קונטרס העבודה פרק ג

קונטרס העבודה
מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע • פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • הוספה – מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע

ג) אמנם כן הוא אשר היראה היא מוכרחת להיות בכאו"א ממש מה שא"א להיות כלל בלעדי זאת. אך לא זו היא העבודה דתפלה, דהנה בכדי לבוא לבחי' יראה זו אין זה ע"י התבוננות בתפלה כ"א יש לזה עצות מיוחדות להמשיך עליו היראה, והן בכל היום תמיד (וכנודע דהתבוננות א"א להיות בתמידיות רק בשעה דתפלה שצריכים להאריך בהתבוננות כחו"ח לפום שיעורא דילי'. ואחר התפלה מסתלקת ההשגה וההתבוננות, וכן האהבה הנולדה מההתבוננות בהתגלות בלבו היא רק בשעת התפלה ואח"כ היא חולפת ועוברת ונשאר רק רשימו לבד וכמ"ש בסש"ב ח"א פי"ב וי"ג, אבל היראה הנ"ל והענינים המביאים לזה צריכים להיות תמיד, לפי שאין זה עניני התבוננות כ"א ענינים שצריכים להיות תמיד בזכרון האדם) וכמ"ש בסש"ב פמ"ב ועוד זאת יזכור כו' אלא העיקר הוא ההרגל להרגיל דעתו ומחשבתו תמיד להיות קבוע בלבו ומוחו תמיד אשר כל מה שרואה בעיניו השוה"א כו' ועי"ז יזכור תמיד פנימיותם וחיותם כו' וגם להיות לזכרון תמיד ל' חז"ל קבלת עול מלכות שמים כו' וכמו"כ יזכור תמיד איך שממה"מ הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו ובוחן כליותיו ולבו כו' וכל צעדיו יספור כו' ועיכ"ז יבוא לידי קבלת עול מלכות שמים עליו ויהי' יראת אלקים בלבו. והיינו שע"י הזכרון במלך הקב"ה ע"י כל מה שרואה בעיניו כו' וע"י הזכרון תמיד שמייחד מלכותו עלינו כו' ימשיך עליו קבלת עול מלכות שמים, ובהזכרון שרואה ומביט בכל מעשיו כו' ימשיך עליו יראת אלקים כו' והוא ענין תמידי שצריך להיות כל הימים לרבות כו'.

ועוד זאת שהרי יראה זאת היא רק שלא למרוד ח"ו בממה"מ הקב"ה להיות סו"מ וע"ט בפועל. ועם היות שזהו עיקר ויסוד הכל, מ"מ אין זה עדיין ענין העבודה (וכמשנת"ל פ"ב דקיום המצות בפו"מ יכול להיות גם בלי עבודה פנימית דענינה הוא) לקשר ולדבק נפשו באלקות ולברר ולזכך את חומרי' וטבעי' דנה"ב. שזה"ע התפלה ועבודה שבלב וכמשנת"ל פ"א, להיות שכ"ז בא ע"י עבודה ויגיעה בהשגה והתבוננות ובכמה אופנים שונים (כפי המדרי' דרוח ונשמה שנת"ל) שהיא היא העבודה דתפלה. וראי' מוחשת לזה שהרי אנו רואין שיש בנ"א שבטבע בתולדתם יש בהם קבלת עומ"ש ויראת אלקים על פניהם שמוגדרים המה בכל החושים שלהם ואינם יכולים לעשות ח"ו נגד רצון ה' כי איך יראה ויביט בדבר האסור ואיך ישמע כו' וכה"ג הלא זה אסור (מען טאָר דאך ניט) וא"צ ע"ז שום יגיעה כלל להגדיר א"ע כ"א הוא מוגדר ממילא מפני קבלת עול מלכות שמים שעליו שנרגש בו תמיד עול האדון ה' צבאות והוא תמיד כעבדא קמי' מארי' כו', משא"כ באהבה לא מצינו שיהי' אוהב ה' בטבעו ותולדתו.

והוא להיות כי האהבה היא הקירוב והדביקות באלקות הבאה ע"י ידיעה פרטית בעניני אלקות בהשגה והתבוננות טובה ובהעמקת הדעת וכמ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כו' ואינו שייך שיהי' כן מתולדה כ"א תלוי ביגיעה לידע את ה' ולהתבונן כו', וע"י ההתעסקות והשקידה בזה ה"ה הולך ממדריגה למדרי' כו' רק זאת יכול להיות שמתולדתו הוא מסוגל לעבודה שבלב דהיינו מצד מעלת נשמתו שיש לו חושים טובים בעניני אלקות ומקבל את האור כי טוב וגם הנה"ב אינו מחשיך ומסתיר עליו. וע"כ א"צ יגיעה כ"כ ועבודתו היא אמיתית בבחי' גילוי אור ממש בנפשו. וזהו רק שמסוגל לעבודה, אבל צריך עבודה ויגיעה לידע ולהשכיל ולהבין כו' אבל לא יולד באהבה בטבעו בתולדתו, משא"כ ענין קבלת עול מלכות שמים ויראת אלקים יוכל להיות בטבעו מתולדתו כנ"ל, והיינו מפני שאין זה תלוי באיזה ידיעה פרטית ובהשגה והתבוננות כ"א בהרגש אלקי, שהאלקות בכלל נרגש בנפשו תמיד שאינו נשכח ממנו אפילו רגע אחד (והוא באמת הרגש בחי' עצמות אוא"ס ב"ה שלמעלה ממדריגות פרטיות. רק שהוא בהעלם כו'. דבאמת באהוי"ר הנה בכל המדרי' שבהם היראה היא למעלה מהאהבה, דאהבה היא בבחי' אורות וגילוים דאוא"ס ב"ה. שכן הוא גם במדריגות היותר גבוהות ונעלות שבאהבה וכמ"ש במ"א והיראה גם בחי' יר"ת היא בבחי' עצמות אוא"ס ב"ה (רק שיר"ע היא בבחי' גילוי העצמות ויר"ת בבחי' העלם כו'. ויש בזה גופא הפרש בין קבלת עול מלכות שמים ליר"ח ויר"א שהן בהתגלות יותר היינו יותר בבחי' הרגש האלקי וכמשנת"ל פ"ב. וז"ש בסש"ב פמ"ב שכדי שתבוא כו' צריך לגלותה כו') ולכן היראה בכלל היא בחי' ביטל ולמעלה מבהי' אהבה כו') וממילא מובן דמי שאין בו קבלת עול מלכות שמים ויר"א מתולדתו מצד פחיתות נפשו ובפרט מצד חומריות הנה"ב שמחשיך ומסתיר וצריך על זה יגיעה ועצות בנפשו כנ"ל אין זה עבודה שבלב דתפלה.

והנה בסש"ב פמ"ב מבואר באריכות ההתבוננות המביאה לידי יראה וכ' שם ליגע מחשבתו להעמיק כו' שעה גדולה כו', הרי כ' שם יש נפש זכה בטבעה שמיד שמתבוננת כו', ובודאי שצ"ל השגת הענין איך שאין שום דבר מעלים ומסתיר לפניו יתברך ולית אתר פנוי מיני' ומלא כל הארץ כבודו שעומד עליו ורואה במעשיו דהיוצר עין הלא יביט בעצמו כביכול והכל גלוי וידוע לפניו יתברך דכ"ז היא השגה גדולה וצריך להאריך בזה ולהעמיק דעתו בחוזק עד שתקבע היראה בלבו (והיינו שגם נפש זכה בטבעה צריך לעתים להתבונן בזה באריכות ההתבוננות בכדי שתהי' היראה בהתגלות בלבו, ובפרט מי שהוא נפש שפלה בטבעה ותולדתה ובפרט כשנטמאה בח"ן כו' שאין בו בחי' היראה בטבעו. וגם כשנזכר על גדולת ה' ואיך שמלא כל הארץ כבודו (שזהו מש"כ שמיד שמתבוננת כו' כשיתבונן האדם כו') אינו נופל עליו היראה צריך לייגע א"ע ביגיעת בשר ויגיעת נפש המבואר שם ולפי אופן פחיתותו ושפלותו כך צריך לייגע עצמו ביגיעה הנ"ל ביותר עד שתקבע בלבו היראה כו') עד שיספיק לו אח"כ גם מעט ההתבוננות היינו מה שנזכר כו' (וגם בקבלת עול מלכות שמים צ"ל ההתבוננות בגדולת אוא"ס ב"ה דאיהו ממכ"ע וסוכ"ע כו' והניח העליונים והתחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כו' כמש"ש פמ"א). ומובן דהזמן המסוגל ביותר להתבוננות הנ"ל המביאה לידי יראה היא בעת התפלה שהוא הזמן דמוחין דגדלות ומוכשר בכלל להשגה והתבוננות אלקי, אבל מ"מ היא יכולה להיות גם שלא בזמן התפלה. דהנה השגה זו איך שהקב"ה מלא ממש את העליונים והתחתונים וממילא הכל גלוי וידוע לפניו ית' זה יכול להיות בכל עת ובכל זמן. אמנם מה שנוגע אל היראה בפרט הוא להיות נרגש בנפש איך שצופה ומביט כו' ומבין כל מעשהו כו' הנה הרגש זה הוא בנקל להרגיש בנפש גם לא בזמן המוכשר דתפלה דוקא, משום דהרגש זה קרוב מאד בכאו"א מישראל איך דלית אתר פנוי מיני' וצופה ומביט ומאזין ומקשיב ומבין כו' (ומ"מ בכדי שיהי' בקיום בנפשו זהו כאשר כבר הי' לו איזה פעמים התעוררות זו בתפלה ע"י התבוננות והרגש הנ"ל שעי"ז נעשה מוכשר בכלל להתעוררות יראה. ויוכל להתעורר אח"כ בכל עת כו' ואפשר יוכל להיות כן ג"כ ע"י השקידה וכמ"ש בסש"ב שם כשיתבונן בזה שעה גדולה בכל יום כו').

(וכללות הענין בזה דיראת אלקים יכולה להיות בהתגלות גם בלא התבוננות רק ע"י שיזכור הענינים המביאים לידי יראה ובפרט בנפש זכה. וגם מי שצריך לזה התבוננות (וכן בכאו"א טוב להיות לעתים ההתבוננות בענינים המביאים לידי יראה) יכולה להיות ההתבוננות וההרגש פנימי בזה שלא בשעת התפלה (ובודאי בתפלה הזמן מוכשר יותר) אבל האהבה א"א שתהי' בלי התבוננות, וההתבוננות המביאה לידי אהבה בכדי שיונחו ויוקלטו הענינים במוחו ויורגש במוחו ולבו להתפעל בהם באהבה הוא בזמן המוכשר דתפלה דוקא (וכ"ז הוא מפני שהיראה היא בבחי' עצמות אוא"ס ב"ה וגם ההתבוננות היא במדריגות גבוהות ונעלות באוא"ס ב"ה ואיך שהוא רואה ומביט בעצמו כביכ כביכול, ואהבה היא בבחי' אורות וגילוים כו') ועוד זאת שאהבה אינה בהתגלות כל היום רק רשימו בלבד והנשאר מהגדלות דתפלה, ויראה צריכה להיות בהתגלות כל היום (דהיינו ההתגלות דיראה המוסתרת כו') ע"י שיתבונן בהתבוננות קלה כו' שהו"ע הזכרון כו' כנ"ל והא בהא תליא וכמשנת"ל. ובזח"א בהקדמה איתא יראה דאיהו עיקרא למדחל ב"ן למארי' בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכולא עלמין וכולא קמי' כלא חשיב, והיינו היראה מעצם גדולתו ית' (בלי יצרף לזה איך שעומד עליו ורואה במעשיו כ"א מעצם הגדולה לבד) והרגש גדולתו ית' זה יכול להיות בזמן המוכשר דתפלה דוקא כנרגש לעובדי ה'. ונראה דיראה זו היא בחי' יראה פנימית שמתבושש מגדולתו יתברך המבוארת בסש"ב ח"א פ"ד וכ"כ בר"ח שער היראה פ"א, והיינו בחי' יראה עילאה וכמ"ש בסש"ב פמ"ג אך היר"ע ירא בשת ויראה פנימית שהיא נמשכת מפנימיות האלקות שבתוך העולמות כו' ובפמ"א כ' ויר"ע הוא ירא בושת כו' שהוא בחי' ביטול ממש בחי' מה דחכמה דכולא קמי' כל"ח כביטל זיו השמש בשמש כו' וכמש"ש בפמ"ג. ומדריגה זו היא למעלה מענין התפלה שנת"ל לקשר ולדבק נפשו כו'. והוא בשמו"ע שהו"ע ביטול במציאות ממש וכמ"ש בפל"ט בענין השתחוואות דשמו"ע כו'. ומ"ש יראו מה' כל הארץ כו' כי הוא אמר ויהי כו' הנה ע"פ פשוט היא היראה מבחי' יכולתו ית' שהוא בורא העולם ומחי' אותו וביכולתו ית' לעשות הכל אין ואפס ח"ו ובפרט שמא יגרום החטא כו' וכענין שכתב בר"ח שער הנ"ל פ"ג בבחי' ב' וג'.

אמנם פנימיות הענין בזה הוא היראה מגדולת ה' בבריאת והתהוות העולמות, דהתהוות יש מאין הוא ענין נפלא מאד וכמ"ש במ"א ומורה על עוצם גדולתו ית', ומ"מ יראה זו היא בחי' יראה חיצוני' שהרי אומר ע"ז יראו מה' שזהו יר"ת, וכנודע ההפרש בין יראו מה' ליראו את ה' כו', והיינו לפי שזהו מה שנדע ונרגש גדולתו ית' מהתהוות העולמות דהיינו הידיעה ע"י לבושים כו'. ובכלל זה ג"כ ההתבוננות בגדולתו ית' ברבוי ההתהוות למטה בדצח"מ מינים ממינים שונים עד אין קץ ושיעור ולכולם נמשך חיות מיוחד ופרטי לפי מזגו ותכונתו, וכן בצבא מעלה בריבוי יותר עד אין שיעור כו' ובגדלות הנבראים כו' ובריבוי ההשתלשלות ובריבוי עולמות עד אין מספר כו' והו"ע מה רבו מעשיך ומה גדלו מעשיך כו' וכללות הענין הוא מ"ש גדול ה' ומחולל מאד כו' וכמ"ש במ"א, והיראה הבאה מזה עם היות שהיא למעלה (בענין ההתגלו') מהיראה הבאה מההתבוננות דהקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו כו' מ"מ היא ג"כ בכלל יראת אלקים הנוגע למעשה לבד, והיא היראה המבוארת בסש"ב רפמ"ג. והיא בחי' הגדלות דיראת אלקים כו', דבד"כ ענין יראת אלקים הוא שהיראה היא בהתגלות ולכן יראת אלקי' היא לקיום המצות בכלל, דיראת חטא עיקרה הוא לסו"מ וכמ"ש בהקדמת ד"ח וכמ"ש בסש"ב תוך פמ"ב בבחי' יר"ח להיות סו"מ כו' ויר"א היא לקיום המצות בכלל היינו לשמור מצותיו ית' מצד יר"א וכמ"ש את האלקי' ירא ואת מצותיו שמור הן בסו"מ והן בועשה טוב. ובאמת הרי ההעדר דוע"ט ח"ו הוא ג"כ חטא ועון וא"כ ה"ז נכלל ג"כ בכלל יר"ח (והיינו דיר"ח מאנט אויף ג"כ קיום המצות בוע"ט) רק ההפרש בזה דיראת חטא הוא שקיום המצות הוא מצד יראת החטא ואינו נרגש בזה כ"כ האלקות ושהן מצותיו ית', ויראת אלקים הוא שקיום המצות הוא מצד היראה שבו היינו מצד יראת האלקי' שבו שנרגש בו יותר האלקות ושהן מצותיו ית' וע"כ הוא שומר כל מצותיו מצד היראה האלקית שבו. וזהו דיר"א הוא שהיראה היא בהתגלות יותר מביר"ח להיות שהיא יראה אלקית (ומ"מ גם יר"ח היא בבחי' התגלות לגבי קבלת עול מלכות שמים שהוא בהעלם (והיא, ר"ל קבעומ"ש, היא ג"כ לקיום המצות בכלל, ועוד זאת יתירה שפועל עליו בכל תנועותיו בפרט והו"ע ההגדרה הנ"ל הבאה בדרך ממילא, רק שהיא פעולה נעלמת בנפש) וביר"ח הרי יש כאן יראה בהתגלות ומ"מ אינו דומה לההתגלות שביר"א, דיר"ח הוא רק התגלות היראה ויר"א הוא שיש כאן התגלות אלקי שנרגש האלקות והיראה היא יראה אלקית) ובזה גופא יש קטנות וגדלות. והקטנות היא כשבאה מזה שנזכר תמיד הפנימיות ע"י הלבושים החיצונים כו' המבואר בספמ"ב (וענין מה שהקב"ה רואה במעשיו כו' שייך יותר לענין יר"ח) והגדלות היא כשבאה היראה מההתבוננות בגדולת ה' דאיהו ממכ"ע המבוארת ברפמ"ג. והכל בחי' יר"ת השייך לקיום המצות בפו"מ והו"ע יראו מה' כו' כי הוא אמר ויהי כו'.

ויר"ע היא עצם בחי' הביטל בבחי' ביטל במציאות הנמשכת מעצם האלקות דאיהו רב ושליט כו' וכולא קמי' כלא חשיב כו', וכן מ"ש במ"א בההתבוננות שהאוא"ס נמצא למטה כמו למעלה שהיראה הנמשכת מזה (היינו מעצם האוא"ס ב"ה, לא מה שעומד עליו ורואה ומביט כו' כ"א מה שהאוא"ס כמו שהוא בעצם ה"ח נמצא למטה בבחי' גילוי ממש כמו שהוא כו' וכמ"ש במ"א) היא בחי' יראה פנימית בבחי' ביטל במציאות ממש, ובד"כ היראה הו"ע חביטל וכמו"כ מה שפועל בנה"ב הוא ג"כ ענין הביטל שלו (לא ענין חזיכוך והבירור) ובד"כ הו"ע הנחת עצמותו כו', רק דיר"ת דהיינו קבלת עול מלכות שמים ויר"ח ויר"א הוא למטה במדרי' (בענין החתגלות) מענין העבודה דתפלה שהיא לקשר ולדבק נפשו כו', ויר"ע היא למעלה הרבה מהעבודה דתפלה הנ"ל. והתקשרות ודביקות נפשו באלקות וכן הברור והזיכוך דנה"ב הוא ע"י מדת האהבה דוקא. ולהיות שענין התפלה ועבודה שבלב היא ב' ענינים הנ"ל כמשנת"ל פ"א, לזאת כל העבודה והיגיעה דתפלה היא לבוא למדת האהבה:

קיצור. והנה ודאי כן הוא שהיראה מוכרחת להיות בכאו"א. אמנם לא זו היא ענין עבודה שבלב דתפלה, דהיראה צ"ל בתמידות ובאה רק ע"י הזכרון שיזכור תמיד בממה"מ הקב"ה ואיך שהוא רואה במעשיו וכללות ענינה הוא להיות סו"מ וע"ט בפו"מ, ויש בזה ג"כ התבוננות והעמקת הדעת אבל הן בענינים כאלו שיכולים להיות ולפעול גם שלא בשעת התפלה. והעיקר בזה הוא השקידה (ומ"מ מוכשר יותר הזמן דתפלה) וקיצור ההתבוננות (והוא ענין הזכרון הנ"ל) צ"ל תמיד. ונת' ענין יר"ע ויר"ת, וההפרש בין יר"ח ליר"א, ואיך שביר"א יש בחי' קטנות וגדלות. ועבודה שבלב דתפלה שהו"ע התקשרות ודביקות נפשו באלקות ובירור וזיכוך הנה"ב שהוא מ"ש וידעת היום והשבות אל לבביך כו' זהו במדת האהבה דוקא. וע"כ כל העבודה והיגיעה דתפלה היא לבוא למדת האהבה:

הערות שוליים