קונטרס העבודה פרק ו

קונטרס העבודה
מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע • פרק א • פרק ב • פרק ג • פרק ד • פרק ה • פרק ו • פרק ז • הוספה – מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע

וא"ו) והנה בעבודה שע"פ טו"ד יש ג"כ שהעבודה היא בבחי' מקיף לבד, שאין זה עבודה ואינו פועל על חומריות הנה"ב להכניעו ולבטלו, והוא כאשר התבוננות היא בבחי' כללות לבד, והיינו דבאיזה ענין אלקי שמתבונן בו אינו משתדל להתבונן בו בבחי' השגה ממש לידע ולהשיג את הענין באמת כמו שהוא ולהעמיק דעתו בזה, כ"א מסתפק בההתבוננות בכללות הענין ההוא, וכמו בכללות ענין בריאה יש מאין (ונרגש אצלו ג"כ כללות ענין ההפלאה שבזה מבלי שמשים לבו לידע את הכח האלקי המהווה מאין ליש דהיינו איזה מדריגה פרטית באלקות הוא ואיך הוא אופן ההתהוות מאין ליש ופרטי ההפלאה בזה, וכנודע דענין בריאה יש מאין הוא ענין נפלא מאד שאינו מושג באמת בשכל אנושי איך ומה הוא שז"ע מה שזהו רק בחיק הבורא ואמיתית כח ההתהוות הוא מבחי' עצמות א"ס ב"ה שהוא לבדו בכחו ויכולתו להוות יש מאין כו' וכמ"ש במ"א) או בכללות ענין גדולת ה' בענין ההתהוות. וכן בד"כ איך דאיהו ממכ"ע ואיהו סוכ"ע כו'. ועם היות שמתפעל בנפשו ומתלהב על הענין האלקי (ער ווערט צעקאכט אויף אלקות מיט א התפעלות הרצוא כו'), ה"ז בבחי' מקיף לבד ואין זה התפעלות אמיתי כי אם דמיון כוזב (וכמ"ש באריכות בקונט' התפלה). והענין הוא כי ההתבוננות בדרך כללות, היא רק כמו זכרון שנזכר על אלקות. וזה אינו מספיק לעורר את האהבה כ"א צ"ל ידיעה והשגה ממש, ועי"ז דוקא מתעורר האהבה, (וביראה מספיק הזכרון שזוכר את העניני אלקות המביאים את היראה וכמשנת"ל פ"ג (ונת' שם דמ"מ צ"ל בתחלה השגת הענין ואח"כ מספיק הזכרון) משא"כ באהבה אינו מספיק הזכרון לבד וגם שיודע את הענין וכבר התבונן בו כמה פעמים הנה בכל פעם ופעם בכדי שתהי' האהבה אמיתית צ"ל התבוננות ממש דוקא. וי"ל מפני שענין הביטל יש בטבע בנש"י וכמ"ש במ"א בענין כי תהיו אתם ארץ חפץ דנש"י הן הארץ הראוי' לזריעה ע"י תו"מ מחמת כח הביטל שבהם בעצם וכמ"ש כי אתם המעט מכל העמים שממעטים א"ע כו', והו"ע ישראל מונין ללבנה דא' קטן מונה לקטנה יעקב בנה הקטן וכן ודוד הוא הקטן כו', ומפני שיש בהם ענין הביטול בטבע לכן מספיק ע"ז גם הזכרון דאלקות שמתבטל עי"ז ומניח א"ע לגבי אלקות ורצונו ית'. אבל ענין האהבה הגם שהיא ג"כ בירושה לנו מאבותינו מ"מ אין זה כמו טבע הביטל והנחת עצמותו שבכאו"א מישראל (ואמיתית ענין האהבה מוסתרת שבכאו"א בירושה מהאבות מבו' בסש"ב פי"ח שזהו הכח דמס"נ שבכאו"א מישראל משום שא"א לו להיות נפרד ח"ו מאחדותו ית'), ובפרט שהאהבה היא התגלות דבר ע"כ א"א להיות כ"א ע"י השגה והתבוננות ממש.

וע"פ הרוב ההתבוננות בבחי' כללות לבד היא המביאה לידי מרירות ולב דואג, דלהיות שעצם הענין מופלא ממנו (דהיינו שאינו בבחי' התיישבות במוחו מאחר שאינו משיג הפרטים שבהם נתפס ומתיישב הענין, וגם דבהידיעה כללית ה"ה תופס את הכלל דאלקות שהוא למעלה מבחי' התלבשות והתיישבות ממש, וע"ד ההפרש בין נקודת החכ' שבבחי' ברק המבריק ונק' פלא להשגה דבינה כנודע) ה"ז עושה הכיווץ במוהו ובנפשו. וגם בידיעה והרגש (גם במקצת) ההפלאה דאלקות (היינו מה שמופלא אצלו מחמת העדר ההשגה. ונם שתופס הענין כמו שהוא בבחי' פלא עדיין כנ"ל) נרגש פחיתות ושפלות עצמו איך שהוא מרוחק מאלקות (וע"ד שנת"ל פ"ד בענין האהבה דכרשפי אש שבהרצוא והעלי' הוא מרגיש את החומריות שנאחז בה כו' וע"כ בא לו העבודה דתפלה במרירות ובלב דואג. וביותר הוא במי שיש לו חוש בענין אלקי שבעצם יש לו קירוב לידיעה והרגש ענין אלקי, וכאשר ההתבוננות היא רק בבחי' כללות ובבחי' זכרון האלקי בלבד, התפלה שלו היא במרירות עצומח ובבכי' ובלב דואג ביותר (ונודע שלב דואג היא כלי לקבלת רזין דאורייתא להרגיש ענין אלקי בפנימיות נפשו וכמ"ש בשער היחוד פ"ו. וזה צ"ל קודם התפלה והעיקר בתיקון חצות שעי"ז נעשה כלי לאלקות בתפלה כמש"ש, ובאופן הנ"ל בתפלה הוא רק שנעשה כלי אבל אור פנימי אין בו) ובזה יש חילוקי' דמי שהוא פנימי יותר הלב דואג נעשה ביותר מהפלאה דאלקות, ומי שאינו פנימי כ"כ לבו דואג ביותר על ריחוקו מהאלקות. ומ"מ לפועל אין זה נוגע) ואינו מפקח דעתו גם בעסק התורה. אשר במרירות אמיתי ידוע שבאה השמחה אח"כ בתפלה ובעסק התורה ע"י ההתבוננות המבו' בסש"ב פל"א ועמ"ש בפכ"ו. ובזה אין בו השמחה גם בעסק התורה. וע"פ הרוב עסק התורה שלו הוא ג"כ בלב דואג ורוח עצב, משא"כ בהתבוננות בדרך פרט שידע ומשיג את הענין אלקי שנתפס במוחו ה"ה בבחי' שמחת הנפש וכמ"ש אם הבנים שמחה, וגם שעי"ז נעשה בבחי' קירוב לאלקות שבזה תהי' שמחת נפשו ביותר (עד שצריכים עצות לזה שתהי' השמחה בבחי' ביטל שהו"ע התכללות היראה באהבה וכמ"ש בתו"ח כמדומה בדרוש ותלד עדה בענין שיר פשוט וכפול כו' ועמש"ש בד"ה ואלה תולדות יצחק בענין וכל הבארות כו') ועז"ן עבדו את ה' בשמחה, והיא דוקא השייכה לפועל, והיינו שנשאר רושם האור בנפשו כל היום וכל ענינו הוא בעניני אלקו' לבד, ועי"ז נעשה חלישות הנח"ב הטבעית כמשנת"ל פ"ד. ומה גם בכדי שגם הנה"ב יבין הענין האלקי כמשנת"ל פ"ה, הרי בהתבוננות בדרך כללות אין זה שייך כלל להשגת הנה"ב, ורק כשבא הענין בבחי' פרטיות בהשגה טובה יכולה להיות ההשגה גם בהשגת הנה"ב שגם הוא יבין כו').

וע"כ עיקר העבודה בתפלה היא בהתבוננות בדרך פרט דוקא באיזה ענין אלקי שמתבונן אם בענין בריאה יש מאין בפרטיות הענינים בזה כנ"ל, או בגדולת ה' בענין ההתהוות בריבוי הנבראים וגדולי הנבראים ולכאו"א נמשך חיות מיוחד לפי מזגו ותכונתו וכמ"ש המוציא במספר צבאם כו' מונה מספר כו' לכולם שמות יקרא ועז"א גדול אדונינו ורב כח בבריאת והתהוות הנבראים וכמאמרם ז"ל ע"פ זה שיעור קומה של יוצר בראשית כו', וזהו ג"כ מ"ש שאו מרום עיניכם כו' מרוב אונים ואמיץ כח איש לא נעדר והו"ע הכח האלקי בעצם ענין הבריאה וההתהוות. וגם שנתהוו באופן כזה שהן קיימין במין ובאיש כו', כמ"ש הענין במ"א באורך, ואיך שבזה נראה ונגלה כח הא"ס שבעולם כו'. וגם יתבונן איך שכולם מהללים ומשבחים להקב"ה (וכמ"ש הרמב"ם בהל' יסה"ת שיודעים ומכירים א"ע ואת עילתם ומכירין את מי שאמר והי' העולם כו', וכמ"ש מזה במ"א), ויש בזה כמה חילוקי מדריגות באופן ההילול והשבח שלהם בנבראים העליונים לפי אופן ההשגה שלהם, ע"י האור והחיות האלקי המתלבש בתוכם להחיותם, וכמ"ש הללו את ה' מן השמים הללוהו במרומים וכו' שהן ד' עולמות אבי"ע כו' שמחולקים בהאור והגילוי ובחילול והשבח שלחם כו', וכ"ז הו"ע סיפור שבחיו של מקום שע"י התבוננות והתפעלות נפשו בענינים אלו נעשה החקיקה מבחוץ, שיוצא ממעמדו ומצבו ומתעלה נפשו בדרגא עליונה יותר ומתקרב לאלקות כו'.

אמנם בחי' החקיקה מבפנים להיות בבחי' קירוב ממש לאלקות וגם הנה"ב יהי' לו אהבה לאלקות, הוא ע"י ההתבוננות שנת"ל פ"ד בבחי' האור והחיות אלקי שמאיר בעולמות (היינו מה שבא בבחי' התלבשות בעולמות, ואין זה מ"ש בשער היחוד פ"ד במדריגה הב' דהיינו ההתבוננות בהאין האלקי כו', שזהו מדריגה גבוה יותר באין ערוך, דמ"ש שם ב' הענינים הא' התהוות הנבראים והנאצלים והב' האין המהווה כו', הכוונה במדרי' הא' בבחי' האור וחחיות המתלבש בנבראים ונאצלים, וכמו נפש הגלגלים וכן נפש חמלאכים העליונים שהוא בחי' האור והחיות שלהם וכן בנאצלים האור המתלבש בע"ס דאצי' בכל ספי' וספי' בפרט כו', והמדרי' הב' הוא בחי' עצמות האין האלקי והיינו בחי' אור עצמות המאציל שלמעלה מבחי' התלבשות בנבראים ונאצלים (והכל בבחי' האין של היש, שיש בזה ב' מדריגות בחי' הארת האין המתלבש בהיש, ובחי' עצם האין שלמעלה מהתלבשות כו'. ומש"ש שזהו בחי' חכ', היינו כמו שחכ' היא בחי' כ"ח מ"ה שעושה ליש אין (ר"ל בבחי' ביטל ממש באופן הביטל דחכ') ועמ"ש באמ"ב פנ"ח בענין בחי' יורה כו') ולא כמו שנר' שם בתחלת העיון דמדריגה הא' היא בהתהוות היש והחומר והמדרי' חב' היא בבחי' האור והחיות האלקי כו', אלא הכוונה כנ"ל. ומשנ"ת כאן היא מדרי' הא' דשם דהיינו בחי' האור והחיות המתלבש שזהו בחי' נפש הנבראים והשגתם כו').

והיינו איך דאיהו ממלא כולהו עלמין וכשם שהנשמה ממלא את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם, הן בעולם התחתון בכל נברא ונברא בפרט שיש בו אור אלקי המחי' אותו והן בעולמות עליונים באופני האורות והגילוים בכל עולם ועולם בהע"ס שבעולמות ובהנבראים שבהם כו' וכמשנת"ל פ"ד, וכללות האור והחיות הוא מבחי' מל' דאצי' המהווה ומחי' כללות עולמות בי"ע, ועז"ן ואתה מחי' את כולם שהן אותיות דבור העליון דבחי מל' דאצי' ובחי' האור המתלבש בהאותיות כו' (וי"ל דזהו בחי' הכלים די"ס דמל' דאצי' שנעשים בבחי' נשמה לע"ס דבי"ע ובחי' הארת הקו המאיר בכלים די"ס דמל' שבקע הפרסא עמהם כו' כמ"ש באגה"ק סי' כ' ד"ה איהו וחיוהי חד, ובפרטיות בנבראים דבי"ע י"ל שזהו ב' מיני חיות דבחי' כח ואור דבחי' כח זהו מבחי' הכלים דבי"ע. ובחי' אור הוא מבחי' אור הנשמה וגם למעלה מזה כו' שעז"ן אין קדוש כהוי' כמה קדישין אינון ולית קדוש כהוי' שהוא קדוש ומובדל ומ"מ מתלבש כו' וכמ"ש במ"א, וע"כ ההתבוננות בדרך פרט היא תחלה בשפע החיות דנבראים התחתונים מהמזלות הרוחני' וכמא' אין לך עשב מלמטה כו' וכמ"ש אני אענה את השמים והם יענו כו' ולכן הגשמי בטל אל הרוחני כו' והמזלות מקבלי' משמרי האופנים והאופנים מהחיות כו' עד בחי' המל' כו' וכמ"ש מזה בדרוש תקעו עת"ר בד"ה אחת שאלתי, והוא בחי' החיות דבחי' כח. וכן הוא בבחי' החיות דבחי' אור ממדרי' למדרי' ובאופן בחי' האור שבכל מדרי' ומדרי' כו'). ומגיע הענין עד כללות בחי' גילוי הקו מאוא"ס ב"ה שהוא בחי' האו"פ שמאיר בתוך העולמות כו' דבחי' עצמיות הקו מאיר בעולמות הא"ס שלפני האצי' והארת הקו מאיר בעולם האצי' ומסתיים שם ומ"מ בקע הפרסא עמהם כו' כנ"ל, והוא בחי' קדוש כנ"ל (וההתבוננות בבחי' גילוי הקו שבאצי' הוא בחי' יחו"ע בכלל, וההתבוננות במדרי' דבי"ע הוא בחי' יחו"ת. ומ"מ בחי' אור הנ"ל י"ל שזהו למעלה מבחי' יחו"ת כו'). ועמ"ש בשער היחוד פ"ד (ושם ההתבוננות בפרטיות בכל ספי' פרטיות מרכ"ד עד סוכ"ד שהוא יחוד פרטי כפי מהות ומדרי' חספי' החיא כו').

ובכל הענינים האלו תהי' ההתבוננות ביגיעת נפש כמ"ש בסש"ב פמ"ב שלא תכבד עליו העבודה (וכאשר יקרה לעתים קרובות שכבד עליו ענין ההתבוננות ומתרשל בזה ואין לו שום חיות בתפלה וממילא נעשה הכבידות בכל הענינים ונעשה כאבן ממש אז עם נעמט זיך ניט צו קיין זאך. וכל החפץ בחייו צריך להתגבר על עצמו לכנוס אל והתבוננות בדרך קבלת עול, וכאשר יכנוס בההתבוננות יתעורר אצלו החיות והתענוג בהענין, עס ווערט איהם די זאַך געשמאק און דער ענין לעבט ביי איהם) ליגע מחשבתו ויתבונן בזה בהעמקה טובה ולקרב הענין לעצמו ויתקע דעתו בזה בחוזק עד שחענין האלקי מאיר בנפשו ונפשו מתקרבת ומתקשרת בהאלקות, וכל רצונותיו כל היום הוא רק באלקות ואינו שייך לשום ענין אחר כו' וישתדל להביא את הענין לידי ההשנה דשכל הטבעי (כמשנת"ל פ"ד) שגם הוא יבין את הענין האלקי ובהתעוררות האהבה דנה"א יתעורר גם הוא באהבה לאלקות כו'. וכן ההתבוננות בענין נפשי אויתיך כו' שהו"ע לאהבה את הוי' אלקיך כי הוא חייך חיי הנשמות בפרט כמשנת"ל שם, וגם בההתבוננות דכמים הפנים אל הפנים כו' כמ"ש בסש"ב מפמ"ו עד פ"ג (ובח"ב בהקדמה הנק' חינוך קטן כ' הן דרך כלל כי הוא חיינו ממש כו' והן דרך פרט שכשיבין וישכיל בגדולתו כו' ואח"כ יתבונן באהבת ה' הגדולה והנפלאה כו' אזי כמים הפנים כו').

והנה כאשר מתבונן בבחי' כללות בלבד ומתפעל בנפשו (דע"ז א"צ יגיעה הן בההתבוננות מאחר שהיא בבחי' כללות לבד וה"ח רק כמו זכרון שנזכר על אלקות כנ"ל, והן ההתפעלות באה בלי שום יגיעה כלל, כי בבחי' מקיף כל אחד מתפעל על אלקות, ואין זה לשום פועל כלל, היינו שאין בזה שום קירוב לאלקות ואינה מביאה לידי קיום רצונו ית', וגם המרירות שנת"ל היא בנקל מאד ע"י ההפלאה דאלקות כנ"ל ובפרט במי שיש לו חוש בענין אלקי כו' וכמשנת"ל) וכשמתחיל אח"כ להתבונן באיזה ענין בדרך פרט יתקרר לגמרי מהתפעלות הקודמת (וכן הוא כאשר מתחיל להתפלל באיזה חיות ע"י עסק הדא"ח שקודם התפלה, כשמתחיל אח"כ בתפלה באיזה התבוננות פרטיות מתקרר כו'), הנה על קירור התפעלות הקודמת אל יחוש ואל ידאג כלל, כי אינה התפעלות אמיתי, ואינה ענין ודבר מה הן מצד עצמה כי אין בזה קירוב לאלקות (וגם החיות הנעשה ע"י לימוד דא"ח קודם התפלה היא רק הקדמה וכמו כלי לקירוב לאלקות כאשר יעבוד עבודתו בתפלה כדבעי למיהוי) והן מצד שאינה שייכה לפועל בעסק התורה וקיום המצות בסו"ם וע"ט ובזיכוך המדות טבעיים, והיינו דבשעת מעשה הוא רק התפעלות דמיוני, ולא נשאר מזה שום רושם על כל היום, וא"כ אין זה שנתקרר כי לא נתחמם ולא נתפעל עדיין בבחי' התפעלות פנימי ואמיתי, הבאה דוקא ע"י התבוננות והשגה טובה באלקות, והתפעלות הנ"ל ממילא יחלוף ויעבור במעט זמן מבלי שנשאר אחרי' שום רושם כו' (ויותר טוב מזה המתפלל בכוונה בפי' המלות ויש לו חיות בהתיבות, דעם היות שלא יש בזה התפעלות אהבה וגם לא זיכוך חומריות המדות טבעיים מ"מ יש בזה איזה רגש פנימי וה"ה נאחז באיזה דבר היינו בהחיות האלקי שבתיבות התפלה האוחז אותו במקצת עכ"פ גם במשך היום, משא"כ בהתפעלות מהזכרון הכללי הנ"ל שאין כאן דבר האוחז אותו כי חולף ועובר מיד) ומה לו אם נתקרר ע"י התחלת ההתבוננות בענין פרטי (אשר באמת אם יעמוד על נפשו ויתחזק בההתבוננות יבוא סוף כל סוף לידי התפעלות אלקי) או שנתקרר ממילא מפני שלא יש גילוי אור אלקי בנפשו.

(ורבים מהמתחילים בעבודה שבלב יכשלו בזה שאינם מכירים ויודעים ענין העבודה ורוצים שמיד יאיר האור בנפשם ויתפעלו בהתפעלות אהבה אמיתית, וכאשר מרגישים בנפשם שאדרבא נתקררו בתחלת ההתבוננות (וסיבת הדבר יתבאר בסמוך) נופל לבם בקרבם (זיי פאלין ביי זיך אראָפּ) ואומרים לעצמן למה להן לעסוק בהתבוננות שאינם מסוגלים לזה לפי דמיונם ומתיאשים מזה, וטוב להם יותר להתפלל ע"פ פשוט, והטוב הוא שמתפללים אח"כ בכוונת פי' המלות, וע"פ הרוב נופלים גם מזה, ובאמת זה טעות גדול ויש בזה הרבה מתערובות תחבולות היצר שמתאמץ להדיח ח"ו מהעבודה האמיתית בכל מיני תחבולות שלא לבוא לידי התעוררות אהבה להיות בבחי' קירוב ושלא לזכך החומריות שלו. ובשום אופן אין חדבר כן שאינו מסוגל באמת לעבודה (דבאמת אין זה במציאות כלל, כי כל הנשמות ירדו למטה לברר ולזכך את הנה"ב וכמ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם, דיוצרו הוא מל' ויצר בחרט והו"ע קישור הנפש עם הגוף בכדי לעשות הכל בבחי' אחד, וע"ז ניתנו לו ימים ושנים כפי הבירורים שצריך לברר, ואם לא הי' צריך לברר ברורים לחלקו לא הי' בא למטה כו' וכמ"ש ימי שנותינו בהם כו' וכנודע, וממילא הלא ניתן לו הכח לעבוד עבודתו לברר כו' וזאת ודאי שהנשמה יש בה כח האהבה לאלקות) רק שצריך להתגבר ולהוסיף אומץ בהתבוננות טובה להבין ולהשיג את הענין ולא יחוש על הזמן ועל יגיעת נפשו בזה בהעמקה טובה שיונח אצלו הענין. ובלתי ספק וספק ספיקא אשר יבוא לידי התעוררות אהבה וע"י שקידת העבודה יהי' לו בנקל מזמן לזמן עצם דבר העבודה ותהי' אמיתית יותר).

וסיבת הקרירות בהתחלת ההתבוננות העיקר הוא מפני שתכבד עליו ענין העבודה שאינו רוצה לקבל עליו עול העבודה ביגיעה ממש במוח ולב, ובפרט מי שהורגל במקצת בלחם הקל בהתפעלות הדמיוני מההתבוננות בבחי' כללות, כבד עליו ביותר עול העבודה וזאת היא הסיבה העקריית שכאשר מתחיל להתבונן שזהו התחלת העבודה האמיתית מתקרר מאד מפני שהדבר כבד עליו (וגם מי שיש לו התעוררות כללי לתפלה ע"י לימוד הדא"ח קודם התפלה כנ"ל הנה אם העבודה בעצם אינה כבידה עליו ואדרבא חפץ הוא לעבוד עבודתו לא יתקרר כלל, וההתעוררות הכללי הנ"ל מסייע לו הרבה בעבודתו להרגיש את הענין אלקי היטב ולהתעורר באמת ולהתקרב באמת כו'. אבל כאשר העבודה בעצם כבידה עליו, הנה בהתחלת העבודה האמיתית יתקרר גם מההתעוררות הקודמת) וגם סיבה לזה העדר הרגילות, דמי שמורגל בהתבוננות יודע איך לתפוס ענין אלקי, והיינו שמיד מגיע אל הענין עצמו ונכנס תיכף בהשגת הענין, ומתחיל אצלו מיד חיות ההשגה (ולא חיות הענין שמשיג, שזה א"א להיות וא"צ להיות בהתחלת ההתבוננות (כי יהי' מוטעה בהתפעלות מכללות הענין לבד) עד שיתבונן וישיג הענין היטב) אבל בהעדר הרגילות הנה בהתחלת ההתבוננות ה"ה תופס רק בזהרורית הענין לא בהענין עצמו, וממילא אין לו עדיין חיות בזה, וגם נודע דענין ההתבוננות הגם שהיא השגה שכלית הרי אינה כמו הלימוד באיזה ענין שההתעסקות היא בהשכלי לבד, אבל בהתבוננות הרי צ"ל ההרגש שההתעסקות שלו הוא בענין אלקי וכמשנת"ל פ"א, וזה ג"כ תלוי ברגילות שהמורגלים ושוקדים בעבודה נקנה זאת בנפשם, שעם השתדלותם העצומה בידיעת והשגת עומק הענין יש בהם ג"כ הרגשה זו שכל ההתעסקות היא בענין אלקי שזה נותן חיות רב בההתבוננות, ובמתחילים בעבודה לא יש עדיין הקנין הזה בנפשם, שכ"ז ממעט את ההיות בהתחלת ההתבוננות.

אבל כאשר ישים האדם אל לבו שכל ירידתו בעולם הוא בכדי לעבוד את ה' למטה בגוף ונה"ב והיינו לברר ולזכך את המדות טבעיים שלו. ובהעדר העבודה מהו ענינו בעולם, והכי בשביל זה נברא להיות כמו הבע"ח לעסוק באכילה ושתי', וכן בכלל לעסוק בעניני העולם שהן למטה במדרי' ממנו (וכמ"ש החוקרים שכל דבר נברא בשביל איזה תכלית דהיינו להגיע למה שלמעלה ממנו. ותכלית הדומם הוא בשביל הצומח ותכלית הצומח לכלול במדריגת החי, ותכלית החי לכלול במדריגת המדבר, ותכלית המדבר הוא להגיע למה שלמעלה מהעולם כו'), ובהעדר העבודה ה"ה נמשך אחרי תאוות היצה"ר שיכול ג"כ להתאוות לדברים האסורים כו' שבזה הוא גרוע כו' גם מבע"ח הטמאים כו' וכמ"ש בסש"ב פכ"ט וגם מילוי תאוותיו בתאוות היתר ה"ז חטא ועון, שהרי צ"ל קדש עצמך במותר לך שהיא מ"ע דאו' כמ"ש בסש"ב ספכ"ז וספ"ל, ולבד זאת הרי אינו משלים הכוונה שבשביל זה נברא דאמיתית כוונת ירידתו ובריאתו למטה הוא בכדי להעלות את הנה"ב וכל עניני העולם וכמ"ש בתו"א ד"ה להבין הטעם שנשתנה יצירת גוף האדם כו', וכמ"ש אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, דזה שאנכי מי שאנכי עשיתי ארץ הוא בשביל האדם והאדם עלי' בראתי בנים' תרי"ג לקיים תרי"ג מצות לתקן בהם וע"י את העולם כו'. וכאשר ישים אל לבו את כל הנ"ל יקבל עליו העבודה ולא תכבד עליו הדבר כלל, ואז לא ירגיש שום קרירות ח"ו, אדרבא יהי' לו חיות בהעבודה ויתגבר להתבונן בהתבוננות אמיתית וגם הרגילות והשקידה בהעבודה יסייע לו כנ"ל, והעולה על כולנה הוא הסיוע מלמעלה לזה שחפץ בעבודה אמיתית וכמא' הבא לטהר מסייעין לו בכל פרטי העבודה הן בההתבוננות שתהי' בטוב ושיורגש הענין בנפשו ושיתעורר בלבו, והן בהתגברות הנה"א על הנה"ב כו' (ובקונטרס התפלה נת' כמה עניני הכנות בכדי שתהי' העבודה אמיתית כדבעי למיהוי).

העולה מכל הנ"ל דתכלית העבודה היא בהתבוננות בדרך פרט שעי"ז מתעורר במדת האהבה בלב, ועי"ז נעשה בירור וזיכוך הנה"ב, משא"כ בהתבוננות בדרך כלל שההתפעלות היא בדרך דמיון, ואינו פועל על הנה"ב שנשאר בתקפו כמו שהוא, והגם שא"א לומר שאינו פועל כלל על הנה"ב דודאי אינו דומה כמו שלא הי' עובד כלל, דגם ע"י העבודה באופן הנ"ל נראה בו איזה זיכוך ודקות (א איידעלקייט), הענין הוא דהנה כל אחד ואחד יש לו מדה פרטית מהמדות הטבעיות שעליו לברר ולזכך אותה, כי נודע דנשמות דעכשיו אינם נשמות חדשות שלא היו עוד לעולמים כלל, כ"א נשמות ישנות שכבר היו בעולם ובאו עוד הפעם בעולם לברר מה שלא בררו בפעם הקודם, ולהיות דהנה"ב הרי בא בציור קומה שלימה יש בו הכל גם אותן שכבר נתבררו רק שהן בו בבחי' חלישות מאחר שנתבררו כבר, והמדה שלא נתבררה היא בו בתוקף וע"כ על אותן המדות שנתבררו מכבר פועל עליהם גם ההתבוננות בבחי' כללות, דהיינו שאיזה התעוררת אלקי שבנפשו פועל על המדות הנ"ל לזכותם מאחר שכבר היו זכים (דודאי בבואם בהציור קומה דהנה"ב מחדש אינם זכים כ"כ כמו שהיו כשנתבררו בפעם הקודם, ואם לא יהי' עובד בפעם הזה יתגברו ויתעבו ביותר, והיינו שמקלקל ח"ו גם מה שתיקן מכבר, אך בעבודה קלה כמו בהתעוררות כללי הנ"ל מזדככים כו'), אבל בכדי לברר ולתקן אותה המדה שלא נתבררה עדיין שהיא אצלו בתוקף ושזה העיקר שמגיע לחלקו לברר, א"א לבררה בעבודה קלה כ"א ע"י עבודה ויגיעה ביגיעת בשר ויגיעת נפש המבואר בסש"ב פמ"ב, ובמדה זאת באמת העבודה בבחי' כללות אינו פועל מאומה וה"ה בתקפה כמו שאינו עובד כלל.

וכנראה בחוש בטבע בנ"א באיזה מדה פרטית שנראה בהם בתוקף הנה כאשר עובד עבודתו בעבודה אמיתית במוח ולב בהתבוננות פרטיות בהשגה גמורה ובהנחה טובה ונרגש אצלו הענין ומתעורר בלבו באהבה בבחי' קירוב ודביקות או בבחי' רשפי אש כו' מתברר ומזדכך מעט מעט המדה ההיא בבחי' חלישות ובבחי' קירוב ובבחי' כליון הישות כו' כמשנת"ל פ"ד (ובעבודתו צריך לידע המדה הפרטית שמגיע לחלקו לתקן היינו איזה מדה שהיא בו בתוקף יותר ויתן כל כחותיו בעבודתו על המדה הזו הפרטית כנודע). אבל כאשר העבודה היא בבחי' כללות לבד נשארה המדה ההיא בתקפה ממש כמו קודם העבודה ואינה נראה בה שום שינוי לטוב, כמו יש מי שהוא בטבע מרה לבנה בתאוות ותענוגים והוללת וליצנות וכה"ג ויש שהוא בטבע המרה שחורה כמו בכעס ומדות אכזריות וכן בעצלות ועצבות כו' (ובפרטיות הן בהד' יסודות המבואר' בסש"ב ח"א פ"א וכן יש מרה אוכמא ומרה ירוקא כו' הנה בעבודה הנ"ל שההתבוננות היא רק בבחי' כללות הגם שמתפעל ומתלהב נפשו מזה וגם בבחי' מרירות ולב דואג כנ"ל, אין שום שינוי כלל בהמדות הטבעיים, ונראים בתקפם כמו מקודם, והוא שלאחר התפלה יהי' בהוללות ולצנות בשוה ממש כמו קודם התפלה, או בתאוות ותענוגים כמו מקודם, ואדרבא יכול להיות בתוקף יותר מפני שמחת נפשו (די צופרידענקייט) מההתפעלות והתלהבות שלו (דהיינו הרגשת הישות, שבד"כ ישנה בעבודה שע"פ טו"ד, רק שבעבודה אמיתית יש בזה הביטל, וכמשנת"ל שצ"ל ביטל בעבודה בשמחה שלא תהי' בבחי' ישות כו', משא"כ בעבודה הנ"ל לא יש בזה הביטל כ"א הרגשת עצמו) או שמפקח דעתו בזה מהמרירות ולב דואג (ומובן שבזה מאבד גם המעט טוב שיש בעבודה זו דהלא מ"מ הי' בו איזה הרגש טוב, ובהפיקוח הנ"ל נאבד ההרגש הזה לגמרי) וכן מי שהוא במדת הכעס ומדות אכזריות יהי' כן לאחר העבודה כמו קודם העבודה להתכעס ולבלי לרחם על זולתו ולהתנהג אתו במדות תקיפים, ויכול להיות ג"כ עוד התגברות בזה מצד הישות שלו, או מצד המרירות שבטבע מביא לידי כעס כו' (רק מי שבטבעו אינו בהתפשטות כ"כ יכול להיות שיהזיק המקיף מהעבודה בדרך הנ"ל איזה משך זמן בהעדר התפשטות המדה הטבעית, וביותר הוא בהתגברות המרירות (שבאמת זהו עצבות) שמחזיק אצלו זמן רב).

ומי שאינו מוטעה ומרומה כ"כ ידע היטב אמיתית הדבר איך שעיקרי המדות הרעות שלו (היינו אותן שלא נתבררו עדיין כנ"ל) הן אצלו בתקפם בלי שום שינוי ולא פעל שום דבר בעבודתו הנ"ל, ובכדי להשלים הכוונה העליונה שבשביל זה ירדה נשמתו למטה, דהיינו לברר המדות טבעיים המגיעים לחלקו, כמשנת"ל בענין הכרח עבודת האדם למטה (ומכ"ש שלא לשחתה ח"ו בהתגברות המדות טבעיות) ינדבו לבו ליתן עת וזמן נכון לעסק התפלה, ויתגבר על עצמו לעבוד בעבודה ויגיעה בהתבוננות באיזה ענין אלקי בענינים שנת"ל וכיוצא בהם בהתבוננות פרטיות דוקא (וכמובן שצריך לידע את הענינים היטב ובההתבוננות מתקרבים אליו יותר) ובכמה פעמים שמתבונן באיזה ענין מתברר אצלו הענין יותר (עס ווערט איהם אלץ קלערער דער ענין) ומתעצם אצלו (עס ווערט פאראייניגט מיט איהם) ויתעורר בהתעוררות אהבה באמת (וכבר נת' בקונטרס עץ החיים איך שקרוב הדבר מאד לכאו"א) ובזה יקיים מצות האהבה וישלים הכוונה העליונה בבירור וזכוך המדות טבעיים (בהאופנים שנת"ל פ"ד) ובזה יחי' חיי עולם בעסק התורה ומצות כו':

קיצור. והנה העבודה שע"פ טו"ד יש ג"כ שהעבודה היא בבחי' מקיף לבד, והוא כשההתבוננות היא רק בכללות הענין דעם היות שמתפעל ומתלהב (וע"פ הרוב הוא בבחי' מרירות ועצבות) הוא רק התפעלות דמיוני, ואינו מזה שום רושם, ואינו פועל כלל על המדות טבעיים שהן אצלו בחוזק שזה חלקו וענינו בעולם לבררם ולזככם, והחפץ בחיי נפשו ולהשלים הכוונה העליונה בהכרח לעבוד בעבודה ויגיעה בתפלה בהתבוננות בבחי' פרטיות דוקא (ונת' איזה עניני התבוננות בבחי' פרטיות) ובהעמקת הדעת שעי"ז דוקא יתעורר באהבה באמת ועי"ז ישלים הכוונה העליונה בבירור וזכוך הנה"ב ובקיום התומ"צ כו'.

הערות שוליים