו מזבח מקטר קטורת" – שזהו"ע נעלה יותר ב"לשכני בתוכם", כיון שע"י הקטורת נעשה הקישור והחיבור עם הקב"ה בתכלית השלימות.

ויומתק יותר שמזבח הקטורת הוא סיום וחותם פרשת תצוה – כי, "תצוה", מלשון צוותא וחיבור, מורה על הצוותא וחיבור דישראל עם הקב"ה, שעיקרו ושלימותו במזבח הקטורת (קישור וחיבור) שבסיום וחותם פרשת תצוה, גמר ושלימות הצוותא וחיבור דישראל עם הקב"ה.

ד. ובעומק יותר – במזבח הקטורת מודגשת ההתקשרות דישראל עם הקב"ה ("ישראל וקוב"ה כולא חד") מצד עצם הנשמה, בחינת היחידה, "יחידה לייחדך", שמיוחדת עם מהותו ועצמותו ית', ועל ידה נעשה עיקר ושלימות הענין ד"לשכני בתוכם", "לשכון אני בתוכם", "אני" ממש.

וענין זה מרומז:

א) במדות המזבח, "אמה ארכו ואמה רחבו" – "אמות יחידות . . (שרומז) על הנשמה שנקראת יחידה כמו שהקב"ה אחד כך היא יחידה",

ב) בסממני הקטורת (שבפרשת תשא, ובפירושה בתושבע"פ בברייתא דפטום הקטורת) ש"אחד עשר סממנים היו בה" – שרומז על "אחד עשר יום מחורב", אחד עשר שלמעלה מעשרת הדברות שניתנו בחורב, בחינת "אנת הוא חד ולא בחושבן", עצמותו ומהותו ית' שלמעלה מעשר ספירות, ודוגמתו בנשמה, בחי' היחידה, שלמעלה מעשר כחות פנימיים,

ג) בעבודת הקטורת – ש"בעת שמקטירין הקטורת בהיכל בכל יום פורשין כל העם מן ההיכל ומבין האולם ולמזבח לא יהי' שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטורת . . שנאמר (בסדר עבודת יוהכ"פ) וכל אדם לא יהי' באוהל מועד וגו'", היינו, שעבודת הקטורת היא באופן שהכהן נמצא ביחידות עם הקב"ה, שרומז על ההתקשרות שמצד בחי' היחידה.

ויש לומר, שענין זה מרומז גם במ"ש בסיום וחותם פרשת מזבח הקטורת (ופרשת תצוה) "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קודש קדשים הוא לה'" (אף ששייך לעבודת יוהכ"פ שמקומה בפרשת אחרי) – שבזה מרומז שעבודת הקטורת שבכל יום היא מעין ודוגמת עבודת הקטורת דכהן גדול ביום הכיפורים בקדש הקדשים, שבה מודגשת שלימות ההתאחדות דבחי' היחידה שבנפש (כה"ג) עם היחידה שבזמן ("אחת בשנה", שרומז על בחי' היחידה שנקראת "אחת") והיחידה שבמקום (קדש הקדשים).

ויומתק יותר – שגם באמירת הברייתא דפטום הקטורת מזכירים ע"ד הקטורת דהכה"ג ביוהכ"פ: "ושלשה מנים יתרים שמהם מכניס כה"ג . . ביום הכפורים", ולא עוד אלא שנוסף על המוכרח להזכיר הג' מנים דיוהכ"פ בנוגע להחשבון ד"שלש מאות וששים ושמונה מנים (ש)היו בה" (לשס"ה ימים, ועוד ג' מנים ליוהכ"פ), מוסיפים ומדגישים גם ההכנה המיוחדת להקטורת דיוהכ"פ: "ומחזירן למכתשת בערב יום הכיפורים . . כדי שתהא דקה מן הדקה" – שבזה מודגשת שייכותה של הקטורת דיוהכ"פ לכל יום.

ה. ועוד ענין עיקרי בעבודת הקטורת – "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה":

"נרות" – קאי על נשמות ישראל, "נר הוי' נשמת אדם", שהטבתן והדלקתן היא ע"י התורה ומצוות, "נר מצוה ותורה אור".

ונוסף לזה, ע"י הדלקת הנרות נמשך ומתגלה אור הקדושה גם בעולם, כדרשת חז"ל על הפסוק "ויקחו אליך שמן זית זך . . אליך ולא לי, לא לאורה אני צריך . . ויעש לבית חלוני שקופים אטומים, תנא שקופים (רחבים) מבחוץ ואטומים (פיהם אטום וקצר) מבפנים (קצר מבפנים ומרחיב והולך לצד חוץ, כדי שתהא אורה יוצא מהיכל שתאיר לעולם, כי) לא לאורה אני צריך. מחוץ לפרוכת העדות באוהל מועד, עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל" – שזהו"ע עיקרי בעשיית המשכן כדי שעל ידו תהי' השראת השכינה בעולם, ועי"ז נשלם הקישור וחיבור דעליונים ותחתונים שהתחיל במתן־תורה.

ועפ"ז יש לבאר הענין דעבודת הקטורת בזמן הטבת והעלאת הנרות ("בעידן הטבה", "בעידן הדלקה") – ששלימות ההתקשרות וההתחברות עם הקב"ה (מצד בחי' היחידה) שעבודת הקטורת נמשכת ומתגלה ומאירה ע"י הנרות בכל פרטי הדרגות ד"נר הוי' נשמת אדם" (גם בכחות פנימיים) ובכל פרטי העבודה ד"נר מצוה ותורה אור", ועד להמשכה והגילוי גם בעולם.

וענין זה מודגש יותר בכך שעבודת הקטורת היתה באמצע הטבת הנרות, שבה היו מפסיקין בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות, כדעת חכמים שמפסיקין בקטורת, ולא כאבא שאול שמפסיקין בדם התמיד (כנ"ל ס"א) – שעי"ז ניתוסף עילוי בהטבת שתי נרות, שלהיותה לאחרי הקטורת, מודגש בה ביותר המשכת וההתגלות דרגת הקטורת (שלמעלה מדרגת הקרבנות שכללותם קרבן התמיד, כדעת אבא שאול שמפסיקין בדם התמיד), שגם דרגא זו תומשך ותתגלה בעבודה דכחות הגלויים ועד גם בעולם.

ויומתק יותר ע"פ מ"ש הרמב"ם שלאחרי הטבת חמש נרות "נכנס (מי שזכה בקטורת) ומקטיר, ואח"כ נכנס זה שזכה בדישון המנורה ומטיב שתי הנרות ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה" – שמוסיף על לשון המשנה "באו ועמדו כו'", ומדגיש שלאחרי שהכהן המקטיר מסיים עבודתו, אינו יוצא מיד, אלא נשאר בפנים עד שנכנס הכהן להטיב שתי הנרות, ורק לאחרי גמר הטבת הנרות יוצאים שניהם יחדיו – דיש לומר, שבזה מרומז שבהטבת שתי הנרות ישנו גם הסיוע של הכהן המקטיר הקטורת, כדי שע"י הנרות תומשך ותתגלה גם דרגת ההתקשרות וההתחברות שע"י הקטורת.

ו. עפ"ז יש לבאר גם הטעם שהתחלת פרשת תצוה היא בפרשת הנרות:

נתבאר לעיל (ס"ג) ש"תצוה" רומז על הצוותא וחיבור עם הקב"ה, שעיקרה ושלימותה במזבח הקטורת שבסיום וחותם הפרשה.

וכשם שבפרשת הקטורת שבסיום וחותם הפרשה מודגש שהדרגא דקטורת (קישור וחיבור) נמשכת ומתגלה בעולם ע"י הנרות, כך מודגש גם (ובעיקר) בהתחלת הפרשה שהדרגא ד"תצוה" (צוותא וחיבור, כמו "קטורת") נמשכת ומתגלה ומאירה ע"י הנרות – שהתחלת פרשת תצוה היא בפרשת הנרות: "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך גו' להעלות נר תמיד", "באוהל מועד מחוץ לפרוכת אשר על העדות וגו'" – המשכת וגילוי הדרגא ד"תצוה".

בסגנון אחר קצת:

תוכנה של פרשת תצוה (רובה ככולה) הוא ע"ד כהונת אהרן ובניו לעבודה במשכן, שעי"ז "ונקדש (המשכן) בכבודי" (שתשרה שכינתי בו). ולכן, פתיחת הפרשה היא בעבודה העיקרית דאהרן ובניו שעל ידה נעשית השראת השכינה בגילוי – פרשת הנרות; וסיומה וחותמה בשלימות השראת השכינה שע"י עבודת הקטורת (והמשכה והתגלותה ע"י הנרות) – בפרשת מזבח הקטורת (שבסיומה וחותמה נזכר גם ע"ד הטבת והעלאת הנרות).

ז. וביאור הענין בעבודת האדם בכל יום:

כיון שבכל יום נעשה האדם "ברי' חדשה", צ"ל חידוש בכל עניני עבודתו ("בכל יום יהיו בעיניך חדשים"), שנקודתם ותוכנם "לשכני (לשכון אני) בתוכם", ומתחיל מהחידוש בעבודת הקטורת (בהתחלת היום, "בבוקר בבוקר"), שהיא עיקר ושלימות ד"לשכני בתוכם", מצד בחי' היחידה.

וענין זה מודגש באמירת פרשת הקטורת בכל יום:

נוסף על אמירת הפסוקים שבהם מדובר אודות עבודת הקטורת ביום זה ("והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר . . (ו)בין הערביים יקטירנה"), מקדימים ואומרים גם הפסוקים שבהם מדובר אודות הכנת הקטורת ("קח לך סמים וגו'"), ולאח"ז מוסיפים גם פרטי הענינים דהכנת הקטורת שנתבארו בברייתא דפטום הקטורת – אע"פ שהמדובר אודות הכנת כל כמות הקטורת הדרושה לכל השנה (שהיו מכינים בבת אחת ולא בכל יום בפ"ע), כמ"ש בברייתא "שלש מאות וששים ושמונה מנים היו בה, שלש מאות וששים וחמשה כמניין ימות החמה . . ושלשה מנים יתרים שמהם מכניס כה"ג כו'".

ויש לומר, שבזה מרומז שנוסף על עבודת הקטורת השייכת ליום זה, צ"ל בכל יום כללות הענין דעשיית הקטורת – שמתחדש כללות הקישור והחיבור דעצם הנשמה, בחי' היחידה, עם הקב"ה, שעל ידה נעשה עיקר ושלימות הענין ד"לשכני בתוכם".

ח. ועוד ועיקר – שעבודת הקטורת היא "בהטיבו את הנרות גו' ובהעלות אהרן את הנרות", היינו, שההתחדשות שבעשיית הקטורת (הקישור והחיבור דעצם הנשמה עם הקב"ה) נמשכת ומתגלה ומאירה בכל עניני עבודת היום, וגם כשעוסק בעניני העולם ("כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו"):

התחדשות הקישור והחיבור דעצם הנשמה עם הקב"ה בכל יום נעשה בשעת ק"ש ותפלה, שהו"ע המס"נ באחד, ותכלית הביטול דעמידה לפני המלך שבתפלת העמידה.

וענין זה נמשך ומתגלה גם לאחרי גמר העבודה דק"ש ותפלה, במשך כל היום כולו – שגם בשעה שעוסק בעניני העולם, "הנהג בהם מנהג דרך ארץ", שאז צריך להרהר ולדבר בעניני העסק באופן ד"משאו ומתנו באמונה", ובהכרח שיסיח דעתו ומחשבתו מהדביקות שבשעת ק"ש ותפלה [וע"ד מ"ש רבינו הזקן בספר התניא שאף ש"יחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד", מ"מ, "למטה הוא תחת הזמן ובאותה שעה לבדה שעוסק בה בתורה או במצוה, כי אח"כ אם עוסק בדבר אחר נפרד מהיחוד העליון למטה"], מ"מ, ניכרת אצלו נקודת היהדות שמצד עצם הנשמה, ההתקשרות וההתחברות עם הקב"ה בתכלית היחוד, "בחד קטירא אתקטרנא", שבכל מעמד ומצב ("מערב עד בוקר") ה"ה בקיום ותוקף נצחי ("חוקת עולם").

ט. ויש להוסיף ולבאר הטעם שאומרים בכל יום "אביי הוה מסדר סדר המערכה משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול . . הטבת חמש נרות קודמת לדם התמיד, ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות, והטבת שתי נרות קודמת לקטורת" – אף שהלכה כחכמים שהקטורת היא בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות:

הב"י כותב ש"אע"פ שהרמב"ם . . פסק כרבנן דפליגי אאבא שאול ואמרי קטורת מפסיק בין הטבת חמש להטבת שתים ושחיטת התמיד וזריקתו קודם להטבת חמש, וכן נראה דעת הסמ"ג . . ולפ"ז הי' ראוי לסדר כך . . דם התמיד קודם להטבת חמש נרות והטבת חמש נרות קודם לקטורת וקטורת קודם להטבת שתי נרות . . מאחר שמצאו העולם שאביי סדר הסדר אליבא דאבא שאול, משמע דס"ל דהכי הלכתא, ולכן לא רצו לשנות הסדר ההוא".

ולכאורה צריך להבין:

א) הרי גם הרמב"ם והסמ"ג ידעו שאביי סדר הסדר אליבא דאבא שאול שמזה משמע דס"ל דהכי הלכתא, ואעפ"כ פסקו שהלכה כחכמים, ומה חידוש "מצאו העולם שאביי סדר כאבא שאול", שלכן "לא רצו לשנות הסדר ההוא", ושינו פסק הרמב"ם והסמ"ג שהלכה כחכמים?

ב) ועיקר: בסדר עבודת יוהכ"פ אומרים "לפנים יכנס להטיב חמש נרות ולהקטיר קטורת הבוקר ולהטיב את שתי הנרות הנשארות" – כדעת חכמים שהלכה כמותם, ולא כאביי שסדר הסדר כאבא שאול. וממה־נפשך: אם בסדר עבודת יוהכ"פ שינו מדברי אביי שפסק כאבא שאול, למה לא שינו בסדר המערכה שבכל יום?

ויש לומר הביאור בזה – בפנימיות הענינים:

"(מצאו) העולם", מלשון העלם (והסתר), מורה על מעמד ומצב הגלות, "בנים שגלו מעל שולחן אביהם", שאז הם במעמד ומצב ד"יתום", כמרומז בשמו של "אביי", ר"ת "אשר בך ירוחם יתום", כיון שאביהם נמצא במקום אחר (כביכול), כמרומז בשמו של "אבא שאול", שצריכים "להשאיל" (כביכול) את האבא ממקום אחר.

ולכן, בנוגע לאמירת סדר המערכה בכל יום "לא רצו לשנות הסדר ההוא" שסידר אביי אליבא דאבא שאול ש"הטבת שתי נרות קודמת לקטורת" – כי, במצב של העלם והסתר דזמן הגלות לא שייך (כ"כ) שבחינת היחידה תומשך ותתגלה בעבודה בכחות פנימיים ועד לההמשכה והגילוי בעולם שמרומז בהקדמת הקטורת להטבת שתי נרות (שהרי לדעת אבא שאול הקטורת אינה הקדמה להטבת שתי נרות, אלא עבודה בפ"ע).

אבל בנוגע לאמירת סדר העבודה ביוהכ"פ – כיון שביוהכ"פ נמצאים בנ"י (גם בזמן הגלות) בדרגא נעלית, ועד שכאו"א מישראל הוא בדוגמת הכה"ג שנכנס לפני ולפנים, אומרים "לפנים יכנס להטיב חמש נרות ולהקטיר קטורת הבוקר ולהטיב את שתי הנרות הנשארות", כההלכה כדעת חכמים שקטורת קודמת להטבת שתי נרות, שרומז על ההמשכה והגילוי דבחינת היחידה בעבודה בכחות פנימיים ועד לההמשכה והגילוי בעולם.

ויש לומר, שמאמירת סדר העבודה ביוהכ"פ ("אחת בשנה") נמשך על כל השנה כולה [כמרומז באמירת הברייתא דפטום הקטורת: "ושלשה מנים יתרים שמהם מכניס כהן גדול . . ביום הכיפורים ומחזירן למכתשת בערב יום הכיפורים . . כדי שתהא דקה מן הדקה"], שגם בכל יום יהי' מעין ודוגמת השלימות דיוהכ"פ שהקטורת היא באמצע הטבת הנרות.

י. ונתינת־כח מיוחדת בכהנ"ל – בזמן המיוחד בשנה ("אחת בשנה") שקורין בתורה (בציבור ובברכה לפני' ולאחרי') פרשת תצוה:

פרשת תצוה – שסיומה וחותמה בפרשת מזבח הקטורת והקטרתה, והמשכה בפרשת תשא (לאחרי ההקדמה דמחצית השקל) בעשיית הקטורת, "קח לך סמים וגו' ועשית אותה קטורת גו'" – קורין לעולם בחודש אדר.

ומהטעמים לזה – כיון ש"באחד באדר משמיעין על השקלים כדי שיכין כל אחד ואחד מחצית השקל שלו ויהי' עתיד ליתן" ל"תרומת הלשכה", ש"לוקחין ממנה תמידין של כל יום וכו' והקטורת ושכר עשייתה", "משיגיע ראש חודש ניסן . . לוקחין את הקטורת מהן מתרומה חדשה כדי להקריבה ממעות תרומה חדשה".

ועפ"ז יש לומר, שקריאת פרשת הקטורת (בסוף פרשת תצוה ובהתחלת פרשת תשא) בחודש אדר, היא נתינת־כח לחידוש כללות העבודה דעשיית הקטורת והקרבתה (מתרומה חדשה) על כל השנה כולה, שבה מודגש עיקר ושלימות העבודה במשכן, "לשכני בתוכם", שההתקשרות וההתחברות עם הקב"ה מצד עצם הנשמה, בחי' היחידה (קטורת), נמשכת ומתגלה ומאירה בכחות הפנימיים, ובכל עניני העבודה, ועד לעבודה בעניני העולם (נרות).

ויש להוסיף בהשייכות דנרות (שמן) וקטורת לחודש אדר – "שמן וקטורת ישמח לב", ו"משנכנס אדר מרבין בשמחה".

וכל זה מודגש יותר בקביעות שנה זו – שיום השבת פרשת תצוה חל ביום י"א אדר, וערב שבת ("מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת") ביום יו"ד אדר:

יום השבת קשור עם בחי' היחידה שבישראל – כמארז"ל "אמרה שבת לפני הקב"ה רבש"ע לכולן (ששת ימי השבוע) יש בן זוג, ולי אין בן זוג (יחידה), א"ל הקב"ה כנסת ישראל היא בן זוגך", כיון שגם כנסת ישראל היא "יחידה", כמ"ש "הן עם לבדד ישכון", "כל האותיות מזדווגין חוץ מב' אותיות אלו (ה"ן) . . (ש)אינן אלא לעצמן, כך ישראל אינן . . אלא לעצמן", בחי' היחידה. ובהדגשה יתירה ביום השבת שחל ביום י"א בחודש – יום אחד עשר, "אנת הוא חד ולא בחושבן", שקשור עם בחי' היחידה.

וערב שבת, שחל ביום העשירי בחודש – מורה על שלימות העבודה דישראל (שדומין ללבנה ומונין ללבנה) בעשר כחות הנפש, כחות פנימיים.

וחיבורם יחד – "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת" – מורה על המשכת וגילוי בחי' היחידה (אחד עשר) בכחות פנימיים (עשר).

ויש לומר, שכשקורין פרשת תצוה בקביעות זו מודגש יותר תוכן הפרשה – שע"י הנרות נעשה המשכת וגילוי הקטורת (אחד עשר) בכל עניני העבודה שמצד הכחות הפנימיים (עשר).

יא. ויה"ר שכאו"א מישראל ינצל הנתינת־כח דערב שבת ויום הש"ק פרשת תצוה, יו"ד וי"א אד"ר, לפעול בעצמו החידוש בעבודת הקטורת והמשכתה והתגלותה בכל עניני העבודה על כל השנה כולה.

ועוד ועיקר – שנוסף על הפעולה בעצמו צריך לפעול כהנ"ל גם על הזולת, ומה טוב – על עשרה מישראל, עדה קדושה, שבזה נכללת השלימות דכל בנ"י (כמובן מנוסח ברכת הזימון "אחד עשרה ואחד עשרה ריבוא").

ולהוסיף, שהפעולה על הזולת מודגשת ביותר בהדלקת המנורה שבפרשת תצוה – פעולתו של אהרן הכהן בכל שבעת הסוגים דבנ"י, "להעלות נר תמיד", "מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאלי'", ש"נר הוי' נשמת אדם" יאיר ב"נר מצוה ותורה אור", שזוהי גם עבודת כאו"א מישראל, כהוראת המשנה: "הוי מתלמידיו של אהרן כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

ועיקר כל העיקרים – שמהקריאה והלימוד בתורה בענין הדלקת הנרות והקטרת הקטורת נזכה תיכף ומיד לקיום מצות הדלקת הנרות והקטרת הקטורת ע"י הכה"ג בביהמ"ק השלישי, ש"בנוי ומשוכלל יגלה ויבוא מן השמים" – בזמן המנחה דיום הש"ק י"א אד"ר, בסמיכות ולאחרי הקריאה בפרשת תצוה: "להעלות נר תמיד", "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערביים יקטירנה" – "אין מחנכין מזבח הזהב אלא בקטורת של בין הערביים", ו"אין מחנכין את המנורה אלא בהדלקת שבעה נרותי' בין הערביים" – תיכף ומיד ממש.