קונטרס העבודה פרק ב

קונטרס העבודה
מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע • פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • הוספה – מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע

ב) והנה זאת ודאי אשר צ"ל גם יראה ואדרבה היראה היא מוכרחת להיות בכאו"א ממש שא"א להיות בלעדה והיא גם התחלת העבודה ויסודה אמנם לא זו היא העבודה והיגיעה ותפלה. והנה היראה המוברחת להיות בכאו"א הו"ע יראת חטא, והוא שירא לעשות כל דבר שהוא נגד הוי' ורצונו ית' ולאו דוקא בדבר חטא ועון בפו"ם כי אם ההגדרה בהחושים שלו להיות עוצם עיניו מלראות ברע ואוטם אזנו משמוע דבר רע, והיינו שחוש הראי' שלו אינו פתוח לראות כל מה שלפניו וכ"ש בראי' והסתכלות האסורה (אשר באמת הראי' וכ"ש ההסתכלות היא הסבה הגורמת לכל דבר רע והיא המביאה לרע גמור ר"ל וכמא' עינא ולבא תרין סרסורין דעבירה העין רואה והלב חומד וכל המסתכל כו' סוף בא לידי עבירה, וכנודע דעיקר התענוג הוא בחוש הראי' והסומא אין לו תענוג בשום דבר וכמ"ש במ"א בענין שמחנו כימות עניתנו, וע"כ הראי' מעורר התענוג שבנפש, ולכן אנו רואים שגם בעובדי ה' הרחוקים לגמרי מכל דבר רע הנה ע"י הראי' מתעוררים ומתפעלים קצת (לבד באותן שהעבודה פועל בהם שלפי שעה עכ"פ המה מופשטים מן הנשם שבעת ההיא אינם מתפעלים משום דבר) רק להיותם עובדי ה' אין זה עושה בהם איזה חקיקה ח"ו כ"א הוא בהעברה בעלמא ומיד יקשר א"ע אל מה שהוא מקושר ונשכח הדבר מלבו. אבל אותם שאינם עובדי ה' כדבעי ה"ה נלכדים בפח הזה והיא המביאם לכל דבר רע ר"ל ומוריד אותם לשאול תחתית ה' ישמרנו ויצילנו. וכל מי שחש לנפשו שלא להביאה לידי טומאה ר"ל יגדיר א"ע בחוש הראי'. ואם הדבר קשה לו יתגבר על עצמו בכל תוקף ועוז וידע אשר ממש בנפשו הוא ואם לא יגדיר א"ע בזה כל עבודתו כאין וכאפס נחשב ולא יפעול דבר ביגיעתו ועבודתו ואדרבא ירד ר"ל מטה מטה, וע"כ יתגבר כארי להגדיר א"ע בכל תוקף ועוז וגם אם יהי' ניכר אל יחוש לשיחות בנ"א. והלא בדבר הנוגע לחיי הנפש בגשמיות אינם מביטים על שום דבר וכ"ש בהנוגע לחיי הנפש הרוחני, והכבדות בזה היא רק בעת הראשונה שצריך להכביד ע"ע ולהתגבר על טבעו ורצונו ובמשך הזמן יתרגל כך. ובהגדרה זאת ימצא מנוח לנפשו מכמה רעות ובלבולים ואז יוכל לעבוד עבודתו. וביגיעתו יפעול ישועות בנפשו בעזרתו ית'.

והנה ישנם בנ"א אשר רחוקים המה מאיזה דבר רע בפועל ח"ו, אבל לבם מושך אותם לראות ולהביט. וההבטה היא כמו בקר רוח ואינו מרגיש בעצמו בעת מעשה איזה התפעלות, ובאמת סיבת המשיכה הוא מפני שתענוג נפשו בעצם הוא מקושר בזה (וע"ד המבו' בענין א"י באיזה דרך כו', שיכול להיות דבכחות הגלוים הוא בעסק התורה ועבודה ועצם נפשו היא בתוך הקלי' והסט"א כו' כן הוא בדבר הזה שגם שהוא רחוק מרע בפו"מ ואדרבא הוא עושה טוב בכחותיו הגלוים. מ"מ עצם תענוג נפשו הוא משוקע ומקושר בענין רע ר"ל וזאת היא סיבת המשיכה אל ההבטה וההסתכלות) וההבטה עם היותה בקר רוח לכאורה הנה היא עושה רושם וחקיקה גדולה בנפש ולא תעבור בלי התעוררות רע בהתגלות ר"ל (וענין הקרירות בזה באמת הוא מחמת עוצם טרדתו בההבטה והוא כח התענוג הנעלם שבנפשו שבא בהראי' וההבטה והיא כמו נקודה ומקור הרע ר"ל. וכנודע שבנקודה המקוריית אין בזה התפעלות בהתגלות) והיא מתפשטת ומוציאה להתגלות עומק הרע ר"ל והשי"ת ישמרינו מכל רע. ורז"ל אמרו מראות עיניהם של הצדיקים מעלים אותם לגדולה והוא ענין לאסתכלא ביקרא דמלכא בבחי' דביקות נפשו בעצם התענוג שבו בבחי' עצמות אור א"ס ב"ה וההיפך הוא בלעו"ז כו'. והחובה היא על כל אדם להתגבר על עצמו ולהגדיר א"ע בחוש הראי' ובזה יציל את נפשו מן הרע ואז תהי' עבודתו רצוי' ויפעול ישועות בנפשו ויעלה מעלה כו'.

וכן בחוש השמיעה אוטם אזנו משמוע דבורים האסורים כמו דברי הוללות וליצנות וכל דבר שאינו הגון וכשארז"ל בכתובות ד"ה סוע"א ע"פ ויתד תהי' לך על אזנך, וכן גם דברים בטלים שגם המה פועלים פעולה רעה בנפש וכמשארז"ל שם אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחלה לאברים, הרי שגם המה כוי' לנפש כו'. וכן ההגדרה בדבור שלא ידבר דבורים האסורים כמו דבורים הנ"ל ולה"ר ורכילות וכה"ג ולא דברים בטלים ולא ירחיב פיו ולשונו בשום דבר. ובד"כ הוא מוגדר בכל החושים והכתות שלו מפני פחד אלקים שעליו. והו"ע קבלת עומ"ש, כי ההיפוך מזה הוא פר"ע. והוא ההולך בשרירות לבו למלאות תאותו לכל אשר ירצה. ולאו דוקא בדבר תאוה בפועל כ"א גם הפתיחה בחושים שלו לדבר כל מה שעולה על רוחו גם דבור האסור וכן לשמוע ולראות הכל שהן השערים והמקורים המביאים לידי תאוה ולידי רע גמור ר"ל כנ"ל. וסבת הפתיחה הזאת הוא מפני פריקת עול מ"ש שהוא כמו חפשי לעצמו (בל"א זייער פריי ביי זיך, ער פילט קיין עול אויף זיך) ומשו"ז יעשה מה שלבו חפץ. וכמו בטבע בנ"א הרי אינו דומה האדם כמו שהוא בביתו בפ"ע וכמו שיושב עם אחרים וכ"ש עם גדולים וטוכים ממנו שמעציר א"ע בכל הכחו' שלו ועל כולם בחשבון יבוא איך לעמוד ולישב ואיך לדבר. אבל בביתו כשהוא לעצמו לא יתחשב כלל ויטה על צדו או ישכב וידבר ככל העולה על רוחו. וכן הוא ברוחניות הפתיחה בהחושים שאין מעצור לרוחו לראות ולהביט וכו' הוא מפני שאין עליו עומ"ש כלל שאינו נרגש בו כלל (גם לא בהעלם) עול האדון אדון כל הארץ ב"ה אשר מייחד מלכותו ית' עלינו בפרט לכן יעשה כל מה שיחפוץ ומשו"ז לא ישים פחד אלקים נגד עיניו כלל וכלל, והיינו שלא יפול לבו ולא יחוש כלל על שזהו נגד רצון ה' ואשר פוגם בנשמתו לשחתה לגמרי ר"ל.

אבל כשיש עליו עול מלכות שמים ה"ה מוגדר ומכווץ בכל החושים שלו וכמו העבד שהוא מכווץ תמיד מפני עול האדון שעליו ואין לו שום חפשית ופתיחה בעצמו (ער איז ניט פריי און ניט אפען ביי זיך נאר שטענדיג פארקוועטשט און ווי פארצאמט) מפני שנרגש בו תמיד עול האדון, וגם כשהוא מרוחק מן האדון אינו יוצא מן העול הזה הנרגש בו תמיד והוא מורגל בעול הזה שאינו כבד עליו כלל ואינו יודע אחרת כלל וכמ"ש במ"א, וכמו"כ הוא בעול מ"ש שנרגש בו תמיד שיש לו אדון עליו, והרגש זה אינו בהתגלות בהכחות כ"א הרגש נעלם שיש עליו עול המכווץ אותו ומגדיר אותו בהחושים שלו לבלי להתפשט בהם נגד רצון ה' ח"ו, וכמו"כ יהי' פחד אלקים תמיד לנגד עיניו שירא למרוד בממ"ה הקב"ה כו' (דעומ"ש ויראת חטא ויראת אלקים הכל א' רק דעומ"ש הוא בהעלם ויר"ח ויר"א הוא בהתגלות דהיינו התעוררות נגלה בהכחות, ולכן עומ"ש הוא מה שפועל בדרך ממילא, היינו שהוא מוגדר ממילא בהכחות והחושים כמו שאינו רואה ואינו שומע וכו' וכמו"כ אינו מתאווה או אינו כועס מפני עול מ"ש שעליו והיראה היא במקום שצריך התגברות לגדור א"ע והיינו שמגדיר א"ע מפני היראה ופחד אלקים שנגד עיניו, ויראת אלקים היא בהתגלות יותר מיראת חטא, והיינו שיש בזה יותר הרגש אלקי הבא ע"י איזה התבוננות באלקות וכמשי"ת בענין יראו מה' כל הארץ כו').

וכמו ההגדרה בחושים הנ"ל כן הוא ההגדרה בחוש המחשבה שלא לחשוב מחשבות זרות ולא יביא א"ע לידי הרהור מפני פחד אלקים כו'. והנה לכאורה סיבת המח"ז והרהורים רעים הוא מחומריות המדות טבעיים דמפני שמתאווה בלבו דבר תאוה וחמדה ה"ז עולה מן הלב אל המוח לחשוב ולהרהר בזה וכאשר פועל זיכוך המדות הטבעיים שלו שאינו מתאווה דברים חומרים ממילא אינם נופלים לו מחשבות והרהורים כו'. וכמו שאנו רואין בחוש דכאשר פועלים בעבודה הכנעת המדות טבעים יעבור משך זמן שלא יפלו לו מחשבות זרות כלל, וכאשר מתרפים בעבודה ומתגברים המדות בחומריו' באים המחשבות המבלבלים כו' (והנה בחומריות המדות ותאוותם יש כמה פרטים וכאו"א יודע בנפשו איזה ענין פרטי מגיע לחלקו לברר ולזכך, אך בד"כ הכל תלוי בתאות אכילה וכמא' אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר וכמא' מלי' כריסי' זינא בישא וכמ"ש וישמן ישורון כו', והיא הסיבה הגורמת לכל המדות רעות וכמ"ש ויאכל וישת ויקם וילך שיצא מעולמו כו', וכמו בן סו"מ שנידון ע"ש סופו כו' (ולאו דוקא בלסטיות אלא בכל המדות רעות). וזיכוך המדה הרעה הזאת הוא המסייע והמקיל זיכוך כל המדות כי בחלישות המדה הזאת היינו שאינו למלאות תאוות נפשו נחלשים כל המדות).

אך הענין הוא דמחשבות אלו הן הבאים ממילא מן הלב אל המוח להרהר שהן התפשטות המדות וע"י העבודה והיגיעה שמזכך את המדות ממילא אינם נופלים המח' כו' כנ"ל. ולהיות שהבינוני הוא שאינו מהפך מהות הכחות דנה"ב רק ההתפשטות שלו ובשעת התפלה הרי הנה"ב הוא כישן שהוא כפוף ובטל ואינו מתאוה תאוה כו', וכאשר העבודה היא כדבעי ה"ז נמשך זמן רב גם אחר התפלה שהנה"ב נכנע ובטל כו', ובפרט בשקידת התפלה יום יום ידרשון כו', אבל להיות שלא נהפך לגמרי ה"ה חוזר וניעור ונופלים לו מח"ז והרהורים כו', רק שאינו מקבל את ההרהור הרע ברצון ח"ו ודוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע כו', וכמ"ש בסש"ב פי"ב ופכ"ז וכ"ח. אבל כשמהרהר ברצון דהיינו גם כשנזכר שהוא הרהור רע ה"ה מהרהר בו ברצון שזהו מפני שאין יראת אלקים בלבו. וכן כאשר ממשיך עליו הרהורים רעים מצד הפר"ע בהתפשטות החושים בשמיעת דברי הוללות וליצנות וכ"ש בראי' והבטה ומחשב ומהרהר בזה ומטמא את נפשו ר"ל בהרהורים רעים בשאט נפש (וממילא בא לידי טומאה בפועל ר"ל) אין זה מצד חומריות המדות לבד כ"א מצד פר"ע והעדר יראת אלקים. ובזה עוד גורם רע לנפשו שנופלים לו אח"כ מחשבות והרהורים רעים גם כשאינו חפץ בהם והרבה יותר מכפי המדה עד שתגעל נפשו בהם ואינו יכול להסירם בשו"א והו"ע ממשלת זדים דחייבא מבלבלים לו ומטמאים אותו ר"ל וכמו שנתבאר באריכות בד"ח בענין גם מזדים חשוך עבדך כו'. ובזה היא ההגדרה במחשבה מצד קבלת עומ"ש שנזהר מאד לנפשו מכל דבר המביא לידי הרהור רע ואינו חפץ מאד בהרהורים רעים, וגם כשנופל לו איזה הרהור הנה מיד שנזכר שזה הרהור רע דוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מזה לגמרי מצד יראת אלקים שבלבו. וע"י הקבלת עומ"ש הוא ניצול מהרהורים רעים שאינם נופלים לו כלל וכמ"ש בד"ח שם פ"ז שמפני הארת מלכות שמים האלקית בורחים הקליפות וכמ"ש כהמס דונג כו' יאבדו רשעים מפני האלקים.

וע"כ יראה זו דבכללה הו"ע קבעומ"ש היא מוכרחת להיות בכאו"א וא"א בלעדה כלל כי בהעדר זה ה"ה פורק עול וה"ה עלול לכל מיני רע ר"ל כנ"ל. ולזאת ענין קבעומ"ש ויראת אלקים ה"ז מוכרח להיות בכאו"א ממש ועי"ז הוא סר מרע, ונכלל בזה ג"כ ענין ועשה טוב, היינו לעשות כל מה שנצטווה וז"ש סוף דבר כו' את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, שהעיקר הוא בחי' היראה שעי"ז דוקא הוא סו"מ וע"ט בפו"מ כו' (דאהבה הוא בעובדי ה', וגם אם אינו עובד ה' אין זה שייך מ"מ לקיום המצות לסו"מ וע"ט בפועל רק שאין לו קירוב ודביקות באלקות (והיינו שלא קיים מצות ואהבת) וממילא מתגבר בו החומריות וגסות הנה"ב ועם היותו מקיים תורה ומצות ה"ה חומרי וגס ונתעב בדברים מתועבים בתאוות היתר כו', וכמו"כ אין לו שום חיות אלקי בעסק התורה וקיום המצות (וי"ל דזהו מ"ש בסש"ב ח"א פ"ד ובלעדה אין להן קיום אמיתי כי המקיימן באמת כו', היינו שאין להם חיות וה"ה כגוף בלא נשמה, ודקדוקי מצות הן ודאי ע"י העבודה דוקא וכמשית"ל פ"ז, וכן הידור מצוה הוא ע"י החיות שבהמצוה והיוקר שבה) אבל מ"מ אינו ברע גמור ח"ו ולא יעבור ח"ו על שום דבר, אבל בהעדר היראה הנ"ל הרי נפשו ברע הוא ר"ל וכנ"ל, וע"כ היראה היא מוכרחת וא"א להיות בלעדה וזהו הנקרא יראת שמים שהו"ע קבלת עול מלכות שמים ויראת אלקים) והיא התחלת העבודה ויסודה וכנודע דקבלת עול מלכות שמים קודמת לכל המצות וכמא' קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי, ובפרט בעבודה הרי קודם כל דבר צ"ל שכחי עמך ובית אביך שהיא היציאה מעניניו שהוא מורגל בהם, דהנה עיר פרא אדם יולד בכחותיו וחושיו הטבעים שמהנה"ב דאקדמי' טעניתא המושך אותו לכל ענינים הגופנים והוא מתרגל בענינים אלו ונשרש בהם והיינו שהטבעית עוד מתגברת במשך הזמן, וכ"ז מעלים ומסתיר על הכחות דנה"א שהוא ענין חלישות הנה"א וכמ"ש כשל בעוני כחי. וידוע דעון אין פירושו חטא ועון בפו"מ כ"א ל' עיוות ועיקום והיינו שמעקם דרכו והולך בדרך עקלתון שהוא דרכו של הנה"ב עי"ז נכשל ונחלש כחו האלקית, וכמ"ש עקב הלב מכל ואנוש הוא פי' חלש הוא כו', והחלישות הוא בכמה אופנים אם שלא יש התגלות הכחות דנה"א כלל (ובזה גופא יש חילוקים אם שהוא בהיסח הדעת לגמרי מאיזה ענין והרגש אלקי בנפשו, והיינו שכ"כ נתעלמו כחותיו האלקיות עד שאינו יודע דבר אחד בעולמו כ"א העוה"ז ומלואו. או שמרגיש שאין זה כל האדם לחיות בעניני העוה"ז כסוס וכפרד כו', רק תכליתו הוא איזה ענין נעלה, אבל התגברות הטבעית אינו מניח אותו לעזוב עניניו הטבעים ולהתקרב אל הענין הנעלה, ויש שמקרב א"ע לאיזה ענין אלקי ומייגע את עצמו בזה אבל לא יוכל לקבל היינו להשיג ולהרגיש הענין מפני התעלמות כחותיו שאינו מאיר בהם האור. דהנה"א הוא כדבר מלוטש המקבל בתוכו אור ומתנוצץ עי"ז, וע"כ כל ענין אלקי הוא מתקבל בהנה"א והנפש מאירה ע"י, אבל כאשר יש מכסה עב המכסה ומעלים על הנה"א אינו מתקבל בתוכו האור האלקי, וז"ש כ"א עוונותיכם כו' ביניכם ובין אלקיכם כו', דהעיוות שמהנה"ב מעלים ומסתיר על הנה"א ומפסיק בין הנשמה והאלקות שאינו מאיר בה אור אלקי כו' וכמ"ש במ"א) או שגם בהתגלות קצת דהכחות דנה"א אין ביכלתו להתגבר על הנה"ב וחומריותו.

וע"כ החפץ בחיי נפשו להאיר נפשו האלקית באור חיי החיים בעבודה שבלב ולהתגבר על כחותיו הסבעים לבררם ולזככם, א"א לו להתחיל בעבודה שע"פ טו"ד, היינו בהשגות אלקות ובהתעוררות בלב כו' מאחר שאינו כלי לזה מפני התעלמות הכחות דנה"א והתגברות הכחות דנה"ב כנ"ל. וע"כ ראשית כל דבר הוא לקבל עליו עול מלכות שמים לעזוב עניניו שמורגל בהם מצד הטבעית וליתן א"ע לאלקות לעבוד אותו ית' בכל מיני עבודת עבד (ולכאורה הרי העזיבה יכולה להיות ע"י התגברות על עצמו גם בלי קב"ע. אך באמת צריך להיות העזיבה מצד שזה נגד רצון ה', ותתקיים ביותר כאשר היא מצד הרגש איזה אור בנפשו, וכאשר כבר סיפרתי מא' מהחסידים הגדולים אשר בהכניסה הראשונה לכ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נ"ע זי"ע פעל בעצמו שכל מה שרוצה מצד הטבעי לא יעשה (אז וואס ער וויל זאל ער ניט טאן). ולכה"פ יהי' זה מההרגש הנעלם דקבעומ"ש) ובעזיבה זו ניטל החומריות דנה"ב שאינו מעלים ומסתיר כ"כ על הנה"א, והנתינה שנותן עצמו לאלקות היא המכשירתו אל העבודה שבלב בהשגה והתבוננות שישיג ענין אלקי ויתקבל בנפשו היטיב שיאיר אור נפשו האלקית ותתגבר על החומריות כו' וכמ"ש במ"א ונז' ג"כ לעיל דהודאה הראשונה באמרו מודה אני לפניך כו' היא יסוד העבודה דכל היום. כן ויותר מכן הוא בקבלת עול מלכות שמים שזהו יסוד כל העבודה, כי הביטול וההנחה הזאת מכשירתו להיות מוכשר ומסוגל לכל עבודה היינו להעבודה במוח ולב וגם זה יסוד מוסד להעבודה במדריגות היותר נעלות כו'. וז"ש זה השער לה' דקבעומ"ש והו"ע היראה היא השער והפתח לעלות אל ה' כו' וכמ"ש בזאת יבוא אהרן אל הקדש, בזאת דוקא בחי' יר"ת דא תרעא לעלאה לבוא אל הקדש פנימה בעילוי אחר עילוי כו':

קיצור. זאת ודאי שצ"ל גם יראה, ואדרבא היא מוכרחת וא"א להיות בלעדה והיינו בחי' יר"ת וקבעומ"ש להגדיר עצמו בכל החושים שלו מצד קבעומ"ש ויראת אלקים שבו, והיינו בהחושים דראי' ושמיעה ודיבור (ונת' איך שההגדרה בראי' נוגע מאד וכאו"א מחויב בזה) וכן ההגדרה במחשבות שלא יהרהר הרהור רע ברצון ושאט נפש מצד יר"א שבו (ועי"ז ממילא לא יפלו לו הרהורים רעים) ויראה זו היא התחלת העבודה ויסודה (וכמ"ש בסש"ב פמ"א שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה) והוא לעזוב ההרגילות שלו וליתן עצמו לאלקות כו':

הערות שוליים