קונטרס ומעין מבית ה'/מאמר ה

קונטרס ומעין מבית ה'
מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע • מבוא • מפתח
גוף הקונטרס
מאמר א • מאמר ב • מאמר ג • מאמר ד • מאמר ה • מאמר ו • מאמר ז • מאמר ח • מאמר ט • מאמר י • מאמר יא • מאמר יב • מאמר יג • מאמר יד • מאמר טו • מאמר טז • מאמר יז • מאמר יח • מאמר יט • מאמר כ • מאמר כא • מאמר כב • מאמר כג • מאמר כד • מאמר כה • מאמר כו • מאמר כז • מאמר כח

מאמר ה.

פרק א. והנה מה שהיצה"ר מבטיחו שגם אם יעשה מעשה הרע מ"מ טוב יהי' לו, וכמ"ש (דברים כט. יח) והתברך בלבבו לאמר גו', גם זה מפתוי היצר אשר נופת תטופנה שפתי זרה גו' ואחריתה מרה כלענה (משלי ה. ג־ד). והנה צ"ל תחלה פי' הפסוק והתברך בלבבו לאמר שלו' יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה ומשמעו' הפסוק דכי בשרירות לבי הוא נתינת טעם על מ"ש קודם והתברך בלבבו, דמשו"ז שלום יהי' לי לפי שבשרירות לבי אלך, ולכאורה אינו מובן כלל, דאיך ידמה בנפשו דדוקא כאשר ילך בשרירות לבו עי"ז יהי' שלום לו, וגם מהו פי' למען ספות הרוה כו'. ורש"י (סנהדרין עו. ב) פי' ספות לשון חיבור, וכמו ספו שנה על שנה (ישעי' כט. א) והרד"ק פי' לשון תוספת וכמו לספות עוד (במדבר לב. יד) עלותיכם ספו על זבחיכם (ירמי' ז. כא) ופי' רוה וצמאה פרש"י (שם) רוה עכו"ם ששבעים ואינן צמאים ליוצרם. צמאה זו כנס"י שצמאה ותאבה ליראת יוצרה ולקיים מצותיו. והנה ידוע דכנס"י למעלה שהוא בחי' מלכות היא נש"י שלמטה ונקראת ג"כ הצמאה שצמאה ליוצרה. והענין הוא דהנה בחי' מל' היא מקור המהווה ומחי' עולמות וכמ"ש (תהלים קמה. יג) מלכותך מלכות כל עולמים, דכל עולמים שרש התהוותם מבחי' מל', וכתיב (נחמיה ט. ו) ואתה מחי' את כלם, ואתה הן האותיות מא' עד ת', והן אותיות הדבור דבחי' מל' שמהם נמשך חיות העולמות, וא"ת מחי' אלא מהווה כו' כמ"ש במ"א, וידוע דבחי' זו שהוא מקור המהווה ומחי' עולמות הוא רק הארה לבד שבאין ערוך לגבי עצמות, דהרי מעצמות אוא"ס לא הי' אפשר להיות התהוות העולמות ונבראים בעלי גבול, לפי שגבול ובלתי בעל גבול הם באין ערוך כלל כו', וכמ"ש בכ"ד באריכות, כ"א רק מהארה לבד נעשו ונתהוו העולמות, וזהו מה שבחי' מל' הוא בחי' שם, מלך שמו נקרא עליהם, דהשם הוא רק הארה בלבד, וכמו שם האדם שאינו עצמות האדם, וכמו"כ בחי' החיות של העולמות הוא רק בחי' שם והארה לבד.

קיצור. מהמשך הכתוב כי בשרירות לבי אלך משמע שהוא נתינת טעם על והתברך שלום יהי' לי, ומהו ספות הרוה את הצמאה, רוה עכו"ם, צמאה נש"י דשרשם מספירת המל' מקור העולמות והנבראים, שהיא הארה לבד שבאין ערוך להעצמות ולכן נקראת שם.

פרק ב. והנה להיות שהמקור להתהוות העולמות הוא רק הארה לבד ומתחלה היתה הארה הזאת כלולה במקורה, שזהו מה דאיתא בפרדר"א עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, שזהו בחי' השם וההארה כמו שהיא כלולה בעצמות אוא"ס קודם שנבה"ע, ולאחר שנבה"ע הוא שנפרש ונבדל הארה להחיות העולמות, ולכן הארה הלזו היא תמיד בבחי' רצוא, להיות כי חפצה ותשוקתה ליכלל באור א"ס מקורה ושרשה, וכטבע כל דבר להיות רוצה ליכלל בשרשו, וכמו טבע האש לעלות למעלה לשרשו האש היסודי ולכן בלתי שמן ופתילה או שארי דברים המחזיקים את האש א"א להחזיק כלל את האש, ואף גם שמחזיקים אותו ע"י שמן ופתילה הנה הוא תמיד בעליות וירידות, וכמו"כ הוא בההארה שמחי' את העולמות לפי שהיא הארה בלבד, לכן היא תמיד בבחי' רצוא, ולכן נק' צמאה שהיא צמאה תמיד לעלות למעלה, וכמ"ש (תהלים ל. יג) למען יזמרך כבוד ולא ידום נהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך וזהו"ע הצמאה ה' צמאה, דבחי' מל' שהיא בחינת ה' אחרונה דשם הוי', ועז"א במד"ר (בראשית פרשה יב) בהבראם בה' בראם, הנה אות ה' זה צמאה, שהיא רוצה ומשתוקקת תמיד לחזור לאין ולהכלל בשרשה כו'. ועז"נ (ירמי' כג. כט) הלא כה דברי כאש, דכמו טבע האש לעלות למעלה כנ"ל, כמו"כ דבר הוי' בחי' בה' בראם הוא רוצה להסתלק למעלה. דהנה אות ה' למעלה אינו ח"ו כדבור האדם שאין בו רצון, דהאותיות למטה הם דוממים שאין בהם מצד עצמם לא רצון ולא חכמה, והן רק כלים לבד להתלבש בהם איזה כח כו', אבל למעלה ח"ו לאמר כן, אלא הדבור שלמעלה יש בהאותיות רצון וחכמה, שהרי מדבור העליון נתהווה מקור החכמה שבג"ע העליון והיינו מה שמל' דאצי' נעשה עתיק לבריאה, וכדאי' במדרש (איכה פתיחתא כד) האותיות באו להעיד כו' וכדאי' בזהר (הקדמת הזהר) שבאו האותיות לברוא בהן את העולם כו' ובהקדמת ת"ז בסופה אי' והמשכילים יזהירו אלין אינון אתוון דחוה לון שכל לאעלא קדם מלכא כל חד על תקוני' כו' ופי' בכסא מלך שלכן נק' האותיות משכילים עי"ש. ולכן שייך לומר שהאות ה' רוצה להסתלק ולעלות למעלה לשרשו. וזהו דאיתא בזהר (ח"ג קצא. א) בשעתא דאיהו גו רחימו סגיא כו' מגו דחיקו דרחימו דלא יכלא למסבל אזעירת גרמה בזעירו סגי עד דלא אתחזיאת מינה אלא זעירו דנקודא חדא ומאי איחי יו"ד, והיינו שמה"א נעשה יו"ד, והיו"ד זהו"ע התכללותו באין.

קיצור. עד שלא נבה"ע הי' הוא ושמו בלבד, שמקור חיות העולמות והנבראים כלול במקורו, לכן כשמתגלה להחיות הנה הוא תמיד בטבע הרצוא כטבע האש לעלות, וזהו הצמאה ה' צמאה, שהאותיות שלמעלה יש בהם רצון וחכמה.

פרק ג. ועוד יש טעם לסבת הצמאון דבחי' מל' מצד הירידה שירדה להיות מקור לנבראים שלמטה, משו"ז נעשה בה תוקף הרצוא והצמאון לעלות מירידתה. וזהו ג"כ ענין מ"ש בזהר (שם) דמה"א נעשה יו"ד, כי ביו"ד נברא עוה"ב, והיינו שהיו"ד הוא מקור חיי הנשמות ולא חיי הגופים, ולכן אות ה' שירד להיות מקור חיי עוה"ז, שהוא חיי הגופים רצונו להסתלק מירידה זו לשרשה, וה"ז ע"ד מאמרז"ל מים תחתונים בוכין אנן בעינן למחוי קדם מלכא, דמים מצמיחים כל מיני תענוג, ובחי' מים תחתונים היינו שהן מקור התענוגים גשמי', שזהו ירידה גדולה להאור האלקי להיות מקור לתענוגים גשמי', ולכן ה"ה בוכין על ירידתן ורוצים להיות קדם מלכא לעלות מירידתן למעלה כו'. כי הנה אות ה' שהוא חיות כל העולמות נקרא שכינה לפי שיורדת ומתלבשת בבי"ע, וכמ"ש (שמות כה. ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, היינו שבהיכל קדה"ק הי' עיקר הגילוי ומשם נמשך הארתה להחיות כל העולם, וכמו עד"מ חיות הנשמה המחי' את הגוף עיקר השראתה הוא בחלב, ומשם נמשך לכל רמ"ח אברים, והיכל קדה"ק הוא הלב של כל העולם, כמ"ש בזהר (ח"ג קסא. ב) ע"כ הי' בו השראת השכינה, וכן בהיכל קדה"ק דבריאה יצירה ועשי' כמ"ש בסש"ב פנ"ב. וזהו"ע לכי ומעטי את עצמך (חולין ס. ב), שהמיעוט הו"ע ירידתה להיות ראש לשועלים לירד בבי"ע ולהחיותם, ולא רצתה לירד ולמעט א"ע מחמת שהעולמות דבי"ע הם מעורבים טו"ר, ומה גם בעשי' שהבחירה ניתנה לאדם ויוכל ח"ו לבחור גם ברע ועי"ז יכול להמשיך גם כן חיות אלקו' בכל הדברים ע"ד רגלי' יורדות מות (משלי ה. ה) וכתיב (ויקרא טז. טז) השכן אתם בתוך טמאתם. וע"כ נאמר (שם) וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל. וזהו את משכן ה' טמא (במדבר יט. יג). (ועמ"ש בזהר ח"ג עט. א־ב) וזהו"ע גלות השכינה שנעשה ע"י מעשים הרעים של האדם למטה, וכמ"ש (ישעי' נ. א) ובפשעיכם שלחה אמכם. דהיינו שירדה השפעת בחי' ה' הנ"ל, ונשתלשלה ממדריגה למדריגה למטה מטה עד שנתלבשה השפעתה בי"ס דנוגה, המשפעת שפע וחיות ע"י המזלות וכל צבא השמים והשרים שעליהם לכל חי הגשמי שבעוה"ז כו'. ומשו"ז לא רצתה לירד ולמעט את עצמה.

קיצור. אות י' מקור חיי הנשמות, אות ה' מקור חיות העולמות נק' שכינה, היכל קדה"ק לב העולם, לכי ומעטי עצמך ולרדת במדרי' היותר נמוכות, ומזה נעשה תוקף הרצוא, וע"י מעשה רע גורמים גלות השכינה.