קונטרס ומעין מבית ה'/מאמר יד

קונטרס ומעין מבית ה'
מכתב כ"ק אדמו"ר (מוהריי"צ) נ"ע • מבוא • מפתח
גוף הקונטרס
מאמר א • מאמר ב • מאמר ג • מאמר ד • מאמר ה • מאמר ו • מאמר ז • מאמר ח • מאמר ט • מאמר י • מאמר יא • מאמר יב • מאמר יג • מאמר יד • מאמר טו • מאמר טז • מאמר יז • מאמר יח • מאמר יט • מאמר כ • מאמר כא • מאמר כב • מאמר כג • מאמר כד • מאמר כה • מאמר כו • מאמר כז • מאמר כח

מאמר יב.

פרק א. ובזה יובן משארז"ל (נדה ל. ב) משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, דשבוע' זו באה אחרי שמלמדין אותו את התורה כול', וכתי' (ישעי' נז. טז) ונשמות אני עשיתי ואמר רבינו נ"ע (סש"ב בפרק א־ב) שהן שתי נפשות, נפש אחת מצד הקליפה וסט"א והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא וממנה באות כל המדות רעות מארבע יסודות רעים שבה, דהיינו כעס וגאוה מיסוד האש שנגבה למעלה ותאות התענוגים מיסוד המים כי המים מצמיחים כל מיני תענוג והוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים מיסוד הרוח ועצלות ועצבות מיסוד העפר, וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם כמו רחמנות וגמילות חסדים באות ממנה, כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה שיש בה ג"כ טוב והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע, ונפש השנית בישראל היא חלק אלקה ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ואתה נפחתה בי וכמ"ש בזהר מאן דנפח מתוכי' נפח פי' מתוכיותו. ומפנימיותו שתוכיות ופנימי' החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח, כך עד"מ נשמות ישראל עלו במחשבה כדכתי' בני בכורי ישראל, בנים אתם לה' אלקיכם, פי' כמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית' דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא אלא הוא וחכמתו א', וזהו ונשמות אני עשיתי דקאי על הנה"א והנה"ב, ואת הנה"א מלמדין את התורה כולה ואותה הוא שמשביעין תהי צדיק ואל תהי רשע, דלכאורה אינו מובן מהו"ע השבועה שמשביעין את הנה"א על הנה"ב, דזה שאפשר להיות רשע ח"ו זהו מצד הנה"ב, שממנה באות כל המדות רעות בכעס גאוה ותאות התענוגים, הוללות וליצנו' התפארות ודברים בטלים עצלות ועצבות, וא"כ מהו השבועה שמשביעין את הנה"א על זה. אך הענין הוא דשבועה הוא לשון שובע, דהשובע ענינו הנתינת כח מה שנותנים מלמע' להאדם, שיוכל לעבוד את עבודתו בלימוד התורה וקיום המצות. כמו בגשמי' כשהאדם שבע, הנה לבד שהוא חזק בכחו הנה רוחו טובה עליו וכמ"ש (ירמי' מד. יז) ונשבע לחם ונהי' טובים, כן הוא ברוחניות שהשובע הוא הנתינת כח מלמעלה, וזהו מה שמשביעין אותו, מען מאַכט איהם זאט, במה שנותנין לו כח משרשו ומקורו הקדום שיוכל להתגבר על הנה"ב ולא יהי' רשע. וזהו ג"כ ענין השבועה ע"פ פשוט, דכאשר אדם נשבע על איזה דבר לעשותו, היינו גם אם יהיו לו מניעות ועכובים ע"ז לא יועיל שום דבר ומוכרח הוא לעשותו, והיינו ע"י התגברות כח מהכחות הנעלמים וכחות עצמי' שלו, שעל כחות עצמי' אין שום מניעה ועיכוב, וכמאמר אין לך דבר העומד בפני הרצון, וכמו"כ הוא ענין השבועה שמשביעין את הנה"א, היינו שיתגלו הכחות הנעלמים שבו מצד שרשו הקדום, שעי"ז לא יהי' שום מניעה ועיכוב מצד הנה"ב, כי יתגבר עליו. וא"כ בטלה הטענה מה שהחום הטבעי שלו חזק, מאחר שהנה"א הוא קדום ולמעלה בשרשו מהנה"ב ויש בו משרשו הקדום, א"כ בכח זה יכול להתגבר על הנה"ב, אפילו יהי' חזק ביותר, דכל ענין החיזוק שלו הוא מצד שרשו הראשון בתחו ומצד שרשו בק"נ, וא"כ הנה"א דשרשו קדום יותר למעלה מבחי' התחו הרי יש בו כח וחוזק גדול להתגבר עליו, וכאשר החום הטבעי שלו חזק ודאי גם הנה"א שלו חזק יותר; אלא שזה תלוי בבחירת האדם, שאם רצונו באמת לבלי לסור מדרך ה' ה"ה מעורר בעצמו את הכח החזק של הנה"א ואז ה"ה מתגבר על הנה"ב, וזה שאינו יכול לעמוד נגד התגברות החום הטבעי של הנה"ב, הוא רק מפני שאינו מעורר את הכחות דנה"א, כי מלמע' ניתן לו כח לעמוד נגד הנה"ב ולהתגבר עליו, רק בו הדבר תלוי שצריך לעורר את הכח החזק דנה"א.

קיצור. הנה"ב שרשה בתהו ובק"נ, וממנה באות המדות הרעות דכעם גאוה ותאות התענוגים הוללות ליצנות התפארות דברים בטלים עצלות ועצבות והמדות רחמנות וגמילות חסדים. והנה"א שרשה למעלה מתהו חלק אלקה ממעל ממש, השבועה היא הנתינת כח לעורר כחות הנעלמים להתגבר על הנה"ב.

פרק ב. והטענה השנית מה שפלוני הסיתו כו' אינה טענה אמיתית שהרי באמת צריך להתרחק מאיש רע ורשע ולא יתחבר אליו, כי הרבה חברות עושה, וחברים טובים מביאים טובה הרבה אל האדם, כי מלבד שהלימוד טוב עם חבר, כמ"ש (קהלת ד. ט) טובים השנים מן האחד וכמו שדרשו רז"ל (ברכות סג. ב) ע"פ חרב אל הבדים כו' (ירמי' ג. לו) הנה לבד זאת מה שידברו יראי ה' איש אל רעהו זה פועל הרבה מאד, כי אין אדם רואה נגעי עצמו מצד אהבת עצמו, וחברו רואה ויודע יותר ממנו ומוכיחו ע"ז וגם מדבר על לבו איך שלא טוב לעשות, ולעומת זה חבר רע פועל הרבה לרעה, שמסיתו ומטהו מדרך הטוב והישר וגורם שיעשה דברים אשר מעצמו באמת לא הי' עושה דברים כאלו כאשר אנו רואים זה בחוש בהרבה בני אדם שהיו טובים מצ"ע וע"י התחברותם לאנשים רעים נעשים רעים וחטאים ר"ל, וע"ז נצטוינו במשנה דאבות (פ"א) קנה לך חבר, היינו חבר טוב, שהרבה טובה תקבל מאתו ולהיפך הרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע, וכמארז"ל (סוכה נו. ב) אוי לרשע ואוי לשכנו, וכמו שפרש"י ע"פ ויקח קרח (במדבר לח. א), וכ"ש כשיהי' חבר אליו שגורם לו רעה הרבה, וא"כ ה"ה מתחייב בנפשו ע"ז שהתחבר לרשע ובמה הוא מצדיק א"ע, רק בהחטא הראשון שעשה מה שהתחבר אליו שאין זה הצדקה כלל, כ"א מה שמטעה א"ע מצד אהבת עצמו ה"ה מחפש ומוצא להצדיק א"ע בדברי שקר, ובדבר שבזה עצמו הוא אשם אשר חטא בזה. ופעולת ההצדקה הלזו שמצדיק א"ע הוא שאין תשובתו כדבעי למהוי, הן בתשובת המשקל היינו לצער ולסגף א"ע כערך התענוג שהי' לו, מאחר שחושב שלא הי' אשם בזה כ"כ, א"כ אינו צריך לצער א"ע כ"כ בתשובתו, ובפרט בעצם התשובה ה"ז נוגע הרבה, שאין החרטה על העבר והקבלה על להבא אמיתית כ"כ, כי החרטה והקבלה תלויות במרירות נפשו, דכאשר מתמרמר בנפשו מאוד על חטא והעון, אז הוא מתחרט באמת ועוקר רצונו לגמרי מזה וממילא הקבלה על להבא אמיתית, אבל ע"י שמצדיק א"ע הרי אין מרירות נפשו גדולה כ"כ, מאחר שמוצא זכות על עצמו, ומאחר שהמרירות אינה גדולה כ"כ ממילא החרטה והקבלה אינם אמיתי', וא"כ הרי ההצדקה הזאת חושכת ממנו טובה הרבה בעצם תשובתו ובשינוי מהותו (שע"י התשובה אמיתית מתהפך מהותו מרשע לצדיק, דבאמת משתנה מהותו ונעשה רחוק מכל הדברים ההפכי' מאלוקות, וכאשר אין תשובתו אמיתית ממילא ג"כ אינו משתנה ומתרחק מהרע כ"כ), וה"ז כמו ענין השטות שקדם לדבר עבירה, אלא שהשטות ההיא הביאה שיכשל בדבר העבירה, והשטות שמצדיק א"ע הוא הגורם שתשובתו לא תהי' נכונה כ"כ כדבעי למהוי, ובפרט א' ה"ז יותר גרוע משטות הקודם, כי הרי לאחר שכבר עבר עבירה ר"ל כשעושה תשובה מעומקא דליבא הרי אמרו (ברכות לד. ב) מקום שבע"ת עומדים צדיקים גמורים אינן עומדין, והרי השטות הזה מונע אותו מזה, א"כ הרי שטות זה עוד גרוע יותר שחושך ומונע אותו מטובה הרבה, שע"י תשובתו האמיתית הי' בא למעלה ומדריגה גבוה מאד.

קיצור. חבר טוב מסייע למצוא מומי הרוח ומועיל לעקור הדעות ומדות רעות ולהקנות הטובות, וחבר רע גורם השרשת הידיעות ומדות רעות. ההצטדקות בהסתת זולתו סיבה שאין תשובה שלימה, ושטותו גרועה משטות הגורם עבירה.