קונטרס ומעין מבית ה'/מאמר טו

קונטרס ומעין מבית ה'
מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע • מבוא • מפתח
גוף הקונטרס
מאמר א • מאמר ב • מאמר ג • מאמר ד • מאמר ה • מאמר ו • מאמר ז • מאמר ח • מאמר ט • מאמר י • מאמר יא • מאמר יב • מאמר יג • מאמר יד • מאמר טו • מאמר טז • מאמר יז • מאמר יח • מאמר יט • מאמר כ • מאמר כא • מאמר כב • מאמר כג • מאמר כד • מאמר כה • מאמר כו • מאמר כז • מאמר כח

מאמר טו.

פרק א. והנה האדם באשר הוא אדם צריך לדעת וכל אדם שיש לו מוח בקדקדו יודע, אשר האדם הוא בחיר הנבראים אשר ברא ויצר הקב"ה לא לבד בצבא הארץ אלא גם בצבא השמים, והוא (האדם) בריאה התיכונית מכל הנבראים כולם, היינו הן מהנבראים העליונים והן מהנבראים התחתונים, דהנה כל הנבראים אשר ברא הקב"ה והאדם בכלל הם בעלי גוף ונפש, אשר בזה שוים המה צבא הארץ עם צבא השמים, דעם היות אשר צבא השמים חלוק מצבא הארץ, דצבא הארץ ברא הקב"ה אותם מהרכבת הד' יסודות אש רוח מים עפר, וצבא השמים ברא אותם הקב"ה רק מהרכבת שני יסודות אש ורוח כמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, בכל זה הנה משתוים צבא השמים וצבא הארץ שהם בעלי גוף ונפש, והיינו דעם היות דצבא השמים בראם מהיסודות הדקים דאש ורוח, בכל זה הנה גם הם בעלי גוף, וצבא הארץ עם היות שבראם בהרכבת היסודות מים ועפר גם כן בכל זה הנה גם הם בעלי נפש, ורק ההבדל הוא בטבעם, דטבעי צבא השמים הוא בהגברת הצורה על החומר, וטבעי צבא הארץ בטבע תולדותם בהגברת החומר על הצורה. והנה הגוף והנפש מקבילים ומתאימים זה לזה, והיינו דעם היות אשר הנפש והגוף הנה מצד מהותם העצמי הם הפכים זה מזה, דהנפש הוא רוחני והגוף גשמי, ורוחני וגשמי במהותם העצמי ה"ה הפכים זמ"ז, בכ"ז הנה הנפש והגוף מקבילים ומתאימים זה לזה, דזוהי אחת מהפליאות דפליאות תמים דעים ית' ויתעלה בענין בריאה יש מאין והתחברותן שהוא רק בחיק הבורא ב"ה שמפליא לעשות מקשר רוחני' בגשמי' באופן המקביל ומתאים כאלו היו לאחדים מתחלת יצירתם במהותם העצמי, ולכן הנה הנפש והגוף נקראים אור וכלי, דהנפש הוא אור והגוף הוא כלי. והנה גוף האדם שינה הקב"ה את אופן יצירתו מיצירת גופות שאר הנבראים אשר ברא ויצר הקב"ה, דכל הנבראים הנה כשאמר הקב"ה אותו המאמר השייך להנבראים ההם, מיד נברא גופם ונכנסה בהם נפשם ושניהם (הגוף והנפש) כאחד יצאו על פני האדמה, כמו ביום ג' כשאמר הקב"ה תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ ויהי כן, הוציאה הארץ את העשבים ואת האילנות כל א' וא' כמו שהם עם נפש הצומחת שבהם, וכן גם בבע"ח הוציאה אותם הארץ כמו שהם חיים וגם המים שרצו כן שרץ נפש חי', והיינו דכל הנבראים הנה אופן יצירתם בראם הקב"ה הגוף עם הנפש החיונית אשר בתוכם יחד, משא"כ אופן יצירת האדם שינה הקב"ה את בריאתו, שברא תחלה את גופו בפ"ע עפר מן האדמה בלי שום נפש חיונית בתוכו. וכמ"ש וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה, דמתחלה הי' גולם, ואח"כ ויפח באפיו נשמת חיים, והיינו שלא יצא גופו מן הארץ עם הרוח חיים שבו כמו שהי' בכל הנבראים, אלא דתחלה ברא הקב"ה את גופו וברא אותו מן החומר היותר עב וגס שהוא דומם. וזהו עפר מן האדמה, והי' גולם בלי שום חיות, דהוי שפלות גדולה להאדם לעומת שאר הברואים, דעם היות דהכל הי' מן העפר, אבל עם זה הנה אופן יצירתם שיצאו גופם ונפשם כאחד, והאדם הנה תחלה הי' גולם ורק אח"כ ויפח נשמת חיים, וצ"ל מפני מה שינה הקב"ה אופן יצירת גוף האדם מגופות שארי הנבראים, דלכאורה הנה השינוי הוא לגריעותא, שהרי כל הברואים, עם היות שיצירתם היא מן העפר, אבל עם זה לא נראו בנוולותם בהיותם גולמים כ"א בהיות גופם ונפשם כאחד, והאדם הנה אופן יצירתו אשר תחלה נראה בנוולותו בהיותו גולם, ורק אחרי כן הפיח הקב"ה נשמת חיים, ואחר כל זה הנה האדם דוקא הוא בחיר הנבראים והבריאה התיכונית בכל הבריאה כולה.

קיצור. כל הנבראים צבא השמים וצבא הארץ בעלי גוף ונפש המה, צבא השמים שיצירתם מיסודות הדקים דאש ורוח טבעם בהגברת הצורה על החומר, וצבא הארץ שיצירתם גם מיסודות הגסים טבע תולדותם בהגברת החומר על הצורה, גוף ונפש אור וכלי מתאימים, הקב"ה שינה אופן יצירת גוף האדם.

פרק ב. והנה טעם וסבת הדבר מה שהקב"ה שינה אופן יצירת גוף האדם מאופן יצירת גופות כל הבע"ח, דכל הבע"ח בקומתן נבראו ובצביונן נבראו והאדם נברא עפר מן האדמה, דתחלה נברא גופו ואחר כן ניתנה בו נשמתו, אינו לגריעותא אלא אדרבא היא למעליותא, וגם זה מה שהאדם נברא מעפר מן האדמה מורה על גודל הפלאת מעלת נשמת אדם. והענין הוא דהנה בהד' חלוקות שבהם נחלקו כל הנבראים והם דומם צומח חי ומדבר, הנה החלק היותר גרוע ושפל הוא חלק הדומם והחלק היותר נעלה ומשובח הוא חלק המדבר, ולהיות כי האדם שהוא המעולה ובחיר הנבראים הנה אופן יצירת גופו הוא בשינוי מאופן יצירת גופות שארי הבע"ח, וגם גוף ועצם החומר אשר ממנו ברא הקב"ה את גוף האדם עפר מן האדמה הגס ביותר מורה על נשמת האדם שהיא בתכלית הרוממות, כהכלל הידוע דכל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה יותר, וכמו בגשמיות אנו רואים בכותל אבנים דכשהאבנים שבתחתית הכותל נופלים הנה הם בקירוב אל הכותל וכשנופלים האבנים שבראש הכותל הם בריחוק מן הכותל, וכל אבן שהיא גבוה גבוה יותר הנה כשנופלת היא בריחוק מן הכותל ביותר, וכן ברוחני' בענין הנשמות והנפשות בנשמת כל חי, דלהיות דנשמת האדם היא גבוה גבוה ביותר לכן הנה נתן לו הקב"ה גוף מחומר עב וגס ביותר, לפי שבכחו לברר ולזכך את החומר היותר עב והגס ביותר, ולכן אנו רואים במוחש בטבעי בנ"א, דיש כאלו שהם בעלי מדות רעות ר"ל יותר הרבה מחיות רעות הדורסות וטורפות וחכמים המה להרע להעיק לזולתם, מאכען ענג און שלעכט דעם צווייטען, וגוזלים ורוצחים בכדי למלאות תאות נפשם, דעל הרוב הוא מצד הנטיות הרעות של הגוף, ונטיות הרעות של הגוף פועלות לרעה על נפשם, היינו הגברת הגוף על הנפש שישכיל ויתחכם איך להפיק מזמותיו בגזילה ורציחה, אבל הנפש מצד עצמה היא בתכלית המעלה, וביכולת האדם לעלות בעילוי אחר עילוי במעשה הטוב ולהגיע לדרגות רוחני' הנעלות ביותר, וכהמעשה המובא בר"ח (שער האהבה פ"ד) באחד שבא מעומק השפלות הרוחני' למעלת הרום הרוחני. ובזה יובן מה שארז"ל (חגיגה טז. א) ששה דברים נאמרו בבני אדם שלשה כמלאכי השרת שלשה כבהמה, והיינו דהאדם הנה מצד טבע גופו ונטיותיו הוא כבהמה, והאדם שעושה מעשה בהמה ה"ה גרוע מן הבהמה, דבהמה אין לה דעת ואדם יש לו דעת, ומצד טבע נפשו ונטיותיו הוא כמלאכי השרת, שיכול להגיע להדרגות הרוחני' הנעלות ביותר, והאדם כשעולה במעלת הדעת הוא גבוה במעלה ממלאכי השרת, דמלאכי השרת הנה עמידתם בעולם רוחני, וכמאמר כלום יצה"ר יש בכם, אבל האדם שהוא בעוה"ז הגשמי ומשכיל בהענינים היותר נעלים בהשגות אלקות והשגתו זאת פועלת בו רצוא ותשוקה להדבק באלקות ה"ה למעלה יותר ממלאכי השרת, כי בעבודתו זאת ה"ה מעלה את הגשמי' דעוה"ז, ומהאי טעמא הנה נשתנה אופן יצירת גוף האדם מיצירת שאר הבע"ח וגופו הוא מהחומר העב וגס ביותר, להיות דבכח נשמתו להאיר גם את החשך הגס ולאהפכא חשוכא של הגוף הגס לנהורא, להיות כי זהו תכלית הכוונה בבריאת האדם וירידת נשמתו לעוה"ז.

קיצור. כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, האבן שהיא בתחתית הכותל כשנופלת היא סמוכה לכותל ואשר בראש הכותל בנפילתה היא בריחוק מן הכותל. הנטיות הגופני' שבאדם גרועים מהבע"ח, והנטיות הנפשיות נעלות מבמלאכי השרת, וביכלתו לאהפכא חשוכא לנהורא.

פרק ג. וזהו מעלת עוה"ז הגשמי לגבי עולמות העליונים הרוחני', ומעלת ירידת הנשמה בהתלבשותה בגוף גשמי ונפש הטבעי לגבי מעלת עמידתה בגן עדן בתכלית היחוד והביטול לאלקות, וכמ"ש רבינו נ"ע (סש"ב פל"ו) שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, דזהו ענין השתלשלות העולמות וירידתם ממדרי' למדרי' ע"י ריבוי לבושים המסתירים האור והחיות שממנו ית', עד שנברא עוה"ז הגשמי והחומרי ממש, והוא התחתון במדרי' שאין תחתון למטה ממנו בענין הסתר אורו ית' וחשך כפול ומכופל, עד שהוא מלא קליפות וסטרא אחרא שהן נגד ה' ממש לומר אני ואפסי עוד, והיינו דתכלית כל ההשתלשלות של העולמות הרוחני' הוא בשביל עוה"ז התחתון, לפי שכך עלה ברצונו ית' להיות נחת רוח לפניו ית' כד אתכפיא סט"א ואתהפכא חשוכא לנהורא, ובשביל זה ניתן לאדם הכח והעוז שיוכל להתגבר גם על הנפש הבהמית, וכללות עבודה זו דבירור וזיכוך הגוף ונה"ב הוא בדרך מלחמה, והאדם צריך לדעת כי הנה"ב והיצה"ר הם שונאיו היותר גדולים וחפצים במיתתו הרוחנית, ובאים עליו בערמומיות לפתותו בחלקת לשונם ובחכמה גדולה מתנכלים אליו להדיחו מדרך החיים האמיתים בשמירת התורה והמצות על ידי כמה עניני היתר למלאות תאות נפשו, ולאט לאט מדיחים אותו מן ההיתר גמור אל ההיתר של בדיעבד, עד שמרגילים אותו בכמה מיני תאוות, ומפתחים ומרגילים בו את כח המתאוה מבלי שיוכל להעמיד על עצמו מבלי להביט או גם להסתכל במה שאין צריכים לראות, והעין רואה והלב חומד ונחלשו כחותיו הרוחני' לעצור בעד המון רצונותיו הגופני' ונופל ר"ל חלל בידי היצה"ר והנה"ב. ואשר על כן הנה כללות העבודה בבירור וזיכוך הגוף צריכה להיות בדרך מלחמה לנגד להם, אשר בכל דבר וענין אשר היצה"ר אומר הן יאמר הוא לאו לעצמו, ובכל דבר וענין אשר היצה"ר אומר לאו יאמר הוא לעצמו הן, אשר בההתנגדות הכללית הלזו הוא מודיע להיצה"ר שהוא שונאו ואשר ילחום עמדו, ואחת מטכסיסי המלחמה הוא השימת לב על ענינים קלי הערך, כי הנצחון אינו תלוי בהגבורה דריבוי אנשים וריבוי כלי זיין בלבד, אלא העיקר הוא ההמצאות שכלי' איך להטעות את המנגד ולהוליכו שולל, ולפעמים הנה בהמצאה שכלית של ערמומיות מנצחים הרבה יותר מבגבורה של ריבוי אנשים וריבוי כלי זיין, וכן הוא במלחמה הרוחנית, דהתאוות ועבירות הם הכלי זיין והגבורה של היצה"ר, ושטותי ההצטדקות מה שהאדם מצדיק את עצמו הן המה ההמצאה שכלית של היצה"ר והנה"ב בערמומיות גדולה, ללכוד ח"ו בכח גם אלו אשר בעניני תאוה ועבירה אי אפשר להחטיאם, ואשר על כן הנה גם מי שהוא צ"ג יכול למצוא בעצמו שטותים כאלו שעם היות שהם דקים ולא הביאו אותו לעבור עבירה בפו"מ ח"ו, עכ"ז הנה חסרונות הדקים ג"כ עומדים ברומו של עולם וגורמים דברים רעים מאד, עד"מ מי שלומד תורה הרבה, הנה גם אם לומד לשמה ומתפלל בכוונת הלב בטוב טעם ודעת ובדביקות נפלאה עד שיבא לבחי' צמאון גדול כ"כ עד שתגעל הנפש את הבשר, הנה כשמחזיק טובה לעצמו וכ"ש כשבא לכלל גיאות הנה גיאות אדם תשפילנו כ"כ עד שנאבד כל הטוב שעשה.

קיצור. האדם צריך לדעת כי הנה"ב והיצה"ר הם שונאיו בנפש, ועוה"ז הגשמי הוא תכלית ההשתלשלות, ועבודתו להפוך החשך לאור צריכה להיות בדרך מלחמה בשימת לב גם על דברים קלי הערך, עבירה תאוה, ושטותי ההצטדקות קשה מהם, כמו הגאוה שמאבד גם המעולה בתומ"צ.

פרק ד. והנה מי שלומד תורה וגם עוסק בעבודה ולעת מן העתים הוא תועה בדרכיו והנהגותיו להצדיק את עצמו בסבת הסביבה והזולת, הנה הוא גרוע יותר מאדם פשוט שאינו לומד תורה ואין לו שום מושג בעניני עבודה, שהרי על האיש הפשוט יש לימוד זכות עכ"פ, שהרי אינו בעל תורה, וגם הוא בעצמו לא קלקל את עצמו ובמה יאבד זכותו במה שנולד כך שכלי שכלו אינם מקבלים שכל התורה, ומה שהוא יכול ה"ה עושה, און דאָס וואָס ער קען הן אין דבור און הן אין מעשה טוט ער, און דער אופן העשי' שלו איז מיט א פשיטות און תמימות, שמתפלל ע"ד הפשוט עכ"פ ואומר תהלים הגם שאינו יודע פירושם, ושומע לימוד משניות ועין יעקב ופרקי אבות, ומה לו לעשות שאין מוחו תופס את השכלים, ובאמת הנה לבד מעלת התמימות והפשטות שיש באנשים פשוטים, שתפלתם ואמירת התהלים הגם שאינם יודעים פירושם הוא בתמימות ופשטות הבאה מצד האמונה פשוטה הקבועה בלב כל אחד מישראל בטבע תולדתו, הנה מצד מעלת העבודה בעבודת ה' הנה גם בזה גדלה עבודתם של אנשים הפשוטים על עבודתם של לומדי תורה, ובפרט בעלי תורה ועוסקים בעבודה שבלב, דהאיש הפשוט הנה מאחר שאינו מבין מה שהוא אומר בתפלתו ובמזמורי תהלים הרי זה אצלו בלי שום הנאה כלל, כי אם כל זה אצלו בדרך קבלת עול לבד, שהרי אינו מבין כלל שיהי' לו תענוג מהבנת פי' המלות, ואינו דומה כלל לבן תורה היודע לא רק פי' הדבורים שהוא מתפלל ושהוא אומר במזמורי תהלים, אלא שהוא מתענג על הבנת ההשכלה שבדבורי התפלה ומזמורי תהלים, ובפרט העוסק בעבודה שבלב בתפלה במתינות ומתבונן בהענינים דפנימי' התורה אשר למד, ה"ה בא לכלל דבקות נפלאה בתענוג עצום, וחכמת אדם תאיר פניו, דרוחו טובה עליו במאוד על גודל ידיעתו, ותפארת לו מבני אדם שהכל משבחים אותו שהוא בן תורה ומשכיל בהשגות אלקות, משא"כ איש הפשוט שאינו יודע גם פשוטי פי' המלות, הנה לא זו בלבד שאין לו שום תענוג בזה, אלא אדרבא מצטער בצער גדול מזה עצמו שאינו יודע פי' המלות ולבו נשבר בקרבו מגודל שפלותו בעיני עצמו, ער איז זייער אראפגעפאלען ביי זיך און נידערשלאָגען פון דעם וואָס ער איז אזוי אומוויסענד, ובושה תכסה פניו, ובפרט כאשר טועה באיזה תפלה או באיזה פסוק ופזמון שהוא לסבת העדר ידיעתו בפירושם, ונמצאים אלו המביישים אותו, בכל זה הנה מתאמץ להתפלל ולומר תהלים בקול ובנעימה, דאין זה אלא מפני התמימות ויראת שמים שעושה הכל בקבלת עול מלכות שמים.

קיצור. מעלת אופן עבודת ה' של איש פשוט בדרך קבלת עול, על עבודתו של בן תורה, ובפרט העוסק בעבודה שבלב, שיש להם תענוג מידיעותיהם ובאים לידי דבקות, והאיש הפשוט לבד שהוא בצער על העדר ידיעתו הנה הוא מתבייש.

פרק ה. והנה הבן תורה שהוא לומד תורה בעיון גדול, לדעת את דבר ההלכה שהוא לומד בכל פרטי דיני' דבר דבר על אופנו בטוב טעם ודעת בכמה שיטות הראשונים ומחדש חידושים בסברות ישרות, וגם העוסק בעבודה שבלב באריכות ההתבוננות בעת התפלה בהענינים דפנימי' התורה אשר למד, והיינו שהענין נרגש בפנימיותו ומונח אצלו בהנחה טובה, דער ענין ווערט ביי איהם דערהערט און לייגט זיך ביי איהם גוט אפ, דבהרגש זה ובהנחה זו נעשה דבקות הענין במוחו והוא נדבק בהענין. דהנה אנו רואים בחוש שיש שני אופנים בעיון המושכלות, דיש מי שלומד איזה סוגיא, בין בגליא שבתורה בין בפנימי' התורה, ולימודו הוא בעיון רב, וטבע העיון הוא טבע הדבקות, שבעת עיונו ה"ה מתייחד ודבוק עם אותה ההשכלה שהוא מעיין בה, אבל כ"ז הוא רק בשעה שהוא מעיין בהענין, אבל לאחר שלמד את הענין והבינו היטב ומפנה דעתו ללמוד סוגיא אחרת, הנה נשכחה מאתו אותה העמקות שהיתה לו בשעת עיונו, אבל כאשר ענין השגתו הוא באופן כזה שעומק הענין הוא אצלו בהנחה טובה, הנה הדבקות היא באופן מושכל ראשון, שהוא תמיד באופן בהירי, דזוהי עבודה גדולה בעבודת הלב באריכות ההתבוננות בתפלה, הנה כאשר מחזיק טובה לעצמו בזה שבחר לו העבודה בשקידת לימוד התורה ואשר עוסק בעבודה שבלב וכש"כ כשמתייהר, ה"ה כורה שוחה לעצמו ונופל בה, וכמו הנופל בבור שחת שנשפל גופו משאר האדם שעומד או הולך ע"פ האדמה, כן הנופל בגאוה ה"ה נופל בנפילה עצומה גרועה הרבה יותר מאדם פשוט, שהוא ר"ל חסר דיעה, ולא זו בלבד שאין תורתו כלום, אלא שגם תפלתו באריכות ההתבוננות אינה בערך מעלת איש הפשוט המתפלל ואומר מזמורי תהלים בדרך קבלת עול. וזהו שאמר הכתוב (משלי כט. כג) גאות אדם תשפלנו דהגאוה עושה את האדם לשפל, וחטא הגאוה פוגם בב' אותי' ראשונות דשם הוי' י"ה, כי גאוה עולה מספרו ט"ו כמספר י"ה, שהפגם מגיע לבחי' י"ה, אשר מזה יובן ענין נפילתו שלא בערך עבודתו כלל, שהרי עבודתו היא ע"י בחי' חו"ב שבנפשו שהם ג"כ נגד י"ה, אמנם זהו בחי' י"ה שבנפש האדם, והפגם שפוגם ע"י גאוה ה"ה פוגם בבחי' י"ה שלמעלה שאינו בערך כלל לגבי מוחין שבאדם, שהרי כללות ההשתל' לא נברא אלא מבחי' ה' אחרונה, וביו"ד נברא עוה"ב שהוא תשלום שכר על עבודה נקי', והוא בשאט נפשו שמתייהר ה"ה פוגם בי"ה כו'. והנה גם אם לא הגיע למדרי' שפילה כזו לחיות מתייהר בפו"מ, אלא שמחזיק טובה לעצמו, ה"ז ג"כ גרוע מאד ופחות יותר מהאיש הפשוט הנ"ל, שמלבד זאת דאיש הפשוט הנה זה מה שמתפלל ואומר מזמורי תהלים, הנה זהו כל כחו, דמאחר שאינו מבין הנה מה יכול לעשות עוד. הנה לבד זאת הרי גוף ועצם עבודתו הוא בדרך קבלת עול, ונודע כי העבודה דקבעומ"ש היא עבודה נעלית וגבוהה ביותר, דלכן קדמה שמע לוחא"ש בכדי שיקבל עומ"ש תחלה שזהו יסוד ושרש העבודה, וכמו שעל היסוד עומד כל הבנין, כן קבעומ"ש הוא יסוד לכל העבודה, וזה שמחזיק טובה לעצמו הנה מראה שכל עבודתו הוא שעובד א"ע, וה"ז כמו כל התענוגים והתאוות שעושה גין עצמו, כמו בתאוות אכילה ושתי' ושינה שמאחר שמחזיק טובה לעצמו הרי מהפך כל העבודה להנאתו ולאהבת עצמו, ומלבד שלפ"ז העבודה אינה עבודה כלל, ה"ה פוגם נפשו ומלכלך א"ע מאד, והרבב שעל בגד חשוב ה"ה גרוע יותר מעל גבי בגד פשוט, וכן יובן בנמשל שמה שאצל האדם הפשוט אינו נחשב כלל לחטא ועון, הנה לגבי הת"ח שלומד ומתפלל בדבקות נחשב לעון פלילי, וכמארז"ל (יבמות קכא. ב) שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, וכמ"ש (תהלים נ. ג) וסביביו נשערה מאד, וגם ע"פ השכל הפשוט יובן, שהרי איש המוני יכול לעשות כמה דברים מחמת העדר ידיעתו והבנתו, אבל הת"ח יודע היטב איך להזהר, ועונש היודע לגבי שאינו יודע מובן לכל שגדול יותר הרבה מאד, וגם יש דברים שלגבי הפשוט אם עשה כן אינו מתחלל שם שמים על ידו משא"כ הת"ח, וכמארז"ל (יומא פו, א) כגון אנא אי שקילנא בשרא מטבחא כו' וכן בדברים שבין אדם למקום, וע"ז כוונו רז"ל שהקב"ה מדקדק עם סביביו כו'.

קיצור. הלומד תורה בעיון גדול והעוסק בעבודה שבלב באריכות ההתבוננות בתפלה בהשגה אלקית, עד שהענין הונח אצלו בדבקות במושכל ראשון, אם מחזיק טובה לעצמו גרוע מחסר דעה, המתגאה פוגם בי"ה. קבעומ"ש יסוד העבודה.