קונטרס ומעין מבית ה'/מאמר א

קונטרס ומעין מבית ה'
מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע • מבוא • מפתח
גוף הקונטרס
מאמר א • מאמר ב • מאמר ג • מאמר ד • מאמר ה • מאמר ו • מאמר ז • מאמר ח • מאמר ט • מאמר י • מאמר יא • מאמר יב • מאמר יג • מאמר יד • מאמר טו • מאמר טז • מאמר יז • מאמר יח • מאמר יט • מאמר כ • מאמר כא • מאמר כב • מאמר כג • מאמר כד • מאמר כה • מאמר כו • מאמר כז • מאמר כח

מאמר א.

פרק א. ומעין מבית ד' יצא והשקה את נחל השטים (יואל ד. יח) הנה במד"ר (בלק פ"כ) מפרש שטים ל' שטות. דהנה בס' השרשים בשרש שטה פירש שטים מלשון הטי' וכמו כי תשטה אשתו פירש"י כי תשטה תט מדרכי הצניעות. והתרגום על ויט אלי' (בראשית לח. טז) וסטא לוותה ועש"ז נק' היצה"ר שטן ע"ש שמשטה ומטה את האדם מדרך הטוב ואח"כ משטין למעלה ונוטה אל הקטרוג. וזהו ג"כ מה שמפרש במדרש שטים ל' שטות כי ענין השטות הוא ההטי' מדרך האמת וכן מצינו בדרז"ל שחברו ב' ענינים אלו, וכדאיתא בגמרא (סוטה ג. א) על פסוק כי תשטה אשתו אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, הרי שהשטה ושטות הוא ענין אחד, שהוא ההטי' מדרך האמת ודרך הטוב (ועמ"ש במהרש"א בחדא"ג על מאמר הנ"ל). והענין הוא דהנה מה שהאדם בא לעבור על דרכי התורה ולהמשך אחרי תאוות לבו להתענג בתענוגי בנ"א (אפילו בדברים המותרים, כאשר מענג נפשו בתענוגי ותפנוקי בנ"א יותר ממה שמוכרח לו לצורך קיום גופו, ה"ז ג"כ העברה על דרכי התורה שמחוייב כאו"א לקדש את עצמו במותר לו, כמ"ש החנוך שהוא מ"ע דאורייתא וכן הסכים בסש"ב (פרק למ"ד), ולא הותר רק מה שהוא לצורך קיום גופו, וגם זה לא ירצה בהתענוג גשמי שבהמאכל עד"מ, כ"א בכדי שיוכל לעבוד את בוראו בכח האכילה ההיא, וכן בכל דבר צריך להיות כוונה לשם שמים, אבל כשמכוון להנאת ותענוג נפשו וכ"ש מה שהוא לו למותר ורק לעידון ולתענוג, הנה כשנמשך אחר זה הרי זה העברה על דרכי התורה, והוא רע גמור לפי שעה כו' כמ"ש בסש"ב (ח"א פ"ז), וסיבת ההמשכה אחרי התאוות ותענוגים גשמי') הוא ע"י הסתת היצה"ר לומר לו כי טוב לפניו דבר זה וכי תאוה הוא לעינים, וכמ"ש בחטא עה"ד (בראשית ג. ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים כו' ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל.

קיצור. שטים שרשו שטה, ובו שני פי' א) הטי' ב) שטות. התענוג גם בדברים המותרים הוא העברה על דרכי התורה, הבאה בסבת היצה"ר שמטה את האדם מדרך האמת וגם עולה ומקטרג והוא השטן.

פרק ב. ובאמת הוא שטות נורא וכי זהו הטוב אשר אליו ימשוך האדם בחיר הנבראים, כי הנה יש כמה מיני תענוגים, וכמו התענוג במאכל ערב ומתוק לחיך שזהו תענוג היותר שפל ופחות, וכמו"כ בד"כ התענוג בענינים גשמי' וגופני' שזהו תענוג בהמי ממש, שהבהמה נמשכת אחרי דברים הטובים והערבים לפי טבעה ואינה יודעת מטוב אחר כ"א מהטוב הזה ואחריו היא נמשכת, ולמעלה מזה הוא כמו התענוג בקול ערב שהוא תענוג רוחני יותר, ולמעלה מזה הוא התענוג בעניני המדות, וכמו במדת הטוב והחסד שעושה עם זולתו שיש בזה תענוג נפלא להאיש הטוב. והנה יש בזה ג"כ מדרי' שאם הטוב שלו הוא רק מצד הטבעי לבד בלי הבחנת השכל, והיינו שעושה טוב וחסד עם כל הבא לידו בלי הבחנה בין טוב לרע, ובלי שום כוונה פנימי' בעשיית הטוב אתו הרי התענוג בזה הוא ג"כ תענוג בהמי שהוא התגברות האהבה הטבעית, וכידוע שהבהמה עיקרה הוא בבחינת המדות לבד ואין לה דעת כלל, וכאשר האדם מתנהג ומתענג בפעולת המדות לבד בלי הנהגת השכל, הרי הוא כבהמה, כ"א כל מדת בנ"א צ"ל ע"פ השכל, וכמו במדת החסד להבחין בין טוב לרע. ולפעמים צריכים להשפיע חסד גם למי שאינו ראוי, אך בשביל הכוונה והתועלת שיהי' מזה, וכמו אברהם אבינו ע"ה שהי' מאכיל ומשקה גם לערביים, והי' הכוונה בכדי להודיע אלקותו ית' בעולם ולקרב את הבריות לאלקות. וכדאיתא בגמרא (סוטה י. סע"א) ע"פ ויקרא שם בשם ה' אל עולם אמר ריש לקיש א"ת ויקרא אלא ויקריא (למד לבריות לקרוא שם בשם ה' אל עולם. רש"י) שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב כיצד לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו (לאברהם) אמר להם וכי משלי אכלתם משל אלקי עולם אכלתם הודו ושבחו וברכו למי שאמר והי' העולם, וזה הי' תכלית כוונת החסד לא מצד החסד הטבעי כ"א בכדי לקרב עי"ז את הבריות לאלקות, ובמד"ר (וירא פמ"ט) אי' אברהם הי' מקבל את העוברים ואת השבים משהיו אוכלים ושותים אמר להם ברכו אמרו לו מה נאמר אמר להם אמרו ברוך אל עולם שאכלנו משלו, אם מקבל עליו ובריך הוה אכיל ושתי ואזיל, ואי לא הוה מקבל עלי' ובריך הוה אמר לו הב מה דעלך ואמר מה אית לך עלי הוה אמר לי' חד קסיט (פי' הערוך כלי של חרס או מתכות או מכל דבר, מ"כ) דחמר (יין) בי' פולרין (מין מטבע, מ"כ) וחד ליטרא דקופר (ליטרא בשר, מ"כ) בי' פולרין וחד עיגול דריפתא (לחם, מ"כ) בי' פולרין. מאן יהיב לך חמרא במדברא, מאן יהיב לך קופר במדברא, מאן יהיב לך עיגולא במדברא (מי נתן לך מעולם במדבר בשר ולחם ויין, מ"כ) מן דהוה חמי ההיא עקתא דהוה עקי לי' (משהי' רואה האורח הצרה ההיא שהי' מיצר לו, מ"כ) הוה אמר ברוך אל עולם שאכלנו משלו. וכן כל המדות צריכים להיות ע"פ הנהגת השכל דוקא.

קיצור. בתענוגים יש סדר והדרגה זה למעלה מזה, התענוג במאכל ערב והדומה בתענוגי הגוף הוא תענוג היותר שפל והוא תענוג בהמי, התענוג בקול ערב, התענוג במדות שע"פ השכל להטיב להראוי ולפעמים גם לבלתי ראוי לשעה מפני התועלת הבאה.

פרק ג. והנה למעלה מכל התענוגים הנ"ל הוא התענוג שבשכל וחכמה וכמו בהמצאת איזה השכלה חדשה שיש בזה תענוג נפלא, וכן בהשגה והבנה כשלומד איזה ענין ומבינו בטוב, שיש בזה תענוג הנפש, וזהו הטוב והתענוג אמיתי והנעלה באמת (ובתנאי שהחכמה עצמה טובה ואמיתית היא, כ"א החכמה היא רע מצד עצמה ה"ה מכלל הדברים האסורים שאסור לעסוק בה) והאדם באשר הוא בחיר הנבראים צריך להיות הטוב והתענוג שלו בעניינים הרוחני' דוקא, ובפרט בעניני החכמה, ובזה דוקא יהי' עונג נפשו כי זוהי מעלתו על כל הנבראים בהשכל שניתן לו ונפשו היא נפש המשכלת, ובפרט מצד הנה"א שבו שהיא מבחי' החכמה העליונה כידוע, וצריך להיות כל המשכת נפשו וכל חפצו ומגמתו בעסק חכמת התורה ובזה תתענג נפשו ועי"ז תתעלה נפשו בעילוי המעלה והמדריגה אשר לכך הוא נברא. דהנה כל דבר שנברא בעולם הוא לצורך איזה תכלית, ותכלית כל דבר הוא כשעולה למעלה ממדריגת עצמו, וכמו תכלית הצומח הוא כשנכלל בחי, ותכלית החי הוא כשנכלל במדבר ותכלית המדבר הוא כאשר רוחו עולה למעלה ונכלל במדרי' הרוחני' שלמעלה ממנו, וכמו בעסקו בתורה שהיא חכמתו ורצונו ית' ואורייתא וקוב"ה כולא חד וכאשר האדם עוסק בתורה ומעיין היטב להבין הדברים לאמיתתן ה"ה מתייחד עם חכמתו ורצונו ית' בבחינת יחוד עצום, וכמ"ש בסש"ב (ח"א פ"ה). ובזה תתעלה נפשו שמתקשרת ונכללת בחכמתו יתברך, הן בעסק הנגלה דתורה שהיא מהות חכמתו ורצונו ית', שכך חייבה חכמתו ית' שזה כשר וזה פסול כו', וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הכל נאמר למשה מסיני והן המה כל ההלכות דתורה שבעל פה והטעמים והסברות בהן הכל הוא בחי' חכמתו ית' ממש, וכשהאדם עוסק בהם ה"ה מתייחד ונכלל בזה כנ"ל, והן בעסק פנימי' התורה שהיא ידיעת והשגת אלקות שמה שגילו לנו רבותינו ז"ל בזה הוא בחינת פנימי' חכמתו ית', וכשעוסק בזה ה"ה מתקשר בבחי' פנימיות חכמתו ית' שלמעלה מעלה מבחי' החיצוניות. ועוד יש מעלה נוספת בידיעה זאת דפנימי' התורה בפעולתה בנפש, דעם היות שזוהי ידיעת המציאות לבד מ"מ ה"ה יודע ומשיג עכ"פ בחי' מציאות הרוחנית שנרגש בנפשו ומתקשר ונדבק בזה, ועי"ז הוא יוצא מגשמיותו ובא למעלת ומדריגת הדקות והרוחניות, הן בנפשו בעצמו והן בכל עניניו ופרטי עשיותיו הכל הוא בבחי' הדקות והרוחני' בלתי נתפס בגשם בעצם ובלי הרגשת עצמו (אז איטלעכע זאך, וואס ער טוט, הן בלימוד התורה והן בעסק המצות וענפיהן איז דאס איידעל, ניט גראב בעצם און ניט מורגש, אהן בליטות און אהן החזקת טובה לעצמו, ומכ"ש עס זאל ניט ניכר זיין פאר דעם אנדערען, ומי יאמר שיעשה בשביל הזולת) ובענינים הגשמי' מובן במכ"ש שנפשט מגשמיותו שאינו מתאווה ענינים הגשמים כלל וכלל ואינו חפץ בהם כ"א כל חפצו ורצונו הוא באלקות.

קיצור. האדם שהוא בעל נפש משכלת ואלקית צריך להתענג בחכמת התורה, תכלית כל נברא לעלות למעלה ממנו, וע"י לימוד גליא שבתורה מתייחד בחכמתו ורצונו ית', וע"י עסק החסידות מתקשר בפנימיותם און ער ווערט איידעל בכל הענינים.

פרק ד. והנה עוד יתרון בידיעת והשגת פנימיות התו' שעי"ז הוא בא לידי אהוי"ר, שזהו מ"ש (דברים ד. לט) וידעת היום והשבות אל לבבך כו' שמביאה ללב שלם כו', וכמ"ש מזה באגה"ק בסופו בד"ה להבין מ"ש בפע"ח ובלקו"ת בהביאור דולא תשבית, ואכמ"ל בזה, ואחר הטוב הזה צריך האדם להיות נמשך, ובזה יהי' כל חפצו ומגמתו, ובזה יהי' עונג נפשו, לפי שהטוב הזה הוא לפי מעלת מהותו, ובזה נשלם הכוונה שבא אל התכלית שבשבילו נברא, משא"כ כשנמשך אחרי הענינים הגשמי' והגופני', הרי לא זו בלבד שלא נשלם הכוונה והתכלית שנברא בשביל זה, הרי אדרבה הוא מוריד נפשו ממעלתו ומהותו הנעלה ויורד למדרי' הבע"ח הגרוע ופחות ממנו באין ערוך, והוא בשני דברים, הא' כידוע שכל דבר שהאדם מתקשר בו ה"ה נעשה כמהות אותו הדבר וכשמקשר נפשו ורצונו בדומם או בצומח או בחי להתענג מהם, ה"ה נעשה כמוהם (ועוד למטה מהם שהרי הוא מקבל מהם, והוא התענוג שמתענג מהם) והרי הוא יורד ממעלת המדבר למדריגת הדומם צומח חי, שזה ירידה גדולה מאד, והב' שמצד מעלתו (מעלת המדבר) הרי שפלותו הוא ביותר, דבירידת והמשכת נפשו שנמשך אחרי ענינים פחותים ושפלים, ובהם הוא מוצא תענוג נפשו, ה"ה גרוע מהבהמה שהבהמה אין לה דעת ואינה יודעת מענינים נעלים כלל, אבל האדם שניתן לו שכל ודעת כשעושה מעשה בהמה הרי הוא גרוע ממנה (ובפרט לפי משנת"ל (פ"א) דקדש עצמך במותר לך הוא מ"ע דאורייתא וכשעושה ענינים הגשמי' בשביל הנאתו ותענוג נפשו ה"ה יורד ברע גמור לפי שעה עד אשר ישוב ויחזור לעבודת ה' ולתורתו כמ"ש בסש"ב (פ"ז הנ"ל פ"א) הרי ע"י תאוות נפשו הוא גרוע עוד גם מבע"ח הטמאים כו' וכמשי"ת), ואם כן הרי הסתת היצה"ר שמסיתו בדברים הנ"ל, הרי זה שטות נורא שמטהו מדרך האמת והצדק, ורק מסמא ומעוור עיניו, וכאשר מסיתו לומר שזה טוב לפניו, זאת ישים אל לבו, הכי זהו הטוב שלי לפי מעלת ומדריגת נפשי הניתן לי, וכי זהו כוונת בריאתי בעולם, ואדרבא במה שאומר לו שתאוה הוא לעינים, הרי מפני זה עצמו צריך להתרחק מזה בתכלית שלא להוריד נפשו ח"ו כנ"ל, כ"א הטוב שלו יהי' בענינים רוחנים ונעלים, שהם טובים באמת, ובפרט בעסק התורה שזהו טוב ותענוג אמיתי, ובזה נשלם כוונת בריאתו כו'.

קיצור. האדם לפי מעלת מהותו תכליתו עבודת ה' באהבה ויראה. וכשהאדם נמשך אחר תענוגים גופנים מוריד נפשו להתקשר במה שפחות ממנו לקבל מאתו וגרוע מבע"ח שאין להם דעת, והתאוה עושה גם את המותר לרע לשעה, וכ"ז בא בסבת היצה"ר העושה אותו לשוטה.