קונטרס ומעין מבית ה'/מאמר ב

קונטרס ומעין מבית ה'
מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע • מבוא • מפתח
גוף הקונטרס
מאמר א • מאמר ב • מאמר ג • מאמר ד • מאמר ה • מאמר ו • מאמר ז • מאמר ח • מאמר ט • מאמר י • מאמר יא • מאמר יב • מאמר יג • מאמר יד • מאמר טו • מאמר טז • מאמר יז • מאמר יח • מאמר יט • מאמר כ • מאמר כא • מאמר כב • מאמר כג • מאמר כד • מאמר כה • מאמר כו • מאמר כז • מאמר כח

מאמר ב.

פרק א. והנה כ"ז הוא בדברים המותרים. אמנם לפעמים מסית היצה"ר גם בדברים האסורים, והוא ג"כ במה שמראה לו טוב הדבר התענוג שיש בזה, ומעורר רוח תאותו עד שאינו יכול לעמוד על נפשו ונכשל בזה ר"ל. ואופן הדרך שמביא היצה"ר לדברים אלו הוא כמארז"ל (שבת קה. ב) כך היא אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ומחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד ע"ז, דבתחלה מסיתו בדברים המותרים, שבזה נקל יותר להעביר את האדם אך עי"ז מתעבה ומתגשם נפשו, שהרצונות דנה"ב מתגדלים ומתרבים לרצות בכל דבר. והרצון הוא בתוקף מאד שמתאוה מאד בכל דבר תאוה. דהנה יש כמה חלוקי מדרי' בטבע הנה"ב. יש מי שהנה"ב שלו אינו חזק כ"כ, והיינו שיש דברים שמתאוה להם ויש דברים שאינו רוצה ומתאוה כלל, ומה שמתאוה ג"כ אינו בתוקף גדול כ"כ (עס איז רעכט, אז ניט אויך), ויש מי שהנה"ב שלו הוא בתוקף גדול, דהיינו כל מה שעיניו רואות וכל הידוע לו שיש מציאות דבר תאוה ה"ה מתאוה לזה (ער וויל אלץ) והתאוה היא בתוקף גדול בהתעוררות גדולה ולא ינוח ולא ישקוט עד שממלא תאות לבו, ויכול להיות שגם כשהנה"ב אינו בתוקף גדול מצד עצמו ה"ה נעשה בתוקף ע"י ריבוי השיקוע ר"ל בעניני התאות, שנעשה עי"ז עב וגם בעצם, שעם היות שבעצם אינו בתוקף כ"כ, אמנם ע"י ריבוי הפעמים שממלא תאותו נעשה עי"ז תוקף הנה"ב ביותר לרצות בכל דבר ובתוקף מאד, וידוע דתוקף דנה"ב גורם חלישות הנה"א, וכמאמר תוקפא דגופא חולשא דנשמתא, דתוקף החומריות דהנה"ב גורם חלישות הנה"א, דלא מיבעיא שמתרחק מאד מתורה ועבודה שבלב זו תפלה, דאינו שייך כלל שיבין איזה ענין אלקי, ויתבונן בו ויורגש הענין האלקי בנפשו עד שיתפעל בבחינת המשכת הלב לדבקה בו ולהכלל באלקות כו' דלכל זה אינו שייך כלל וכלל, אלא שגם זאת שאין פחד אלקים נגד עיניו ושוכח על אלקות עד שמה שהדבר ההוא הוא נגד רצון חוי', אינו מונע ומעכב אותו מעשייתו, מפני שאין האלקות ורצונו ית' נרגש בנפשו להתפעל מזה, ועם היות שאינו כופר ח"ו בה' ותורתו ויודע שהתורה אמת ושזה אסור על פי התורה, אמנם ג"כ אינו נרגש בנפשו האיסור, שזה יהי' לו מניעה ועיכוב ושיוכל לעמוד נגד רוח תאוותו כו', וכ"ז הוא מפני ריבוי השיקוע בתאוות היתר הרי הנה"ב שלו נתגבר ביותר, והנה"א נחלש ביותר, ולזאת כשהנה"ב מסיתו ומראה לו טוב הדבר, הנה עם היותו דבר איסור ממש ה"ה נמשך אחריו ונכשל בזה ר"ל, ובזה מובן בפשיטות איך הוא זה שמשטה א"ע בטוב הדבר שהרי הוא רע גמור ומוריד את נפשו מאד עי"ז ר"ל וכמשי"ת. אמנם בענין ההסתה בדברים האסורים ר"ל, יש עוד דבר שמסיתו שגם אם יעשה הדבר הרע הזה עכ"ז איננו נפרד כלל מאחדותו ית'. דהנה בנש"י יש בטבע נפשם שאינם יכולים להיות נפרדים מאלקות משום כי אתה אבינו, ומשו"ז גם קל שבקלים ופושעי ישראל מוסר נפשו על קדה"ש, והיינו דכאשר אפילו נוטלים את נפשו ממנו לא יעבוד ע"ז ח"ו, מפני שאינו יכול להיות נפרד מיחודו ואחדותו ית', ואלו הי' יודע שע"י מעשה הרע נעשה נפרד מאלקות לא הי' עושה זאת בשו"א, אלא שהיצה"ר מסיתו שעכ"ז אינו נעשה נפרד מאלקות, וה"ה ככל בר ישראל הנאמן עם אלקיו, וגם מבטיחו כי יחי' טוב לו וכמ"ש (דברים כט. יח) והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך, שגם אם ילך בשרירות לבו עכ"ז שלום יחי' לו, ועי"ז בא ונכשל בכמה דברים.

קיצור. הנה"ב יש שהוא בטבע החלישות, ויש שהוא בטבע התוקף אשר כל דבר תאוה הידועה לו עושה הכל בשביל להשיגו, ואפילו תאות היתר פעמים רבות מעבה שאין פחד אלקים נגד עיניו, והיצה"ר מסיתו שגם בתאות איסור עודנו ככל בר ישראל.

פרק ב. ובאמת כל זה הוא משטותי היצר שמטהו ומכסה על האמת (ה' ישמרנו מזה). דהנה מה שמראה לו ומסיתו מטוב הדבר ההוא, הרי באמת להיותו מדברים האסורים ה"ז מות ורע ממש, וכמ"ש (דברים ל. טו) ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, ומוריד ומאבד נפשו ר"ל בזה שמורידה בשאול תחתית ובמקום הקליפות וסט"א משלש קליפות הטמאות לגמרי, ועוד למטה מהם, וכמ"ש בסש"ב באריכות, דהנה הקליפות וסט"א מקבלים ג"כ חיותם וקיומם מדבר ה' ורוח פיו ית', אבל הוא בבחי' הסתר פנים וירידת המדרי', ולכן נקראים אלקים אחרים מפני שיניקתם וחיותם אינה מבחי' פנים, אלא מבחי' אחוריים דקדושה, ופירוש אחוריים כאדם הנותן דבר לשונאו שלא ברצונו שמשליכו לו כלאחר כתפו, כי מחזיר פניו ממנו משנאתו אותו. כך למעלה בחי' פנים הוא פנימית הרצון העליון וחפצו האמיתי אשר חפץ ה' להשפיע חיות לכל הקרוב אליו מסט' דקדושה, אבל הסט"א והטומאה היא תועבת ה' אשר שנא, ואינו משפיע לה חיות מפנימי' הרצון וחפצו האמיתי, אשר בה חפץ ח"ו, כי אם כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו (רק כדי להעניש את הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים דאכפיין לסט"א), ולפי שבחינת פנים דרצה"ע אינו שורה כלל על הסט"א וגם בחי' אחוריים של רצה"ע אינו מלובש בתוכה ממש אלא מקיף עלי' מלמעלה, לכך היא מקום המיתה והטומאה ה' ישמרנו, כי אמיתת החיות הוא אלקות שהוא בחי' אלקים חיים וכמ"ש (ירמי' י. י) וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים כו', פי' להיות שהוא אלקים אמת הרי הוא אלקים חיים. דהנה אמת הוא שאינו נפסק לעולם, ומה שיש בו הפסק נקרא כזב, וכמו נהרות המכזבין (משנה ט פ"ח דפרה) שנקראים כזב לפי שנפסקים לפעמים, כי אמת הוא דבר שאינו נפסק לעולם, וזהו ג"כ הנקרא חיים, דמשו"ז נהרות המכזבין פסולין לקידוש מי חטאת שאינן נקראים מים חיים, דדוקא דבר אמיתי שאינו נפסק לעולם הוא הנק' חי. וזהו וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים, דלהיות שהוא אלקים אמת, שאין בזה כליון והפסד ח"ו, הוא אלקים חיים, בחי' חי וקיים מצד עצמו שחי וקיים לעד, ברוך חי לעד וקיים לנצח, וכל הדבוק לאלקות הוא ג"כ בבחינת חי, לפי שהאלקות מאיר בתוכו בגילוי ומתייחד בו, והוא בטל אל האלקות המתלבש בתוכו ודבוק בו, כמשי"ת, משו"ז נקרא ג"כ חיים. וזהו משארז"ל (אדר"נ פל"ד) עשרה נקראים חיים, הקב"ה שנאמר (ירמי' י. י) וה' אלקים אמת הוא אלקים חיים, התורה נקראת חיים שנאמר (משלי ג. יח) עץ חיים היא למחזיקים בה ותמכיה מאושר, ישראל נקראים חיים שנאמר (דברים ד. ד) ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום, דלהיותם דבוקים בה' משום זה נקראים חיים.

קיצור. הקדושה והטוב מקבלים חיותם מפנימיות רצונו ית'. הקליפה וסט"א מקבלים חיותם מחיצוניות רצונו ית' הבלתי מתלבש בהם רק עומד עליהם במקיף, והדברים האסורים מקבלים חיותם מהם, ולכן הם מות ורע. הדבוק באלקות הוא חי כי אמת אין לו הפסק.